1. האם אהבת אב לבנו גדולה מאהבתו לבתו? | עמ׳ 505-512

1. האם אהבת אב לבנו גדולה מאהבתו לבתו? | עמ׳ 505-512 השאלה עומדת ברומו של עולם :את מי האבא אוהב יותר ,את הבנים שלו או את הבנות? והפלא הגדול הוא שהתשובה המטלטלת והקשה מגיעה דווקא מתוך פסוקי התוכחה הנוראים שבפרשתנו ,אלו המציירים מציאות שבה הטבע האנושי נבחן במבחן הקיצון של החיים. אנו נוגעים כאן בנקודה הכי עדינה בלב האדם ,במקום שבו הרגש והטבע משחקים תפקיד מרכזי…

1. האם אהבת אב לבנו גדולה מאהבתו לבתו? | עמ׳ 505-512 השאלה עומדת ברומו של עולם :את מי האבא אוהב יותר ,את הבנים שלו או את הבנות? והפלא הגדול הוא שהתשובה המטלטלת והקשה מגיעה דווקא מתוך פסוקי התוכחה הנוראים שבפרשתנו ,אלו המציירים מציאות שבה הטבע האנושי נבחן במבחן הקיצון של החיים. אנו נוגעים כאן בנקודה הכי עדינה בלב האדם ,במקום שבו הרגש והטבע משחקים תפקיד מרכזי .הלב של אבא הוא אוקיינוס ,אך האם יש הבדל בזרמים השונים בו? האם הקשר לבן שונה מהקשר לבת? המחשבה על כך שהתורה בפרשתנו מפרטת את זוועות הרעב ,ומציינת את סדר אכילת הבנים והבנות ,מכריחה אותנו להתבונן בתוך עצמנו, בתוך האהבות הטבעיות שנטע בנו הבורא ,ולנסות להבין האם יש עדיפות ,האם יש קדימות ברגש ,וכיצד כל זה מתחבר למבט האמיתי של הקדוש ברוך הוא על כל ברואיו. זהו מסע נפשי והלכתי אל עומק האהבה האנושית ,מול האהבה האלוקית האינסופית שאינה מבחינה בין זכר לנקבה ,אלא מרחמת על כל מעשיה במידה שווה.

גם לנשמה מגיע אוכל

כשאנו פותחים את צוהר ההבנה אל עומק הפסוקים בפרשת התוכחה ,אנו פוגשים את דבריו המדויקים והחריפים של האור החיים הקדוש ,המנתח את המציאות האנושית הנוראה המתוארת בפסוק .הוא אינו מסתכל על הדברים כסיפור היסטורי בלבד ,אלא כזכוכית מגדלת הבוחנת את טבעו הפנימי של האב ,את גבולות רחמיו ואת המכניקה של הלב האנושי ברגעיו הקשים ביותר. האור החיים הקדוש (פרשת בחוקותי כו כט) כתב :כי לצד שרחמי האב על הבנים יותר מהבנות לזה הם מתחכמים לאכול הבנים תחלה כדי שבזה יהיה נקל להם לאכול הבנות, וזה שיעור הכתוב ואכלתם בשר בניכם וטעם הקדימה כדי שבשר בנותיכם תאכלו פירוש לא יכאב לבבכם כפי מה שקדם ויהיה לכם כמאכל הרגיל. ביאור הדברים הוא שהאור החיים חושף בפנינו פסיכולוגיה של שבר .הוא מלמדנו כי לבו של האב אינו שוויוני בטבעו; ישנה נקודת רגישות עמוקה יותר כלפי הבנים ,הנובעת ככל הנראה מהיותם ממשיכי השושלת ,נושאי השם והתורה .מתוך הכרה בעובדה זו, מציע האור החיים שהתורה מתארת תהליך נפשי שבו אדם ,המגיע לתחתית השאול, מנסה להקהות את חושי הכאב שלו .הוא מקדים את הקשה ביותר – אכילת הבן – כדי שהלב ,שכבר נקרע וקהה מן הזוועה הראשונה ,ירגיש פחות את הכאב שבצעד הבא. זוהי אמירה מטלטלת על המבנה הנפשי של האב ,המציבה סימן שאלה גדול על מהות האהבה ועל עדיפויותיה הטבעיות. כשאנו מעמיקים בשרש הדברים ,מתגלה לעינינו תהום עמוקה שבין המבט האנושי, המושפע מנטיות הטבע והתפתחות הדורות ,לבין המבט האלוקי ,הצופה על הכל במבט של שלמות אבסולוטית .המקורות מלמדים אותנו שהאבחנה בין אהבת הבן לאהבת הבת אינה סתם העדפה גרידא ,אלא משקפת תפיסת עולם שורשית על ייעודו של האדם והמשכיותו בעולם הזה. הספרי (פרשת פנחס ,כ"ז א') ביאר :כיון ששמעו בנות צלופחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות ,נתקבצו כולם זו על זו ליטול עצה ,אמרו ,לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום ,בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות ,אבל מי שאמר והיה עולם אינו כן ,אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו .ההבנה העולה מדברי הספרי היא שההעדפה של זכרים אצל בשר ודם אינה נובעת מחוסר אהבה לנקבות ,אלא מהתמקדות אנושית בממשיכי השושלת ובנושאי דגל התורה והארץ .מול המוגבלות הזו ,מציב הספרי את המבט האלוהי שאינו מכיר בחלוקות הללו ,אלא רואה בכל נשמה יצירה שלמה הזקוקה לרחמים ,ללא קשר למין או לתפקיד. רש"י (גמרא מסכת שבת ,דף ס"ו ע"ב) פירש :את ההבדל בהתנהגות הטבעית של האב ,וזה לשונו :מגעגע עליו ואינו יכול להיפרד ממנו ,ורפואה זו לא שייכא בנקבות ,שאין האב מחבבן כל כך מתחילתן שיהיו מגעגעים עליו .רש"י חושף כאן את הנימים הדקים

