16. אדם שחייב מיתה בידי שמים ויש לו ילדים האם משאירים אותו בחיים כדי שיוכל לחנך את בניו או מכיוון שהוא חייב מיתה אז ימות? הוכח מפרשת השבוע!
16. אדם שחייב מיתה בידי שמים ויש לו ילדים האם משאירים אותו בחיים כדי שיוכל לחנך את בניו או מכיוון שהוא חייב מיתה אז ימות? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו מול אחת השאלות המרעידות ביותר את נימי הנפש והאמונה :המשקל הסגולי של ההמשכיות מול חומרת הדין .כאשר אדם עובר עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמיים ,האם תפקידו כ"מחנך" וכמוליד משאיר אותו על פני האדמה ,או שמא הדין…
16. אדם שחייב מיתה בידי שמים ויש לו ילדים האם משאירים אותו בחיים כדי שיוכל לחנך את בניו או מכיוון שהוא חייב מיתה אז ימות? הוכח מפרשת השבוע! ניצבים אנו מול אחת השאלות המרעידות ביותר את נימי הנפש והאמונה :המשקל הסגולי של ההמשכיות מול חומרת הדין .כאשר אדם עובר עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמיים ,האם תפקידו כ"מחנך" וכמוליד משאיר אותו על פני האדמה ,או שמא הדין אינו מכיר בנסיבות משפטיות אלו? נבקש לחקור את פשר מותם הטראגי של שני אצילי בני
גם לנשמה מגיע אוכל
ישראל ,נדב ואביהוא ,מתוך דברי התורה בפרשתנו .נברר האם חסרון הבנים היה הגורם למותם ,או שמא הבנים הם אלו שהיו יכולים להצילם מן המוות ,ונראה כיצד אהבת האב לבניו בונה בתוכו קומה של כבוד ,זהירות וחיבור אל הנצח המגן עליו מכל רע. נפנה אל מילות הקודש בפרשתנו ,שם נחשפת ההצמדה המרתקת בין העדר הצאצאים לבין רגע הסתלקותם של בני אהרן ,הצמדה המעוררת בנו רטט של תהייה על כוחם של חיים המולידים חיים. בפרשתנו נאמר" :וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (במדבר ג ,ד) הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים ,מבאר ומפרש את חשיבות הדיוק במילות התורה המדגישות את חסרון הבנים .הוא כתב וביאר כי התורה אינה כותבת מילים מיותרות ,והדגשת העובדה ש"בנים לא היו להם" דווקא ברגע המיתה ,באה ללמדנו שיש קשר מהותי בין המצב המשפחתי לבין גזר הדין .הוא מחדש לנו כי אילו היו להם בנים, ייתכן והיו ניצלים מהעונש הנורא .המחשבה העולה מכאן היא שהצאצאים אינם רק "תוספת" לחיים ,אלא הם עצמם מהווים זכות קיום המגנה על האדם מפני מידת הדין המתוחה עליו. מרן רבנו עובדיה יוסף ,הראשל"צ ,מבאר ומפרש את היסוד התורני של ערך הפריון כזכות עומדת .הוא כתב וביאר כי התורה רמזה כאן שחובת המיתה הוחלה עליהם במלוא עוזה רק משום שלא היו להם בנים שימשיכו את דרכם וזכותם .הוא מחדש לנו כי הקדוש ברוך הוא ממתין לאדם ונוהג עמו במידת הרחמים כל עוד יש לו תפקיד חינוכי והמשכי בעולם הזה. המחשבה המנחה היא שקולו של הילד הלומד תורה מאביו הוא המגן הטוב ביותר עבור האב בשעה שמידת הדין מבקשת לקטרג עליו. מו"ר הגר"א וייס ,במנחת אשר ,מבאר ומפרש את העומק הטמון בפסוק המדגיש את הכהונה של אלעזר ואיתמר .הוא כתב וביאר כי חסרון הבנים יצר חלל לא רק בלב אלא גם בסדר ההנהגה והכהונה .הוא מחדש לנו כי התורה מבקשת להורות שחייו של אדם קשורים בטבורם להמשכיות הדורות ,וכאשר אדם נותר ללא בנים ,הרי שמידת הדין פוגעת בו ביתר שאת מחמת שאין מי שימשיך את תיקונו בעולם .