9. חורשי הרקיע ושלוות הארץ, חרב של שלום באוויר האם מתענים על כך? | עמ׳ 468-475

9. חורשי הרקיע ושלוות הארץ, חרב של שלום באוויר האם מתענים על כך? | עמ׳ 468-475 התורה מבטיחה לנו הבטחה נשגבת ,הבטחה המבקשת לנסוך ביטחון ושלווה במרחבי ארצנו :ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם .המילים הללו אינן רק פסוק בתורה ,הן תעודת הביטוח של העם היושב בציון .אך כאן מתעורר הדק מן הדק .כאשר השמים נקרעים תחת כנפי…

9. חורשי הרקיע ושלוות הארץ, חרב של שלום באוויר האם מתענים על כך? | עמ׳ 468-475 התורה מבטיחה לנו הבטחה נשגבת ,הבטחה המבקשת לנסוך ביטחון ושלווה במרחבי ארצנו :ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם .המילים הללו אינן רק פסוק בתורה ,הן תעודת הביטוח של העם היושב בציון .אך כאן מתעורר הדק מן הדק .כאשר השמים נקרעים תחת כנפי פלדה ,כאשר מטוסי קרב חוצים את המרחב האווירי שלנו בדרך למערכה רחוקה ,האם אנו עומדים מול המציאות שהתורה ביקשה למנוע? האם זו החרב שאינה עוברת בארצנו? השאלה הזו אינה רק הלכתית ,היא שאלה של תודעה – איך אנו מביטים על הריבונות שלנו ועל החרדה המלווה את השקט המופר ,והאם עלינו ,כמי שחרדים לדבר השם ,לקרוא זעקה ותענית אל מול השמים הרועשים? התורה בפרשתנו מניחה בפנינו את יסוד הביטחון של הארץ ,הבטחה המבקשת לנטוע שלווה עמוקה בלב המרחבים שלנו .אנו ניצבים מול המילים האלוקיות המבטיחות שקט

יתוקוחב תשרפ

מוחלט ,מרחב שלא רק אינו נתון תחת איום מלחמתי ,אלא נשמר בטוהר מוחלט מכל כלי משחית שעלול לערער את שלוותנו. רש"י (ויקרא כו ,ו) פירש :וחרב לא תעבור בארצכם – אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה. גדלותה של הבטחה זו נעוצה בעובדה שאין מדובר רק בהדיפת האויב ,אלא ביצירת מעטפת הגנה עליונה שבה הארץ עצמה הופכת למרחב שאינו מאפשר לחרב ,המייצגת את כל כוח ההרס האנושי ,למצוא בו נחלה ,ולו רק כמעבר ארעי בין מדינה למדינה. השלווה הזו מוטבעת באדמה ובאוויר ,הופכת את המרחב הארץ ישראלי לטריטוריה שבה כל כלי מלחמה הוא זר ,וכל ניסיון מעבר כזה עומד בסתירה להבטחה האלוקית המלווה את בני ישראל השרויים בארצם .המקרא מלמדנו כי השלום האמיתי אינו נמדד רק בשקט מהפצצות ,אלא במציאות שבה המרחב שלנו אינו מכיר את החרב כלל ,והיא נעצרת בשערינו מלהיכנס ,גם אם אין כוונתה לפגוע בנו. המבט העמוק אל המקורות חושף כי חכמינו לא ראו בביטחון רק את היעדר האויב, אלא את טוהר השטח מהתהלכות של כוחות מלחמה .הדיון במסכת תענית מעלה את גדר החרדה שאנו אמורים לחוש כאשר המרחב שלנו נחצה על ידי כלי משחית ,גם כאשר אין בהם כוונה ישירה לפגוע בנו. המשנה במסכת תענית (דף יט ע"א) שנתנה לנו את המסגרת למעשה ,פירשה :על החרב מתריעין בכל מקום .האמירה הזו מצבת רף גבוה של רגישות ציבורית .התרעה אינה רק תגובה למלחמה פורצת ,אלא רגישות לכל הפרה של השקט והביטחון ,גם כאשר היא נראית רחוקה מאיתנו. הגמרא במסכת תענית (דף כב ע"א) ביארה :חרב שאמרו במשנה שמתענין עליה ,אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום ,שבאה לעשות מלחמה עם ישראל ,אלא ,כוונת התנא שמתריעין אפילו על חרב של שלום .דהיינו חיל ממדינה אחרת הנלחמת במדינה אחרת ואינם באים להלחם בישראל ,אלא רק עוברים דרך ארץ ישראל כדי להילחם במקום אחר .כאן אנו מגלים את השורש להבנה שארץ ישראל אינה מסלול מעבר ללוחמים. החיל הזה ,החרב הזו שלכאורה אינה מכוונת אלינו ,אינה רצויה בנוף הארץ ,ועצם המעבר שלה מחייב אותנו לעמוד על המשמר ,להתפלל ,לזעוק .השלווה שלנו אינה הפקר ,והיא אינה יכולה לשמש אכסניה לכוחות של דם וקרב ,גם אם המטרה שלהם מרוחקת. הגמרא במסכת תענית (דף כב ע"ב) הוסיפה :שיאשיהו המלך דרש כן ממה שנאמר כבר בתחילת הפסוק ונתתי שלום בארץ ואם כן למה הוצרך הכתוב להמשיך ולומר וחרב לא תעבור בארצכם אלא ודאי כוונת הכתוב שאפילו חרב של שלום לא תעבור בארצכם. הדרשה הזו של יאשיהו המלך ,הצדיק שביקש לטהר את הארץ מכל חטא ומכל מראית

