13. COMPLETION / ENRICHMENT OF PREVIOUS OPEN — תינוק חולה שאי אפשר למולו עדיין והגיע זמן הפדיון האם אפשר לפדות אותו למרות שלא נימול? הוכח מפרשת השבוע!
13. COMPLETION / ENRICHMENT OF PREVIOUS OPEN — תינוק חולה שאי אפשר למולו עדיין והגיע זמן הפדיון האם אפשר לפדות אותו למרות שלא נימול? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים מול עריסתו של רך נולד ,בכור לאביו ולאימו ,אשר הגיע ליום השלושים וחד לחייו – יום שבו אמור הוא להיפדות ולהתקדש במצוות פדיון הבן .אולם ,ענן של דאגה מעיב על השמחה :התינוק חלוש וחולה ,ומצוות…
13. COMPLETION / ENRICHMENT OF PREVIOUS OPEN — תינוק חולה שאי אפשר למולו עדיין והגיע זמן הפדיון האם אפשר לפדות אותו למרות שלא נימול? הוכח מפרשת השבוע! עומדים אנו נפעמים מול עריסתו של רך נולד ,בכור לאביו ולאימו ,אשר הגיע ליום השלושים וחד לחייו – יום שבו אמור הוא להיפדות ולהתקדש במצוות פדיון הבן .אולם ,ענן של דאגה מעיב על השמחה :התינוק חלוש וחולה ,ומצוות המילה ,שאמורה הייתה להקדים את פדיונו ,טרם קוימה בהוראת הרופאים .כאן מתעוררת בכל עוזה השאלה המרטיטה את לב האב והפוסק כאחד :האם אפשר לפדות את הילד בעודו ערל? האם פדיון הבכור תלוי ועומד בבריתו של אברהם אבינו ,עד שנאמר כי כל עוד לא נכנס בברית לא נחול עליו מצוות פדיון ,או שמא חביבה מצווה בשעתה ואין קשר בין קדושת הגוף שבמילה לקדושת הממון שבפדיון? אנו צוללים אל תוך דברי רבותינו ,מחפשים את ההכרעה בין הזיקה שבין המצוות
רבדמב תשרפ
לבין העצמאות של כל אחת מהן ,כשאנו שואבים הוכחות ניצחות דווקא מתוך דברי ימי ישראל בפרשתנו. נפנה אל מקורות הקדושה בפרשתנו ,שם טמון המפתח להבנת חובת הפדיון גם כאשר נסיבות החיים מעכבות את חתימת הברית בבשר. בפרשתנו נאמר" :קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלויים תחת בהמתם והיו לי הלויים אני ה'" (במדבר ג ,מה) הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים ,מבאר ומפרש את סדר החלפת הבכורות בלויים כפי שציווה הבורא במדבר .הוא כתב וביאר כי המצווה להחליף את הבכורות הייתה חובה מוחלטת שחלה על כל מניין הבכורות באותה שעה .המחשבה העולה מכאן היא שהקדושה חלה על הבכור מעצם הולדתו כראשית אונו ,ואין היא תלויה במעשים מאוחרים יותר .הוא מחדש לנו כי התורה קבעה את הפדיון כחובה עצמאית המבטאת את השתייכות הבכור לשם ,ללא קשר למצבו הגופני בעניינים אחרים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בחזון עובדיה ,מבאר ומפרש את ההוכחה הניצחת מהנהגת דור המדבר .הוא כתב וביאר כי כל אותם בכורות שנולדו במדבר ופדו אותם בלויים או בממון ,לא היו נימולים באותה שעה מחמת סכנת הדרך ואי נשיבת רוח צפונית .המחשבה המנחה היא שאם התורה פדתה בכורות ערלים במדבר ,הרי שהוכח כי אין ערלותו של תינוק מעכבת את פדיונו .הוא מחדש לנו שהזיקה שבין אדם לקונו במצוות הבכור עומדת לעצמה, ואינה נדחית מפני אונס המונע את המילה. מו"ר הגר"א וייס ,במנחת אשר ,מבאר ומפרש את היחס שבין המצוות המוטלות על האב כלפי בנו .הוא כתב וביאר כי הגם שסדר המצוות בדרך כלל הוא שהמילה קודמת לפדיון ,הרי שזהו רק סדר של קדימה בזמן ולא עיכוב מהותי .