3. האם מותר לאכול בשר אדם? | עמ׳ 521-528

3. האם מותר לאכול בשר אדם? | עמ׳ 521-528 השאלה שאנו עומדים בפתחה אינה עוד שאלה הלכתית מן המניין ,אלא היא זעקה המבקשת לחדור אל תוך תהומות הנפש האנושית ברגעיה הקשים והאפלים ביותר .אנו ניצבים מול מציאות מצמררת ,שבה יצר ההישרדות נאבק בעוצמה מול הציווי האלוקי, מול קדושת החיים ומול המוסר הבסיסי המגדיר את אנושיותנו .האם במצבי קיצון, כאשר רעב נורא מאיים לכלות את…

3. האם מותר לאכול בשר אדם? | עמ׳ 521-528 השאלה שאנו עומדים בפתחה אינה עוד שאלה הלכתית מן המניין ,אלא היא זעקה המבקשת לחדור אל תוך תהומות הנפש האנושית ברגעיה הקשים והאפלים ביותר .אנו ניצבים מול מציאות מצמררת ,שבה יצר ההישרדות נאבק בעוצמה מול הציווי האלוקי, מול קדושת החיים ומול המוסר הבסיסי המגדיר את אנושיותנו .האם במצבי קיצון, כאשר רעב נורא מאיים לכלות את הכל ,מותר לאדם לחצות את הקו האדום הבלתי נתפס של אכילת בשר אדם? האם הפסוקים המדברים על קללה מרה הופכים תחת יריעת התורה למציאות של היתר הלכתי ,או שמא כאן טמון המחסום האחרון ,הגבול העליון ששום חרפת רעב וסכנת מוות אינה יכולה להצדיק? זהו מסע לתוך לב הסוגיה, אל המקומות שבהם השאלה מחייבת אותנו להישיר מבט אל הדברים המבעיתים ביותר, ללא כחל ושרק ,ולחפש את דעת התורה הקדושה הניצבת כחומה בצורה גם בלב סערת החיים המאיימת להטביע כל חלקה טובה. נפתח בפסוקים המבארים את עומק השבר והקללה הנוראה ,אשר מתוך חרפת הרעב והמצור מבקשת התורה לתאר את מציאות השפל של ישראל בעת ההיא .ואכלתם פרי בטנך בשר בניך ובנותיך אשר נתן לך ה' אלוהיך במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך (דברים כח ,נג). רש"י (דברים כח ,נג) כתב :ואכלתם בשר בניכם ,מתוך רעב .ורש"י מבאר כאן את גודל האסון ,שבו האדם מאבד את צלם האנושות הבסיסי ביותר המוטבע בו ,והרעב מחריב את כל גבולות המוסר והרגש הטבעי של אב לבנו ואם לבתה. רבי אברהם אבן עזרא (דברים כח ,נג) פירש :ואכלתם בשר בניכם ,כי יצר הרע יגבר על הטבע .בדבריו הוא מחדד כי ההכרח של ההישרדות מגיע למצב כה קיצוני עד שהוא משתלט על הטבע האנושי המולד ,ופורץ את גדרי הרגש הטבעיים ביותר של ההורה כלפי צאצאיו. הרמב"ן (דברים כח ,נג) ביאר :במצור ובמצוק אשר יציק לך ,ופירש שמדובר ברעב הכבד והאיום ביותר ,אשר מביא את האדם לידי אכילת בשר אדם ,וזהו עונש על ששכחו את ה' אלוהיהם .הרמב"ן רואה בזה עונש משמים על חטאים ,וההתדרדרות המוסרית היא חלק בלתי נפרד מן הקללה. הרד"ק (מלכים ב' ו ,כט) ביאר :ואכלנו את בני ,ביום זה נבשל את בני ,ומחר נאכל את בנך .הרד"ק מביא את הדברים כמציאות היסטורית כואבת שהתקיימה בתוך עיר נצורה, ובכך הוא מעניק לנו הבנה מוחשית עד כמה הקללה יכולה להפוך למציאות חיה ובועטת, שבה אין מוצא זולת האופציה הנוראית מכל.

