יוהרב יוסף ויצמןתורה. מחשבה. חיים.לחיפוש
מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש ויקרא · עמ׳ 437–445

5. מה קורה בחלל היקום מהבל פה של דיבורי לשון הרע ורכילות? | עמ׳ 437-445

5. מה קורה בחלל היקום מהבל פה של דיבורי לשון הרע ורכילות? | עמ׳ 437-445 עולם הטבע נדמה לנו כחידה סגורה ,מערכת של חוקים קבועים ,של עננים הנעים ברוח ושל גשם היורד בעתו .אנו מביטים אל האופק ורואים את מחזור המים ,את ההתאדות ואת העיבוי ,ובטוחים כי מדובר במכניקה טהורה ,פיזיקלית וחסרת נשמה. אך הלב היהודי יודע משהו אחר; הלב מרגיש שיש כאן סוד עמוק הרבה יותר…

5. מה קורה בחלל היקום מהבל פה של דיבורי לשון הרע ורכילות? | עמ׳ 437-445 עולם הטבע נדמה לנו כחידה סגורה ,מערכת של חוקים קבועים ,של עננים הנעים ברוח ושל גשם היורד בעתו .אנו מביטים אל האופק ורואים את מחזור המים ,את ההתאדות ואת העיבוי ,ובטוחים כי מדובר במכניקה טהורה ,פיזיקלית וחסרת נשמה. אך הלב היהודי יודע משהו אחר; הלב מרגיש שיש כאן סוד עמוק הרבה יותר ,מערכת של כלי תקשורת רוחני המחבר בין המילים היוצאות מפינו לבין השמים הנותנים את טלם .המחשבה המטלטלת מתעוררת כאשר אנו עוצרים לרגע ומתבוננים במה שיוצא מפינו ביום יום. התורה מלמדת אותנו שישנה הבטחה של גשמים בעתם ,אך מהו הכוח המניע את המערכת הזו? אם אנו מניחים שהאוויר שמקיף אותנו ,והאדים העולים מהארץ כלפי מעלה ,הם לא רק חומר גשמי אלא הדהוד למעשינו ,אזי השאלה הופכת למבעיתה. מה קורה למרחבי היקום ,לאותה מעבדה עליונה המעבדת את האדים הללו ,כאשר במקום הבל פה של תפילה ,קדושה ולימוד ,עולים לשם אדים של לשון הרע ,רכילות ודברי נבלה? כיצד משפיע הרעל הזה על האקלים הרוחני של העולם ,ואיזו מציאות אנו