המחשבה העולה מכאן היא שהבנים הם ה"ערבים" לחייו של האדם ,ובזכותם הוא זוכה להארכת ימים ושנים גם במקום שבו הדין דורש אחרת. נצלול אל ים התלמוד ואל מדרשי חז"ל ,המגלים לנו את הקשר הפלאי שבין קיום המין האנושי לבין גזר הדין ,ומלמדים אותנו כיצד הבנים הופכים למגן ולמחסה עבור האדם בשמי מרומים. במסכת יבמות (דף ס''ד ע''א) מובאת דרשה מרעידה המייחסת את סיבת מותם של בני אהרן לחסרון הבנים .חז"ל כתבו ופירשו בשם אבא חנן בשם רבי אליעזר ,כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה .חז"ל מחדשים לנו מתוך המילים "ובנים לא היו להם" דיוק נפלא :הא אילו היו להם בנים ,לא מתו .המחשבה העולה מכאן היא שהחטא עצמו היה
רבדמב תשרפ
העדר הצאצאים ,ואילו היו זוכים להביא חיים לעולם ,היה זכות זה עומד להם ומכפר על טעויותיהם האחרות במקדש. במדרש רבה (ויקרא טו) ובפרשת אחרי מות דנים חז"ל בסיבת המיתה מזווית נוספת של סדר ההנהגה .חז"ל כתבו וביארו בשם רבי יעקב בר אבין כי אילו היו להם בנים ,היו בניהם קודמים לאלעזר ואיתמר בכהונה ובכבוד .חז"ל מחדשים לנו כי התורה הדגישה את חסרון הבנים כדי להסביר מדוע עברה הכהונה לאחיהם הקטנים .המחשבה המנחה היא שזכות ההמשכיות אינה רק הצלה ממוות ,אלא היא המגדירה את מעמד האדם ושושלתו בקודש, וכל הקודם בנחלה קודם לכבוד. במדרש תנחומא ובחזקוני מבואר עומק נוסף בחטאם של נדב ואביהוא הקשור להיותם ללא בנים .חז"ל כתבו ופירשו כי יש אומרים שחטאו בכך שנכנסו שתויי יין או שהורו הלכה בפני רבם .חז"ל מחדשים לנו קשר פסיכולוגי עמוק :אדם שאין לו בנים ,אינו מרגיש עדיין את כובד האחריות והמורא שחש אב מול בנו ,ולכן חסרה לו ההבנה בדרך ארץ ובכבוד הראוי למורים והורים .המחשבה העולה מכך היא שהבנים הם המחנכים את האב לנהוג כבוד בשמיים ,ובשל העדרם ,הקלו ראשם ונכנסו למקדש בדרך שלא הייתה ראויה. במסכת סנהדרין ובמדרשים על פרשת שמיני מבוארת גדולתם של בני אהרן לצד חטאם. חז"ל כתבו וביארו כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה .חז"ל מחדשים לנו כי במדרגה כה גבוהה של קדושה ,חסרון של זכות אחת ,כגון זכות הבנים ,עלול להכריע את הכף לחובה .המחשבה המנחה היא שהבנים הם ה"משקל" המכריע במאזני השמיים ,וכאשר הם קיימים ,הם מטים את הדין לרחמים ומאפשרים לאדם להמשיך את תיקונו בעולם הזה. נפנה אל דבריהם של רבותינו הראשונים ,אשר ניתחו את פשר שתיקת התורה ואת עומק הדין המתוח על מי שאינו מעמיד תולדות ,תוך בירור מעמדם המיוחד של בני אהרן אל מול חובת ההמשכיות. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י ,על הפסוק בפרשתנו ,מבאר ומפרש את חשיבות הציון "ובנים לא היו להם" כהסבר למעבר הכהונה .הוא כתב וביאר שאילו היו להם בנים ,הם היו קודמים לאלעזר ולאיתמר בכהונה ,שכן כל הקודם בנחלה קודם לכבוד .רש"י מחדש לנו שהדגשת חסרון הבנים באה להצדיק את כהונת האחים הצעירים על פני זרעו של נדב ואביהוא שלא בא לעולם .המחשבה העולה מכאן היא שהבנים הם נושאי הזכות והמעמד של אביהם, ובהעדרם ,נקטעה השושלת והזכות עברה הלאה. רבנו חזקיה בן מנוח ,בחזקוני ,מבאר ומפרש את הזיקה הישירה שבין המיתה לבין העדר הבנים .הוא כתב וביאר כדברי המדרש שאילו היו להם בנים לא היו מתים .הוא מחדש לנו חידוש פסיכולוגי כביר ,לפיו האדם לומד דרך ארץ ומורא מרבו רק כאשר הוא עצמו הופך לאב ורואה כיצד בניו נוהגים בו .המחשבה המנחה היא שנדב ואביהוא ,שלא זכו לבנים ,לא חשו את כובד האחריות והמורא הדרוש מול אביהם ומול שכינה ,ולכן הקלו ראשם בהוראת הלכה ובכניסה למקדש.