גם לנשמה מגיע אוכל

הרלב"ג (דברים כח ,נג) חידש :וזה יהיה בסבת המצור והמצוק ,שאין שום מזון אחר להימצא .הרלב"ג מסביר שהגורם המרכזי הוא הניתוק המוחלט מהעולם החיצון ,מצב שבו המחסור הופך להיות השליט היחיד על החלטות האדם. החזקוני (דברים כח ,נג) פירש :ואכלתם פרי בטנך ,בשר בניך ובנותיך ,שלא יחוסו עליהם מצד אהבתם ,כי יכריעם הרעב .החזקוני מאיר את העובדה שהקשר הרגשי החזק ביותר שבין אב לילדיו עומד למבחן אכזרי ,והרעב הוא האויב הגדול שממוסס את עוצמת האהבה והדאגה. הספורנו (דברים כח ,נג) ביאר :וזה יהיה במצור ,כאשר יכלה המזון מן העיר ואין מוצא אחר .ספורנו מדגיש כי זהו תיאור של מציאות שאין בה שום אפשרות אחרת ,עת העיר נצורה ואין משענת ואין יבול. הכלי יקר (דברים כח ,נג) מבאר :שזהו חלק מהקללה שהאדם יאכל את פרי בטנו ,וזו השפלה נוראה שאין למעלה ממנה .הוא מעמיק להסביר כיצד הקללה פוגעת דווקא בנקודת הכוח של האדם -זרעו וילדיו -ובכך מכלה את עתידו במו ידיו ממש מתוך חוסר ברירה. בתרגום יונתן (דברים כח ,נג) תירגם :ותאכלון בשר בניכון ובשר בנתכון ,ואת האנשין דאית לכון .התרגום פורס בפנינו את המציאות כפשוטה ,ומדגיש את החורבן הכולל שאינו פוסח על שום קשר דם ,וממחיש את השבר הגדול שאין לו מרפא. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף יט ע"ב) מובא :אמר רבה בר בר חנה מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו ,דכתיב :והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל. רבינו גרשום (בבא בתרא דף יט ע"ב) ביאר :שבדברי איסור הפסוק אינו מדבר ,אלא בדברי היתר .ומכאן אנו למדים יסוד מעורר מחשבה :התורה ,בבואה להביא פסוק של קללה או עונש ,אינה משתמשת בלשון המרמזת על היתר לדבר האסור מצד עצמו ,אלא מדובר בדברים המותרים בבסיסם ,ורק ההקשר הוא של קללה .לפי דרך זו ,עולה השאלה הגדולה האם גם הפסוק אודות אכילת בשר בנים ובנות מלמד על היתר בשעת הדחק, או שמא כאן הדין שונה ,והדברים עומדים למבחן המציאות הכואבת ביותר. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק ח) מובא :סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולם ,יהרגו כולם ,ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות (פרק ח) אומר רבי יוחנן שאם המלכות ייחדה אדם מסויים שימסרוהו להם להמיתו ,ואינו חייב מיתה משום מורד במלכות ,מותר למסור אותו ,ואילו ריש לקיש חולק ואוסר .כאן אנו רואים את רגישותה של ההלכה אל מול

