10. כיצד מבטיח ה׳ לעם ישראל שילכו בקומה זקופה והרי אסור לילך בקומה זקופה? | עמ׳ 475-482
10. כיצד מבטיח ה׳ לעם ישראל שילכו בקומה זקופה והרי אסור לילך בקומה זקופה? | עמ׳ 475-482 כאשר אנו פותחים את הפרשה וקוראים את ההבטחה הנפלאה של הקדוש ברוך הוא לעמו ,המילים מהדהדות בלב כקריאת דרור שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית .אנו שומעים את קולו של בורא עולם המבטיח לנו כי ישבור את מוטות עולנו ויוליך אותנו קוממיות .המושג הזה ,קוממיות ,מצטייר בעיני רוחנו כשיא…
10. כיצד מבטיח ה׳ לעם ישראל שילכו בקומה זקופה והרי אסור לילך בקומה זקופה? | עמ׳ 475-482 כאשר אנו פותחים את הפרשה וקוראים את ההבטחה הנפלאה של הקדוש ברוך הוא לעמו ,המילים מהדהדות בלב כקריאת דרור שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית .אנו שומעים את קולו של בורא עולם המבטיח לנו כי ישבור את מוטות עולנו ויוליך אותנו קוממיות .המושג הזה ,קוממיות ,מצטייר בעיני רוחנו כשיא של גאולה ,תחושה של עם שאינו כפוף עוד ללחץ העמים ,המזדקף בקומה זקופה אל מול כל הצרות והתלאות שעברו עליו .אך רגע אחד של התבוננות מעמיקה מפגיש אותנו עם סתירה צורמת שאין מנוס מלהתמודד איתה .אותה זקיפות קומה שאנו רואים בה את פסגת הישועה ,מופיעה במקורותינו באור אחר לחלוטין .חכמינו בגמרא מזהירים אותנו מפני הליכה בקומה זקופה ,רואים בה מעשה של דחיקת רגלי השכינה ,וגדולי הפוסקים לאורך הדורות קבעו הלכה למעשה כי מי שמתהלך כך פוגע במעמדו הרוחני .כיצד ייתכן שהשם יתברך מבטיח לעמו את הדבר שההלכה אוסרת עליו בתוקף? האם ייתכן שישנה סתירה בין הברכה האלוקית לבין גדרי הצניעות והענווה הנדרשים מהיהודי? כיצד ניתן לגשר על הפער הזה וליישב את הדברים ,מבלי להפחית כהוא זה מחומרת האיסור ומצד שני מבלי לגרוע מהבטחת הגאולה העצומה הטמונה במושג הקוממיות?
גם לנשמה מגיע אוכל
נפתח את העיון במקורות בפרשתנו .התורה הקדושה בפרשת בחוקותי מבטיחה את הישועה האלוקית הנפרסת על פני עמו של השם ,וכך נאמר" :ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם" (ויקרא כו ,ט) .וכן נאמר בהמשך הדברים" :אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו ,יג) .הבטחות אלו ,המדברות על שפע ועל הליכה בקומה זקופה ,הן המקור לקושיה המעסיקה את לבנו ,כיצד מתיישבת תביעה זו עם דרישת הענווה והאיסור להלך בקומה זקופה. רש"י (ויקרא כו ,יג) פירש :קוממיות -בקומה זקופה .דברי רש"י אלו ,המקבילים למה שכתב גם על הפסוק הקודם ,מבהירים כי מדובר במציאות שבה עם ישראל מתהלך בראש מורם ,ללא מורא וללא שפלות ,מצב שבו הגאולה מתבטאת בהופעה החיצונית המופגנת כלפי חוץ. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא כו ,יג) ביאר :ואולך אתכם קוממיות -שאינכם יראים מאדם ,כמו שאמר הכתוב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ .לדברי האבן עזרא, הזקיפות אינה עניין של גאווה חלילה ,אלא עדות לכך שהפחד מהאויבים הוסר כליל מהלב ,והביטחון בהשם הוא זה שמאפשר לאדם להלך בביטחון מלא. הרמב"ן (ויקרא כו ,יג) חידש :ואולך אתכם קוממיות -שתהיו הולכים בביטחון ,לא מוראים מכל אויב ,כדרך עבד שמשתחרר מעול אדונו ומרים ראשו .