גם לנשמה מגיע אוכל

יוצרים במו פינו? אנו עומדים מול תהייה עצומה – האם ייתכן שגשמי הברכה משתנים, מתחללים ,או נחסמים בגלל מה שיוצא משפתותינו? "ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו" (ויקרא כו ,ד). אונקלוס (ויקרא כו ,ד) תירגם :ואיתין מיטריכון בזימנהון ותיתין ארעא עיבורהא ואילן חקלא ייתן פיריה .הנה לנו התרגום המקשר בין מתן הגשמים בעתם לבין יבול הארץ, ומלמדנו כי הגשם אינו דבר מקרי אלא כוח המניע את הטבע להוציא את כוחו אל הפועל ,כאשר הוא ניתן בשיעור ובזמן המדויק מאת הבורא יתברך ,ובכך משפיע על כל צמיחת השדה. רש"י (ויקרא כו ,ד) ביאר :בעתם -בלילה ,שלא יהיו מטריחין אתכם בדרכים ,ואין מטר מזיק להם .מפרש רש"י כי השגחת השמים היא כה מדויקת וכה מתחשבת באדם ,עד שהגשמים יורדים בזמנים שאינם מפריעים לאדם בדרכיו ,ובכך מבטא את ההרמוניה המוחלטת שבין צרכי השמים לצרכי הארץ והאדם ,ללא נזק וללא הפרעה. הרמב"ן (ויקרא כו ,ד) חידש :והנה יבטיח אותם בגשמים בעתם כדי שיהיה הפירות מוכנים ,שזהו הטוב והברכה המיוחדת לארץ ישראל .מעמיק הרמב"ן ומלמד כי אין הגשמים רק מים היורדים מן השמים ,אלא הם אמצעי הכרחי להכשרת הפירות והצמחתם ,וברכת ה' היא זו המעניקה את היכולת לאדמה להתמסר ולהוציא פירות טובים ,כחלק בלתי נפרד מברית ה' עם עמו. הספורנו (ויקרא כו ,ד) ביאר :מטרותיכם יהיו בעת הצורך להם ,לא יחסרו בעת הזריעה ולא יתנו בעת הקציר .מוסיף הספורנו ומדגיש כי הברכה האמיתית היא הדיוק האלוהי, שכן גשם בעיתו הוא גשם המגיע בדיוק כאשר האדמה זקוקה לו ,ובכך נמנעים נזקים ומתאפשרת הצמיחה המיטבית ,מה שמעיד על השגחה פרטית השורה על העולם כולו. הכלי יקר (ויקרא כו ,ד) ביאר :הנה הזכיר כאן הברכה בג' דברים גשמים ,ארץ ,ועץ השדה .ג' אלו המה מדרגות בעולם ,גשמים מלמעלה ,ארץ למטה ,ועץ השדה באמצע המקשר בין שמים וארץ .מבאר הכלי יקר את המבנה השלם של הברכה ,שבו השמים (הגשמים) משפיעים על האדמה (הארץ) דרך הפירות (עץ השדה) ,ובכך נוצרת שלמות שבה כל כוחות הטבע משתפים פעולה זה עם זה תחת הנהגתו של הבורא ,כשהכל נשען על קדושת מעשי האדם. עתה ,משהעמקנו בפסוקי התורה המורים לנו את הדרך בה השפעת השמים קשורה במעשינו ,נפתח את שערי בית המדרש ונבקש ללמוד מה רבותינו בעלי התלמוד מלמדים אותנו על הסוד הכמוס המניע את הגשמים ואת הקשר ההדוק שבין דיבורו