גם לנשמה מגיע אוכל
רבנו יעקב בן אשר ,בעל הטורים ,בפירושו לתורה ובספר ארבעה טורים באבן העזר ,מבאר ומפרש את מעלת מצוות פריה ורביה .הוא כתב וביאר את השבח הגדול של המצווה אך השמיט את המימרא של אבא חנן לפיה מי שאינו עוסק בה חייב מיתה .הוא מחדש לנו בזה שייתכן והלכה זו אינה פשוטה לכל הדעות ,או שהיא נכללת בתוך ההגדרה של "כאילו שופך דמים" .המחשבה העולה מכאן היא שהשמטת המיתה בטור מעידה על כך שישנן זכויות נוספות שיכולות להגן על האדם ,אך בדרגתם של בני אהרן ,העדר המצווה הפך למכריע. רבנו אברהם אבן עזרא ,בפירושו הקצר והארוך ,מבאר ומפרש את סדר המאורעות ביום השמיני .הוא כתב וביאר שהדגשת חסרון הבנים באה ללמד על גודל הטרגדיה והאובדן המוחלט .הוא מחדש לנו שאין כאן רק עונש על העבר ,אלא מציאות שבה לא נשאר זכר ושם לאותם צדיקים בתוך בני ישראל .המחשבה המנחה היא שהבנים הם ה"חיים" שלאחר המוות ,ומי שמת בלא בנים ,מיתתו נחשבת למיתה גמורה ומוחלטת יותר ,דבר שמדגיש את חומרת הדין שפגע בהם. נפנה אל דבריהם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו בבירור המחלוקת סביב עונש המיתה למי שאינו עוסק בפריה ורביה ,ובחנו את כוחו של החינוך כעילת חיים אל מול גזירת שמיים. מרן רבי יוסף קארו ,בבית יוסף (אה"ע סימן א') ,מבאר ומפרש את תמיהתו על הטור שהשמיט את דין המיתה .הוא כתב וביאר כי לא ידע מדוע השמיט רבינו הטור את דברי אבא חנן בשם רבי אליעזר שמי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה ,שהרי זהו לימוד מפורש מהפסוק בפרשתנו .הוא מחדש לנו כי חומרת המצווה כה גדולה ,עד שהיא משפיעה ישירות על עצם החיות של האדם בעולם .המחשבה העולה מכאן היא שהשמיטה בטור ובשולחן ערוך דורשת בירור האם זוהי הלכה פסוקה או שמא עניין השייך לעומק הדין והאגדה. מרן רבי חיים יוסף דוד אזולאי ,בברכי יוסף ,מבאר ומפרש את תירוצו של מהר"י זיין ואת דחייתו .הוא כתב וביאר כי יש שרצו לומר שמאחר שהטור כתב שמי שאינו עוסק בפריה ורביה נחשב כ"שופך דמים" ,ממילא מובן שחייב מיתה ככתוב "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" .אולם מרן החיד"א מחדש לנו הבחנה דקה :הטור השתמש בכ"ף הדמיון וכתב "כאילו" ,ואין דנים עונש מיתה על סמך דמיון בלבד .המחשבה המנחה היא שחייב מיתה הוא גדר נפרד וחמור יותר מאשר דמיון לשופך דמים ,ולכן השמטתו בטור ובשאילתות מעידה על כך שלא כל פוסקי ההלכה קיבלו זאת כעונש מוחלט. מרן רבי משה סופר ,בחתם סופר (בהקדמה ליו"ד ,פיתוחי חותם) ,מבאר ומפרש את היסוד המרעיד על הארכת חיים בזכות הבנים .הוא כתב וביאר על הפסוק "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך" ,שגם אדם שכבר השלים את תפקידו האישי בעולם הזה והגיע זמנו להסתלק ,הקדוש ברוך הוא משאיר אותו בחיים כדי שיוכל לחנך את בניו לתורה ולמצוות .הוא מחדש לנו כי החינוך הוא "תפקיד על" המעכב את הדין .המחשבה העולה מכאן היא שהבנים הם הצידוק להישארות האב בעולם ,ובלעדיהם ,ברגע שנשלם תפקידו האישי (כפי שקרה לנדב ואביהוא בשיא קדושתם) ,אין עוד עילה המעכבת את הסתלקותו.