יתוקוחב תשרפ

חיו של היחיד ,ואת המתח העצום שבין הצלת הכלל לבין איסור רציחה ,כאשר הסוגיה דנה האם ניתן להקריב נפש אחת כדי להציל את האחרים ,עניין שמהדהד בשאלתנו על גורל הילדים וההורים בתוך הרעב המשתולל. בגמרא במסכת סנהדרין (דף עב ע"ב) אמרינן :מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו ,יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. רש"י (סנהדרין דף עב ע"ב) ביאר :שאפילו לא מסרוהו ליואב ,היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו ,אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן .רש"י מלמדנו יסוד עצום בהלכות נפשות ,שגם במקום שבו נראה כי היתר ההצלה בפתח ,התורה מציבה גבולות ברורים כדי שלא נשפוך דם נקי ,ורק במקום שבו המוות ודאי לכולם ,הדין משתנה. תוספות (סנהדרין דף עב ע"ב) ביארו :מאי שנא דדחינן נפש מפני נפש ,דהכא הולד רודף הוא .התוספות מחדדים את הגדרת ה"רודף" ,ומביאים אותנו להבנה כי רק במקום שבו האחד מאיים על חיי האחר ,אנו מתירים את המעשה ,וכל עוד אין הגדרה זו מתקיימת ,היד צריכה להיות עצורה ,ובל נשכח שגם כאן אנו עוסקים בחיים ובמוות במאזני חסד ואמת. נפשנו מתרגשת למראה החכמה האלוקית המדייקת בכל ניואנס ,ושוקלת את חיי האדם במאזני צדק עדינים ,מבלי להקל ראש באף טיפת דם .כל חריגה מהם מוגדרת כאיסור גמור המבוסס על אדני התורה. הראב"ד (מסכת כתובות דף ס ע"א) ביאר :שאין בזה אפילו איסור עשה ,אלא איסור דרבנן. דעתו המפתיעה מעניקה לנו מבט שונה ,המזמין אותנו לבחון מחדש את עוצמת האיסור, אולי מתוך כוונה להבין שגם בדרגה הנמוכה של איסור דרבנן ,החומרה הטמונה באכילת בשר אדם נותרת בעינה ,אך מקורה אינו בלאו דאורייתא. הרמב"ן (חידושיו על מסכת כתובות דף ס ע"א ,ובפירושו על התורה פרשת שמיני יא ג) חידש :שבשר אדם מן החי מותר אבל לא מן המת משום איסור הנאה מן המת ,והסביר דאיך אפשר שהחלב והדם מותר ולא הבשר ,דהא קיימא לן בגמרא במסכת בכורות דף ה ע"ב היוצא מן הטמא טמא .הבנתו המעמיקה של הרמב"ן לוקחת אותנו אל מחוזות ההיגיון הפנימי של ההלכה ,שבה האיסור נמדד על פי מהותו ועל פי הכללים הנוהגים גם בבעלי חיים, מה שמעורר מחשבה עמוקה על היחס שבין החי למת ובין האדם לבעלי החיים. נבוא כעת אל שערם של האחרונים והפוסקים ,אשר דבריהם מאירים את הדרך

גם לנשמה מגיע אוכל

ומחדדים את ההבנה בהלכות החמורות הללו ,מתוך ניסיון לרדת לסוף דעתם של הראשונים ולהכריע הלכה למעשה. הט"ז (יו"ד סימן עט סק"ג) כתב :ותמה על הטור ובית יוסף שלא הביאו שיש מחלוקת בזה ,האם יש בבשר אדם איסור עשה או שמא איסור דרבנן בלבד .הט"ז בתמיהתו מעורר אותנו לחיפוש האמת ההלכתית המדויקת ,שכן חסרון ההתייחסות של הפוסקים הקדמונים למחלוקת זו מעיד על עומק הספק ועל הצורך שלנו להעמיק וליישר את ההדורים. הגר"א (יו"ד סימן עט) פסק :שמשמעות דבריו היא הכרעה ברורה בסוגיה ,והוא נוטה להחמיר בזה כדעת הסוברים שיש בזה איסור גמור ,ולא כדעת המקלים בזה כאיסור דרבנן בלבד .בדבריו הוא מציב גבול ברור ,ומנחה אותנו לנהוג בזהירות רבה לנוכח חומרת האיסור. הערוך השולחן (יו"ד סימן עט) ביאר :את מורכבות הסוגיה ואת העובדה שגם אם ישנן דעות מקלות ,למעשה אין לנו שום צד להקל ,וכל הדיונים הם בבחינת לימוד הדין והסקת המסקנות הנכונות לדורות ,אך לא למעשה בשום אופן .דבריו מפיחים בלבנו יראה והבנה כי התורה אינה נותנת מקום לפרשנות שתפחית מחומרת האיסור. נפנה כעת להקשיב לקולותיהם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר הניחו את היסודות לבירור הסוגיה המורכבת הזו בלב עולם התורה ,ושקלו את הדברים בכף מאזניים של יראת שמים טהורה ועיון עמוק. הגרעק"א (שו"ת רבי עקיבא איגר ,מהדורא קמא ,סימן ס') כתב :דלפי מה שביאר רש"י בסנהדרין, יש לדון דהוא הדין בוולד שיצא רובו ,אם ידוע ששניהם ימותו דמותר להמית הוולד הנולד ולהציל את האשה ,וכל דברי המשנה שאין דוחין נפש מפני נפש מיירי דוקא שהולד ישאר בחיים .בדבריו המופלאים הוא מאיר לנו כיצד להתבונן במציאות של פיקוח נפש ,שבה ההלכה מחפשת את הדרך להציל חיים מתוך סבך המקרים הקשים, תוך הקפדה יתרה שלא לפרוץ את גדרי התורה. שו"ת אבני נזר (אהע"ז סימן של"ב) כתב :דגם לפי שיטת הרמב"ן יש איסור דרבנן באכילת בשר אדם .בדבריו הוא מחדד את התפיסה כי האיסור אינו נפסק גם במקום שבו נראה שאין בו לאו גמור ,ומחזק בנו את ההבנה כי קדושת האדם ואיסור ההנאה ממנו הם יסודות חזקים בנפש היהודית. שו"ת דברי רננה (סימן נ"ח) ביאר :שלא היה לתינוק הבטוח בזרועות אמו דין רודף, שכן יצא ראשו דעובר אין נוגעין בו ,שזהו טבעו של עולם .הוא מעמיק להסביר כיצד

יתוקוחב תשרפ

ההלכה מסתכלת על המציאות הטבעית ,וכיצד אין לנו היתר לשנות את דין התורה גם כאשר המציאות כואבת ומייסרת את הלב. ספר משנת פיקוח נפש (סימן מ"ה עמוד קמ"ט) כתב :שהן אמת שלא תוכל האם להמית את התינוק מדין רודף ,אולם תוכל להמיתו מדין הצלת נפשות ,שאילולא כן שניהם ימותו. דבריו פותחים פתח לעיון נוסף ,ומלמדים אותנו כיצד לשקול את הצלת הנפש בתוך מציאות של אין ברירה ,מתוך רצון לשמור על החיים בכל מחיר המותר על פי תורתנו. החזו"א (יו"ד סימן ס"ט סק"א) כתב :שוודאי דברי רבי יהודה המובאים בתוספתא מיירי דוקא בייחדו ,שאפילו בייחדו אין מוסרין אלא אם כן אינו יכול להציל את עצמו ,אבל אם יכול להציל את עצמו אין מוסרין אותו .דבריו הם מגדלור של אמת ,המלמדים אותנו כיצד להציב גבולות ברורים גם בשעות המצוקה הקשות ביותר ,ולראות את גודל האחריות המוטלת עלינו. הגר"ש רוזובסקי (חידושיו על מסכת סנהדרין דף עב ע"ב) ביאר :שמכיוון שההיתר המובא בהלכה להצלת אם על ידי העובר הוא מכח שהעובר הוי כרודף ,הרי שבנידון דידן שבו יש חרפת רעב ,אסור להמית הקטנים לאוכלם ,כי אין להם דין רודף .דבריו חותמים את הדיון ההלכתי בבהירות ,ומלמדים אותנו כי החיים הם יקרים מכדי שניתן יהיה להחשיבם כמאכל ,וכי הדין נשאר על עומדו גם כשהלב דואב ובוכה. לאחר שצללנו אל עומק הסוגיה וביררנו את דעות גדולי ישראל לאורך הדורות ,עלינו לתרגם את העקרונות הנשגבים הללו אל מציאות החיים הבועטת ,אל הרגעים שבהם האדם עומד מול הכרעות קשות וגורליות. הנפקא מינה המרכזית העולה מן הדברים היא גבולות ההיתר של פיקוח נפש .אם נלמד מן הסוגיה כי בשר אדם אינו ככל בשר ,הרי שההלכה מבהירה לנו שגם במצבים הקיצוניים ביותר שבהם האדם מגיע אל הקצה ,אין הוא הופך את גוף חברו למשאב, למזון או לכלי הישרדות .הצלת חיים אינה מעניקה היתר לחלל את כבוד המת או לפגוע בקדושת החי ,ובלבד שהדבר אינו בגדר רודף ממש ,שהרי אז הדין משתנה לחלוטין. במציאות ימינו ,אנו למדים מזה שאין לאדם רשות להפקיד את גופו או את גוף זולתו לכל צורך ,גם אם הוא נראה כהצלת חיים ,אם הדבר כרוך בביזוי הנפטר או בפגיעה בערך האדם .הלימוד העמוק הזה מנחה אותנו בכל עניין של השתלות איברים או שימוש ברקמות אנושיות ,שם אנו נדרשים תמיד לשאול :האם אנו נוהגים בכבוד הראוי לנברא בצלם ,או שמא אנו רואים בגוף האדם אמצעי בלבד. כמו כן ,אנו מבינים כי גדר איסור ההנאה מהמת נותר איתן גם במצבי דחק ,מה שמחייב אותנו לנהוג ביראת כבוד עילאית בכל עת שבה אנו ניצבים ליד הנפטר ,מתוך

גם לנשמה מגיע אוכל

ידיעה שקדושתו של האדם אינה פוקעת עם יציאת הנשמה ,אלא מלווה אותו ואותנו גם בדרך כל בשר. ועתה נבוא לברר את עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,וננסה להבין את השורש הפנימי המבדיל בין האדם לבין עולם החי ,בנקודה שבה החיים עצמם עומדים למבחן. המהר"ל מפראג (נתיבות עולם ,נתיב העבודה פרק יא) ביאר :כי האדם נברא בצלם אלוקים, ואין עניינו כענייני בעלי החיים שכל תכליתם היא קיום גופני בלבד .בדבריו הוא מעמיק להסביר שאיסור אכילת בשר אדם אינו רק מגבלה הלכתית כזו או אחרת ,אלא הוא נובע מעצם מהותו של האדם ,היותו בעל נפש אלוקית שמקורו אינו מן האדמה ,ולפיכך אין שייך כלל להחשיבו כמזון ,שכן האוכל בשר אדם כופר במעלת הנשמה שנצנצה בו. הראי"ה קוק (אורות הקודש ,חלק ג דף קסד) חידש :שקדושת החיים מופיעה בכל עוזה דוקא במקום שבו האדם נדרש לוותר על רצונותיו הטבעיים למען אידיאל רוחני עליון. הוא מלמדנו כי דווקא ברגעי הקיצון ,כשהרעב מאיים להפוך את האדם לחיה הטורפת את בשרה ,נבחנת נאמנותו לצלם האלוקי שבו ,וההתגברות על היצר ,גם כשהוא דוחק ביותר ,היא היא הניצחון של הרוח על החומר ,המקדשת את החיים והופכת אותם למציאות של קדושה. הגאון מוילנא (ביאור על משלי כו כז) ביאר :כי כל זמן שהאדם נשאר דבק בבוראו, אינו יכול ליפול למדרגות הנמוכות של חוסר האנושיות ,כי האמונה היא המגן הגדול ביותר על צלם האדם .בביאורו הוא מאיר את עינינו לדעת כי השמירה על צלם האדם אינה תלויה רק בחינוך או במוסר חיצוני ,אלא ביכולת הפנימית לשמר את הקשר עם האינסוף ,גם כאשר הלחץ החיצוני מבקש לנתקנו ממנו. כך אנו מוצאים כי עומק הסוגיה אינו נעצר בבדיקת הלכות המאכלות האסורים, אלא פורץ אל השאלה היסודית ביותר :מהו אדם ,וכיצד הוא שומר על ייחודו גם אל מול תהומות החיים הקשים ביותר .השאלה אינה רק מה מותר לאכול ,אלא מהו האדם שמסוגל להכריע שלא להפוך לחי במקום שבו החיים עצמם תלויים בכך. נמשיך את המסע אל נבכי הנפש ,ונבקש לגלות כיצד התובנות העמוקות הללו מתחברות אל הלב פנימה ,אל האמונה היוקדת ואל ההנהגה היום יומית של יהודי המבקש להידבק בבוראו גם במצבי החיים המורכבים ביותר. הנפש החיה הנטועה בקרבנו היא מקור החיים ,ובה טמונה הקדושה העליונה שאינה מאפשרת לנו להתייחס אל האדם כאל חומר בלבד .כאשר התורה אוסרת את הנגיעה בבשר האדם גם בעתות המצוקה הגדולות ביותר ,היא אינה רק מציבה גדר הלכתית, אלא היא קוראת לנו להכיר בערכו האינסופי של כל יצור שנברא בצלם .זוהי ההזמנה