גם לנשמה מגיע אוכל

עין של חול ,מלמדת אותנו כי הבטחת השלום אינה רק מניעת מלחמה אלא נוכחות חיובית של שקט מוחלט .אם התורה הבטיחה שלום ,הרי שהוספת הפסוק וחרב לא תעבור בארצכם באה ללמדנו שגם מעבר שקט כביכול הוא סדק בחומה ,וכי הבטחת ה' היא למרחב שבו השלום הוא המציאות היחידה הקיימת בו. לאחר שהגדרנו את גדר החרב שאינה עוברת בארצנו כעניין המטיל חובה על הציבור להשתתף בתפילה ובתענית ,עלינו לצלול אל עומק ההגדרות הטכניות והמהותיות. האם דין המטוסים החוצים את רקיע הארץ כדין צבא העובר בה ברגליו? הלב מתלבט, וההלכה מבקשת לתת מענה לשאלה האם מדובר בשינוי מהותי של גדר החרב ,או שמא הכותרת של חרב נותרת בעינה גם כאשר הכלי המלחמתי אינו נוגע בקרקע. המאירי (חידושי המאירי ,מסכת תענית דף כב ע"ב) ביאר :שמאחר שמצוי שחיל המלחמה עושים נזקים בדרכם ,ויש חשש שיבואו בני העיר לידי מריבה וקטטה עמהם שתסתיים חלילה בשפיכות דמים. המאירי מעמיד את יסוד הדין על החשש המוחשי למפגש אנושי טעון .כאשר חיל עובר דרך עיר ,נוצר מתח בין תושבי המקום לבין הלוחמים ,דבר שעלול להתפתח למריבה ,לגזל או לאלימות .לפי גישה זו ,אם החרב עוברת ללא מגע ישיר עם התושבים, ייתכן שאין בה את גדר החרב שעל אודותיה ציוו חכמים להתענות .וכך גם כתב בספר הבתים (שערי תענית ,שער שני) ,הממקד את ההתייחסות לסכנה המיידית הטמונה במעבר הפיזי בתוך העיר. מנגד ,הריטב"א בחידושיו על מסכת תענית (דף כב ע"ב) כתב :שראוי לכל עיר שעוברת בו החרב לחוש שמא יגרום החטא וילקו בה ,ולפיכך מתריעים עליה אע"פ שאין החרב באה עליהם כיון שעוברת בארצם. הריטב"א מרחיב את המבט מן הסכנה החיצונית אל הממד הרוחני .החרב אינה רק איום צבאי ,אלא גורם שעלול לעורר את מידת הדין .עצם הופעת כלי משחית במרחב שלנו הוא סימן שאולי מעשינו אינם מגינים עלינו כראוי ,והחשש הוא שמא החטא יגרום לכך שהחרב תפגע בנו ,גם אם כרגע היא רק חולפת .לפי שיטה זו ,ייתכן שיש משמעות גם לחרב שבאוויר ,שכן היא בכלל המרחב של ארץ ישראל המצפה לברכת ה' ,ואין החרב רצויה בה. ובעניין הפחד המלווה את הציבור ,ראינו בשפתי חכמים החדש (מהדורת עוז והדר ,ויקרא