המחשבה היא שחביבה מצווה בשעתה, ואם הגיע זמן הפדיון והמילה נמנעת מחמת חולי ,אין לנו רשות לבטל מצווה אחת בגלל עיכובה של חברתה .הוא מחדש לנו כי הפדיון הוא חוב הממון והקדושה של הבן ,והוא שריר וקיים בכל מצב שבו הבן בחיים. נרד אל מעמקי ים התלמוד ,שם הונחו היסודות להבנת עצמאותן של מצוות התורה וגדר התלות שביניהן ,כדי לברר האם חתימת הברית היא תנאי בל יעבור לפדיון הקדושה. במסכת יבמות (דף ע"ב ע"א) דנה הגמרא בהרחבה במצבם של בני ישראל במדבר אשר לא נימלו במשך ארבעים שנה .חז"ל כתבו ופירשו כי הסיבה לכך הייתה שלא נשבה להם רוח צפונית ,והיה בדבר סכנה לנימולים .חז"ל מחדשים לנו כי למרות מצבם כערלים ,המשיכו בני ישראל לקיים את המצוות שהיו מחויבים בהן ,ואף נספרו כקהל השם לכל דבר .המחשבה העולה מכאן היא שהערלות שמחמת אונס אינה מפקיעה מהאדם את שם "ישראל" שלו ואינה מעכבת אותו מלגשת אל הקודש במצוות אחרות. במסכת קידושין (דף כ"ט ע"א) מונה הגמרא את חמש המצוות שהאב חייב לעשות לבנו: למולו ,לפדותו ,ללמדו תורה ,להשיאו אישה וללמדו אומנות .חז"ל כתבו וביארו את סדר
גם לנשמה מגיע אוכל
העדיפויות והחיובים הללו .חז"ל מחדשים לנו כי אלו חובות נפרדות המוטלות על האב. המחשבה המנחה היא שאין הגמרא קושרת בין מצווה למצווה בלשון של "מעכב" ,אלא כרשימה של חובות עצמאיות .מכאן למדו הפוסקים כי אם נמנע מהאב לקיים אחת מהן ,אין זה פוטר אותו מן האחרות שהגיע זמנן. במסכת בכורות (דף י"ב ע"ב) עוסקת המשנה בדיני פדיון פטר חמור ופדיון הבן .חז"ל כתבו וביארו את הזמן הקובע לפדיון – יום השלושים ואחד .חז"ל מחדשים לנו כי מרגע שהגיע הזמן ,חלה החובה על האב לפדות את בנו בלא שיהא הדבר תלוי בתנאים צדדיים ,מלבד היות הבן בכור ופטר רחם .המחשבה העולה מכאן היא שקדושת הבכור נקבעת ברגע הלידה ("פטר רחם") ,ואילו החיוב הממוני חל ביום השלושים ,ולכן אין למצב הערלות זכר בעיכוב חלות המצווה. במסכת זבחים (דף כ"ב ע"ב) דנה הגמרא בפסילת ערל לעבודה במקדש .חז"ל כתבו ופירשו כי רק במקומות שבהם גילתה התורה במפורש שהערלות מעכבת ,כגון באכילת פסח ותרומה או בעבודה ,אנו מחמירים בכך .חז"ל מחדשים לנו כלל גדול :במקום שלא נאמר במפורש שערל פסול ,הרי הוא ככל ישראל לכל דבריו .המחשבה המנחה היא שבמצוות פדיון הבן לא מצינו בתורה שום רמז לעיכוב מחמת ערלות ,ועל כן היא נשארת בחובתה המקורית גם בתינוק חולה שלא נימול. נפנה אל דבריהם של רבותינו הראשונים ,אשר הניחו את אבני היסוד להבנת מהות קדושת הבכור והיחס בינה לבין חתימת הברית בבשר. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י ,בפירושו על התורה ובמסכת יבמות ,מבאר ומפרש את הנהגת דור המדבר בעניין המילה .הוא כתב וביאר כי כל אותן ארבעים שנה לא מלו ישראל במדבר מפני הסכנה ,ואף על פי כן קיימו את מצוות הפדיון כאשר הוחלפו הבכורות בלויים .רש"י מחדש לנו כי מצבו הגופני של הבכור כערל לא פגם כהוא זה בקדושתו המהותית כ"פטר רחם" .המחשבה העולה מכאן היא שהגדרת "בכור" היא מציאות טבעית שנחתמת ברגע היציאה לאוויר העולם ,וקדושה זו מחייבת פדיון ללא קשר למצוות המילה הבאה אחריה. רבנו גרשום מאור הגולה ,בתשובה שהובאה בספר האגודה ,מבאר ומפרש את סדר הקדימה שבין מצוות המילה למצוות אחרות .