הרמב"ן מדגיש את המעבר מעבדות לחירות ,שבו הכפיפות של השעבוד מתחלפת בזקיפות האופיינית לבני חורין. תרגום יונתן (ויקרא כו ,יג) תרגם :ואדברי יתכון בנירותא .התרגום מעתיק את המושג קוממיות ללשון של חירות ורוממות ,מה שמלמד כי הליכה זו היא הביטוי המוחשי להסרת עול הגלות. הכלי יקר (ויקרא כו ,יג) ביאר :ואולך אתכם קוממיות -כי בעת שהיו ישראל עבדים היו כפופים ,אבל עתה בהיותם בני חורין ,הם הולכים בקומה זקופה כדי להראות את חירותם .הכלי יקר מוסיף נופך של עניין ,שהזקיפות היא סימן ההיכר של בן החורין אל מול מי שהיה עבד ,ואין כאן עניין של גאווה ,אלא עניין של הכרת המציאות החדשה שבה ישראל אינם כפופים לאדם. הספורנו (ויקרא כו ,יג) פירש :ואולך אתכם קוממיות -שתהיו גלויים ונודעים במעלתכם ולא תצטרכו להתחבא מפני אויביכם .לדברי הספורנו ,הזקיפות מבטאת את המעמד המכובד שבו עם ישראל נמצא ,מעמד של גילוי והופעה ללא צורך במסתור או בושה. כדי להבין את שורש הסתירה בין ההבטחה הנשגבת לבין ההלכה הפסוקה ,עלינו
יתוקוחב תשרפ
להעמיק במקורות חז"ל ,המגלים לנו כי לא הגובה הפיזי הוא העיקר ,אלא מהות ההליכה והתחושה הפנימית המלווה אותה .נצלול אל דברי רבותינו המבארים את יסודות ההתנהגות הראויה לאדם וכיצד הם משתלבים עם גאולתם של ישראל. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) מובא :אמר רב הונא אסור לאדם שילך בקומה זקופה ,שנאמר מלא כל הארץ כבודו .ופירש רש"י שם כי ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה ,ואינו משים לבו כי הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם בכבודו. הלימוד כאן מחדד כי האיסור אינו נובע מעצם צורת הגוף ,אלא מהתחושה של גאוות לב המביאה את האדם לחשוב כי הוא תופס מקום בעולם באופן עצמאי ומנותק ,כאילו אין הדרת מלך שרויה סביבו .מי שצועד בגאון ,מראה כאילו אין מקום לבורא העולם לידו ,וזוהי תמצית דחיקת השכינה. בגמרא במסכת סוטה (דף ה ע"א) מובא :כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם .הגמרא שם מאריכה לתאר את חומרתו של בעל הגאווה ,אשר מעמדו הרוחני הופך לנפרד מהקדוש ברוך הוא .כשאדם מהלך בקומה זקופה מתוך גאווה ,הוא יוצר מחיצה ,הוא מכתיר את עצמו למרכז ,ובכך הוא מגרש את השכינה מתוך ד' אמותיו. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק א הלכה א) מובא :אמר רבי לוי דרך תלמידי חכמים להיות מתונים בהילוכם .המפרשים שם מבארים כי המתינות הזו היא ההפך הגמור מהזקיפות המופרזת והגאווה ,שכן התלמיד חכם יודע את מקומו ,יודע את תלותו בבורא ,ולכן הילוכו משדר ענווה וביטול המציאות העצמית אל מול רצון הבורא. כאשר אנו מצרפים את המקורות הללו ,אנו מגלים שההלכה האוסרת הליכה בקומה זקופה מכוונת כנגד גסות הרוח .לעומת זאת ,ההבטחה של והולך אתכם קוממיות מכוונת כנגד הכפיפות וההשפלה של העבדות .כאשר אדם הולך משוחרר מפחד ,בוטח בבורא ומכיר בערכו כבן חורין ,זו אינה גאווה אלא הכרת הטוב והכרה במעלת ישראל .