יתוקוחב תשרפ

של אדם למציאות העולמית שסביבנו ,שכן הכל אחד הוא ,והשמים והארץ מושפעים מכל הברה היוצאת מפינו. בגמרא במסכת תענית (דף ב ע"א) אמרו :שלשה מפתחות הן בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ,ואלו הן :מפתח של גשמים ,ומפתח של חיה ,ומפתח של תחיית המתים .ביאר רש"י :מפתח של גשמים -שלא מסרן לשום שליח ,לא למלאך ולא לשר. דברים אלו מלמדים אותנו כי עניין הגשמים אינו מופקר לטבע או למקרה ,אלא נמצא תחת השגחתו הישירה והמדוקדקת של הקב"ה ,מה שמעיד על כך שכל תנודה בהם היא ביטוי לרצון העליון וליחס שבין הבורא לברואיו ,ללא מתווכים שיטשטשו את החיבור הישיר. בגמרא במסכת תענית (דף ז ע"ב) אמרו :אמר רב קטינא ,מאי דכתיב (איוב לז) והוא ינחהו כשלג ירד ארץ? כל זמן שהגשמים יורדים ,הקב"ה מנחה אותם כשלג ירד ארץ, כלומר מוריד אותם בנחת ובמתינות כדי שלא יזיקו .ביאר רש"י :מנחהו -מורידן בנחת ובמתינות .כאן אנו רואים את המידה שבה הקב"ה מנהיג את עולמו ,שהגשמים אינם רק מים אלא שליחים של רחמים ,והאופן שבו הם יורדים תלוי במידת הנהגתנו ,שכן הכל נעשה בדיוק ובהתאמה לטובת האדם. בגמרא במסכת סוטה (דף מב ע"א) אמרו :אמר רבי ירמיה בר אבא ,ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה ,כת ליצים ,וכת חנפים ,וכת שקרנים ,וכת מספרי לשון הרע .ביאר רש"י :מספרי לשון הרע -שמרגילים לשונם לדבר דופי .גמרא זו מחדדת את הנקודה שדברי לשון הרע אינם רק פגיעה בזולת ,אלא ניתוק מהחיבור לשכינה ,וכאשר אדם מנתק את עצמו מהשכינה בדיבורו האסור ,הרי שהוא משבש את המערכת הרוחנית כולה ,שהיא מקור החיות והגשמים לעולם כולו. בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית פרק ג הלכה א) פירשו :אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי ,כל הגשמים שזכו ישראל מן התורה ,זכו להן בזכות התורה ,בזכות המצוות ובזכות המעשים הטובים .המדרש מחדד את התובנה שכל טיפה של מטר היא שכר רוחני על מעשיהם של ישראל ,וכאשר אנו פוגעים בטהרת הדיבור שלנו ,אנו לא רק חוטאים בין אדם לחברו ,אלא פוגעים בתשתית הקיום שמביאה שפע לעולם ,שכן טהרת הפה היא המפתח לטהרת האוויר ולירידת הגשם המבורך. נצעד עתה בדרכם של עמודי התווך ,רבותינו הראשונים ,אשר הטביעו את חותמם העמוק בהבנת עוצמתו של הדיבור ,ומלמדים אותנו כי המילים אינן אובדות בחלל, אלא מותירות רושם נצחי בשמים ובארץ ,וכי הדיבור שלנו הוא הכלי המכריע את גורלו של עולם.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבינו יונה מגירונדי (שערי תשובה ,שער ג ,סימן רכא) כתב :כי לשון הרע הוא מן העבירות החמורות שאין להן כפרה כראוי ,לפי שהוא מזהם את האוויר וגורם להסתרת פנים. ומבאר :הדיבור הרע אינו נשאר רק בנקודת המפגש שבין הדובר לשומע ,אלא הוא מחולל שינוי באטמוספירה הרוחנית ,הוא מטמא את האוויר שכולנו נושמים ופוגע ביכולת השפע האלוהי לרדת אל העולם ,שכן הקדושה אינה יכולה לשרות במקום שבו הפה מלא בטינופת של דברי נבלה. בעל ספר החינוך (מצוה שלח) ביאר :כי על ידי שמירת הלשון האדם מיטהר ומקדש את עצמו ואת סביבתו ,וכי חטא לשון הרע מרחיק את הברכה מהארץ ומעכב את הגשמים מלירד .ומבאר :כוח הדיבור הוא כוח הבריאה ,ומי שמשתמש בכוח זה לרעה הרי הוא פוגם ביכולת הבריאה של העולם ,שכן אין העולם ראוי לברכה ולגשמי ברכה כאשר הפה ,שהוא כלי המקדש האנושי ,מלא בזוהמה ובדברי שקר שאין בהם אמת. רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית ב ,ז) כתב :ויהי האדם לנפש חיה -ותרגם אונקלוס לרוח ממללא ,שנתן בו רוח מדברת ,שהיא היא המעלה הגדולה של האדם .ומבאר: העובדה שהאדם הוא בעל כוח הדיבור היא הנותנת לו את הכוח לשלוט על המציאות ולהשפיע על מערכות השמים .כאשר האדם משתמש בכוח זה כראוי ,הוא מחיה את העולם ומוריד שפע ,וכאשר הוא מנצל אותו לרעה ,הוא מחריב את המציאות שסביבו, כיוון שהדיבור הוא כוח חיים שהופך בידו לכוח המזמין טומאה במקום שבו אמורה לשכון הברכה. בהמשך למסורת רבותינו הראשונים אשר הניחו את היסודות ליראת הדיבור ,נמשיך ונצעד לאורם של גדולי האחרונים ,הפוסקים ובעלי המוסר ,אשר העמידו אותנו על חומרת הדברים וההשלכות הנוראות של הדיבור על המציאות כולה ,תוך שהם מנתחים את הקשר הסמוי שבין טוהר הדיבור להשפעת השפע לעולם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו שמירת הלשון (שער התבונה פרק א), כתב :ומי שמרגיל עצמו לדבר דברים אסורים ,הוא מוסיף כח בסטרא אחרא ,וממילא יורד שפע של טומאה לעולם ,ומעכב השפע דקדושה .מבאר :החפץ חיים מלמדנו כי לכל מילה יש משקל רוחני ,וכאשר אדם פותח את פיו לדיבורים אסורים ,הוא אינו רק מדבר ,אלא הוא בונה ומחזק כוחות של טומאה שחוסמים את צינורות השפע הטוב מהקב"ה אל העולם. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש ,בפירושו על התורה (ויקרא כו ,ד) ,ביאר :כי על ידי מעשי בני אדם ודיבורם העולם מתברך או להיפך .ומוסיף :הברכה אינה מופשטת, אלא תלויה במעשיהם של ישראל ,שכן הדיבור הוא כלי שרת בידי האדם להמשיך שפע