הוא כתב וביאר כי מילה קודמת לתקיעת שופר ,משום שאם אין מילה אין ברית ,ובלא ברית אין הקדושה חלה באותה מעלה .הוא מחדש לנו כי המילה היא בבחינת "קבלת אלוהותו" .המחשבה המנחה היא שקיימת זיקה רוחנית שבה המילה מהווה פתח לשאר המצוות ,אולם כפי שנראה בהמשך בדברי האחרונים ,יש לחלק בין קדימה לבין עיכוב גמור במקום אונס. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן ,בפירושו לפרשת בא ,מבאר ומפרש את עניין קדושת הבכורות במצרים ובמדבר .הוא כתב וביאר כי הקדושה חלה על הבכורות מרגע מכת בכורות ,והפדיון הוא המעשה המוציא אותם מקדושתם לשימוש חולין .הרמב"ן מחדש לנו כי הפדיון הוא חוב של האב כלפי שמיים על הצלת הבן .המחשבה העולה מכאן היא שהחובה לפדות את הבן
רבדמב תשרפ
נובעת מהנס והציווי האלוקי ,ואינה תלויה במצבו האישי של הבן כנימול או ערל ,שהרי גם במצרים לא כולם היו נימולים באותה שעה. רבנו יעקב בן אשר ,בעל הטורים ,בחו"מ סימן ש"ה ,מבאר ומפרש את חיובי האב לבנו .הוא כתב וביאר את סדר המצוות כפי שהן מופיעות בתורה .הוא מחדש לנו כי חובת הפדיון חלה ביום השלושים ואחד בלא תנאי נוסף .המחשבה המנחה היא שמאחר שמצוות המילה היא מצווה "הבאה על הגוף" ומצוות פדיון היא מצווה "הבאה על הממון" ,אין האחת מעכבת את חברתה במקום שבו המילה נמנעת מחמת חולי ,שכן כל מצווה עומדת בפני עצמה כציווי עצמאי מן התורה. נפנה אל שולחנם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו בסוגיה זו מתוך מבט הלכתי צרוף והכריעו בשאלת הקשר שבין חתימת הברית לפדיון הבכור. מרן רבי מנחם עזריה מפאנו ,בשו''ת מנחם עזריה (סימן ע''ט) ,מבאר ומפרש את המקרה שבו תינוק הבריא ביום ל''א וניתן למולו ולפדותו באותו יום .הוא כתב וביאר כי במקרה כזה יש להקדים את המילה לפדיון ,שכן המילה היא בבחינת קבלת עול מלכות שמיים והיא המצווה הראשונה המוטלת על גוף הבן .הוא מחדש לנו כי הסדר המהותי דורש שהבן ייכנס לברית קודם שייפדה .המחשבה העולה מכך היא שקיים קשר של קדימה ,אך אין זה אומר שהמילה מעכבת את הפדיון באופן מוחלט כאשר היא אינה אפשרית. הראשל''צ רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,בשו''ת חיים שאל (חלק א' סימן ל''א) ,מבאר ומפרש את המקרה של תינוק חולה שאינו יכול להימול .הוא כתב וביאר כי אין בטענה של עיכוב הפדיון מחמת המילה "לא טעם ולא ריח" .הוא מחדש לנו כי מצוות פדיון הבן חלה על הבן קודם המילה מבחינה כרונולוגית ,שכן חיוב פדיון מתחיל מהלידה ומתממש ביום השלושים, בעוד המילה נדחית מחמת האונס .המחשבה המנחה היא שזריזים מקדימים למצוות ,ואין להפסיד מצווה אחת בגלל שהשנייה נדחית באונס. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בביאור הלכה (סימן תר''מ) ,מבאר ומפרש את העיקרון שאין מצווה אחת מעכבת את חברתה אלא אם כן גילתה התורה כך במפורש .הוא כתב וביאר כי אדם שאינו יכול לקיים מצווה אחת מחמת אונס ,עדיין מחויב בכל שאר המצוות שביכולתו לקיים .הוא מחדש כי דין הערל המעכב הוא רק בפסח ובתרומה ,ולא מצינו מקור לעיכוב כזה בפדיון הבן .