כו ו) חידש :לברכה יתירה שאפילו לא יעברו דרך ארצם ,דאפשר שהנשים והקטנים יקבלו מהם פחד. כאן מועלית זווית נוספת – ההשפעה הנפשית על יושבי הארץ .גם אם אין חשש

יתוקוחב תשרפ

למריבה או למלחמה ישירה ,החרדה מפני המטוסים המרעישים בשמיים משפיעה על הנשים והקטנים ,ופוגעת בשלווה שהובטחה לנו .מכאן משתמע שמטוסים המעוררים פחד עשויים להיחשב כחרב שאינה צריכה לעבור בארצנו ,שכן עיקר הברכה הוא השקט הנפשי של כל יושבי הארץ ,גם של אלו שאינם עוסקים בקרב. כשאנו מבקשים להתבונן במציאות המשתנה ,שבה כלי המלחמה אינם צועדים עוד על הקרקע בראש חוצות ,אלא מפלסים נתיבים ברום הרקיע ,עלינו לבחון את דברי האחרונים שביקשו להתחקות אחר מהות החרב .השאלה המנקרת בלב היא האם הגדרת החרב עומדת על צורתה החיצונית – כלומר ,הכלי עצמו – או על הפוטנציאל ההרסני הטמון בו ,שאינו מוגבל למרחב הפיזי של מגע ישיר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (או"ח סימן תקעו סעיף א) ביאר: כי החרב שמתריעין עליה היא בבחינת כלי משחית שנועד להרוג ,ואין העניין תלוי אלא בשימוש המלחמתי בו. דברים אלו מאירים את סוגייתנו באור חדש .אם המהות של החרב היא הכוח להשחית, הרי שכלי טיס המיועד למלחמה אינו גורע במאומה מהגדרת החרב ,ואולי אף מוסיף עליה במידת האימה והנזק הפוטנציאלי .על פי דבריו ,דומה כי אין נפקא מינה אם המעבר הוא בקרקע או באוויר ,שכן הגורם המפעיל את חובת ההתרעה הוא נוכחותו של כוח המבקש להילחם ,שכן עצם היותו של הכוח הזה בסביבתנו מהווה סדק בשלוות הארץ. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קסד) חידש :שכל דבר שהוא גורם פחד וחרדה לציבור ,הרי הוא בכלל החרב שמתריעים עליה ,כי השלום המובטח בתורה הוא שלום הנפש. הגדרה זו מעמיקה את הבנתנו באופן דרמטי .אם השלום המובטח אינו רק שקט פיזי אלא שלוות הנפש של יושבי הארץ ,הרי שכל תנועה המעוררת חרדה ,גם אם אין היא מלווה בסכנה מוחשית של מלחמה ,מפרה את הברכה .מטוסים הטסים מעל ראשינו, גם אם אינם מכוונים אלינו ,משרים אווירה של מתח ומלחמה שאינה מתיישבת עם המציאות של ארץ שבה החרב אינה עוברת .בראי זה ,המציאות המודרנית של כלי טיס מלחמתיים במרחב האווירי שלנו ,היא ללא ספק מציאות הדורשת מאיתנו מבט מעמיק על חובתנו להתפלל ולבקש על השלום השלם ,שלום שאינו רק היעדר מלחמה ,אלא היעדר חרדה. הלב האנושי ,גם כאשר הוא נטוע בארץ הקודש ,חש בטלטלה כאשר השמיים משנים את צבעם ורעש המלחמה מנסר את האוויר .החרדה אינה רק רגש חולף ,אלא זרם עמוק של מודעות לקיומו של רוע בסביבתנו הקרובה .כדי להבין מדוע חכמים הורו לנו להתריע ולהתפלל ,עלינו לחדור אל שורש החרדה ,להבין שאין היא חולשה ,אלא

