2. מי מרחם יותר על הילדים האבא או האמא? | עמ׳ 513-520

2. מי מרחם יותר על הילדים האבא או האמא? | עמ׳ 513-520 כשאנו מתבוננים בנבכי פרשתנו ,בתוך התיאורים המצמררים של ימי המצור והצרה, אנו נתקלים בשאלה הנוגעת בלב ליבה של האנושיות :מהו המקור האמיתי של הרחמים? האם הוא פועם בחוזקה בחזהו של האב ,המייצג את המבנה ,את התוכחה ואת ההמשכיות ,או שמא הוא זורם כנהר עמוק בנפשה של האם ,אשר רחמיה הם טבע שני לה? השאלה הזו ,המלווה…

2. מי מרחם יותר על הילדים האבא או האמא? | עמ׳ 513-520 כשאנו מתבוננים בנבכי פרשתנו ,בתוך התיאורים המצמררים של ימי המצור והצרה, אנו נתקלים בשאלה הנוגעת בלב ליבה של האנושיות :מהו המקור האמיתי של הרחמים? האם הוא פועם בחוזקה בחזהו של האב ,המייצג את המבנה ,את התוכחה ואת ההמשכיות ,או שמא הוא זורם כנהר עמוק בנפשה של האם ,אשר רחמיה הם טבע שני לה? השאלה הזו ,המלווה אותנו משחר ההיסטוריה ועד היום ,אינה רק שאלה פילוסופית, אלא היא שורש ההוויה שלנו כהורים .אנו מבקשים לברר ,מתוך דברי חכמינו ופוסקינו, את טבעו של הרגש הזה ,והאם יש לו נפקא מינה למעשה ,לחינוך ,ולדרך שבה אנו מעצבים את הבית היהודי .אנו יוצאים למסע אל תוך הלב פנימה ,כדי להבין מי הוא זה שמחזיק במפתח לרחמים הגדולים ביותר ,וכיצד התורה משתמשת בתמונה המזעזעת של אכילת הבשר בפרשתנו כדי ללמדנו לקח נצחי על מהות ההורות ,ומי מההורים הוא זה שהקב"ה מבקש להדמות אליו ברחמיו. כשאנו פותחים את דפי הספרים ומבקשים לברר את שורש הרחמים ,אנו פוגשים דעות קדומות ומוצקות בבית המדרש ,המצביעות דווקא על האב כמי שמייצג את מידת הרחמים השלמה והמאוזנת .המקורות הללו אינם מבקשים להמעיט בערכה של האם ,אלא להגדיר את אופי הרחמים ואת עמידותם במבחני המציאות הקשים ביותר. המהרי"ל (בספרו מנהגים ליקוטים) ביאר :את העובדה שהתורה והתפילה נתלות דווקא ברחמי האב ,וזה לשונו :כי הא דאמר כרחם אב על בנים ולא נזכר האם ,היינו דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ,אלמא דרחמנות שלהן אינה עיקר .הביאור בדבריו הוא שהתורה מכוונת אותנו אל רחמים שיש בהם שיקול דעת והתמדה .כאשר נאמר על נשים רחמניות שהן עלולות להגיע למצב של אכילת ילדיהן מרוב צער ,מתברר כי רחמנותן ,על אף שהיא עזה ומתפרצת ,עלולה לאבד את איזונה ברגעי קיצון .לעומת זאת ,רחמי האב נתפסים כמדד של יציבות שאינה מתערערת. המבי"ט (בשו"ת חלק א סימן שלט) חידש :כי ההבדל בין אב לאם בא לידי ביטוי במבחן המציאות הקשה ביותר – דין הבא במחתרת ,וזה לשונו :דהא דאמרינן בגמרא במסכת פסחים דבאב על הבן ברור שאינו בא על עסקי נפשות משום שסתם אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד נגדו להציל ממונו ,זהו דווקא באב אבל לא באם על בנה, וזכר לדבר כרחם אב על בנים ,וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן .הסבר הדברים הוא שהלכתית ,האב מוחזק כמי שרחמיו גוברים על כל אינטרס אחר ,אפילו על ממונו ,ולכן ברור שלא יפגע בבנו .ההלכה מניחה כי רחמי האב הם המחסום הטבעי והאיתן ביותר,