המחשבה העולה מכך היא שקדושת הבכור עומדת לעצמה ואינה תלויה בסימני הגוף של המילה. רבנו משה סופר ,בשו''ת חתם סופר (יו''ד סימן ש') ,מבאר ומפרש את מהות הקשר שבין המצוות .הוא כתב וביאר כי מי שתולה פדיון במילה טועה ,שהרי הערל אינו אלא כמי שאין לו תפילין בראשו ,ואין זה מעכבו משאר מצוות .הוא מחדש לנו כי רק גזירת הכתוב מיוחדת יכולה לעכב מצווה בגלל ערלות .המחשבה המנחה היא שקדושת הבכור היא זכות וירושה מאת השם ,והיא חלה על כל "פטר רחם בבני ישראל" ללא תנאי מוקדם של מילה ,בפרט במקום חולי שבו האדם נחשב אנוס.
גם לנשמה מגיע אוכל
נפנה אל דבריהם של מאורי דורנו וגדולי הדורות האחרונים ,אשר העמיקו בבירור ההלכה למעשה וחיזקו את היסוד כי קדושת הבכור אינה תלויה ועומדת במצוות המילה כאשר האונס מעכב את חתימת הברית. הגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון ,בשו"ת צמח צדק (יו"ד סימן קכ"ח) ,מבאר ומפרש את השאלה המעשית בתינוק שלא נימול מחמת חולי .הוא כתב וביאר כי אין לדחות את הפדיון כלל ,ושאל בתמיהה" :כי מה עניין בכור למילה?" .הוא מחדש לנו הוכחה ניצחת מפרשתנו ומדברי רש"י ,המציין כי בני ישראל שנולדו במדבר לא נימלו ,ואף על פי כן נתחייבו בפדיון הבכורות שהוחלפו בלויים .המחשבה המנחה היא שההיסטוריה של עם ישראל במדבר היא הראיה הברורה ביותר לכך שקדושת הבכור חלה וניתנת לפדיון גם בערל. הגאון רבי שמואל מולאט ,בשו"ת שיבת ציון (סימן נ"ד) ,מבאר ומפרש את סדר המצוות המוטלות על האב .הוא כתב וביאר כי הגם שחביבה מצווה בשעתה ,אין אנו רשאים לעכב מצווה אחת בגלל עיכובה של אחרת .הוא מחדש כי דין פדיון הבן אינו תלוי במילה ,וכל המעכב את הפדיון עד שיבריא הילד למילה ,הרי הוא מבטל מצוות עשה של "פדה תפדה" בזמנה .המחשבה העולה מכאן היא שהזמן הוא המגדיר את חובת המצווה ,וברגע שהגיע היום השלושים ואחד ,החובה שרירה וקיימת. מו"ר הגר"א וייס ,במנחת אשר (פרשת במדבר) ,מבאר ומפרש את היחס בין הוכחת ה"צמח צדק" מהמדבר לבין המציאות בימינו .הוא כתב וביאר כי אף שיש שדחו ואמרו שבמדבר היה צורך לצרף את כל הבכורות כדי לפטור את הלויים ,מכל מקום דברי האחרונים נראים עיקר. הוא מחדש כי המילה היא מצווה על גוף הבן והפדיון הוא מצווה על פדיון קדושתו ,ואלו שני מסלולים נפרדים .המחשבה המנחה היא שאין להמציא עיכובים שאינם כתובים בתורה, ולכן יש לפדות את הילד גם בלא מילה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ,בהליכות שלמה ,מבאר ומפרש את הנהגת האב במקרה של חולי המונע מילה .הוא כתב וביאר כי יש להזדרז ולפדות את הבן מיד כשיגיע זמנו, כדי להוציאו מקדושתו ולהכניסו לחולין בטהרה .הוא מחדש לנו כי השהיית הפדיון ללא סיבה הלכתית מוצדקת היא פגיעה בכבוד המצווה .המחשבה העולה מכך היא שהפדיון הוא מעשה של חסד וזכות עבור הילד ,וראוי לו שיזכה בברכת המצווה ובפדיון נפשו גם אם גופו עדיין חלוש ואינו יכול לעמוד בברית המילה. מתוך הבירור המקיף בדברי הפוסקים וההוכחות הניצחות מפרשתנו ומנהג ישראל במדבר, אנו דולים מספר השלכות מעשיות והנהגות הלכתיות למקרה של תינוק שאינו נימול והגיע זמן פדיונו. הנפקא מינה הראשונה והמרכזית היא עצם קיום המצווה בזמנה .הנפקא מינה למעשה היא שאין להשהות את פדיון הבן עד שיבריא הילד למילה ,אלא יש לערוך את הפדיון ביום השלושים ואחד כדת וכדין .המחשבה המנחה היא שכל מצווה היא עולם מלא ,וחובת הפדיון העומדת על האב אינה בטלה או נדחית בגלל חובת המילה שאינה אפשרית כרגע .הרעיון הוא שזריזים מקדימים למצוות ,ובמקום שבו ניתן לקיים מצווה אחת – מקיימים אותה ללא עיכוב.