גם לנשמה מגיע אוכל

כלי שרת בידי הנפש לזהות את הצורך בקרבת השם ובתיקון המציאות ,גם כשמדובר באיום עקיף בלבד. בעל ספר החינוך (מצווה תעד) ביאר :ועיקר עניין התענית הוא לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ,כי כאשר האדם רואה את הצרות מתקרבות ,יתבונן כי מעשיו גרמו לכך ,וישוב אל השם בכל לבבו .ספר החינוך מלמדנו כי החרדה מהחרב אינה נועדה להטיל פחד לשווא ,אלא להוות קריאת השכמה .כאשר חיל זר עובר בשמי ארצנו ,המציאות החיצונית מנערת את האדם משלוותו ומכריחה אותו להביט פנימה. החרדה היא המנוע שפותח את הלב לחשבון נפש ,שכן אם אנו חשים איום ,הרי שעלינו לחזק את הקשר עם בורא העולם ,שהוא הוא המגן האמיתי על גבולותינו .התענית היא התגובה האנושית המתבקשת לרעד שבלב – העלאת החרדה אל מול הקדוש ברוך הוא בתפילה ותשובה. הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר ,בראשית כה כז) חידש :כי הפחד אינו רק הרגשה גופנית ,אלא תוצאה של חוסר מנוחה בנפש ,וכאשר הנפש סוערת ,היא מאבדת את היכולת להיות דבוקה בבורא עולם כמצופה מאיש הארץ .הנצי"ב חושף בפנינו פן נוסף – החרדה פוגעת ביכולתנו לחיות חיים של שלמות .כאשר המציאות החיצונית רועשת ,הנפש נדחקת למגננה ,והדבקות בהשם נחלשת .לפיכך ,חובת ההתרעה אינה רק כדי להסיר את האיום, אלא כדי להשיב לנפש את השלווה הדרושה לה כדי לעבוד את השם בלב שלם .החזרה לשקט היא למעשה חזרה ליכולת לעבוד את השם ללא הפרעות ,והתפילה היא הכלי להסיר את הרעש המאיים ולטהר את הרקיע מנוכחות של חרדה. העולם שלנו משתנה לנגד עינינו ,והגדרות העבר נדרשות לעמוד במבחן המציאות של המאה העשרים ואחת .השאלה הניצבת לפתחנו אינה עוד שאלה של חיל רגלי המהלך בדרכים ,אלא התמודדות עם עוצמה טכנולוגית השואגת במרומים .כאשר מטוס קרב חוצה את שמי ארץ ישראל ,אנו נדרשים לברר האם חובת ההתרעה שקבעו חכמינו משתנה בהתאם לאמצעי התנועה ,או שמא מהות החרדה נותרה כשהייתה ,והכלי הוא רק אמצעי .ההכרעה אינה רק טכנית ,אלא נוגעת ללב ליבה של הגישה היהודית לריבונות ,לביטחון ולאחריות שלנו כלפי המציאות הסובבת אותנו. היה זה המנחת חינוך (מצוה תכה) שביאר :כי גדר החרב שמתריעים עליה אינו תלוי בצורת המעבר ,אלא בכך שהדבר גורם לחרדה בלב העם .המנחת חינוך מכוון אותנו להבין שחכמינו קבעו את המצווה מתוך התבוננות בנפש האדם .כאשר הציבור חש מאוים ,כאשר השלווה מופרת על ידי כוח זר ,אין זה משנה אם האיום מגיע מהקרקע או מהאוויר .אם המציאות מעוררת פחד ומערערת את תחושת הביטחון ,הרי שהתנאים להתרעה קיימים .לפי דבריו ,המיקוד עובר מהכלי לתוצאה – האם מציאות המטוסים