יתוקוחב תשרפ

לעולם ,וכשם שדיבור של קדושה ממשיך אור ,כך דיבור של חולין ורכילות ממשיך חושך ומונע את הגשמים מלירד. רבנו יוסף חיים הבן איש חי ,בספרו עוד יוסף חי (פרשת בחוקותי) ,חידש :כי הגשמים והיבול תלויים בזיכוך האוויר על ידי הדיבור ,שכל המדבר לשון הרע מכהה את האור העליון .ומבאר :דבריו מכוונים אותנו לכך שהעולם אינו רק חומר גס ,אלא הוא מושפע מזיו הקדושה ,וכאשר הדיבור מזוהם ,הוא משפיע על האוויר ,האוויר נעכר ,וכתוצאה מכך הגשמים אינם יורדים בעתם כראוי. לאחר שסללנו את הדרך בעיונם של הראשונים והאחרונים ,נבוא בשערי דבריהם של גדולי הדורות האחרונים אשר בדורנו אנו ,מתוך מבט פקוח אל המציאות של ימינו ,הארת עינינו בביאור עומק הקשר שבין הבל פיו של האדם לבין המתרחש במרומי שחקים. הסטייפלר ,רבי יעקב ישראל קנייבסקי ,בספרו קהילות יעקב (ברכות) ,ביאר :כי כוחו של הדיבור הוא כוח רוחני אדיר ,שכן האדם נברא כנפש חיה ,והדיבור הוא המבדיל בינו לבין שאר הברואים ,וכאשר הדיבור הזה מתקלקל בלשון הרע ,הוא מעכר את האוויר שבו אנו חיים .הוא מוסיף כי התפילה מטהרת את האוויר ,ובכך היא פועלת לא רק על האדם המתפלל ,אלא על המציאות כולה ,ומאפשרת לשפע האלוקי לרדת לעולם ללא הפרעות ,כיוון שהדיבור הקדוש מסלק את החסימות שנוצרו על ידי הדיבור האסור. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בספרו יביע אומר (ח"ו) ,חידש :כי לשון הרע הוא כחץ שקשת דורכת ,והוא אינו פוגע רק באדם שעליו מדברים ,אלא הוא מהווה גורם ישיר לעיכוב הגשמים ,משום שהשמים והארץ נתונים תחת הנהגה של מידה כנגד מידה ,ומי שאינו שומר על פיו ,אינו ראוי לכך שהשמים יפתחו את אוצרותיהם עבורו .הוא מרחיב כי השפע היורד לעולם הוא תוצאה של אחדות וטהרה ,וכל פירוד שנוצר בדיבור מונע מהשפע הזה להתגשם במציאות. מו"ר הגרש"ה וואזנר ,בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"א) ,ביאר :כי האוויר שבו אנו חיים אינו חלל ריק ,אלא הוא מלא בהבל פיהם של בני האדם ,ודיבורים של תורה ויראת שמים הם הם המטהרים את האוויר הזה ומכשירים אותו לקבלת השפע העליון .הוא מדגיש כי כשם שגוף האדם זקוק לאוויר נקי כדי לחיות ,כך העולם זקוק לאוויר רוחני נקי מטינופת של לשון הרע כדי שהגשמים יוכלו לרדת בברכה ,וכל דיבור של תורה הוא פעולה של טיהור האוויר מכל זיהום. מו"ר הגר"א וייס ,בספרו מנחת אשר (פרשת בחוקותי) ,חידש :כי הקשר בין הדיבור לטבע הוא קשר מהותי ,שכן העולם נברא במאמר פיו של הקב"ה ,וממילא הדיבור הוא יסוד הבריאה ,ומי שמחריב את הדיבור בשימוש לרעה ,הוא מחריב את היסוד שעליו העולם עומד .הוא מסביר כי הגשמים המושפעים מהדיבור הם בבואה של המציאות