רבדמב תשרפ
נפקא מינה נוספת נוגעת לסדר הקדימה ביום שבו הילד מבריא .הנפקא מינה למעשה היא שאם הילד הבריא ביום השלושים ואחד עצמו ,והוא ראוי גם למילה וגם לפדיון ,כאן אנו פוסקים שיש להקדים את המילה לפדיון .המחשבה היא שכאשר שתי המצוות עומדות לפנינו בבת אחת ,המילה קודמת משום שהיא בבחינת קבלת אלוהותו וקדושת הגוף ,ורק אחר כך פודים את קדושת הבכורה .אולם ,כל זה אמור רק כשניתן לקיים את שתיהן; אם המילה נדחית לימים הבאים ,הפדיון נשאר בזמנו המקורי. השלכה שלישית עוסקת בברכת המצווה ובשמחת הפדיון .הנפקא מינה למעשה היא שהאב מברך את כל הברכות כרגיל – "על פדיון הבן" ו"שהחיינו" – גם כשהילד ערל. המחשבה המנחה היא שאין הערלות מהווה חיסרון בעצם המצווה ,ולכן אין שום מניעה מלברך ולהודות להשם על המצווה היקרה .הנפקא מינה היא שגם סעודת המצווה נערכת ברוב פאר והדר ,מתוך ידיעה שהילד כבר פדוי וקדוש ,ואין שמחתו חסרה בשל האונס המעכב את המילה. נפקא מינה רביעית נוגעת למבט התורני על הילד .הנפקא מינה למעשה היא שהילד נחשב כפדוי לכל דבר ועניין ,ואף לעניין הלכות בכורות אחרות הוא כבר יצא מחזקת קדושתו. המחשבה היא שהפדיון פעל את פעולתו הרוחנית והמשפטית .הנפקא מינה היא שאנו רואים בילד יהודי שלם המחויב במצוות ,שאף שגופו עדיין מצפה לחתימת הברית ,נשמתו וקדושתו כבר עברו את תהליך הפדיון הראוי להן. עומק הרעיון הטמון באפשרות לפדות את הבכור בטרם נימול נוגע ביסודות ההתקשרות שבין הנשמה הישראלית לקונה ,ומלמדנו על מהותה של קדושה שאינה תלויה בדבר. המחשבה המנחה היא שקדושת הבכור היא "קדושה מרחם" .בניגוד למצוות רבות התלויות במעשה האדם או בהגעתו לגיל מסוים ,קדושת הבכור נקבעת בעצם היותו פטר רחם ,עוד לפני שנשם את נשימתו הראשונה .הרעיון הוא שהפדיון אינו יוצר את הקדושה ,אלא בא להתמודד עם קדושה קיימת .לכן ,גם אם הגוף עדיין לא נחתם באות הברית מחמת חולי, הקדושה המקורית של "לי כל בכור" אינה פוקעת .המציאות הזו מלמדת שהקשר הבסיסי של יהודי להשם הוא עצמי וקבוע ,ואינו מותנה ביכולת המעשית לקיים מצווה אחרת באותו רגע. כאן מתגלה רובד עמוק של הבחנה בין קדושת הגוף לקדושת הממון .המילה היא חובת הגוף ,חתימה פיזית המקדשת את הבשר .הפדיון ,לעומת זאת ,הוא פדיון של מעמד וזכויות רוחניות המוחלפות בממון .המחשבה היא שהתורה יצרה מסלולים נפרדים כדי להבטיח שגם במצבים של אונס ועיכוב גופני ,יוכל האדם להסדיר את מעמדו הרוחני מול בוראו. הרעיון הוא שהשם יתברך פתח לנו פתחים שונים להתקדש ,כדי שלא נהיה חסומים בשל נסיבות שאינן בשליטתנו. יתרה מכך ,ההוכחה מדור המדבר חושפת תובנה היסטורית מרעישה .המחשבה המרוממת היא שדור שלם" ,דור הדעה" ,חי במציאות של ערלות כפויה אך בנאמנות מוחלטת לקדושה.