יתוקוחב תשרפ

בשמיים גורמת לאדם לחוש שהשלום הופר ,והאם הציבור מגיב לכך בחרדה .אם התשובה חיובית ,הרי שחובת התפילה וההתרעה עומדת בעינה. החזון איש (לקוטי איש ,הלכות תענית) חידש :כי בכל דבר שאין בו חשש סכנה ממשית מוחשית ,יש להקל ולא לגזור גזירות שלא נתקנו על ידי חכמים במפורש .בדבריו אלו, החזון איש מציב גבול מול הנטייה להרחיב את גזירות חכמים למחוזות חדשים .בעוד שחרב ממשית שהייתה מצויה בימי חכמינו הביאה לסכנה מיידית של מריבה ושפיכות דמים ,הרי שמטוסים השטים בגובה רב ,גם אם רעשם מחריד ,אינם מעמידים את תושבי הארץ במצב של מגע פיזי מאיים .על פי קו זה ,ייתכן שאין לחייב בתענית והתרעה על פי ההלכה היבשה ,שכן אין כאן את המציאות שעליה דיברו חכמינו ,ואין לחשוש שמא החטא יביא לפורענות כפי שחששו הראשונים .זוהי הכרעה המבקשת לשמור על גדרי חכמים כפי שניתנו ,ללא תוספות שעלולות לשנות את אופי התענית וההתרעה הציבורית. כאשר השמיים רועשים והלב מתמלא חרדה ,ניצבים אנו בפני רגע של הכרעה רוחנית. חכמינו לא הניחו לנו להתמודד עם המציאות כצופים מן הצד ,אלא העניקו לנו כלי נשק רוחני – התפילה והזעקה אל מול המצוקה .אין זו חולשה לבקש עזרה ,אלא ביטוי לעוצמה פנימית המכירה בכך שהביטחון האמיתי של עם ישראל אינו נשען על חיל ועל כוח ,אלא על הקשר החי והישיר עם בורא העולם .ההתרעה היא הדרך שלנו להשיב את המציאות למסלולה ,להכפיף את כל כוחות הטבע והמלחמה תחת רצון השם ,ובכך להפוך את האיום להזדמנות להתקרבות. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן תקעו סעיף א) פסק :שעל כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין .מרן מלמדנו שגדר ההתרעה הוא כללי וגורף ,כזה שאינו מבחין בין סוגי הצרה ,אלא מתמקד בצורך להגיב לכל תופעה המערערת את השלווה הציבורית .כאשר אנו מתריעים ,אנו למעשה מכריזים שאנו מודעים לכך שהמציאות אינה הפקר ,וכי לכל תנועה בשמיים או בארץ יש משמעות רוחנית .התפילה הזו ,הנולדת מתוך ההבנה שהכול תלוי ברצון עליון ,היא זו שבונה את חומת הביטחון סביבנו ,מתוך הבנה שהקריאה לקדוש ברוך הוא בשעת צרה היא המגן האמיתי מפני פורענות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,שם סק"א) ביאר :שהתפילה והזעקה הם הכלי המרכזי שדרכו אנו מעוררים רחמי שמיים בשעה שהמציאות מראה לנו את גבולות כוחנו ומעוררת בנו חרדה .בדבריו אלו ,הכהן הגדול מאחיו מעמיד את התפילה כחלק בלתי נפרד מההתמודדות עם כל איום .הוא אינו מציע לנו להסתפק בהגנה פיזית בלבד ,אלא לראות בחרדה המקננת בלב הזדמנות לעורר רחמי שמיים. התפילה ,לפי שיטתו ,היא לא רק בקשה להסרת הסכנה ,אלא פעולה המאזנת את הנפש,