החיבור הזה מאפשר לנו להבין שאין כאן סתירה ,אלא הבחנה דקה בין קוממיות של חירות וקדושה ,לבין קוממיות של גאווה ודחיקת רגלי השכינה. רבנו משה בן מימון הרמב"ם (משנה תורה ,הלכות דעות פרק ה הלכה ח) כתב :תלמיד חכם לא יהלך בקומה זקופה ולא בגאון לב ,אלא ילך בנחת ובענווה כמי שמתבייש בפני רבו ,שכל הליכתו צריכה להעיד על התבטלותו לפני הבורא יתברך ,שכן הנשר הגדול מורה לנו שהליכה זקופה היא ביטוי לגאווה חיצונית שאינה הולמת את מי שתורת השם חקוקה בקרבו. רבינו יונה בשערי תשובה (שער שלישי) חידש :כי מידת הענווה היא יסוד הכל ,וכל תנועה שהיא למעלה מהמידה המתונה הרי היא פוגמת ביראת השמיים ,שכן הגוף הוא
גם לנשמה מגיע אוכל
כלי לביטוי הפנימיות ,וכאשר הפנימיות עמוסה בגאווה ,הגוף יבטא זאת בהליכה זקופה המעידה על ריחוק מהכנעה אלוקית ,והתיקון הוא לשוב אל השפלות הראויה. המאירי בחידושיו על מסכת קידושין (דף לא ע"א) ביאר :כי האיסור להלך בקומה זקופה אינו משום שהזקיפות היא מעשה עבירה כשלעצמו ,אלא מפני שהיא סימן מובהק למרי לב וגאווה המרחיקים את האדם מן השכינה ,וכלשון חכמים דוחק רגלי השכינה ,כלומר שיוצר מציאות שבה אין מקום לקדושה להשפיע ,מפני שגאוות האדם תופסת את כל המרחב הרוחני. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן ב סעיף ו) פסק :אסור לאדם לילך בקומה זקופה .ביאר :ההלכה אינה באה להגביל את מבנה הגוף כשלעצמו ,אלא את הלך הנפש המשתקף מתוך התנועה הזו .השולחן ערוך מעמיד את גדרי הצניעות והענווה כבסיס לכל התנהלות האדם ,שכן הליכה זקופה משדרת מסר של שביעות רצון עצמית וגבהות לב ,דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ההכרה התמידית של האדם בכך שהוא עומד לפני המלך ,ועל כן העמיד לנו את גדר זה כחומת מגן מפני הגאווה. הב"ח (או"ח סימן ב) ביאר :שאיסור זה נאמר בעיקר כאשר האדם מתכוון לילך בקומה זקופה מתוך גאווה ושחץ ,אך הליכה של קוממיות הבאה מכוח החירות והשמחה שבקדושה ,אין בה משום גאווה ,אלא היא ביטוי להכרה בערך שנתן לנו הבורא .הבח מסייע לנו להפריד בין התנועה החיצונית לבין המניע הפנימי ,ומלמדנו שכל עוד הלב שפל ואין בו גאווה ,ההליכה אינה בגדר איסור ,אלא היא הופכת להיות לבוש חיצוני למעלת הנשמה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה ,או"ח סימן ב ס"ק י) ביאר :האיסור הוא דווקא במי שמגביה קומתו בגאווה ,אבל הליכה רגילה ביושר אין בה חשש כלל. החפץ חיים מדגיש כי הדגש הוא על הכוונה הפנימית ,וכל עוד האדם אינו מבקש להתגאות ולהראות את כוחו לעיני הבריות ,הרי שהוא נקי מהחשש של דחיקת רגלי השכינה ,ואין כאן שום סתירה להבטחת הקוממיות האלוקית ,שכן היא אינה פונה כלפי הגאווה ,אלא כלפי החופש והישועה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף ,סימן ב) ביאר :המניעה מלהלך בקומה זקופה אינה עוסקת ביציבה פיזית כשלעצמה ,אלא בכוונת הלב .כאשר אדם מתהלך בדרך ארץ ובמתינות ,אין בכך שום חשש של דחיקת רגלי השכינה ,שכן כוונתו אינה להפגין גאווה אלא להתנהל בדרך המכובדת הראויה לאדם .מכאן אנו למדים שהבטחת הקוממיות בתורה אינה מכוונת לשינוי תנוחת הגוף ,אלא לרוממות הנפש ,שכן יהודי שצועד בדרך ה' בביטחון של אמונה ,הרי הוא הולך קוממיות מתוך הכרה בגדלות הבורא ולא מתוך התנשאות על הזולת.