גם לנשמה מגיע אוכל
הם פדו את בכוריהם בלויים ובממון למרות שלא נימלו ,ובכך לימדו לדורות שהערלות מחמת אונס אינה חוצצת בפני אהבת השם לבניו .הרעיון הוא שהבורא מביט אל הלב ואל הרצון; כאשר האב חפץ למול את בנו אך נמנע מכך כדי לשמור על חייו ,הערלות הזו נחשבת כ"מילה סמויה" ,והיא בוודאי אינה מעכבת את השפעת ברכת הפדיון. לבסוף ,קיים כאן מסר על חשיבות ה"זמן" בעבודת השם .המחשבה היא שהמצווה אינה רק המעשה ,אלא גם הדיוק בזמן שנצטווינו עליו .בזה שהאב פודה את בנו ביום השלושים ואחד למרות החולי ,הוא מוכיח כי המצווה יקרה בעיניו יותר מהנוחות או מהסדר ה"מושלם" של הדברים .הרעיון המנחה הוא שההתמסרות לציווי האלוקי כפי שהוא ,כאן ועכשיו ,היא היא תכלית העבודה ,והיא זו שבונה את הקשר האמיץ בין האב ,הבן והקב"ה. נבקש להעמיק אל תוך עולמה של הנפש והאמונה ,ולראות כיצד מצוות פדיון הבן בתינוק שלא נימול משמשת לנו כמגדלור של תקווה והדרכה בנפתולי החיים. בהיבט של הנפש והאדם ,המחשבה המנחה היא היכולת להתמודד עם מציאות חסרה. האדם המאמין עלול לחוש מועקה כאשר סדר המצוות האידיאלי משתבש – התינוק חולה ,הברית נדחית ,והתחושה היא של "חצי עבודה" .החיבור לנפש הוא ההבנה שהבורא אינו מבקש מאיתנו שלמות נסיבתית ,אלא נאמנות בתוך הנסיבות הקיימות .הרעיון הוא שהיכולת לפדות את הבן למרות המניעה מהמילה ,מלמדת את האדם לשמוח במה שיש לו את האפשרות לקיים ,ולא לתת לחסרון אחד להשבית את כל שמחת המצווה. בתחום האמונה והנהגת השם ,מתגלה כאן יסוד אדיר של אהבה שאינה תלויה בדבר. המחשבה המרוממת היא שהשם יתברך קנה את הבכורות לעצמו עוד לפני שנכרתה ברית המילה בבשרם .החיבור לאמונה הוא הידיעה שהשייכות שלנו לקדוש ברוך הוא היא מהותית ועצמית .הנהגת השם המאפשרת פדיון בתינוק ערל מחמת אונס ,היא עדות לכך שהבורא רואה את ה"מילה שבלב" ואת הרצון של האב .המחשבה המנחה היא שבכל מצב שבו יהודי נמצא ,גם אם הוא "ערל" במובן הרוחני מחמת נסיבות חייו ,הוא עדיין בכור ושייך לקודש, ודרכו אל הפדיון והגאולה תמיד פתוחה. במישור של האדם מול מוגבלותו ,עולה חיבור לערך של "עשה מה שביכולתך" .המחשבה היא שהחיים מלאים במניעות וב"אונסים" המעכבים אותנו מלהגיע ליעדים הרוחניים שהצבנו .החיבור להנהגה הוא הציווי המוסרי לא להתייאש ולא להרים ידיים .המחשבה המנחה היא שאם הגיע זמן הפדיון – פודים ,גם אם הכלים האחרים עדיין לא מוכנים .זהו שיעור בהתקדמות צעד אחר צעד; האמונה מלמדת אותנו שכל מצווה קטנה שאנו מצליחים לחטוף בתוך ים המניעות ,היא ניצחון רוחני גדול ופדיון לנפשנו. לבסוף ,קיים כאן חיבור עמוק למושג הציפייה לישועה .המחשבה היא שפדיון הבן בלא מילה הוא מעמד המכיל בתוכו תקווה לעתיד .אנו פודים את הילד כעת ,ומצפים בכל רגע ליום שבו יבריא ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו .החיבור לנפש הוא היכולת לחיות בתוך ה"בינתיים" מתוך אמונה שלמה בטוב שעתיד לבוא .הנהגת השם מלמדת אותנו שגם