גם לנשמה מגיע אוכל

הרוחנית ,וכאשר הדיבור מושחת ,הטבע עצמו נהפך למשחית ,ורק בתיקון הדיבור והחזרתו למסלול של קדושה ,ניתן להחזיר את הגשמים למסלול של ברכה. לאחר שסללנו נתיבות בעומק הסוגיה וביררנו את הקשר הסמוי בין הבל פיו של האדם לבין המתרחש במרומי שחקים ,הגיעה העת להוריד את הדברים אל שולחן העבודה של החיים ,לתרגם את המושגים הרוחניים המופשטים להנהגות מעשיות המלוות אותנו בכל רגע ורגע .התובנה כי הדיבור האנושי אינו אלא אדים היוצרים מציאות גשמית ,דורשת מאיתנו שינוי תפיסה עמוק ביחס לאחריות שיש לכל אחד מאיתנו על סביבתו הקרובה והרחוקה ,ועל הדרך שבה אנו מנהלים את האקלים הרוחני של חיינו. הנפקא מינה הראשונה והבסיסית ביותר היא ההבנה כי שמירת הלשון אינה רק עניין של מוסר בין אדם לחברו ,אלא פעולה אקולוגית-רוחנית מהמעלה הראשונה .כאשר אדם עוצר עצמו מלומר מילה של רכילות או לשון הרע ,הוא למעשה מבצע פעולת טיהור לאוויר העולם .בכל רגע שבו אנו מרגישים את הדחף לשחרר לחלל האוויר דיבור שלילי, עלינו לזכור שאנו עומדים להוליד עננים של טומאה ,וכאשר אנו בוחרים לשתוק ,אנו מונעים את הזיהום הזה מלהגיע אל השמים. הנהגה מעשית נוספת נוגעת לניהול חיי הבית והקהילה בזמנים של קושי או חוסר. כאשר אנו מתפללים לישועה או מחכים לברכה שאינה מגיעה ,עלינו לבחון את המלאי הרוחני שהצטבר בחלל שלנו .האם בתוך הבית פנימה אנחנו מזינים את האוויר במילים של תורה וחסד ,או שאנו מאפשרים לדיבורים של ביקורת ותלונות למלא את החלל? החפץ חיים (שמירת הלשון ,שער התבונה פרק א) ביאר כי השפע מושפע ישירות מטוהר הדיבור ,ומכאן שהתרופה המיידית לכל חסימה בפרנסה או בבריאות היא הגברת הקדושה בתוך חלל הבית באמצעות דיבורים חיוביים ומרוממים. בזמני גשמים ,או כאשר אנו זקוקים לברכה מיוחדת ,עלינו להקפיד הקפדה יתרה על המילים היוצאות מפינו .לא מדובר רק בתפילה פורמלית ,אלא בזיכוך כל הדיבור היומיומי .הכהן הגדול ביום הכיפורים היה המודל האולטימטיבי לכך ,שכן קדושת המקום והזמן לא הספיקו לבדם ,אלא נדרשה גם קדושת הפה של הכהן כדי להמשיך שפע לעולם .כך גם בחיינו ,כל איש ואישה הם כהנים בביתם ,והבל פיהם הוא הכלי המכריע את טיב השפע שיורד אל העולם הממשי. עתה ,לאחר שראינו כיצד הדברים מתרגמים להלכה ולמעשה בחיינו ,נצלול אל השורשים המחשבתיים העמוקים ביותר המונחים בבסיס הסוגיה ,ונבקש להבין את היסוד הרעיוני המקיף את הקשר שבין הדיבור האנושי לבין מערכות הטבע והשמים. כשמעמיקים להביט בשרשי הדברים ,מתגלה לפנינו תמונה רעיונית רחבת היקף על מהות הקשר שבין האדם לבין המציאות הסובבת אותו .העולם אינו ניצב מנגד