יתוקוחב תשרפ
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן כו) חידש :קוממיות אינה מונח פיזי אלא תיאור למצב של ביטחון ושלווה פנימית שאין בה מורא .כל מי שצועד בדרך התורה והמצוות בביטחון גמור ובהכרה כי השם איתו ,הרי הוא הולך קוממיות ,ואין בכך כל סתירה לאיסור הליכה בקומה זקופה ,שכן זקיפותו של האדם המאמין נובעת מהשתייכותו לבורא ומהיותו בן חורין ,ולא מהתנשאות על הבריות או מרצון לומר אני ואפסי עוד. רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ,חלק ה ,סימן א) ביאר :ההבדל הדק שבין גאווה לבין עמידה נכונה טמון בנקודה הפנימית שבלב .איסור הליכה בקומה זקופה מתייחס למי שמתגאה ומרגיש עצמו נעלה על אחרים ,אך יהודי שחש את גודל זכותו להיות בן לעם הנבחר ומעריך את מעלתו הרוחנית מצד היותו עובד ה' ,בוודאי שראוי לו להלך בראש מורם ובכבוד ,כי זהו כבוד שמיים המתבטא דרך האדם ,ולא כבוד עצמי פסול. כאשר אנו מבקשים לתרגם את הסוגיה העמוקה הזו למציאות חיינו ,אנו מוצאים כי היא אינה נותרת בין דפי הספרים בלבד ,אלא נוגעת לכל אדם ביומו יום .השאלה המעשית המונחת לפתחנו היא :היכן עובר הגבול הדק שבין הכבוד העצמי והביטחון הנדרשים לבין האיסור החמור של הליכה בקומה זקופה? נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך הילוכו של אדם ברחוב ,בעבודתו או בדרכו לבית הכנסת .ההלכה מורה לנו כי אדם אינו צריך להלך כפוף ומושפל ,שכן גם בתוך הנהגת הענווה יש מקום למתינות וליישוב הדעת .כאשר אדם מרגיש ביטחון בה' ומכיר בערכו כבן מלך ,הליכתו צריכה לשקף את היציבות הזו .הליכה מתונה ,יציבה וזקופה בצורה טבעית ,שאינה באה להבליט את האדם או להמעיט בערך אחרים ,היא היא ההליכה הנכונה .האיסור מתחיל ברגע שבו הגוף מתוח בצורה מלאכותית כדי להפגין גובה או חשיבות ,או כאשר הלב מתמלא תחושת עליונות על הזולת. נפקא מינה נוספת עולה מתוך התייחסות לביטחון עצמי אצל ילדים וצעירים בחינוך. לעיתים אנו פוגשים בני נוער המפגינים ביטחון רב ,עמידה איתנה וראש מורם .האם עלינו לחשוש שמא מדובר בהליכה בקומה זקופה? התשובה המעשית העולה מן הדברים היא שאם הביטחון הזה נובע מתוך חיבור לערכים ,מתוך תחושת אחריות ומתוך הבנה שהם מייצגים משהו גדול יותר מעצמם ,הרי שזו קוממיות מבורכת .עלינו לעודד את דור העתיד לא לשוחח בבושה ובכפיפות מיותרת ,אלא לעמוד על דעתם ולהחזיק בדרך האמת בראש מורם ,מתוך הכרה שהזקיפות הזו היא כלי שרת בידי השמיים. נפקא מינה שלישית נוגעת להנהגתם של מנהיגי ציבור ובעלי תפקידים .פעמים רבות נדרש אדם הנושא בתפקיד להפגין עוצמה וביטחון כדי להוביל ולהנהיג .הגבול ההלכתי