רבדמב תשרפ
הגאון רבי יהושע פלק כץ ,בעל הדרישה ,מבאר ומפרש את טעם השמטת המיתה בטור על פי המחלוקת בין התנאים .הוא כתב וביאר כי דברי אבא חנן הם דעת יחיד ,ושאר חכמים חלקו עליו וסברו שאין עונש מיתה ממש אלא רק ביטול מצוות עשה רבה ודמיון לשופך דמים .הוא מחדש לנו שהטור בחר לפסוק כדעת רוב החכמים הסוברים שהחיסרון הוא במישור הערכי והמוסרי ולא במישור של עונש מיתה בידי שמיים .המחשבה המנחה היא שלמרות שאין זו הלכה פסוקה למיתה ,הרי שלשיטת אבא חנן ,אצל בני אהרן שהיו במדרגה עליונה ,כל חסרון קטן נחשב כחובה גמורה. נפנה אל דבריהם של מאורי דורנו ומפרשי המקרא בעת החדשה ,אשר העמיקו בקשר שבין חוויית ההורות לבין עיצוב האישיות המוסרית המגינה על האדם מן הדין. הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ,בספריו ובתשובותיו ,מבאר ומפרש את חשיבות המשכיות הדורות כחלק מהותי מקדושת ישראל .הוא כתב וביאר כי הבאת ילדים לעולם אינה רק פעולה טכנית של ריבוי ,אלא היא יצירת "מגן רוחני" לעם כולו .הוא מחדש לנו כי האדם המגדל בנים מפתח בתוכו תכונות של רחמים וסבלנות ,ההופכות אותו לכלי קיבול למידת הרחמים העליונה .המחשבה העולה מכך היא שהבנים "משנים" את מהות האב ,ובכך הם הופכים אותו לאדם שאינו ראוי עוד למיתה ,שכן השתנתה מהותו מאדם פרטי לאדם שחייו מוקדשים לזולת. הגאון רבי עובדיה יוסף ,הראשל"צ ,בשיעוריו על פרשת השבוע ,מבאר ומפרש את הדיוק "ובנים לא היו להם" כעילה המאפשרת את פגיעת הדין .הוא כתב וביאר כי במקום שבו יש זכות של חינוך בנים ,הקדוש ברוך הוא דוחה את גזר הדין כדי לאפשר למצווה להתקיים. הוא מחדש לנו כי אצל נדב ואביהוא ,שהיו קדושי עליון ,חסרון הבנים הסיר את ה"מעטפת" שהייתה יכולה להגן עליהם מהדיוק המחמיר של "בהקריבם אש זרה" .המחשבה המנחה היא שהילד הוא השליח של האב בעולם הזה ,וכל עוד השליחות לא הסתיימה ,השולח נותר בחיים. בעל ה"פנים יפות" ,בפירושו על התורה ,מבאר ומפרש את הקשר שבין יין לבין העדר בנים. הוא כתב וביאר כי על פי דברי חז"ל שחטאו בשכרות ,יש להבין כי השכרות נובעת לעיתים מחוסר בנטל האחריות המשפחתי .הוא מחדש לנו שאדם שיש לו בנים ,מורא הציבור ומורא בניו עליו ,והוא נזהר יותר במעשיו ובכבודו .המחשבה העולה מכאן היא שההורות היא המרסנת את האדם ומונעת ממנו להגיע למצבים של קלות ראש במקדש ,ובשל כך שלא היו להם בנים ,לא היה להם את אותו "מעצור" טבעי שמגן על האדם מחטא וממיתה. מו"ר הגר"א וייס ,בשיעוריו ,מבאר ומפרש את המושג של "חיוב מיתה" בפריה ורביה .הוא כתב וביאר כי אין הכוונה לעונש טכני בבית דין ,אלא למציאות שבה האדם מנתק את עצמו משרשרת החיים של האומה .הוא מחדש לנו כי מי שאינו מעמיד תולדות ,הרי הוא כמי שצמצם את דמות הדיוקן בעולם ,ולכן אין לו את הכוח המוסרי לדרוש חיים מעבר למכסה שהוקצבה לו אישית .המחשבה המנחה היא שהבנים הם ה"הלוואה" שהאדם מקבל מהבורא כדי להמשיך את האור ,ומי שאינו משתמש בהלוואה זו ,הדין מבקש ממנו לפרוע את חובו האישי מוקדם יותר.