גם לנשמה מגיע אוכל

בעוד שאצל האם ,למרות אהבתה ,נתון זה אינו מוחלט באותה מידה ,דבר המלמד על עוצמת הרחמים האבהיים המובנים בטבעו של האדם. כשאנו בוחנים את חיי המעשה בבית היהודי ,אנו מגלים כי השאלה על מידת הרחמים אינה תיאורטית בלבד ,אלא כזו המכריעה את גורל החינוך והקשר עם הילד .האם האהבה היא רגש רך ומתמסר ,או שהיא כוח בונה שחייב לכלול גם את ההכוונה והמשמעת? במקורות שלפנינו מתגלה דמותו של האב כמי שרחמיו מתורגמים להשקעה אקטיבית, כזו שרואה את טובת הילד לטווח ארוך ,גם במחיר של העמדת דרישות. שו"ת משפט צדק (חלק א' סימן כ''ג) כתב :דבן או בת גרושה או אלמנה אצל מי מניחים כתב שהאב יותר משתדל בכל דרכי הבן והבת כדכתיב כרחם אב על בנים יותר מהאם, דהרי כתיב נשים רחמניות בשלו ילדיהן .ביאור הדברים הוא שהרחמים האמיתיים נמדדים בנכונות של ההורה להשקיע את כל כולו בהצלחת הילד ,בדרכו ובחינוכו .האב, על פי גישה זו ,מחזיק ביתרון של השתדלות אקטיבית .הוא אינו מסתפק רק בדאגה לצרכים המיידיים ,אלא הופך את הילד ליעד המרכזי של פעילותו .ההשוואה לטקסט המצמרר על נשים שסופו של דבר הגיעו לידי אכילת ילדיהן מרוב מצוקה ,מחדדת את ההבנה שרחמי האב הם יציבים יותר ופחות חשופים לקיצוניות הרסנית ברגעי מבחן. בספר קב הישר (פרק פ"א) ביאר :את הסוד הטמון בהעדפת הפסוק את האב על פני האם ,וזה לשונו :כי טבע האב האוהב את בנו הוא דמייסרהו כמ"ש חושך שבטו שונא בנו ,מה שאין כן האשה היא רכת לב ובעוד שהתינוק קטן נותנת לו כל חפצו ומשאלות לבו ואחר כך כאשר יגדל הנער הוא מבקש למודו ויוצא לתרבות רעה .הסבר הדברים הוא שאהבה גדולה באמת מחייבת גם את היכולת להציב גבולות .האב ,מתוך רחמיו הגדולים על עתיד בנו ,מוכן ליטול על עצמו את תפקיד המייסר ,המדריך והמתווה את הדרך .האם ,בשל רכותה הטבעית ,עלולה להיגרר אחר רצונותיו המיידיים של הילד ,מה שעלול להוביל לתוצאות קשות בטווח הארוך .כאן טמון העומק :הרחמים האמיתיים הם לא רק מה שנעים לילד ברגע זה ,אלא מה שבונה את אישיותו ואת עתידו הרוחני לכל אורך הדרך. לאחר שסקרנו את המקורות המציבים את דמות האב כסמל לרחמים יציבים ומכוונים, מונח לפנינו צד אחר במטבע ,מבט המבקש להדגיש את העומק האינסופי והטבעי שיש ברחמי האם .המקורות הבאים אינם מבטלים את כוחו של האב ,אלא מאירים את הייחוד שברחמי האם כמי שקרובים יותר לטבע הפנימי ,ללב המרגיש ללא מחיצות וללא תנאים. המדרש רבה (פרשת וישלח פרשה ע''ח) ביאר :את הפסוק בתהלים כרחם אב על בנים, וזה לשונו :תני ר' חייא כרחמן שבאבות ,ואי זה הוא רחמן שבאבות ,ר' יהודה אמר זה אברהם ,אמר אברהם חלילה לך מעשות כדבר הזה ,ר' לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם,