יתוקוחב תשרפ

כזירה חיצונית שבה האדם פועל ,אלא הוא משתקף בכל מהותנו ,והאדם עצמו הוא מיקרוקוסמוס ,עולם קטן המכיל בתוכו את כל כוחות היקום .הכלים שבהם נברא העולם הם עשרה מאמרות ,וכל מאמר הוא כוח חיים פועם שהוטבע בבריאה .הדיבור האנושי ,בהיותו בבואה של אותו דיבור אלוהי שברא את העולם ,נושא עמו את אותה עוצמה בריאתית .כאשר אדם פותח את פיו ,הוא אינו רק משמיע צלילים ,הוא יוצק תוכן לתוך המציאות .הדיבור הופך להוויה ,להרכב כימי רוחני שמצטרף אל האדים העולים מן הארץ ומרכיב את העננים במרומים. זו אינה רק סיבתיות פיזיקלית המוגבלת לחוקי הטבע המוכרים לנו ,אלא חוק רוחני עמוק הקובע כי המציאות כולה נבנית מהתכנים שאנו מטעינים לתוכה .העולם קשוב לדיבורו של האדם ,ובהתאם לתוכן המילים היוצאות מפיו ,הוא מעצב את השפע שיורד אליו .לשון הרע ,המבוססת על פירוד ,על שנאה ועל הטיית האמת ,יוצרת זיהום במישור המטאפיזי ,ובכך היא גורמת לשיבוש היכולת של השמים להעניק את שפע הברכה בטהרה .העננים ,המורכבים מהבל פיהם של הבריות ,אינם יכולים להמטיר ברכה כאשר הם רווים בתכנים של הרס ופירוד .עצירת הגשמים ,במבט עמוק זה ,אינה רק ענישה, אלא תגובה של המציאות המבקשת להיטהר ,כשהיא אינה מסוגלת עוד להזדהות עם הדיבורים המזוהמים שנזרקו אל חללה ונהפכו לחלק מהאוויר שאנו נושמים .הכל מתחיל ונגמר בתיקון הפה ,שהוא השער לנשמה ,ובתיקון השער הזה ,אנו מתקנים את הצינורות המזרימים חיים ושפע אל כל העולם כולו. כעת ,משהעמקנו בבירור המושגי של הסוגיה ,נבקש להפנים את הדברים אל תוך נימי הנפש ,ולראות כיצד הקשר הנורא שבין הבל פיו של האדם לבין שמים וארץ ,נוגע באמונה הפשוטה ובנבכי נשמתנו. הנשמה הישראלית ניצבת מול הקב"ה בכל עת ובכל רגע ,והיא מחפשת דרך להתחבר אל השורש העליון .האדם מבקש לדעת היכן הוא פוגש את בוראו במציאות חייו ,והנה מתגלה לו כי הפגישה הזו מתרחשת דווקא בפתח ביתו -בפה שבו הוא משתמש. האמונה אינה מושג מופשט התלוי במחשבה בלבד ,אלא היא אמונה המתרגמת את עצמה לאחריות ממשית .כאשר אדם מבין שדיבורו הוא חלק בלתי נפרד ממרקם היקום, הוא מפסיק לראות בעצמו יצור מבודד ,ומתחיל לחוש את העובדה שהוא שותף פעיל במעשה בראשית .הבל הפה המלווה את התפילה ,את הלימוד ,ואת הדיבור הראוי ,הופך להיות חמצן לנשמה ,המנקה אותה מכל אבק של ספק ופירוד. חיבור זה לנפש דורש מאיתנו להעמיד את האמונה במרכז ההוויה .האמון בכך שכל מילה נשמעת ,שכל הגה היוצא מפינו מחולל פעולה במישור הרוחני ,מחייב אותנו לחיות ביראת שמים עדינה ומתמדת .אין זה עניין של פחד מעונש ,אלא של אהבת הדיבור