גם לנשמה מגיע אוכל
מתוך הדיון המרתק בפרשתם של בני אהרן ,אנו מזקקים השלכות מעשיות וכללים רוחניים המנחים את האדם בהבנת ערך חייו ותפקידו כחוליה בשרשרת הדורות. הנפקא מינה הראשונה היא קביעת סדר הקדימויות בהנהגה ובכבוד .הנפקא מינה למעשה היא שכל הקודם בנחלה קודם לכבוד ,ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו .המחשבה המנחה היא שהבנים הם היורשים הטבעיים לא רק של הממון ,אלא גם של המעמד הרוחני והתפקידים הציבוריים של אביהם .הנפקא מינה היא שבהעדר בנים לנדב ואביהוא ,עברה הכהונה לאחיהם אלעזר ואיתמר ,מה שמלמדנו שהמשכיות אינה רק עניין משפחתי אלא יסוד בסדרי השלטון והקדושה בישראל. נפקא מינה שנייה עוסקת בזכות הקיום של האדם בעולם אל מול גזירות שמיים .הנפקא מינה למעשה היא היסוד שחידש החתם סופר ,לפיו אדם העוסק בחינוך בניו לתורה ולמצוות מקבל "תעודת חיים" נוספת מהבורא .המחשבה העולה מכאן היא שהתפקיד החינוכי הוא עילה להשארת האדם בעולם גם אם מצד הדין האישי שלו כבר הסתיים זמנו .הנפקא מינה היא שעבור אדם הנמצא במצבי סכנה או דין ,ההתחזקות בחינוך הבנים והשקעה בדור הבא מהווה סגולה גדולה לאריכות ימים ולהצלה ממידת הדין. השלכה שלישית נוגעת לעיצוב האישיות ומידת הכבוד והזהירות .הנפקא מינה למעשה היא שההורות משמשת ככלי לריסון עצמי ולשיפור המידות .המחשבה המנחה היא שדרך הטיפול בילדים האדם לומד להעריך את כבוד הוריו ורבותיו .הנפקא מינה היא שעל האדם לדעת כי השקעה בבנים אינה רק נתינה להם ,אלא היא בניית "מעצור" פנימי עבורו מפני חטאים של קלות ראש או זלזול במורא שמיים ,כפי שקרה לנדב ואביהוא שחסרו את החוויה המכוננת הזו. נפקא מינה רביעית עוסקת בחומרת מצוות פריה ורביה במאזני השמיים .הנפקא מינה למעשה היא שלמרות שהפוסקים כמו הטור ומרן בשולחן ערוך לא פסקו להלכה שמי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה ממש ,הרי שבמישור הרוחני והאגדי מדובר בחיסרון המטה את הכף לחובה .המחשבה העולה מכך היא שעל כל אדם להשתדל בכל כוחו במצווה זו, שכן היא המגן העוצמתי ביותר מפני קטרוגים ,ובמיוחד אצל אנשים רמים ומורמים שכל מעשיהם נמדדים בדקדוק רב. בעומק הסוגיה ניצב הרעיון המכונן של הערבות ההדדית בין הדורות ,המגלה לנו כי חייו של האדם אינם יחידה סגורה ומבודדת אלא חלק מרצף חי ונושם של נצח ישראל. המחשבה המנחה היא שהבנים הם הצידוק המוסרי לקיומו של האב מעבר למגבלות הזמן והחטא .הרעיון הוא שהאדם נמדד לא רק על פי מעשיו הפרטיים ,אלא גם על פי הפוטנציאל שהוא זורע בעתיד .כאשר אדם מחנך את בניו ,הוא הופך להיות חיוני למערכת האלוקית של תיקון עולם .המחשבה המרוממת היא שהקדוש ברוך הוא אינו מבקש רק "צדיקים" מושלמים ,אלא הוא מבקש "שלשלת" של קדושה .לכן ,גם אם האדם חטא וחייב מיתה בשל מעשיו האישיים ,תפקידו כחוליה המקשרת בין העבר לעתיד משאירה אותו בחיים ,שכן הסתלקותו תגרום לקטיעת הרצף הרוחני של דורות שלמים.