יתוקוחב תשרפ

אמר טב דיגע בי ולא בהון .הביאור בדברי המדרש הוא שהתורה בוחרת להשתמש בדימוי של אב כדי ללמד אותנו על מידת הרחמים הגבוהה ביותר ,אך היא תולה זאת בייחודם של האבות הקדושים ,אברהם ויעקב ,שמסרו את נפשם עבור צאצאיהם. הפרי תואר חידש :את ההסבר מדוע המדרש אינו מסתפק בפשט הדברים כרחמי אב פשוטים ,וזה לשונו :הא דלא ניחא ליה למדרש לפרש כפשוטו דהכוונה לרחמי כל אב על בנו ,דאם כן היה לו לומר כרחם אם על בניה ,דרחמי אם מרובים משל אב וכדכתיב התשכח אשה עולה מרחם בטנה .הסבר הדברים הוא שהעובדה שהמדרש מחפש את הרחמים הגדולים אצל האבות ,מוכיחה שברמת הטבע האנושי הפשוט ,רחמי האם הם המדד העליון .התורה מכירה בכך שהרחמים הטבעיים ,העמוקים והחזקים ביותר בעולם ,הם רחמי האם ,ולכן כדי למצוא מקבילה לרחמי השם ,עלינו לעלות אל פסגת הרחמים של האבות הקדושים ,שהם היחידים שמסוגלים להשתוות ואף להתעלות על הממד הטבעי הזה. הלימוד שעולה מכאן הוא כפול .מצד אחד ,אנו מכירים בכוחו העצום של לב האם, שאינו זקוק להשתדלות כדי לאהוב ,אלא אהבתו היא מעצם הווייתו .ומצד שני ,אנו לומדים שגם האב נקרא לרחם ,וכי רחמיו של האב ,כשהם מגיעים לשיא של מסירות נפש והתבטלות ,הופכים לביטוי העליון של רחמי הבורא עלינו. האור הגדול שבו אנו עוסקים ,המאיר את פינות הנפש ואת שורשי ההורות ,מביא אותנו ליישוב הסתירות בין רחמי האב לרחמי האם .אין כאן מאבק של כוחות ,אלא ניסיון להבין את הכלים השונים שנתן לנו בורא עולם כדי ללמוד כיצד לאהוב וכיצד לרחם בעולם הזה. הגאון רבנו חזקיה מדיני בספרו שדה חמד (מערכת א ,כלל קמד) ביאר :את הדילמה הגדולה העולה מפסוקי המקרא ,וזה לשונו :דלפי הני שיטות שאמא מרחמת יותר מהאבא ,לא קשה מהא דכתוב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן ,דכוונת הפסוק להגדיל מדורת הצרה עד היכן ,ולכן אמר שגם נשים שדרכן לרחם בשלו ילדיהן מרוב צער. הביאור בדבריו הוא שהפסוק אינו בא להעיד על טבען של הנשים ,אלא על עוצמת הייסורים הקשים והנוראים שעלולים לטשטש כל טבע אנושי .כאשר האדם מגיע לקצה גבול היכולת ,המציאות נשברת ,וגם המידות האנושיות הכי בסיסיות עלולות להיסדק, ואין בכך כדי להפחית ממעלת רחמיהן הטבעיים. שו"ת בית דוד (אה"ע סוף סימן מד) ביאר :את עומק רחמי האם והשוואתם לרחמי האב, וזה לשונו :דאם מרחמת יותר מהאב .ההסבר העולה כאן הוא שאין כאן תחרות מי אוהב יותר ,אלא גילוי של בחינות שונות ברחמים .רחמי האם הם כוח טבעי ,שורשי,