רבדמב תשרפ
מצבי הביניים של החיים הם קדושים ,וכי הפדיון הנוכחי הוא ההכנה הטובה ביותר לשלמות שתגיע עם הרפואה והמילה. מתוך הבירור ההלכתי והאמוני של פדיון הבן בתינוק שלא נימול מחמת חולי ,אנו מעצבים מצפן מוסרי המנחה את האדם אל עבר ראייה נכונה של חובותיו ,רגישות למגבלותיו ודיוק בעבודתו. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ערך הענייניות וההפרדה בין חובות .המוסר העולה מההכרעה לפדות את הבן גם ללא מילה מלמדנו כי על האדם להיות ממוקד במשימה המוטלת עליו כעת ,מבלי לתת לכישלונות או למניעות בתחומים אחרים להרפות את ידיו. המצפן מורה לנו שבעולם המעשה ,עלינו לדעת לבודד את הטוב שאנו יכולים לעשות ברגע זה .המחשבה המנחה היא שאדם מוסרי אינו אומר "הכל או כלום" ,אלא הוא חותר לקיים את המקסימום האפשרי בתוך המציאות המורכבת שבה הוא נמצא. הנדבך השני עוסק במוסר של הנהגת החסד והרחמים כלפי החלש .המצפן המוסרי הנבנה מההתחשבות בחולי של התינוק וההבנה שהאונס פוטר אותו מהמילה אך לא מהזכות להיפדות ,מלמד אותנו רגישות עמוקה .המוסר כאן הוא להבחין בין מצב של רשלנות לבין מצב של אונס ומחלה .המחשבה המנחה היא שהתורה והמוסר אינם באים לשבור את האדם המוגבל ,אלא למצוא את הדרך להעניק לו את המעמד והקדושה המגיעים לו גם בשעת חולשתו .המצפן מכוון אותנו להיות רחמנים על הזולת ולחפש דרכים לקרב ולרומם גם את מי שאינו יכול כרגע לעמוד בכל התנאים האידיאליים. הנדבך השלישי במצפן הוא ערך הדיוק והאחריות בזמן .המוסר העולה מהקפדה על פדיון ביום השלושים ואחד למרות המניעה מהמילה ,מורה לנו על החשיבות של עמידה בלוח זמנים ערכי .המצפן מנחה אותנו שערכם של דברים אינו נמדד רק ב"מה" אלא גם ב"מתי". המחשבה היא שהאחריות המוסרית דורשת מאיתנו לא לדחות משימות חשובות בתירוצים של "סדר מושלם" ,אלא להבין שיש רגעים שאינם חוזרים ,וכי העיתוי של המעשה הטוב הוא חלק בלתי נפרד ממהותו. הנדבך הרביעי הוא ערך התקווה האקטיבית .המצפן המוסרי הנבנה מהציפייה למילה שתבוא לאחר הפדיון ,מלמד אותנו לחיות בתודעה של בנייה מתמדת .המוסר כאן הוא שלא להשלים עם המצב החסר כגזירת גורל סופית ,אלא לפעול בתוך החסר מתוך מבט קדימה אל השלמות .המחשבה המנחה היא שהאדם המוסרי פועל בהווה בכל כוחו ,אך ליבו ועיניו נשואים אל עבר תיקון עולם ושלמות המעשים שיתאפשרו בעתיד. מתוך הצלילה אל עומקי ההלכה והמחשבה בסוגיית פדיון הבכור הערל מחמת חולי ,אנו שואבים תובנות מעשיות המאירות את דרכנו בכל תחומי החיים והעבודה הרוחנית. התמקדות ביש – המחשבה המנחה היא שאסור לתת לחסרון בתחום אחד לעכב את ההצלחה בתחום אחר .התובנה לחיים היא שגם אם אנו מרגישים "לא מושלמים" או שחלקים מסוימים בחיינו עדיין אינם מתוקנים ,אין זה פוטר אותנו מלעשות את הטוב שאנו יכולים