רבדמב תשרפ
כאן מתגלה רובד עמוק של הבחנה בין "תכלית אישית" לבין "שליחות הורית" .המחשבה היא שנדב ואביהוא הגיעו למדרגה רוחנית כה גבוהה ,עד שמבחינת התכלית האישית שלהם הם כבר היו ראויים להידבק בשכינה ולעזוב את העולם הזה .הרעיון המנחה הוא שהעולם הזה הוא מקום של עשייה וחינוך ,ואם לאדם יש בנים ,יש לו עדיין עבודה לעשות למטה. בהעדר בנים ,לא היה עוד דבר שיעכב את נשמתם מלהישרף באש הקודש ולהסתלק אל על. המחשבה העולה מכאן היא שהילדים הם ה"עוגן" המשאיר את הנשמה הגדולה קשורה אל קרקע המציאות ,ובזכותם האדם ממשיך לפעול בתוך מגבלות החומר. יתרה מכך ,הסוגיה חושפת את מושג ה"תיקון למפרע" .המחשבה היא שהבנים מסוגלים לתקן את חטאי אביהם על ידי הליכתם בדרכיו הטובות .הרעיון הוא שכל עוד יש לאדם בנים ,הדין אינו חלוט ,שכן ייתכן שמה שהאב לא הספיק לתקן בעצמו ,יתוקן על ידי בניו שיחנך .המחשבה המנחה היא שהקדוש ברוך הוא ממתין לאדם ומעניק לו חיים מתוך תקווה לראות את הפרי הבשל שייצא ממנו .הבנים הם הראיה לכך שהאב עדיין "פורה" ,וכל עוד הוא פורה ,יש טעם להשקותו ולהחיותו גם אם עברו עליו ימים של קמילה וחטא. לבסוף ,קיים כאן מסר על מהות ה"כבוד" וה"מורא" .המחשבה היא שהאדם לומד להכיר את בוראו דרך הכרת עצמו כאב .הרעיון המנחה הוא שההורות היא בית ספר לענווה ולדרך ארץ .כאשר אדם רואה את בנו עומד מולו ,הוא מבין לראשונה את המעמד שלו מול אביו שבשמיים .המחשבה העולה מכך היא שהבנים הם ה"מראה" הרוחנית שדרכה האדם מתקן את הנהגתו בקודש .העדר הבנים אצל בני אהרן גרם לכך שהם נשארו בבחינת "בנים" בלבד, מבלי לעבור את כור ההיתוך של האחריות ההורית ,ובכך נמנעה מהם ההגנה המוסרית שהייתה יכולה למנוע את החטא ואת המוות. נבקש להעמיק אל נבכי הנפש והאמונה ,ולגלות כיצד הקשר החי בין אב לבניו בונה קומה של יציבות פנימית ,ומדוע ההורות היא הצינור שדרכו זורמת השגחת השם המגוננת על האדם. בהיבט של הנפש והאדם ,המחשבה המנחה היא המעבר ממרכזיות ה"אני" אל האחריות כלפי ה"זולת" .הנפש בטבעה נוטה להתכנס בתוך צרכיה וחוויותיה הרוחניות הפרטיות ,כפי שראינו אצל נדב ואביהוא שביקשו דבקות עליונה באש זרה .החיבור לנפש הוא ההבנה שהבנים מאלצים את האדם לצאת מעצמו; הם הופכים אותו ל"משפיע" ולא רק ל"מקבל". המחשבה היא שהאחריות לחינוך בנים מעניקה לנפש עמוד שדרה של מציאותיות ,המונעת ממנה להתנדף בתוך התלהבות רוחנית חסרת גבולות .הרעיון הוא שהורות היא הטיפול המדויק ביותר לנפש המבקשת תיקון ,שכן היא מחברת אותה אל קרקע העולם ומחייבת אותה בזהירות ובשיקול דעת. בתחום האמונה והנהגת השם ,מתגלה כאן יסוד של "הארכת אשראי" אלוקי .המחשבה המנחה היא שהבורא מנהיג את עולמו במידת הרחמים כלפי מי שמשמש כשותף בבניית הדורות .החיבור לאמונה הוא הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ במות המת ,אלא בשובו ובחייו דרך המשכיותו .המחשבה היא שהבנים הם ה"הוכחה" לכך שלאדם יש עוד מה לתת
גם לנשמה מגיע אוכל