גם לנשמה מגיע אוכל

עמוק מאין כמוהו ,שאינו מותנה בכלום ,וזהו כוח שהקב"ה הניח בעולם כדי ללמדנו את משמעות הטיפול והדאגה לזולת ללא שום חשבון של כדאיות או תועלת. האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת ביאר :את הסוד העמוק שבתפילתנו כרחם אב על בנים ,וזה לשונו :אנו מבקשים שהקב"ה ירחם עלינו לפחות כרחם אב על בנים ,כי כרחם אם אין אנו מעיזים לבקש .הביאור בדבריו הוא שהרחמים של האם נמצאים במקום כה פנימי וכה מוחלט ,עד שהם מהווים יעד שאולי אף נשגב מאתנו .אנו מתפללים בדרגת האב ,מתוך הבנה שזו רמת רחמים שעלינו לשאוף אליה ,להבין אותה ,ולהפנים אותה בחיינו כאבות ומחנכים ,בעוד רחמי האם הם השורש העליון ,הבחינה שלעיתים נותרת כמודל של שלמות מוחלטת שהלב רק משתוקק אליו. כשאנו פוסעים בנתיבי המחשבה של המהר"ל ,אנו נוטשים את הדיון המצומצם על כמות הרחמים ועוברים לדון בנפש פנימה ,במהותן של הנשמות .הרחמים אינם רק תגובה נפשית לאירוע חיצוני ,אלא הם ביטוי של נשמה המחוברת למקורה העליון. המהר"ל מלמדנו שהעולם קיים בזכות המידות הללו ,ואת היחס שבין האב לאם עלינו לבחון לא כמערכת תחרותית ,אלא כמבנה של שלמות אלוקית שבה כל מידה משלימה את רעותה ומחייה את הבריאה כולה. מהר"ל מפראג (נתיבות עולם ,נתיב גמילות חסדים ,פרק א) (ביאר) את שורש מידת הרחמים, וזה לשונו :כי הרחמים הם התנועה שבה האדם יוצא מעצמו אל הזולת ,וזהו כוח שאינו מוגבל בזמן או במקום ,אלא הוא זרם חיים שמקיים את הבריאה .הביאור בדבריו הוא שהרחמים הם התשתית של החסד האלוהי .האם ,המייצגת את מידת הרחמים הטהורה והמתפשטת ,היא הצינור שדרכו הקדוש ברוך הוא מזרים את החיים ללא גבול ,בעוד האב מייצג את מידת הדין ,הגבורה והמסגרת ,שנועדה לתת לאותם חיים כיוון ,צורה ותוכן. הלימוד שעולה כאן הוא עמוק ומרחיב לב :השאלה "מי מרחם יותר" נמוגה אל מול ההבנה ששניהם פועלים בסינרגיה מושלמת .ללא הרחמים של האם ,החיים יהיו קשים וחסרי חמלה; ללא ההכוונה והמסגרת של האב ,החיים יהיו חסרי גבולות וערך .שניהם, כל אחד בדרכו המיוחדת ,מגלים את פניו של הבורא ,המרחם על בריותיו בשילוב מופלא של חסד ודין ,ומעניקים לילד את הכלים לגדול כנשמה שלמה בעולמנו. במרחבי התורה החסידית ,שאלת הרחמים והאהבה אינה נותרת בגדר הטבע האנושי בלבד ,אלא היא עולה ומתקדשת ככלי עבודה בעבודת הבורא .החסידות מלמדת אותנו כי האהבה והרחמים של ההורים כלפי ילדיהם הם בבואה מוחשית ,זעירה אך מדויקת, של אהבת הבורא לעולמו .כאשר האב או האם מתבוננים בילדיהם ,הם אינם רואים רק את הצאצאים האישיים שלהם ,אלא הם פוגשים את הנשמות העליונות שהפקיד