יתוקוחב תשרפ

של הלב .הגעגוע ,אותה תחושת דבקות שאין בה מנוחה ,היא אבן הבוחן של האהבה האנושית .האב ,הרואה בבן את דמותו שלו ואת העתיד שיבוא אחריו ,חווה קשר של משיכה פנימית שאינה מאפשרת לו להיפרד .רש"י מלמד אותנו שזוהי אינה אפליה, אלא ביטוי של קשר נפשי עמוק שמתפתח סביב דמותו של הבן ,קשר שמשנה את פני המציאות ואת הדרך שבה האב פועל למען צאצאיו. ההבנה שהלב האנושי פועם בקצב שונה כלפי הבן והבת אינה נותרת בגדר תחושה בלבד ,אלא היא מקבלת ביטוי הלכתי ומושגי בספרי הפוסקים .כשאנו בוחנים את המושג דעתו של אדם קרובה אצל בנו ,אנו מגלים כי מדובר ביסוד עמוק המעצב את כל מערכת היחסים והאחריות האבהית. המהר"י אלגזי (קהילות יעקב ,חלק לשון חכמים אות א סימן ז) כתב :דהא דאיתא בגמרא במסכת בבא בתרא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ,היינו דווקא אצל בנו ולא אצל בתו. ביאור הדברים הוא שההלכה מבחינה בין הקרבה הנפשית שנוצרת באופן טבעי בין אב לבן ,לבין הקשר עם הבת .הקרבה לבן נובעת מהיותו המשכו הישיר של האב ,נושא הלפיד שלו בעולם ,וזה שמרחיב את קיומו של האב מעבר לשנות חייו .המהר"י אלגזי מלמד אותנו שאין זו אשמתו של האב או העדפה שרירותית ,אלא מציאות מובנית בנפש האדם ,כעין חוק טבע רוחני שבו האב מזהה בבנו את בבואתו ואת העתיד .זוהי הבחנה שמחדדת את האחריות הגדולה שיש לאב כלפי בנו ,ומצד שני מציבה בפנינו את האתגר הרוחני – לדעת כיצד להשוות את האהבה והדאגה בפועל למרות השוני הטבעי הזה, מתוך הכרה ברצון הבורא שנתן מקום לכל נשמה ונשמה. כשאנו עומדים מול דפי הגמרא ,אנו נתקלים במציאות הלכתית חדה כתער ,המעמידה את אהבת האב למבחן עליון .התלמוד דן בדין אב הבא במחתרת על בנו ,וקובע כי רחמי האב על בנו מונעים ממנו להורגו ,גם כאשר זהו דין של רודף .אך מה קורה כאשר מדובר בבת? האם ההנחה הפסיכולוגית וההלכתית הזו ,שאב אינו מסוגל להרים יד על יוצא חלציו ,נשארת איתנה גם כאן ,או שמא כאן מתגלה הסדק באהבה הטבעית? השאלה הזו אינה רק משפטית ,היא חודרת אל נימי הנפש ושואלת :האם כוחו של הרגש מחייב את ההלכה ,והאם בהעדר רגש עמוק ,משתנה דינו של אדם? בספר מרגלית הים (מסכת סנהדרין דף עב ע"ב) ביאר :את הספק הגדול בעניין אב הבא במחתרת על בתו ,וזה לשונו :מסתפק באב שבא במחתרת על בתו אי נימא גם כן שברור הדבר שלא יהרגנה כמו שמבואר שם בגמרא אצל בנו ,או דילמא מכיוון שמבואר במדרש וכן ברש"י שאין האבא כל כך אינו ברור שלא יהרגנה .ההסבר העולה כאן הוא שהספק תלוי כולו במידת האהבה והרחמים; ההלכה מכירה בכך שהאב מוכן לוותר על נפשו ועל רכושו כדי שלא להרוג את בנו מתוך דביקות אבהית ,אך אם האהבה לבת נתפסת כפחות אינטנסיבית ,אולי אין כאן את אותו מחסום נפשי שמונע ממנו להפעיל כוח קטלני? זוהי

גם לנשמה מגיע אוכל

שאלה נוקבת שאין לה מענה מוחלט ,המותירה אותנו עם ההכרה שההלכה משולבת בתוך האנושי ,וכי מידת הרחמים היא הקובעת את רף התגובה האנושית במצבי קיצון. כשאנו מעמיקים בחקירה זו על רחמי האב ,עלינו להאיר את דברי המהרש"א, שמעמיד את העניין על אדני האמת הפנימית .ההבחנה בין הבן לבת אינה נובעת מחוסר הערכה ,אלא מהגדרת התפקיד והמהות של כל אחד מהם בשושלת הקודש .המהרש"א חושף את הדינמיקה שבין המקור לבין ההמשכיות ,ומסביר מדוע בנקודות מסוימות הקשר מרגיש אחרת לחלוטין ,וכיצד רגש האב מגיב למציאות זו. המהרש"א (בחידושי אגדות ,מסכת סנהדרין דף עב ע"ב) ביאר :את יסוד הדין של הבא במחתרת ,וציין כי רחמי האב על בנו נובעים מהיותו בבואתו של האב .וזה לשונו :כי הבן הוא העצם של האב ,ועל כן רחמי האב עליו הם רחמים על עצמו ממש .הביאור בדבריו הוא שהקשר לבן הוא קשר של זהות – האב רואה את בנו כהמשך ישיר של אישיותו ,של כוחותיו ושל עולמו הרוחני .בבת ,לעומת זאת ,הקשר הוא שונה ,מורכב יותר ,ומבוסס על אהבה שאינה נובעת מראיית העצמי ,אלא מראיית ה"אחר" שיש לו תפקיד ושליחות אחרים בעולם. הלימוד שעולה מדבריו הוא מהותי לחיים .אנו לומדים שהאהבה לזולת ,גם כשמדובר בילדים שלנו ,היא מורכבת ומגוונת .כאשר האב פועל מתוך הטבע הזה ,הוא צריך להיזהר שלא להפוך את האהבה הזו לחסם ,אלא להשתמש בה כדי לטפח כל נשמה בהתאם למהות הייחודית שלה .הבן דורש את החיבור להמשכיות ,והבת דורשת את הראייה של השלמות העצמאית שלה .זוהי חכמת חיים שמאפשרת לאבא לאהוב את כולם באהבה שלמה ,תוך הבנה עמוקה של השורשים השונים שכל אחד מהם מייצג. כאשר אנו יוצאים מבית המדרש עם הידיעה המורכבת על טבע הלב ,אנו ניצבים בפני השאלה המעשית :כיצד אנו מתנהלים בבית ,ביומיום ,עם הילדים שלנו? התורה אינה מבקשת מאיתנו להתעלם מהטבע שלנו ,אלא להשתמש בו כנקודת מוצא להתעלות, לצמיחה ולבניית בית שבו כל נשמה מרגישה אהובה ורצויה באמת .הבית הוא המעבדה שבה התיאוריה פוגשת את הלב ,ושם אנו נדרשים לתרגם את המקורות לעשייה חיה. הגר"א דסלר (מכתב מאליהו ,חלק ב) ביאר :את יסוד האהבה העמוק ביותר ,וזה לשונו: האהבה אינה תוצאה של קרבה טבעית בלבד ,אלא היא תוצאה של נתינה .ככל שאדם נותן יותר ,הוא אוהב יותר .הסבר הדברים הוא שאם אב מרגיש פער בטבע הלב בין בנו לבין בתו ,התורה מנחה אותו כיצד לגשר עליו :לא על ידי מאבק בטבע ,אלא על ידי השקעת נתינה אקטיבית .ככל שנשקיע יותר זמן ,הקשבה ,חום ותשומת לב לכל הילדים ,כך גדלה האהבה בלבנו באופן טבעי ,והיא תהפוך לאהבה חזקה ,שורשית ובלתי תלויה ,שאינה נשענת רק על קרבה ביולוגית אלא על קשר שנוצר מתוך השקעה ונתינה אינסופית.

יתוקוחב תשרפ

הגר"ש וולבה (עלי שור ,חלק ב) ביאר :כי הדרכת הילדים בבית צריכה להתאים לכלי המיוחד של כל ילד ,וזה לשונו :כל ילד הוא עולם ומלואו ,ואין להשוות ביניהם .הבן זקוק לחיבור להמשכיות ,והבת זקוקה לחיבור לעצמיותה ולערכה הייחודי .המסקנה המעשית לכל הורה היא שאין להחיל תבנית אחת על כולם .החינוך בבית דורש מאיתנו להביט בילד ,לראות את הנשמה המיוחדת שהפקיד ה בידינו ,ולטפח אותה בהתאם לייעודה ,מתוך הבנה שכל ילד מוסיף קומה אחרת לבניין הבית היהודי ,וכל אחד מהם זקוק למזון רוחני ורגשי מותאם אישית. הסבא מנובהרדוק (מדרגת האדם) ביאר :כיצד לבנות את האמון בתוך הבית ,וזה לשונו: הדרך אל לב הילד עוברת דרך השקיפות והאמת .ילדים חשים בטבעו של האב ,וכאשר אבא מודע לנטיית ליבו ומשתדל לנהוג בשוויון מלא במעשים ,בביטויים של חיבה ובזמן האיכות ,הוא נותן להם את הביטחון שהם אהובים ללא תנאי .הלימוד כאן הוא שהעבודה המעשית שלנו היא ליצור מרחב שבו החום אינו מוגבל על ידי הנטיות הטבעיות ,אלא מורחב על ידי המצפון וההחלטה המודעת שלנו להעניק לכל אחד את מלוא תשומת הלב הראויה לו כבן או בת למלך. כאשר אנו מתבוננים מעבר להבדלים הגלויים לעין ,מעבר לטבע האנושי ולפסיכולוגיה שביקשנו לברר ,אנו פוגשים את שורש הנשמות .תורת הסוד מלמדת אותנו כי ההבדל בין זכר לנקבה אינו אקראי ,ואינו מסתכם בתפקידים בעולם הזה .מדובר בביטוי של שתי מערכות רוחניות שונות ,המשלימות זו את זו ובונה את השלמות האלוקית בתוך הבריאה .ההבנה הזו משנה את כל נקודת המבט שלנו על האהבה ,על הקשר המשפחתי ועל היחס הייחודי שיש לאדם כלפי הילדים שלו. האריז"ל (שער הכוונות ,דרושי הלילה) ביאר :כי הזכר הוא בחינת המשפיע והנקבה היא בחינת המקבל ,וזה סוד הבריאה כולה :כל מה שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו ,הכל בנוי על התבנית של משפיע ומקבל .ההסבר העולה מדבריו הוא שהזכר מייצג את הכוח המניע ,את האקטיביות ,את הרצון להעניק ולהשפיע שפע אלוקי לעולם ,בעוד הנקבה מייצגת את הכוח הקולט ,את היכולת להפנים את השפע ,לעבד אותו ולתת לו צורה וקיום .זוהי אינה היררכיה של עליונות ,אלא מבנה הרמוני שבו כל אחד משלים את השני ,ובלעדי שני הכוחות הללו ,המציאות נותרת חסרה. הרמח"ל (דרך ה' ,חלק א) ביאר :כי מטרת הבריאה היא גילוי כבודו יתברך ,וגילוי זה נעשה על ידי שילוב של כוחות הפוכים בטבעם שמתאחדים למטרה אחת ,וזה לשונו: הבורא יתברך יצר את המציאות באופן שבו יופיעו שני הצדדים ,משפיע ומקבל ,כדי שעל ידי פעולת הגומלין ביניהם יתגלה שמו הגדול בעולם .הלימוד כאן הוא שהשוני בטבע הלב ,שאותו פגשנו בבירור הקודם ,הוא הד של המבנה המטאפיזי הזה .האב,

גם לנשמה מגיע אוכל

המייצג את ההמשכיות ואת הצד האקטיבי של העברת התורה והחיים ,מרגיש קשר טבעי לעצמו בבנו ,בעוד האהבה לבת נובעת מהערכה לעצמיותה ולתפקידה המיוחד בבניית השלמות של הבית ושל העולם. העומק של הדברים הללו מעניק לנו מנוחה נפשית :השוני אינו פגם ,אלא חוכמה עליונה .כשאנחנו מבינים שכל ילד וילדה הם ביטוי של בחינה אחרת במבנה האלוקי, אנחנו משוחררים מהצורך להשוות ביניהם .אנו מבינים שהבן זקוק להדרכה שתחבר אותו למקור ההשפעה ,והבת זקוקה לטיפוח שיאפשר לה לממש את כוח הקליטה והבנייה הפנימית שלה .זהו המפתח לחינוך נכון ולבית שמלא בשלווה :הידיעה שלכל אחד יש תפקיד שונה ,וכולם יחד ,בערבוביה המופלאה הזו של נשמות ,יוצרים את התמונה המלאה של הקדושה. כאשר אנו נושאים את עינינו אל השמים ואל הארץ ,ואל הלב הפועם בקרבנו ,אנו מבינים שההבנה ההלכתית והמחשבתית שרכשנו אינה מיועדת רק להעשיר את הידע שלנו ,אלא כדי לעצב את דמותנו .האתגר הגדול של אב בישראל אינו לשנות את טבעו, שכן הטבע הוא כלי עבודה שניתן לנו מאת הבורא ,אלא לדעת כיצד להוביל את הטבע הזה אל מקום של שלמות ,שבו הרצון האלוקי ורחמי האב מתמזגים לכדי יחידה אחת של אהבה טהורה. רבי חיים שמואלביץ (בספרו שיחות מוסר) ביאר :כי האהבה אינה רק תחושה פסיבית, אלא עבודה אקטיבית המוטלת על האדם .וכך הוא חידש :האדם אינו אחראי על הרגשות שמתעוררים בו באופן ספונטני ,אך הוא אחראי לחלוטין על ההשקעה שהוא משקיע בבן או בבת .וככל שהאדם משקיע יותר מכוחו ,מזמנו ,ומנשמתו בכל אחד מילדיו ,הלב נפתח מאליו לאהבה גדולה יותר .ההסבר העולה מדבריו הוא שכאשר אב מבחין בטבעו, אל לו להילחץ או להצטער ,אלא עליו להכפיל את המאמץ המעשי בטיפוח הקשר עם כל ילד ,ובכך הוא בונה במו ידיו את האהבה שמתעלה מעל כל נטייה טבעית. הספר החינוך (במצווה טז) חידש :את היסוד העמוק שכל אדם יכול לשנות את נטיות לבו באמצעות מעשים ,וזה לשונו :אחרי הפעולות נמשכים הלבבות .החידוש הוא שגם אם הלב מרגיש קירבה טבעית גדולה יותר לבן ,המעשים המכוונים ,המילים החמות, הביטויים של הערכה לבת ,וההשקעה השווה בחינוך ובטיפוח ,פועלים על הנפש פנימה. עם הזמן ,המעשים הללו מעצבים את הלב מחדש ,עד שהאהבה הופכת לשווה ,שלמה ומכילה ,שאינה יודעת הבדלים ומחיצות. ההנהגה הנכונה לאב שרוצה ללכת בדרך ה היא ההכרה הכנה בטבע ,לצד המחויבות הנחושה להתעלות מעליו .אב שמתבונן בילדיו ,רואה בהם שליחים של הקדוש ברוך הוא שנשלחו אליו כדי להאיר לו את הדרך לתיקון המידות .כשהוא בוחר להשקיע את

יתוקוחב תשרפ

כל כוחו באהבה שווה לכולם ,הוא אינו רק עושה חסד עם ילדיו ,אלא הוא בונה בתוך תוכו מדרגה גבוהה של עבודת השם ,מדרגה שבה הוא מתדמה לבוראו ,אשר רחמיו על כל מעשיו .זוהי הזמנה לחיים שבהם הלב אינו כבול לנטיות הטבע ,אלא משתחרר מהן בעוצמת הרצון והמעשה ,ובונה בית שבו האהבה היא הנהר הגדול שזורם ומשקה את כל הנשמות הגדלות בתוכו. כאשר אנו מביטים אל עומק הסוגיה הזו ,אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו מכוון על פי דחפים רגעים או נטיות לב גולמיות ,אלא על פי יכולת הבחירה וההתעלות מעליהם .הידיעה שטבע הלב עשוי לנטות לכאן או לכאן אינה חולשה ,אלא היא תחילתה של עבודה פנימית גדולה .המוסר האמיתי אינו טמון בהיעדר רגשות טבעיים ,אלא ביכולת להציב אותם תחת הנהגת השכל והאמונה ,ולייצר מרחב שבו האהבה אינה מוגבלת על ידי הטבע ,אלא מוארת על ידי הנשמה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו שמירת הלשון ,שער התבונה) ביאר :כי האדם נדרש לאמן את לבו לאהוב מתוך הכרה בחובתו ,ולא מתוך תחושות בלבד ,וזה לשונו :עיקר עבודת האדם היא לכבוש את הנטייה הטבעית שלו על ידי הנהגה קבועה של חסד ואמת ,עד שהמעשים יהפכו לטבע שני .הסבר הדברים הוא שהמצפן הפנימי שלנו נבנה מתוך פעולות חוזרות ונשנות .כאשר אדם מחליט בדעתו להעניק אהבה שווה לכל יוצאי חלציו ,למרות הנטיות הטבעיות ,הוא יוצר כוח נפשי חדש בתוכו ,כוח שמתגבר על כל נטייה ומחבר אותו לרצון העליון שרואה בכל אחד מילדיו עולם ומלואו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף ביאר :את חובת ההורה לנהוג בשוויון גמור בהנהגת הבית ,וציין כי ההקפדה על שוויון היא אבן היסוד לשלום הבית ,וזה לשונו: הורים חייבים להיזהר מכל גילוי של העדפה ,שכן הדבר פוגע בשורש הנשמה של הילד ויוצר חציצה בלתי רצויה .הביאור בדבריו הוא שהמצפן המוסרי של האב מנחה אותו להבין כי השוויון אינו רק עניין של צדק חיצוני ,אלא הוא צורך קיומי של הילד להרגיש אהוב ורצוי ללא כל הבדל .ההכרה הזו הופכת להיות הלב של המצפן הפנימי ,המדריך את האב בכל רגע נתון כיצד להגיב ,כיצד לדבר וכיצד לחלק את תשומת הלב ,מתוך הבנה שכל ילד הוא פקדון יקר שניתן לו מהבורא לטיפוח ולאהבה. השאלה המטלטלת אודות העדפת הבן על פני הבת בטבע הלב ,פותחת בפנינו צוהר להבנה עמוקה על טבעו של האדם ועל רצון הבורא המצפה מאיתנו להתעלות .כאשר אנו מתבוננים בנפתולי הנפש ובמקורות שסקרנו ,אנו למדים כי אין המדובר בהבדל איכותי בין בנינו לבנותינו ,אלא בהבדל בטבע הכלי שדרכו אנו חווים את ההורות. ההכרה כי רגשותינו הטבעיים הם נקודת מוצא ולא תחנת סיום ,היא המפתח לחיי משפחה בריאים ,מאוזנים וקדושים.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו בחיי בחובות הלבבות (שער אהבת ה') ביאר :את חובת ההשתדלות בתיקון המידות גם במקום שבו הטבע מתנגד ,וזה לשונו :כי אף שהאדם נולד עם נטיות שונות בנפשו, כוח השכל והבחירה שנתן לו הבורא מאפשר לו לכוון את לבו אל האמת .הביאור בדבריו הוא שכאשר אב מזהה אצלו נטייה רגשית חזקה יותר לבן ,אל לו לראות בכך מום, אלא הזמנה לעבודה .כוח הבחירה שלנו נועד בדיוק בשביל הרגעים שבהם הרגש אינו מאוזן ,כדי להשיב את האיזון על ידי פעולות של חסד ואהבה המכוונות לשוויון מלא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (אהבת חסד ,חלק ב) חידש :כי השפעת המעשים על הלב היא מוחלטת ,וזה לשונו :כשם שדרך רעה משחיתה את הלב ,כך דרך של חסד, דאגה והשקעה שווה בכל אדם ,פועלת כוח חדש של אהבה בלב האוהב .ההסבר העולה כאן הוא שהאהבה אינה נמדדת רק ב"מה אני מרגיש" ,אלא ב"מה אני עושה" .כאשר אנו משקיעים בילדים שלנו ,במילים ,בחינוך ,בתשומת לב ובחום ,אנו בונים במו ידינו את האהבה הזו ,והיא הופכת עם הזמן לרגש יציב ,עמוק ושווה לכל נפש.

עיקר העניין: המסע המשותף שלנו הוביל אותנו לתובנה כי האהבה בבית היהודי אינה מבוססת על תחושות אקראיות ,אלא על מחויבות עליונה לתורה ולרצון ה .ראינו כיצד גדולי הפוסקים מנווטים את דרכנו ,מלמדים אותנו להכיר בנטיות הלב הטבעיות אך לא להיכנע להן .גילינו כי הבן והבת ,שניהם כאחד ,הם יצירות כפיים של הבורא ,וכל אחד מהם מחזיק בשער ייחודי אל האור האלוקי .הבית שלנו הופך להיות למקום של קדושה כאשר אנו מחליטים ,בלב שלם ובנפש חפצה ,להעניק לכל אחד את האור הייחודי לו ,מתוך הבנה שזוהי הדרך הנכונה לעבוד את ה השלמה. מסענו בנבכי הרגש האבהי לימד אותנו שאהבה אמיתית היא כוח יצירה שאינו מסתפק בטבע הקיים ,אלא מעצב את המציאות מחדש .הבנו כי הבדלי הנטייה אינם חוסמים את הדרך לשלמות ,אלא הם האתגר שדרכו אנו בונים את קומת האדם שבנו .בכל פעולה קטנה של תשומת לב ,בכל מילה של הערכה ובכל השקעה רגשית שווה ,אנו מזקקים את לבנו והופכים אותו לכלי רחב יותר ,המכיל את כל ילדינו בחום שאינו יודע גבולות .זוהי הזמנה לחיים מלאי הוד ,שבהם המשפחה היא המקדש הקטן שלנו ,וכל ילד וילדה זוכים לאהבה המלטפת והבונה ,מתוך הכרה עמוקה בכך שזוהי רצונו של בורא עולם ,המרחם על כל מעשיו בחמלה שאין לה שיעור וסוף.