לעולם .הנהגת השם פועלת כאן בדרך של דחיית הדין האישי למען הכלל; האב הופך להיות חיוני להנהגת השם בעולם ,ובכך הוא זוכה להגנה שאינה נובעת מזכויותיו שלו ,אלא מהצורך של בניו בדמות מחנכת ומנחה. במישור של האדם מול מוגבלותו ,עולה חיבור לערך של "הכבוד והמורא" .המחשבה היא שהאדם אינו יכול להבין את גדלות הבורא באמת עד שהוא לא חווה את תחושת ה"אב". החיבור להנהגה הוא ההבנה שדרך היחס לבנים ,האדם מזכך את מושג הכבוד שלו כלפי מעלה .המחשבה המנחה היא שנדב ואביהוא ,שלא זכו לחוות את רטט הלב של אב מול בנו, חסרו רובד של "יראת כבוד" טבעית ומורא שמיים פנימי .הרעיון הוא שההורות מזקקת את האדם מן הגאווה ,שכן היא מעמידה אותו מול דור חדש התלוי בו ,ובכך היא בונה בו ענווה המגנה עליו מפני חטאים של פריצת גדר וקלות ראש. לבסוף ,קיים כאן חיבור עמוק למושג ה"נצחיות" בתוך המציאות החולפת .המחשבה היא שהאדם זקוק לראות את עצמו כחלק ממשהו גדול יותר כדי למצוא משמעות לחיים. החיבור לנפש הוא הצורך בהמשכיות .הנהגת השם ,המציבה את הבנים כזכות המונעת מיתה, מלמדת אותנו שחייו של האדם נמדדים לפי היכולת שלו להעביר את האור הלאה .המחשבה היא שכל רגע של חינוך וכל מילה של תורה שאב מלמד את בנו ,הם בבחינת "זריעת חיים" המהדהדת בשמי מרומים ומשתיקה את קולות הקטרוג ,בהעניקה לאב את הזכות להמשיך ולחיות בתוך עולמו של הקדוש ברוך הוא. מתוך בירור פשר חייהם ומותם של בני אהרן ,אנו מעצבים מצפן מוסרי המורה לאדם את הדרך אל האחריות האישית ,הענווה וההבנה כי חייו הם פיקדון המיועד להמשכיות הדורות. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ערך הערבות הבין-דורית כחובת חיים .המוסר העולה מהדגשת חסרון הבנים אצל נדב ואביהוא מלמדנו כי האדם אינו "אי בודד" ,וזכות קיומו קשורה קשר בלתי נפרד ליכולתו להעניק לאחרים .המצפן מורה לנו שהשקעה בחינוך ובדור הבא אינה רק מעשה של חסד ,אלא היא המהות המוסרית המצדיקה את הישארותנו בעולם .המחשבה המנחה היא שאדם מוסרי רואה את עצמו כחוליה בשרשרת ,והוא מבין שחייו מוגנים כל עוד הוא עסוק בבניית קומה נוספת בבניין האומה .המצפן מכוון אותנו לעבור ממבט אנוכי על "מה אני מרוויח מהחיים" למבט של "מה החיים מקבלים ממני דרך צאצאיי ותלמידיי". הנדבך השני עוסק במוסר של הריסון העצמי הנובע מהדוגמה האישית .המצפן המוסרי הנבנה מהתובנה שהבנים מחנכים את האב ,מלמד אותנו על האחריות הכבדה המוטלת על מי שמשמש כמודל לחיקוי .המחשבה המנחה היא שהידיעה שמישהו מביט בנו ולומד מאיתנו, מחייבת אותנו לזהירות יתרה במעשינו ובדיבורנו .המוסר כאן הוא להבין שההורות והחינוך הם הבלמים הטובים ביותר נגד גאווה וקלות ראש .המצפן מכוון אותנו לבחון את הנהגתנו לא רק מול מצפוננו האישי ,אלא דרך השאלה" :האם הייתי רוצה שבני ינהגו כמותי?" .זהירות זו היא המגינה על האדם מפני חטאים של פריצת גדר המביאים עליו את הדין. הנדבך השלישי במצפן הוא ערך הענווה מול פני הנצח .המוסר העולה מהסתלקותם
רבדמב תשרפ