גם לנשמה מגיע אוכל

הקדוש והבנה עמוקה של הערך העצום הטמון במילה .האדם הלומד לשמור על פיו, מגלה בתוכו כוחות נפש שלא הכיר ,שכן היכולת לבלום את הדיבור השלילי היא הניצחון הגדול ביותר על יצר הרע ,והיא המעניקה לנשמה את החופש להמריא אל מחוזות של קדושה .הלב הנכנע ,כפי שביאר החתם סופר ,הוא לב שחוזר בתשובה ומבין כי הוא אינו בעל הבית על העולם ,אלא עבד נאמן המופקד על טהרת האוויר שבו הוא חי. בכך ,הופך כל אדם למשפיע של טובה על כל העולם ,מתוך הבנה כי התיקון הפרטי של האדם הוא התיקון הכללי של המציאות כולה. כשאנו מבקשים לצייר בנפשנו את המצפן הפנימי הראוי לאדם החי בתודעה כי דיבורו משפיע על מציאות העולם ,אנו ניצבים בפני תביעה מוסרית שאינה חיצונית אלא פנימית לחלוטין .האדם המבין כי פיו הוא צינור לשפע עליון ,אינו זקוק לאזהרות או להטפות ,שכן האחריות הכבדה הזו מנחה את צעדיו ואת מילותיו מאליה .המצפן הזה מתחיל בהכרה הפשוטה כי כל מילה שנמנעת מלהיאמר בתוך כעס או קלות ראש היא תרומה אישית לטהרת האוויר העולמי .אין כאן מלחמה כנגד העולם ,אלא עבודה של עידון וזיכוך בתוך הבית פנימה ,בתוך השיח היומיומי עם הקרובים לנו ,ובהערכה המחודשת למתנת הדיבור. המוסר הנבנה כאן הוא מוסר של בנייה במקום של הרס .אדם המבקש להיות ישר עם עצמו מבין שאין מקום ללשון הרע ,לא מפני שהדבר אסור או מקובל ,אלא מפני שהדבר פשוט לא הגיוני במערכת שבה אנו שותפים לברכה .אם אנו שואפים לגשם של טובה ,לא ייתכן שנזריע בחלל האוויר זרעים של פירוד ומרירות .המצפן הפנימי הזה גורם לאדם לחשוב פעמיים לפני שהוא פותח את פיו ,לא מתוך פחד או חסימה ,אלא מתוך אהבה למציאות שהוא בונה .זהו כוחה של השתיקה המושכלת ,שאינה נחיתות אלא עוצמה רוחנית ,המאפשרת לאדם להשתמש בדיבור רק כאשר הוא אכן בונה ומוסיף אור .זוהי דרך חיים של התבוננות ,שבה כל מילה היא נכס ,וכל שיחה היא הזדמנות להוסיף ברכה ,יופי וקדושה לעולם שסביבנו ,מתוך ידיעה ברורה כי הכל נשמע וכל דבר נרשם במרומים. כשאנו יורדים אל המציאות היומיומית ,עלינו להטמיע בנפשנו את התובנה כי כל הברה וכל הגיג היוצאים מפינו הם אבני בניין במרחב שבו אנו חיים .הדרך שבה אנו בוחרים להשתמש בכוח הדיבור היא הדרך שבה אנו מעצבים את השמים שמעלינו. ברגעים של עומס ,כעס ,או ויכוח ,עלינו לזכור כי המילים שנופלות מאיתנו אינן נעלמות, אלא הופכות לאדים רוחניים הבונים את ענני הברכה או את מסכי החסימה בחיינו. התובנה המעשית ליום-יום היא פשוטה אך דורשת כוחות נפש :לפני שאנו מוציאים מילה של רכילות או פגיעה ,עלינו לעצור ולשאול האם המילים הללו הן המים שאנו רוצים שיחזרו אלינו בצורת גשם של ברכה בביתנו ובעולמנו .שמירת הלשון הופכת

יתוקוחב תשרפ

למשימה קיומית ,לא כאיסור חיצוני אלא כהזדמנות להעניק לעצמנו ולסובבים אותנו שמיים נקיים ,אוויר צלול ושפע גלוי ,מתוך ידיעה ברורה כי הדיבור שלנו הוא שקובע את גורלו של השפע שיוזרם לחיינו.

עיקר העניין: העולם אינו גולם הממתין למקריות ,אלא יצירה חיה הנושמת בהתאם להבל פינו, וכל מילה של אמת וקדושה פורמת עננים של טומאה ומזמינה אורה של ברכה אל מחוזות חיינו .כשאדם מטהר את מוצא פיו ,הוא הופך את ליבו למקדש ואת הווייתו לצינור חיים שדרכו יורד השפע משמי מרומים אל האדמה ,וממילא כל תנודה בלשונו הופכת למחול של שמיים המורידים טל של תחייה .הסוד הגדול טמון בהבנה כי התיקון הגדול מתחיל בשתיקה אחת מול פיתוי של רוע ,בהגייה אחת של דברי אמונה ,ובהכרה כי שמיים וארץ תלויים בטהרת הדיבור שלנו .כאשר אנו זוכרים כי הכל נשמע וכל הברה יוצרת מציאות ,אנו מפסיקים להיות עבדים של נסיבות הטבע ,והופכים להיות שותפים פעילים ביצירת עולם שכולו ברכה ,יצירה וקדושה ,שבו גשמי הברכה יורדים בעתם ,כי האדם בעצמו הפך לברכה מהלכת.

הדברים נגעו בכם? שתפו אותם עם אדם נוסף