גם לנשמה מגיע אוכל
מלמד אותנו שהנהגה אינה דורשת גאווה חיצונית או התנשאות .המנהיג האמיתי ,בבואו אל העם ,אינו צריך להלך בקומה זקופה כדי להוכיח את כוחו ,אלא להקרין את סמכותו מתוך ענווה פנימית עמוקה ,כזו המכירה בכך שהוא אינו אלא שליח של הציבור ושל הבורא .הזקיפות הנדרשת כאן היא זקיפות של שליחות ,לא של אישיות מתגאה. כאשר אנו מניחים את הסוגיה הזו על שולחן הדיונים ,אנו עומדים מול פרדוקס שאינו רק הלכתי ,אלא קיומי עמוק .בירור העומק של המושג קוממיות אל מול האיסור ללכת בקומה זקופה ,מוביל אותנו להבחנה יסודית בין צורה לבין תוכן ,בין חיצוניות לבין מהות. עלינו להבין כי המושג קוממיות בפרשתנו אינו מתייחס למדידת הגובה הפיזי של האדם ,אלא למצב של נפש משוחררת מכבלי השעבוד .בגלות ,הנפש של עם ישראל כפופה תחת עול זרים ,היא נמצאת במצב של כיווץ ,של פחד ,של שפלות רוח המונעת ממנה להתפתח ולהופיע את האור האלוקי כפי רצונה .כאשר התורה מבטיחה ואולך אתכם קוממיות ,היא אינה מורה לנו להזדקף פיזית במופגן ,אלא מבטיחה כי הקדוש ברוך הוא ישבור את המחסומים שמכווצים את נפשנו ,ויעניק לנו את המרחב הרוחני לפעול מתוך ביטחון פנימי עמוק. לעומת זאת ,האיסור להלך בקומה זקופה ,שעליו דיברו חכמינו ,עוסק במצב שבו הגוף מנסה להכתיב לנפש את מעמדה .כשאדם הולך בקומה זקופה מתוך גאווה ,הוא משדר מסר שהעולם מסתובב סביבו ,שהוא המרכז ,ושאין מקום לבורא יתברך בתוך מרחב הווייתו .הגאווה היא הסטה של מרכז הכובד מן השמיים אל האדם עצמו .זוהי הזקיפות שמדחיקה את רגלי השכינה ,שכן היא מצהירה שאין עוד מלבדי. הרעיון העמוק הוא שהאדם הוא יצור ביניים .הוא עומד על האדמה ,אך מבטו מופנה אל המרום .הזקיפות הראויה ליהודי היא זקיפות של מי שיודע שהוא נברא בצלם אלוקים ,ולכן אינו כפוף לאדם או לנסיבות העולם ,אך בה בעת הוא יודע כי הזקיפות הזו עצמה נובעת מהיותו משועבד לבורא .ברגע שהאדם כפוף לבורא עולם ,הוא נהיה זקוף מול כל העולם כולו .מי שאינו כורע ברך בפני בוראו ,סופו שיזקוף קומתו בגאווה ריקה ויתנגש במציאות .מי שמשתחווה ומתבטל בפני המקור ,מקבל כוח פנימי שמאפשר לו לצעוד בעולם הזה בביטחון גמור ,בקומה זקופה שהיא כולה הכרת הטוב והכרה במלכות שמיים .הקוממיות המובטחת לנו היא התיקון השלם שבו הנפש חוזרת למצבה הטבעי – משוחררת מפחדים ,מחוברת למקור ,ויודעת להלך בעולם הזה כבן מלכים, בלי לשכוח ולו לרגע מי הוא המלך. ההתבוננות הפנימית הזו מובילה אותנו אל היכל הנפש ,שם הכל נמדד במדדים של אמת ולא בחיצוניות .האדם מחפש את עמוד השדרה שלו ,לא זה הפיזי הנושא את גופו, אלא את העמוד הפנימי של האמונה .כיצד ניתן לחיות חיים שלמים ,שבהם מצד אחד
יתוקוחב תשרפ
האדם שפל ברוחו ומודע לקטנותו ,ומצד שני הוא נושא את ראשו בגאווה של בן מלך? התשובה נעוצה בהבנה שהתנועה הזו היא דינמיקה חיה שבין האדם לבוראו .כאשר האדם מתבטל באמת ,כאשר הוא מבין שכל נשימה שלו היא מתנה ,כל רגע הוא השגחה פרטית ,וכל הצלחה היא חסד ,אזי אין לו צורך לשאת את ראשו בגאווה כדי להרגיש קיים .הוא מרגיש קיים מעצם היותו אהוב על ידי הבורא. האמונה אינה מחלישה את האדם ,אלא מעניקה לו את העוצמה הגדולה ביותר .יהודי שמאמין באמת ,אינו זקוק לאישורים חיצוניים מן העולם ,אינו זקוק למחיאות כפיים, ואינו מרגיש מאוים מלחצים חברתיים .הוא צועד בנתיבו ,ממוקד במטרה ,ראשו זקוף מתוך ביטחון בה' שמוביל אותו .זו אינה גאווה ,זוהי נוכחות .המחשבה הזו משנה את ההנהגה היומיומית .האדם אינו מושפע בקלות מזרמים ,מדעות משתנות ,או מפחדים דמיוניים .הוא יציב .היציבות הזו היא פרי של חיבור עמוק לשורש ,למקור ,לידיעה שאני לא לבד .הנפש שמרגישה בטוחה בזרועות אביה ,אינה צריכה להפגין כוח כלפי חוץ כדי להרגיש חזקה .היא פשוט יודעת שהיא נמצאת במקומה ,עובדת את בוראה ,וממילא היא הולכת בקומה זקופה ,לא של אדם המחזיק בחרב ,אלא של אדם המחזיק באמונה. הצבת המצפן הפנימי אינה מתחילה בשינוי ההופעה החיצונית ,אלא בזיכוך המניע המונח בבסיס כל תנועה ותנועה .כשאדם בוחן את הילוכו ,הוא אינו מחפש לעצמו גדרים חיצוניים שירשימו את הסובבים ,אלא מחפש את האמת הצרופה המבדילה בין כבודו של מקום לכבוד עצמו .המצפן המוסרי בוחן האם הזקיפות שבי נובעת מתוך צורך עמוק להוכיח את נוכחותי בעולם ,או שמא היא נובעת מהבנה בהירה כי אני עומד לפני המלך ,והתייצבותי היא דרך הבעת הכבוד למלך מלכי המלכים. כאשר המצפן מכוון היטב ,האדם הופך להיות כלי קיבול לברכת הקוממיות .הענווה אינה מביאה לידי רפיון ידיים ,והזקיפות אינה מביאה לידי התנשאות .המוסר הישיבתי מלמד אותנו כי האדם המוסרי הוא זה שאינו זקוק להגדרות חברתיות כדי לדעת את ערכו ,שכן ערכו הוא נתון בלתי משתנה ,מוטבע בנשמתו על ידי בורא עולם .זוהי הליכה ביושר ,הליכה ללא פניות ,הליכה שבה הגוף מהדהד את מה שהלב יודע :עבדי ה' הם בני חורין אמיתיים .כשאדם חי בתודעה שכזו ,הוא אינו צריך להילחם על מקומו, הוא פשוט תופס את מקומו הטבעי בעולם .השלווה הזו שבה הוא מתהלך היא האות החיצוני לקוממיות פנימית ,שבה אין מקום למורא בשר ודם ,אלא רק ליראת שמיים טהורה המזקפת את הקומה מתוך חיבור וביטחון. בחיי היום יום ,כאשר אנו מהלכים ברחובות העיר או במקום עבודתנו ,התובנה המעשית המלווה אותנו היא פשוטה אך מחייבת :הליכה בקומה זקופה אינה נמדדת במידת גובהו של האדם ,אלא במידת החיבור שלו לאמת .עלינו לשאול את עצמנו ,בכל
גם לנשמה מגיע אוכל
צעד ובכל תנועה ,מי הוא המניע את צעדינו .אם אנחנו מהלכים מתוך ביטחון פנימי שנטוע באמונה בבורא ,הרי שאנו זוכים לקיים את ההבטחה של ואולך אתכם קוממיות. הענווה שאנו מצווים עליה אינה דורשת מאיתנו להתהלך מושפלים או חסרי ביטחון, אלא להיפך—היא דורשת מאיתנו להכיר בכך שהזקיפות שלנו היא מתנת שמיים ,כלי שנועד להוסיף כבוד לשם יתברך ,ולא כלי להאדרה עצמית .הידיעה שאנו ילדיו של המלך מעניקה לנו יציבות פנימית שאינה תלויה במבטם של הבריות ,וזהו הסוד להליכה זקופה המקדשת את השם בעולם.
עיקר העניין: הסתירה המדומה שבין הבטחת הקוממיות האלוקית לבין איסור ההליכה בקומה זקופה מתפוגגת ברגע שבו מבינים כי אין מדובר בשתי תנועות גוף ,אלא בשני מצבי נפש .כאשר האדם משתחווה בלבבו לפני בורא כל העולמים ,הוא זוכה לזקיפות קומה שאין לה אח ורע ,כזו שאינה תלויה בדבר .הקוממיות האמיתית היא חירות פנימית ,שחרור מכל כבלי השעבוד החיצוניים והפנימיים כאחד .בעוד שהגאווה המביאה לדחיקת רגלי השכינה נובעת מתוך ניסיון למלא את העולם בעצמך ,הרי שהזקיפות של בן חורין נובעת מתוך העובדה שאתה מתמלא מהבורא .זוהי התנועה של עם ישראל לדורותיו :ראש מורם מול הצרות ,יציבות מול סערות החיים ,ולב כנוע ונשבר לפני המלך—זהו סוד הקיום ,זוהי עוצמת הקוממיות ,וזוהי הדרך שבה אנו מהלכים בעולם הזה ,כבני מלכים המבשרים את כבודו בכל צעד ושעל. הבטחת הקוממיות שבתורה אינה הבטחה לשינוי חיצוני ,אלא תהליך עמוק של שחרור הנפש מכבלי הגלות והפחד .כאשר אדם זוכה להכיר בכך שכל הווייתו תלויה אך ורק ברצון הבורא ,הוא מתמלא בביטחון אמת המקרין החוצה כקומה זקופה שאינה נזקקת לאישורים חיצוניים .האיסור ההלכתי להלך בקומה זקופה הוא התרופה למחלת הגאווה המסיטה את האדם ממרכז הכובד של היראה ,אך אין הוא פוגע באותה זקיפות רוחנית המאפיינת את בן החורין .המפגש בין שני הקטבים הללו—הענווה המוחלטת והזקיפות שאין לה גבול—הוא הוא הריקוד המיוחד של היהודי בעולם ,המשתחווה בלב פנימה ומזדקף בדרך החוצה ,ובכך הוא הופך את הילוכו היומיומי לשירה מתמשכת של אמונה וקידוש השם.