של בני אהרן בשיא רוממותם הרוחנית ,מורה לנו שאין מדרגה רוחנית הפוטרת את האדם מחובותיו הבסיסיות כלפי העולם הזה והמשכיותו .המחשבה היא שהאחריות המוסרית דורשת מאיתנו לא "לברוח" אל דבקות רוחנית מנותקת ,אלא להישאר מחוברים למציאות ולצרכי הדור הבא .המצפן מנחה אותנו להיות אנשים שקדושתם מתבטאת דווקא בתוך הקשר האנושי והחינוכי ,מתוך הבנה שהבורא חפץ בחיים המולידים חיים ,ולא בנשמות הנשרפות מתוך התלהבות שאין לה המשכיות. הנדבך הרביעי הוא ערך התיקון המתמיד .המצפן המוסרי הנבנה מהארכת החיים בזכות הבנים ,מלמדנו על האופטימיות המוסרית של התורה .המוסר כאן הוא שכל עוד יש פוטנציאל לחינוך ולהשפעה ,השער לתיקון אינו ננעל .המחשבה המנחה היא שהאדם המוסרי לעולם אינו מתייאש מעצמו ,שכן הוא יודע שכל רגע של השקעה בבניו הוא רגע של הצדקת קיומו למפרע .המצפן מנחה אותנו לראות בכל יום הזדמנות חדשה לבנות את עצמנו דרך בניית אחרים ,ובכך להפוך את חיינו לראויים להגנה אלוקית. מתוך הצלילה אל ים הסוגיה של מות בני אהרן והקשר לחסרון בניהם ,אנו דולים תובנות יקרות המאירות את דרכנו בחינוך ,במשפחה ובבניית האישיות המוסרית שלנו. החינוך כזכות קיום – המחשבה המנחה היא שההשקעה בדור הבא אינה רק חובה ,אלא היא ה"מגן" המוסרי המצדיק את חיינו .התובנה ליום יום היא לראות בכל רגע של לימוד עם הילד או שיחה חינוכית מעשה של הצלת חיים ממשית ,המחברת אותנו אל הנצח ומעניקה לנו משמעות החורגת מעבר לקיום הפיזי המצומצם. האחריות כמרסן עצמי – המחשבה שהבנים מחנכים את האב מלמדת אותנו על עוצמת הדוגמה האישית .התובנה היא שעלינו לנהוג בזהירות ובכבוד בכל מעשינו ,מתוך ידיעה שעיניים צעירות בוחנות אותנו .ההורות היא המצפן המכייל את המידות שלנו ומונעת מאיתנו להגיע לקלות ראש או ליהירות ,שכן אנו רוצים להוריש לבנינו עולם של ערכים יציבים וברורים. חיבור למציאות אל פול רוחניות מנותקת – הרעיון שנדב ואביהוא הסתלקו בשל חוסר ב"עוגן" של בנים מזכיר לנו שהבורא חפץ בעבודת השם בתוך העולם הזה .התובנה לחיים היא לשאוף לאיזון בין שאיפות רוחניות גבוהות לבין מחויבות מעשית למשפחה ולחברה, ולהבין שהקדושה האמיתית נמצאת במקום שבו הרוח פוגשת את האחריות לחיים אחרים.
עיקר העניין: השאלה האם תפקיד האב כמחנך עשוי להגן עליו מפני גזירת מיתה בידי שמיים מקבלת מענה מרטיט בפרשתנו .המחשבה המנחה היא הדיוק המקראי "ובנים לא היו להם" ,המופיע בצמוד לתיאור מותם של נדב ואביהוא .חז"ל במסכת יבמות (דף ס''ד ע''א) ובמדרשים למדו מכאן שאילו היו להם בנים ,הם לא היו מתים ,שכן זכות הבנים וקיום מצוות פריה ורביה היו מטים את הכף לרחמים ומכפרים על חטא ה"אש הזרה".
גם לנשמה מגיע אוכל
עיקר העניין -המשך: מו"ר הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ומרן רבנו עובדיה יוסף הדגישו את היסוד ההלכתי והאגדי לפיו הקדוש ברוך הוא ממתין לאדם ומעניק לו "ארכה" בחיים כל עוד הוא משמש כצינור להעברת התורה לדור הבא .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן והחתם סופר ביארו כי הבנים הם ה"ערבים" לחיי האב ,וזכות החינוך היא "תעודת חיים" המעכבת את הדין .מנגד ,חסרון הבנים אצל בני אהרן גרם לכך שמידת הדין דקדקה עמם כחוט השערה בשיא קדושתם ,ללא אותו מגן המשכי שהיה יכול להשאירם בעולם המעשה. לסיכום הדברים ,המעיין בדברי רבותינו מהראשונים כרש"י והחזקוני ועד האחרונים, רואה כי הבנים אינם רק המשכיות גנטית אלא הם המעצבים את דמותו המוסרית של האב ומעניקים לו חסינות רוחנית .השילוב שבין חובת המציאות לבין האחריות לחינוך בונה אדם שלם יותר ,המבין את ערך הכבוד והמורא ,ובזכות זה הוא זוכה לאריכות ימים ולברכת השם המלווה אותו וא את זרעו עד עולם.