יתוקוחב תשרפ

להתבונן פנימה ,אל המקום שבו האמונה בנצחיות הנשמה פוגשת את המציאות הפיזית ומקדשת אותה. הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א ,פרק א) כתב :כי כל מעשה שעושה האדם למטה ,מעורר דוגמתו למעלה ,וכי האדם הוא המקשר בין העולמות .בדברים אלו הוא מעניק לנו כוח עצום להבין כי כל פעולה שלנו ,גם כזו הנוגעת לגוף ולחומר ,יש לה השפעה רוחנית מרחיקת לכת .כאשר אנו שומרים על קדושת הגוף ,אנו למעשה מכריזים באמונה שלמה כי אנחנו מבינים שהאדם אינו סתם מקרה של טבע ,אלא יצירה אלוקית המחוברת לשורשי השמים. המסילת ישרים (פרק א) ביאר :כי יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ומה המטרה אליה צריך להביט בכל דרכיו .הוא מלמדנו כי גם ברגעים שבהם נדמה שהכול קורס ,המצפן הפנימי חייב להישאר מכוון אל היעד הגבוה .האמונה אינה מפלט מן הקושי ,אלא הדרך שבה אנו עוברים בתוך הקושי ,מבלי לאבד את זהותנו היהודית ואת דבקותנו בערכי הנצח. החיבור הזה אל הנפש מחייב אותנו לנהוג בזהירות וברגישות כלפי הזולת ,מתוך הכרה כי בכל אדם שוכן ניצוץ אלוהי ,ואם לא נשמור על כבודו בחייו ובמותו ,הרי שאנו פוגעים בצלם שבו ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו .זוהי הזמנה לאחריות אישית ,להבנה שהחיים הם מתנה יקרה מפז ,ושחובתנו היא לשמור עליהם מכל משמר ,לא רק כגופים, אלא כנשמות המבקשות להתעלות. מתוך הסוגיה המורכבת והמטלטלת הזו ,אנו יוצאים אל חיי היומיום עם תובנות עמוקות ונוגעות ללב ,המלמדות אותנו כיצד להלך בנתיבות החיים תוך שמירה אדוקה על צלם האלוקים השוכן בכל אחד מאיתנו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (ספר חפץ חיים) ביאר :כי כמו שאדם נזהר שלא לבזות את גופו של חברו ,כך עליו להיזהר שבעתיים שלא לבזות את כבודו ואת נפשו של הזולת במילים או במעשים ,שכן הפגיעה בכבודו של האדם היא כפגיעה בצלם האלוקים שבו .הוא מלמדנו כי האחריות ההדדית וקדושת החיים אינן רק במצבי קיצון, אלא נוכחות בכל רגע של תקשורת בינינו לבין רעינו ,המחייבת אותנו לראות בכל אדם עולם ומלואו. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן פד) חידש :כי יסוד הקדושה של האדם טמון בכך שהוא נושא בתוכו חלק אלוה ממעל ,וכל הנהגתו של האדם צריכה להיות מתוך הכרה זו ,שאינה מאפשרת לו להחשיב את האדם כחומר בלבד ,גם כשהדבר נדרש לצורך קיומי .הוא מאיר את עינינו לכך שההתעלות האנושית נמדדת דווקא ביכולתנו להציב גבולות לצרכינו האישיים מול האחר ,מתוך ענווה ויראת שמים.

גם לנשמה מגיע אוכל

התובנה החשובה ביותר שנוכל לקחת עמנו היא ההכרה בכך שהאדם אינו משאב של אף אחד .לא במציאות של רעב ,לא במציאות של קריירה ,ולא במציאות של מערכות יחסים יומיומיות .הידיעה הזו דוחפת אותנו לנהוג בזהירות ובכבוד בכל מפגש, להעריך את קדושת החיים לא רק במילים גבוהות אלא במעשים קטנים של התחשבות וראיית האחר.

עיקר העניין: עיקר העניין הוא בבירור החד והברור כי האדם הוא נזר הבריאה וצלם האלוקים החי ,ואין לשום כוח בעולם ,גם לא הכרח הקיום או רעב הגוף ,להפוך את האדם לחפץ או למקור הנאה .האיסור העמוק והחמור שבתורה לבוא בבשר אדם אינו רק מגבלה על התפריט הגשמי ,אלא הצהרת אמונים נצחית לקדושת הנפש וליקרה. כשאנו מהלכים בדרכנו ,עלינו לזכור תמיד כי כל אדם שניצב מולנו הוא קודש קודשים שאין לשלוח בו יד ,וכי כבודו של הזולת הוא המבצר האחרון של אנושיותנו. בתוך עולם משתנה ומאתגר ,נזכור כי נאמנותנו לבורא מתבטאת בשמירה על צלם האדם ,גם כשהיצרים גועשים וגם כשהמציאות מבקשת שנשכח את היותנו נבראים בצלם .זוהי ההתעלות האמיתית ,זהו המוסר הפנימי ,וזוהי הדרך שבה אנו מקדשים את החיים כולם.