יתוקוחב תשרפ

הקדוש ברוך הוא בידיהם ,ומתוך כך הם נדרשים לעדן ולזכך את רחמיהם שיהיו דומים לרחמי שמים. רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן (חלק א ,תורה כט) ביאר :את כוחם של הרחמים כצינור לאור עליון ,וזה לשונו :הרחמים הם המפתח לפתיחת כל השערים ,שכן על ידי רחמים על הזולת ,האדם ממשיך על עצמו רחמים מלמעלה .הביאור בדבריו הוא שהיכולת של ההורה לרחם על ילדיו ,בלי הבדלים ובלי חשבונות ,היא התגלמות של מידת החסד האלוקי .כשההורה מרחם ,הוא הופך להיות צינור שדרכו שפע החסד העליון יורד לעולם ,וממילא הוא מתחבר באופן ישיר אל הבורא ,שהרי כולם נחמדים וכולם אהובים לפניו. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בספר התניא (אגרת הקדש ,סימן ב) חידש :כי האהבה המוחלטת לזולת היא היסוד לתיקון הנפש ,וזה לשונו :ומי שיש לו עין טובה ,רוחו נוחה מהבריות ,ואהבת הבריות נובעת מאהבת ה המשתקפת בכל נשמה .ההסבר העולה מדבריו הוא שכאשר אב ואם מבינים שכל ילד הוא ניצוץ אלוקי ,הרחמים שלהם הופכים למעשה של הערצה וקדושה .האהבה אינה מגיעה ממקום של רגש טבעי בלבד שעלול להשתנות ,אלא ממקום של אמונה עמוקה שהילדים הם פיקדון יקר ערך .בתפיסה זו, אין נפקא מינה בין אב לאם ברמת הרחמים ,שכן שניהם שותפים באותה מלאכת קודש של גידול נשמות ,וכל אחד מהם מוסיף גוון אחר של חסד שמשלים את הבניין השלם. הלימוד שעולה מכל אלו הוא שהרחמים הם מדרגה בעבודת השם .הבית אינו רק מקום לגדל בו ילדים ,אלא הוא מרחב שבו ההורים מתרגלים את אהבת הבורא דרך אהבת ילדיהם .ככל שההורה מבין שהרחמים שלו הם השתקפות של רחמי שמים ,כך הוא נעשה עדין יותר ,קשוב יותר ,ואוהב יותר ,ורחמיו הופכים להיות כלי קיבול לאור גדול שמאיר את כל הבית. כאשר אנו יורדים מפסגות ההשקפה אל עמק השווה של חיי היום יום ,אנו ניצבים בפני מלאכת מחשבת עדינה ומורכבת :מיזוג שני הזרמים הגדולים שזורמים בבית – רחמי האב המבנים ומכוונים ,ורחמי האם המכילים ומעניקים חיים .השאלה אינה עוד מי מהם גדול יותר ,אלא כיצד הופכים את שני הכוחות הללו להרמוניה אחת שבונה את נפש הילד בביטחון ובאהבה ,מתוך הכרה כי זהו המבנה השלם שהבורא הועיד לבית היהודי. רבי שמשון רפאל הירש (בספרו חורב) ביאר :את התפקיד המשותף של ההורים בבניית הנשמה ,וזה לשונו :האב מביא את הדין והגבול ,האם מביאה את החמלה והרוך ,ורק בחיבורם המלא נוצרת דמות האדם השלמה .ההסבר העולה מדבריו הוא שהחינוך דורש סינרגיה .האב נדרש להעניק לילד את תחושת המשמעות ,את הערכים ואת הגבולות המגנים ,בעוד האם עוטפת את כל אלו בחום אנושי שמאפשר לילד להפנים את הערכים

גם לנשמה מגיע אוכל

הללו בתוך ליבו פנימה .כאשר הילד חווה אהבה שהיא גם תובענית וגם מכילה ,הוא מקבל את המזון הרוחני הטוב ביותר. ספר החינוך (מצווה תטו) חידש :כי דרך החינוך וההנהגה בבית מושפעת מהדוגמה האישית שההורים מציבים לילדיהם ,וזה לשונו :אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ,וכפי שההורים מתנהגים זה עם זה ,כך יתחנכו הילדים לראות את העולם .הביאור בדבריו הוא שהשילוב המעשי בא לידי ביטוי בשותפות .כאשר הילדים רואים את האב מעריך את דעתה של האם ,ואת האם מכבדת את גבולותיו של האב ,נוצרת בבית אווירה של כבוד הדדי .השילוב בין רחמי האם לחוסן של האב אינו נעשה במילים ,אלא בדרך שבה הם מנהלים את הבית ,מחלקים את תפקידי ההשגחה ,ויוצרים עולם של אמת וחסד שבו הילד מרגיש מוגן ואהוב בו זמנית. היישום המעשי בחיי היום יום דורש מההורים הבנה עמוקה של תפקידם :האב, המייצג את ההמשכיות וההכוונה ,נדרש לא רק לתבוע אלא גם להפגין קרבה וחיבה, להקשיב לצרכים הרגשיים של הילד ולא להסתפק בתוצאות חיצוניות .האם ,המייצגת את הרחמים המוחלטים ,נקראת לעיתים להציב גבולות שנובעים מאהבה ,כדי שהילד ילמד שהעולם מורכב מנתינה שיש לה גם תביעה לערכים .כאשר ההורים משתפים פעולה בשיח מכבד על דרכי החינוך ,הם יוצרים עבור הילד מודל מופלא של שלמות, שבו הרחמים אינם חולשה ,והכוח אינו אכזריות ,אלא הכל הוא רצון אלוקי אחד שנועד להצמיח נשמה גדולה ועובדת השם. כשאנו מעמיקים בחכמת הנסתר ובפנימיות התורה ,אנו מבינים שהבית היהודי אינו מקרי או ארצי בלבד ,אלא הוא משכן לשכינה ,שבו נפגשים שמים וארץ .המפגש הזה מתרחש דרך שני כוחות עצומים שנוסדו בעולם – כוח החסד וכוח הגבורה .התובנה שבלב הבריאה היא שאין קיום לאחד ללא השני ,שכן חסד ללא גבורה הוא הפקרות, וגבורה ללא חסד היא אכזריות .מתוך המאזן הזה נבנית אישיותו של הילד ,והוא הגשר המאחד את הקצוות. רבנו האריז"ל (שער הכוונות) ביאר :כי העולם נברא בשילוב של חסד וגבורה ,וכל דבר שבעולם יש בו משני הצדדים הללו כדי שיוכל להתקיים ,וזה לשונו :כי אין הבריאה מתקיימת אלא על ידי שילוב של בחינות אלו ,וכאשר אדם פועל בביתו ,עליו לדעת כיצד לאזן בין האהבה הפתוחה לבין הגבול הנדרש .ההסבר העולה מדבריו הוא שכאשר הורים בונים את ביתם ,עליהם לדעת כיצד להוציא אל הפועל את המיזוג הזה .כוח החסד ,המיוצג לעיתים בטבע האם ,מאפשר לילד להרגיש נאהב ורצוי .כוח הגבורה, המיוצג לעיתים בטבע האב ,נותן לילד את הכלים להציב מטרות ,להתגבר על יצרים ולבנות לעצמו דמות של אדם שלם.

יתוקוחב תשרפ

רבי שמשון רפאל הירש (בספרו חורב) ביאר :את הצורך הקיומי של הילד בשני הכוחות הללו יחד ,וזה לשונו :הילד זקוק לחום המגן של האם כדי לצמוח ,אך הוא זקוק גם להדרכה החדה והברורה של האב כדי לדעת לאן לצמוח ,והבית הופך להיות למקום קדוש כאשר שניהם משתפים פעולה בבנייתו .הביאור בדבריו הוא שהבית הוא כלי שרת שבו נפגשים שני העולמות הללו .כאשר האב והאם מבינים שהם אינם סותרים זה את זה ,אלא משלימים ,הם הופכים לשותפים של הבורא בבריאה .הילד שצומח בתוך האקלים הזה לומד מהם כיצד לאהוב וכיצד למשול ברוחו ,וכיצד להפוך לאדם שחי את חייו מתוך איזון עדין ומושלם בין רחמים לבין כוח רצון. כשאנו מתבוננים במבנה המופלא של ההורות ,אנו מבינים שהמצפן המוסרי של האב והאם אינו נוצר מתוך תחרות של מי מרחם יותר ,אלא מתוך ההבנה שכל אחד מהם מחזיק בחלק של האור האלוקי שנועד להדריך את הנשמה הצעירה .המצפן הפנימי הזה נבנה בלב של הורה כאשר הוא משחרר את האגו ,מניח בצד את הנטייה הטבעית לשיפוטיות או לריצוי ,ובוחר להתחבר אל המקום שבו האהבה היא הנהגה שלמה. בנקודה זו ,לא הרגש הוא הקובע ,אלא האחריות הגדולה המוטלת על כתפינו לטעת בלב הילד את הידיעה שהוא אהוב ורצוי ,ושהעולם הוא מקום שיש בו סדר ,יש בו חסד ,ויש בו אמת. רבינו יונה מגירונדי (שערי תשובה ,שער ג) ביאר :את הדרך שבה האדם מעצב את פנימיותו, וזה לשונו :כי המידות הטובות נקנות על ידי התבוננות והרגל ,והאדם נדרש לאמן את לבו להיות פתוח לאהבה גם במקומות שבהם הטבע מושך אותו לכיוונים אחרים .ההסבר העולה מדבריו הוא שכאשר הורה שואל את עצמו על גבולות האחריות שלו ,הוא אינו מחפש רגש ספונטני ,אלא הוא בונה עבודה פנימית .המצפן המוסרי נבנה כאשר האדם מחליט שהטוב והחסד יהיו דרך חייו הקבועה ,עד שהם הופכים לחלק בלתי נפרד ממהותו .כך ,האב והאם אינם זקוקים להשוואות ,כי שניהם מתעלים לדרגה שבה הרצון שלהם הוא אחד – להעניק חיים. החזון איש (אמונה וביטחון ,פרק א) חידש :את התפיסה של האדם את עצמו כשליח במלאכת הבורא ,וזה לשונו :האדם נדרש להכיר בכך שכל תנועה בנפשו ,ובפרט בחינוך בניו ,היא חלק מהשליחות העליונה שנועדה לתקן את העולם ,ולכן עליו להשיל מעליו כל נטייה פרטית שאינה מכוונת אל היעד הזה .הביאור בדבריו הוא שהמצפן המוסרי שלנו מתיישר ברגע שאנו מבינים שאנחנו רק כלי ביד הבורא .כשם שהבורא מרחם על בריותיו בשילוב מושלם של אמת וחסד ,כך גם הורה שרוצה לבנות מצפן פנימי אמיתי, נדרש להשתמש בשני הכוחות – החסד המכיל והאמת המבנית – ככלי עבודה קדושים. המצפן הזה הוא שמנחה את האדם ביום-יום ,והוא שנותן לילד את תחושת הביטחון העמוקה שבית הוריו הוא מקדש של אהבה שאין בה חסרון.

גם לנשמה מגיע אוכל

מי מרחם יותר? השאלה המטלטלת שליוותה אותנו במסע הזה ,אינה מבקשת להכריע בתחרות של רגשות ,אלא להאיר את עומק השותפות האלוקית שבה כל הורה נושא בחלקו בנשיאת נשמות ילדינו אל ייעודן .מתוך המקורות שסקרנו ,אנו למדים כי הרחמים אינם נחלת צד אחד ,אלא הם הרמוניה של שתי בחינות משלימות – כוח האהבה הטבעי ,השופע והמכיל ,יחד עם כוח החינוך ,המכוון והבונה. המלבי"ם (על משלי ,פרק ד) ביאר :את השותפות הזו בין ההורים ,וזה לשונו :כי בחינוך הילדים ,האב והאם הם כשני צדדים של מטבע אחד ,והדאגה שלהם אינה נמדדת במידה אלא במטרה המשותפת ,שהיא גידול דור ישרים יבורך ,המחובר אל מקור החיים .הביאור בדבריו הוא כי השאלה על היתרון של רחמי האב על האם או להפך ,מתבטלת אל מול גודל האחריות .הילד זקוק לשני הממדים הללו כדי לבנות את אישיותו :את החום המקבל ואת הגבול המדרבן ,ואת השילוב הזה בונים ההורים יום אחר יום ,בביתם ובדרכיהם. הרב שמשון רפאל הירש (בספרו יסודות החינוך) חידש :כי הבית היהודי הוא מקדש מעט שבו מתגלה אהבת השם לעולמו דרך אהבת ההורים ,וזה לשונו :בהרמוניה שבין דאגת האם וחינוך האב ,משתקפת אהבת השם לעולמו ,וזוהי המשימה הגדולה המוטלת על כתפינו ,להפוך את הבית למיכל של קדושה .ההסבר העולה כאן הוא שהרחמים הם לא רק רגש ,אלא שליחות .כאשר אב ואם מבינים כי כל פעולה של אהבה ותמיכה בילדיהם היא חלק ממערכת גדולה יותר של העברת התורה והחיים מדור לדור ,הם מתעלים מעל כל נטייה טבעית ,והופכים את הבית למקום שבו השכינה שורה.

עיקר העניין: הגענו אל סוף המסע שלנו בנבכי הרגש האבהי והאימהי ,וגילינו שאין סתירה בין הלבבות .הבית היהודי ,המבוסס על אדני האמת והחסד ,הופך למקלט בטוח לילדינו כאשר הוא משלב בתוכו את הרכות האינסופית של האם עם העוצמה המתווה של האב .לא מדובר במי מרחם יותר ,אלא במי משלים את מי ,שכן מתוך חיבור הזה נוצרת שלמות המאפשרת לילד לפרוח ,לצמוח ולהרגיש אהוב ללא תנאי .הבית הוא המעבדה שבה אנו לומדים לאהוב ,לומדים להעניק ,ולומדים להפוך את עצמנו לכלים ראויים להשפעת השפע האלוקי .בבואנו לעצב את פני הבית ,נזכור כי כל מילה ,כל מבט וכל פעולה של אהבה ,נרשמים בנשמתם של ילדינו כצידה לדרך לכל חייהם .אנו ,ההורים ,זכינו להיות שליחי ההשגחה העליונה ,וכל רגע של חמלה וכל רגע של הדרכה ,בונים את עתיד עמו ישראל בתוך ביתנו הקטן והקדוש.