גם לנשמה מגיע אוכל

מחזירה לה את השלווה ואת הביטחון המוחלט בהשגחה הפרטית .כאשר אדם מתפלל ומתריע ,הוא מצהיר כי עיניו נשואות אל המקור העליון ,ובכך הוא הופך את החרדה למנוף של ביטחון ,המעניק לציבור כוחות לעמוד איתן גם אל מול מציאות מאתגרת. אנו עומדים לפני מרחב שאינו מוחשי כקרקע ,אך מקודש בקדושת הארץ ,ושואלים האם דינו של האוויר כקרקע ,והאם פריצת רקיע הארץ בכלי מלחמה נחשבת כפגיעה בטהרת המקום המובטח לנו .הלב דורש לדעת אם גבולות הארץ נעצרים בקרקע או שמא הם נישאים אל על ,עוטפים את השמיים כחופה של הגנה רוחנית שאין לנפצה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,יו"ד סימן יב) ביאר :שקדושת ארץ ישראל דבקה גם באוויר הצח שמעליה ,ואין זה נחשב למקום הפקר ,אלא לחלק בלתי נפרד ממרחב הקדושה של הארץ ,שכן כל מה ששייך לארץ שייך לבורא ומקודש בשמו .דברים אלו מחדדים את ההבנה שכל תנועה בשמיים אינה פעולה בחלל ריק, אלא התרחשות בתוך מרחב המוגדר כקדוש .אם החרב נוגעת באוויר הזה ,היא נוגעת במישרין בטהרת הארץ ,שכן האוויר של ארץ ישראל הוא חלק מהמערכת הרוחנית המגוננת עלינו ,וכשם שאין מכניסים חרב לארץ ,כך אין מניחים לה לזהם את המרחב הרוחני המרחף מעלינו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן כו) חידש :שדין המרחב האווירי נגזר מדין המקום שתחתיו ,ואם בקרקע יש דין של שביתת חרב ,הרי שבאוויר דין זה חמור שבעתיים ,שכן האוויר חשוף ופגיע לכל הפרעה ,וכל כלי מלחמה החוצה אותו מותיר בו רושם של הרס .לפי דרך זו ,אין אנו יכולים לנתק את הדין מהקרקע אל האוויר ,אלא עלינו לראות את האוויר כמסך של הגנה שאסור לחוררו בכלי משחית .ההכרה בכך שהאוויר הוא המשכה של הארץ מחייבת אותנו לנהוג בזהירות מרבית ,ולהתייחס לכל חדירה אווירית לא כאל עובדה טכנית ,אלא כאל התערבות במערכת הביטחון הרוחנית שהובטחה לנו בפסוקי התורה. ההתבוננות בחרב שאינה עוברת בארצנו מעניקה לנו מפתח יקר ערך לחיי היום יום. פעמים רבות אנו חשים כי המציאות החיצונית ,הרעש ,הלחץ ,והחרדות מהעתיד או מאירועים שונים ,חודרים אל תוך הנחלה הפרטית שלנו ,אל הבית ואל הנפש פנימה. הלימוד מלמד אותנו כי בידינו הכוח לקבוע גבול .כשם שישנה חרב פיזית ,ישנן גם חרבות רוחניות המבקשות לעבור בתוכנו ,להפר את שלוותנו ולהכניס אי שקט ללב. כאשר אנו מתרגלים התבוננות פנימית ומציבים שמירה על דלתות הלב ,אנו הופכים את הנפש למקום שבו השלווה האלוקית שורה .התובנה המעשית היא שכדי לזכות לברכת השלום ,עלינו להקדים ולטהר את המרחב הפנימי שלנו מכל גורם זר ,מכל תפיסת עולם שאינה תואמת את הטוהר שאנו מבקשים להנחיל בביתנו ובחיינו .הידיעה שבורא

יתוקוחב תשרפ

עולם מנהיג את המציאות מעניקה לנו עוגן של ביטחון ,ומאפשרת לנו לעמוד יציבים גם כאשר המציאות החיצונית סוערת ,מתוך הבנה שהשלום אינו תלוי רק בחוץ ,אלא ביכולת שלנו לשמור על החיבור למקור.

עיקר העניין: שורש ההבטחה וחרב לא תעבור בארצכם הוא ההכרה כי ארץ ישראל ועם ישראל הם מרחב המיועד לקדושה מוחלטת ,מקום שבו הרצון האלוקי הוא המציאות היחידה הקובעת את אופיו של המקום .כל עוד אנו שומרים על נאמנותנו לקדוש ברוך הוא ,הופכת הארץ למבצר רוחני שאינו מאפשר לכל כוח של חול או השחתה לחדור אל תחומו .השלום האמיתי אינו רק היעדר מאבק ,אלא נוכחות חיובית של שכינה הממלאת את כל המרחב ומותירה את החרב ללא מקום לאחוז בו. לכן ,הזעקה והתפילה הם הביטוי לכך שאנו רואים את המציאות כחלק אינטגרלי מעבודת השם ,ובכך אנו הופכים את הארץ לא רק למקום מגורים פיזי ,אלא לממלכה של שקט וביטחון שכולה הקדשה לבורא עולם ,עד שנזכה לראות את ברכת השלום המלאה והנצחית ,בביאת גואל צדק במהרה בימינו.