גם לנשמה מגיע אוכל
לעשות כרגע .עלינו לאמץ את הנהגת הפוסקים שפדו את הבן למרות המניעה מהמילה, ולחטוף כל מצווה ומעשה טוב שנקרו בדרכנו. הערכת המהות מעבר למעטפת – הרעיון שהקדושה חלה על הבכור עוד לפני המילה מלמד אותנו להביט על הפנימיות של האדם ועל הפוטנציאל הגלום בו .התובנה היא שערכו של אדם או של מיזם אינו נמדד רק בביצועים החיצוניים והמושלמים שלו כרגע ,אלא בעצם מהותו ושייכותו לערכים נצחיים .עלינו ללמוד להוקיר את הקיים גם כשהוא עדיין בתהליכי החלמה או בנייה. נאמנות בתוך האונס – המחשבה שהאב פודה את בנו למרות החולי מלמדת אותנו על גמישות רוחנית .התובנה לחיים היא שהבורא מבקש מאיתנו עבודה בתוך המציאות המשתנה ,ולא בתוך עולם דמיוני של תנאים אידיאליים .עלינו להיות קשובים לקול השעה ולפעול בנחישות גם כשסדר הדברים המוכר לנו משתבש.
עיקר העניין: השאלה האם ניתן לפדות תינוק בכור שטרם נימול מחמת חולי מקבלת מענה חיובי וברור בפסק ההלכה של גדולי הדורות .בבסיס הדברים עומדת החקירה האם קדושת הבכור תלויה בחתימת ברית המילה בבשר ,או שמא מדובר בשני חיובים עצמאיים המוטלים על האב .גדולי האחרונים ,ובראשם הראשל"צ רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בשו"ת חיים שאל והגאון רבי מנחם מנדל שניאורסון בשו"ת צמח צדק ,הכריעו כי אין לעכב את הפדיון וכי חובה לקיימו ביום השלושים ואחד גם אם הילד ערל מחמת אונס. ההוכחה הניצחת והמרגשת ביותר לסוגיה זו נמצאת בפרשתנו ,בפרשת במדבר. התורה מתארת את פדיון הבכורות והחלפתם בלויים בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים .רבנו שלמה יצחקי ,רש"י ,בפירושו לתורה ובמסכת יבמות ,מבאר כי כל אותן ארבעים שנה במדבר לא מלו ישראל את בניהם מחמת סכנת הדרך ואי נשיבת רוח צפונית .מכאן עולה ראיה ברורה :אלפי בכורות שנולדו במדבר ופדו אותם בלויים או בממון ,היו ערלים באותה שעה ,ואף על פי כן נתחייבו ופדו אותם ללא עיכוב. לסיכום הדברים ,מרן רבנו משה סופר בשו"ת חתם סופר מדגיש כי אין לתלות מצווה במצווה ללא גזירת כתוב מפורשת .כשם שערל אינו פטור מתפילין או מציצית, כך אין ערלותו של הבכור מעכבת את קדושת פדיונו .המסקנה ההלכתית המנחה היא שיש להזדרז ולפדות את הבן בזמנו ,מתוך ידיעה שחביבה מצווה בשעתה וכי קדושת הבכורה היא מתנה אלוקית שאינה פוקעת מחמת חולי הגוף ,וברכת הפדיון תעמוד לילד לרפואתו השלמה עד שיזכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו.