28. COMPLETION OF PREVIOUS NEXT_OPEN — חולה שצריך לעבור ניתוח ויישאר בבית חולים בשבת... במה יבחר?
28. COMPLETION OF PREVIOUS NEXT_OPEN — חולה שצריך לעבור ניתוח ויישאר בבית חולים בשבת... במה יבחר? לעשות את הניתוח בפרשת נשא ,ואז יפסיד את קריאת התורה של פרשת נשא ,ויכול לדחות את הניתוח לשבוע לאחר מכן ,ואז יפסיד את קריאת התורה של פרשת בהעלותך .במה יבחר? עומד לו יהודי ירא שמיים אל מול כובד משקלה של הכרעה רפואית ,אך לבו אינו נתון רק לכאב הגוף או להצלחת המעשה…
28. COMPLETION OF PREVIOUS NEXT_OPEN — חולה שצריך לעבור ניתוח ויישאר בבית חולים בשבת... במה יבחר? לעשות את הניתוח בפרשת נשא ,ואז יפסיד את קריאת התורה של פרשת נשא ,ויכול לדחות את הניתוח לשבוע לאחר מכן ,ואז יפסיד את קריאת התורה של פרשת בהעלותך .במה יבחר? עומד לו יהודי ירא שמיים אל מול כובד משקלה של הכרעה רפואית ,אך לבו אינו נתון רק לכאב הגוף או להצלחת המעשה הכירורגי ,אלא לכמיהת הנפש אל צלילי ספר התורה המהדהדים בבית הכנסת בשעת רעוא דרעווא .לפניו ניצבת דילמה קורעת לב המעמידה על המאזניים שתי פרשיות קדושות ,כשכל אחת מהן נושאת בחובה עולמות של גילויים
אשנ תשרפ
וסודות .האם עליו למהר ולהתרפא בפרשת נשא ,ובכך להפסיד את המפקד המרומם של בני לוי ואת ברכת הכהנים המרעיפה שפע על עמו ,או שמא ראוי להמתין שבוע נוסף של ציפייה דרוכה כדי לזכות באותן ברכות ,אך במחיר ויתור על פרשת בהעלותך ,שם מאירה המנורה הטהורה ועולים מעשי המרכבה במדבר? השאלה אינה רק טכנית של תזמון רפואי ,אלא היא נוגעת בשורשי ההנהגה הרוחנית של האדם :האם המצווה הראשונה שבאה ליד היא הקובעת ,או שמא ישנן איכויות סגוליות בתוך אותיות התורה שיכולות להטות את הכף ולגרום לנו להמתין להן בכיסופים? אנו ניצבים כאן בפרשת דרכים הלכתית ורגשית ,מבקשים להבין כיצד נמדד ערכה של שמיעת דברי אלוקים חיים אל מול דחיפות הרפואה וסדרי העדיפויות של עבודת השם. נפנה אל דפי המקרא בפרשתנו ,שם נפרסת משימתם הקדושה של בני לוי הנושאים את כלי המשכן ,ונתבונן בפסוק הפותח את המפקד המיוחד הזה ,המהווה את המצע לדיון ההלכתי שלפנינו" .נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם" (במדבר ד ,כב). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר ד ,כב) ,מבאר ומפרש את המילה "גם" .הוא כתב שכשם שציווה על בני קהת ,כך ציווה על בני גרשון .המחשבה המנחה היא שיש כאן שוויון במעלת הנשיאות והחשיבות של משפחות הלויים ,וכל אחת מהן היא חוליה הכרחית בנשיאת השכינה במדבר. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר ד ,כב) מבאר ומפרש את עניין המניין .הוא כתב כי המילה "נשא" משמעה מניין ,והיא נאמרה בלשון רוממות .הוא מחדש לנו שכל מי שנמנה בשירות הקודש זוכה להתעלות אישית ,שכן הוא הופך לחלק מהמנגנון האלוקי המקיים את המשכן. המחשבה העולה מכאן היא שהפסד של קריאה בפרשה זו הוא הפסד של אותה "נשיאות ראש" רוחנית המוענקת לשומעי דברי התורה. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר ד ,כב) ,מבאר ומפרש את סדר המפקד .הוא כתב שהתורה הקדימה את בני קהת בגלל נשיאת הארון ,אך חזרה וציוותה על בני גרשון כי הם הבכורות. הוא מחדש לנו שיש מתח תמידי בין מעלת התפקיד לבין מעלת היחס והבכורה .המחשבה המנחה היא שגם בתוך סדר העדיפויות של המצוות ,ישנם שיקולים של קדימה ואיכות המתרוצצים אלו מול אלו. רבי עובדיה ספורנו (במדבר ד ,כב) מבאר ומפרש את עניין "לבית אבותם" .הוא כתב שהמניין נעשה לפי הראויים לעבודת המשא .הוא מחדש לנו שהמדידה של האדם היא לפי כוחו ויכולתו המעשית באותה שעה .המחשבה העולה מכאן היא שהחולה בשאלתנו נמדד לפי מצבו הנוכחי – מהי המצווה שביכולתו לקיים עכשיו לעומת מה שיוכל לקיים בעתיד. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,בעל הכלי יקר (במדבר ד ,כב) ,מבאר ומפרש את הקשר בין נשיאות הראש לבין העבודה .הוא כתב שהנשיאות האמיתית היא הכניעה לעבודת השם .הוא מחדש לנו שמי שמבטל דעתו ורצונו אל מול מצוות הבורא ,הוא זה שראשו נישא באמת. המחשבה המנחה היא שההכרעה ההלכתית בשאלה שלפנינו היא עצמה בחינה של נשיאת ראש – האם האדם מכפיף את רצונו לכללי הקדימה של המצווה.
גם לנשמה מגיע אוכל
המחשבה העולה מתוך דברי המפרשים היא שפרשת נשא אינה רק רשימה של שמות, אלא היא קריאה להתרוממות רוחנית דרך השירות והמניין .חולה המפסיד קריאה זו ,מפסיד את המפגש עם סוד הנשיאות והבכורה ,ועל כן הדילמה מול פרשת בהעלותך ,העוסקת באור המנורה ובהנהגת הענן ,היא הכרעה בין שני סוגי אורות והתעלות. נפנה כעת אל ים התלמוד ,מקור המים החיים של ההלכה ,כדי לדלות את היסודות המשפטיים והמחשבתיים שעליהם נשענת הכרעת היחיד במפגשו עם המצווה ,ואת גדרי חובת הציבור אל מול חובת הפרט בקריאת התורה. בגמרא במסכת פסחים (דף סד עמוד ב) מבארים ומפרשים את הכלל הגדול "מצוות אין מעבירין עליהן" .הם כתבו וביארו שאם באה מצווה לידו של אדם ,אסור לו להשהותה או לדחותה בשביל מצווה אחרת שתבוא לאחר זמן .הם מחדשים לנו שהזמן הנוכחי הוא המחייב ביותר ,וההזדמנות הרוחנית הנקרית לפני האדם בזה הרגע היא הקריאה האלוהית שאליה עליו להיענות .המחשבה המנחה היא שההווה הוא נקודת המפגש היחידה של האדם עם בוראו ,וכל דחייה בשביל מעלה עתידית יש בה משום זלזול במצווה הנוכחית. בגמרא במסכת יומא (דף לג עמוד א) מבארים ומפרשים את העיקרון של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם" .הם כתבו וביארו שבסדרי העבודה בבית המקדש ,תמיד מקדימים את המצווה השכיחה יותר .הם מחדשים לנו שישנה חשיבות לסדר הכרונולוגי והתדירותי בקביעת הקדימה .המחשבה העולה מכאן היא שהסדר שקבעו חכמים בפרשיות השבוע אינו מקרי ,אלא הוא מסלול של קדושה המופיע לפי זמנו ,וכל ניסיון לשנות את הסדר בשביל מעלה אחרת דורש בירור מעמיק ביסודות הדין. בגמרא במסכת מגילה (דף ב עמוד א) ובדף (דף לב עמוד א) מבארים ומפרשים את תקנת קריאת התורה .הם כתבו וביארו שמשה רבנו תיקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה בשבתות, בימים טובים ובראשי חודשים .הם מחדשים לנו שקריאת התורה היא חובה הדרגתית המלווה את זמני השנה .רש"י (מגילה ב עמוד א) מבאר ומפרש שהקריאה נועדה כדי שלא ישהו שלושה ימים ללא תורה .המחשבה המנחה היא שקריאת התורה היא מזון רוחני קבוע ,וכל פרשה היא תחנה הכרחית ברצף של הלימוד הציבורי. בתלמוד ירושלמי במסכת מגילה (פרק ד הלכה א) מבארים ומפרשים את מהות חובת הקריאה .הם כתבו וביארו "הכל עולים למניין שבעה" ,ודנו האם החובה מוטלת על כל אחד ואחד או שהיא חובת הציבור כגוף אחד .הם מחדשים לנו שהקריאה היא "חובת הציבור" ,ואין היחיד מחויב בה מצד עצמו אלא כחלק מהקהילה .המחשבה העולה מכאן היא שאם היחיד נאנס ואינו יכול להיות עם הציבור ,ייתכן שאין עליו חובה אישית להשלים את הקריאה, וממילא השיקול של הפסד הפרשה מקבל פנים חדשות אל מול מצוות אחרות. המחשבה המנחה העולה מתוך דברי חז"ל היא המתח שבין חובת המצווה המיידית לבין מבנה הקדושה של הזמן .בעוד שהכלל של "אין מעבירין" דוחף את החולה לבצע את הניתוח מיד בפרשת נשא ולא להמתין ,הרי שהגדרת קריאת התורה כחובת ציבור ולא חובת יחיד מעוררת שאלה האם ניתן להמתין כדי לזכות ב"זכירה" חשובה יותר בפרשת בהעלותך.
אשנ תשרפ
נפנה כעת אל כסא ההוראה של רבותינו הראשונים ,אשר בכוח בינתם התוו את נתיבות ההכרעה במצבי דוחק ,וביארו את סדרי הקדימה במצוות כאשר הן ניצבות זו מול זו על ציר הזמן. רבי דוד בן זמרא ,הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן יג [אלף קפה]) ,מבאר ומפרש את שאלת האסיר שניתנה לו רשות לצאת מבית האסורים ליום אחד בלבד .הוא כתב וביאר שאותו אדם לא ימתין ליום הכיפורים או לפורים כדי לקיים בהם את המצוות המיוחדות של אותו היום, אלא יבחר ביום הראשון שניתן לו .הוא מחדש לנו שהכלל "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" גובר על מעלת קדושת היום העתידי ,שכן האדם אינו יודע מה ילד יום ,וייתכן שיפסיד גם את ההזדמנות הנוכחית .המחשבה המנחה היא שחובת המצווה בהווה היא ודאית ,ואילו המעלה של העתיד היא בספק ,ואין הספק מוציא מידי ודאי. רבינו אשר ,הרא"ש (קידושין פרק א סימן כט) ,מבאר ומפרש את חשיבות הזריזות במצוות. הוא כתב וביאר שהזריזים מקדימים למצוות הוא יסוד גדול בכל התורה כולה .הוא מחדש לנו שכל עיכוב של מצווה ללא סיבה מוצדקת נחשב כזלזול במצווה המוטלת עליו כעת. המחשבה העולה מכאן היא שהדחף הפנימי של היהודי צריך להיות תמיד לכיוון העשייה המיידית ,והניסיון לדחות את המצווה בשביל מעלה אחרת דורש היתר הלכתי ברור. רבנו יצחק אלפסי ,הרי"ף (מגילה יג עמוד א בדפי הרי"ף) ,מבאר ומפרש את עניין חובת קריאת התורה .הוא כתב וביאר את תקנת משה ועזרא כחובה קבועה שאין לבטלה .הוא מחדש לנו שהקריאה קשורה לזמן ולסדר הפרשיות ,ואי אפשר להשלים פרשה אחת על ידי אחרת בדרך של "פיצוי" .המחשבה המנחה היא שכל שבת נושאת את האור המיוחד לה ,ואובדן קריאת פרשת נשא הוא חסרון שאינו מתמלא בקריאת פרשת בהעלותך. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן קנו) ,מבאר ומפרש את גדרי הכלל "אין מעבירין על המצוות" .הוא כתב וביאר שאין לעבור ממצווה קלה למצווה חמורה אם הקלה מזומנת לפניו תחילה .הוא מחדש לנו שהסדר הכרונולוגי שבו פוגש האדם את המצווה הוא הקובע את סדר עדיפויותיו .המחשבה העולה מכאן היא שאפילו אם פרשת בהעלותך נחשבת כביכול "חמורה" יותר בגלל מצוות הזכירה שבה ,עדיין המפגש המוקדם עם פרשת נשא מחייב את קיומה מיד. המחשבה העולה מדברי הראשונים היא העצמת ערך ה"עכשיו" בעבודת השם .הרדב"ז מציב גבול ברור :אין לדחות זכות רוחנית עכשווית בשביל זכות גדולה יותר בעתיד .אולם, השאלה הנשארת פתוחה היא האם קריאת התורה ,שאינה חובה אישית על הגוף אלא על הציבור ,כפופה לאותם כללים של האסיר המקיים מצווה בגופו. נפנה כעת אל שולחנם של רבותינו האחרונים ,אשר בדקו בדקדוק רב את משקלן של המצוות המזדמנות לאדם ,וביארו את המעלה המיוחדת הטמונה בפרשיות מסוימות אל מול הכללים הקבועים של קדימה במצוות. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר ,בעל המגן אברהם (או"ח סימן ס סק"ב) ,מבאר ומפרש את
גם לנשמה מגיע אוכל
עניין שש הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום .הוא כתב וביאר וצריך טעם למה תקנו לקרות פרשת עמלק מה שלא תיקנו בזכירת אחרים ,ויש לומר דמתן תורה יש לנו חג עצרת ,והוא הדין שבת .ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו ,מפני שהיה גנותן של ישראל .הוא מחדש לנו שבעצם הקריאה בפרשת השבוע שבה כתובים מעשים אלו ,יוצא האדם ידי חובת המצווה מהתורה לזכור אותם .המחשבה המנחה היא שפרשת בהעלותך אינה רק "חובת ציבור" של קריאת התורה ,אלא היא הופכת למכשיר שבאמצעותו מקיים היחיד מצוות עשה דאורייתא של "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". רבי שמואל הלוי קעלין ,בעל המחצית השקל (על המגן אברהם שם) ,מבאר ומפרש את כוונת הדברים לעומקם .הוא כתב וביאר שבוודאי מהתורה יוצא בקריאת פרשת זכור כשקורא פרשת בשלח או בכי תצא ,אלא שתקנת חז"ל לקרותה קודם פורים ,ואם כן הוא הדין בהני זכירות שכתב המגן אברהם כאן ,גם כן יוצאים במה שקורים אותו באותה שבת שהמה כתובים באותה פרשה .הוא מחדש לנו שהקריאה בציבור בפרשת בהעלותך היא הדרך המובחרת לצאת ידי חובת הזכירה של מרים .המחשבה העולה מכאן היא שיש יתרון איכותי לפרשת בהעלותך על פני פרשת נשא ,שכן בבהעלותך מרוויח האדם גם מצוות עשה מהתורה שאינה קיימת בנשא. רבי חזקיה די פילו ,בעל הפרי חדש (או"ח סימן קלו) ,מבאר ומפרש את גדרי חובת היחיד לשמוע קריאת התורה .הוא כתב וביאר שהגם שהקריאה היא חובת הציבור ,מכל מקום כל יחיד ויחיד מחויב להטות אוזן ולהשלים פרשיותיו עם הציבור .הוא מחדש לנו שהקשר בין היחיד לפרשה הוא בל ינתק .המחשבה המנחה היא שאם האדם עומד בפני הפסד של אחת משתי פרשיות ,עליו לשקול לא רק את סדר הזמנים ,אלא את העושר ההלכתי שכל פרשה מקפלת בתוכה. רבי חיים בנבנישתי ,בעל כנסת הגדולה (או"ח סימן צ) ,מבאר ומפרש את דברי הרדב"ז שהובאו בבאר היטב .הוא כתב וביאר שהכלל "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" נאמר דווקא במצוות שהן חובת הגוף על האדם .הוא מחדש לנו שאם מדובר במצווה שהיא רק מעלה או חובת ציבור ,ייתכן שיש מקום לדחותה בשביל מצווה חמורה יותר או איכותית יותר שתבוא אחר כך .המחשבה העולה מכאן היא שבנידון דידן ,כיוון שקריאת התורה בפרשת נשא אינה חובה אישית מוחלטת כמו תפילין ,אולי יש להעדיף את המצווה הדאורייתא של זכירת מרים בפרשת בהעלותך. המחשבה המנחה העולה מדברי האחרונים היא יצירת המתח בין ה"כמות" ל"איכות". מצד אחד ,פרשת נשא היא המצווה הראשונה המזדמנת לחולה .מצד שני ,פרשת בהעלותך נושאת בחובה את מצות זכירת מרים ,שהיא מצווה מהתורה לדעת רבים .הכרעת האחרונים מובילה אותנו לבחון האם הכלל של "אל תחמיצנה" כובל אותנו גם כאשר בעתיד מחכה לנו מצווה בעלת תוקף חזק יותר. נפנה כעת אל היכלם של מאורי דורנו ,אשר באור תורתם מפלסים נתיב בתוך נבכי הסוגיה, ומכריעים את הכף בין קדושת הזמן הנוכחי לבין המעלה הסגולית של הפרשה העתידית.
אשנ תשרפ
הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד ,עבודה זרה כב ע"א) מבאר ומפרש את השאלה המרתקת שלפנינו. הוא כתב וביאר דלכאורה יש לומר שידחה את הניתוח לפרשת בהעלותך ,ויפסיד את קריאת התורה של פרשת בהעלותך ,ולא יפסיד את פרשת נשא ,שהרי כבר כתב הבאר היטב בשם תשובת רדב"ז שתפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הציבור במניין ,איזה יום שירצה ,יתפלל אותו יום תיכף ,ולא יחמיץ המצווה להמתין על יום כיפור או פורים .הוא מחדש לנו שעל פי הפשטות ,עדיף לקיים את המצווה הראשונה שבאה ליד ,ללא העדפות של קדושה יתירה בפרשות מאוחרות .המחשבה המנחה היא שחובת האדם היא לעשות את רצון השם המזדמן לו כעת ,ואין לו עסק בנסתרות או בחשבונות של ימים עתידיים. אולם ,הוא ממשיך ומבאר ומפרש צד שני ועמוק יותר המבוסס על דברי המגן אברהם. הוא כתב וביאר שלפי המגן אברהם ,בקריאת פרשת בהעלותך מקיים האדם מצוות עשה דאורייתא של זכירת מעשה מרים .הוא מחדש לנו שייתכן וכל דברי הרדב"ז נאמרו דווקא במצוות שהן חובת הגוף המוטלת על האדם ,אך קריאת התורה ,שדעת רוב האחרונים שהיא חובת הציבור ולא חובת יחיד ,אולי יש להעדיף לשמוע פרשת בהעלותך ,שירוויח גם מצוות זכירת מעשה מרים .המחשבה העולה מכאן היא שהשקלול אינו רק של זמן ,אלא של איכות המצווה ותוקפה ההלכתי ,ולכן יש צד חזק להעדיף את ההמתנה לפרשת בהעלותך. מו"ר הגר"א וייס מבאר ומפרש את גדרי "מצווה הבאה לידך" .הוא כתב וביאר שכלל זה תקף כאשר שתי המצוות שוות במעלתן ,אך אם אחת מהן היא מצווה דאורייתא והשנייה היא מדרבנן ,יש מקום להעדיף את המצווה החמורה יותר גם אם תבוא אחר כך .הוא מחדש לנו שהמושג "אל תחמיצנה" אינו עיוור לדרגת החיוב של המצווה .המחשבה המנחה היא שהאדם צריך להיות מחושב בעבודת השם שלו ,ולפעול באופן שיביא למקסימום קיום רצון השם בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מבאר ומפרש את חשיבות קריאת התורה בכל שבת ושבת כסדרן .הוא כתב וביאר שהקביעות של משה רבנו ועזרא הסופר היא יסוד מוסד ,ואין לבטל קריאת פרשה בחינם .הוא מחדש לנו שאף על פי שיש מעלה בזכירת מרים ,אין לזלזל בקריאת פרשת נשא הכוללת את ברכת הכהנים שהיא מעלה עצומה בפני עצמה .המחשבה העולה מכאן היא שקשה להכריע בין מעלה למעלה ,וייתכן שהכלל של "הראשון קודם" נשאר על כנו כיוון שכל פרשה היא עולם ומלואו של השפעות רוחניות. המחשבה המנחה העולה מדברי גדולי הדור היא ההתלבטות בין הנאמנות לצו השעה המיידי לבין השאיפה למצווה בעלת תוקף של תורה .בעוד שהגר"י זילברשטיין משאיר את הדבר ב"צריך עיון" עם נטייה להעדפת פרשת בהעלותך בגלל מצוות העשה ,נראה שההכרעה תלויה בשאלה האם אנו רואים בקריאת התורה חובה אישית המזקיקה את הכלל של "אל תחמיצנה" בכל תוקפו. מתוך הבירור ההלכתי המעמיק בדעותיהם של רבותינו ,אנו דולים נפקא מינות מעשיות המאירות את דרכו של האדם המבקש לכלכל את צעדיו בתוך עולם של מצוות ומחויבויות המצטלבות זו בזו.
גם לנשמה מגיע אוכל
הנפקא מינה הראשונה נוגעת לסדרי עדיפויות בתזמון פרוצדורות רפואיות ביחס למצוות. הנפקא מינה למעשה היא שכאשר אדם מתכנן ניתוח שאינו דחוף מצד פקוח נפש מיידי, עליו לעיין בלוח השנה ולבדוק אילו זכויות רוחניות הוא עלול להפסיד .המחשבה המנחה היא שהזמן אינו מרחב ריק ,אלא הוא משובץ ביהלומים של קדושה .הנפקא מינה היא שאין לקבוע פעולה שתגרום להפסד מצווה "איכותית" (כמו זכירת מרים שמעלתה מהתורה) אם ניתן לדחותה במחיר הפסד מצווה שהיא "חובת ציבור" גרידא ,וזאת למרות הכלל של זריזות במצוות. השלכה שנייה עוסקת בהבנת המושג "מצווה הבאה לידך" .הנפקא מינה למעשה היא שהכלל הזה אינו פועל באופן אוטומטי בכל מצב .המחשבה העולה מכאן היא שיש לבחון את "משקל" המצווה .הנפקא מינה היא שאם לפני האדם עומדת מצווה דרבנן כעת ,ובעתיד הקרוב תזדמן לו מצווה דאורייתא ,עליו לשקול את דחיית המצווה הראשונה כדי לזכות בחמורה ממנה .הדבר מלמדנו שניהול חיי התורה דורש תבונה ותכנון ,ולא רק היענות ליניארית למה שמופיע ראשון על ציר הזמן. נפקא מינה שלישית מתייחסת להגדרת הקשר שבין היחיד לקריאת התורה .הנפקא מינה למעשה היא שאם אנו פוסקים כדעת רוב האחרונים שקריאת התורה היא חובת הציבור ,הרי שהיחיד האנוס אינו נחשב כמי ש"ביטל" מצווה אישית .המחשבה המנחה היא שההגדרה ההלכתית של המצווה משנה את היחס לוויתור עליה .הנפקא מינה היא שחולה יכול להרגיש בנח להפסיד קריאת תורה בפרשה אחת אם המטרה היא לזכות בערך מוסף של מצווה אישית מהתורה בפרשה אחרת. השלכה רביעית נוגעת לערך של "שש זכירות" בחיי היום יום .הנפקא מינה למעשה היא שקריאת התורה בשבת היא הזדמנות פז לקיים מצוות עשה דאורייתא של זכירה ,ולא רק לימוד בעלמא .המחשבה העולה מכאן היא שהכוונה של האדם בעת השמיעה צריכה להשתנות בפרשיות מסוימות .הנפקא מינה היא שבפרשת בהעלותך ,על השומע לכוון במפורש לצאת ידי חובת "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים" ,ובכך להפוך פעולה של שמיעה ציבורית למעשה דאורייתא פרטי. מתוך הדיון ההלכתי בדבר סדרי הקדימה של החולה ,אנו נחשפים למתח רעיוני כביר המלווה את עובד השם בכל צעד ושעל :המאבק המרתק שבין קדושת המעשה המזדמן לבין איכותו הסגולית של רגע עתידי. המחשבה המנחה היא שהזמן בעולם התורה אינו רצף ליניארי של דקות ושעות ,אלא הוא מארג של הזדמנויות רוחניות בעלות משקל סגולי משתנה .הרעיון הוא שקריאת התורה אינה רק "טקסט" הנשמע באוזן ,אלא היא מפגש חי עם הארה אלוקית המתחלפת משבוע לשבוע .הרעיון המנחה הוא שבכל שבת יורד לעולם אור מיוחד השייך לאותה פרשה ,ועל האדם להכריע האם לדבוק באור המזדמן לו "תיכף" ,כשיטתו של הרדב"ז המקדשת את
אשנ תשרפ
הרגע הנוכחי ,או שמא עליו להיות כצופה למרחוק המזהה שבפרשה הבאה טמון אור של מצוות דאורייתא המחייב המתנה. רעיון נוסף טמון במושג ה"חביבות" של המצווה .המחשבה העולה מכאן היא שהכלל "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" נועד למנוע מאיתנו להפוך את עבודת השם למסחר של "כדאיות" .הרעיון הוא שאם האדם מתחיל לחשבן חשבונות של "מה עדיף" ,הוא עלול לאבד את התמימות והזריזות המאפיינות את העבד הממתין למוצא פי רבו .אולם ,אל מול זה ניצב הרעיון של "זכירת מרים" בפרשת בהעלותך – רעיון המייצג את העומק והאחריות. המחשבה היא שהתורה רוצה שנשאף למצוינות רוחנית ,ושנדע לעיתים לעצור את הריצה המיידית כדי לזכות במעלה גבוהה יותר של "זכירה" המשנה את כל מהותנו. עוד מתברר לנו סוד האיזון שבין הפרט לכלל .המחשבה היא שקריאת התורה כ"חובת ציבור" משחררת את היחיד מהצורך להיות כבול לסדר הקשיח של המצוות האישיות, ומאפשרת לו מרחב של תמרון רוחני .הרעיון הוא שהאדם אינו רק בורג במערכת ,אלא הוא אישיות עצמאית שצריכה למקסם את זכויותיה .הרעיון המוסרי הוא שהוויתור על פרשת נשא למען פרשת בהעלותך הוא הצהרה על כך שהאדם מבין את ההבדל בין חובה פורמלית לבין זכות מהותית של קיום מצוות עשה דאורייתא. לסיום ,הרעיון המהדהד הוא היכולת של האדם להיות שותף בעיצוב עולמו הרוחני. המחשבה המנחה היא שההכרעה של החולה אינה רק "מה לקרות" ,אלא היא בחירה בזהות של עובד השם :האם הוא איש של "עכשיו" או איש של "מהות" .הרעיון הוא שכלל "אין מעבירין על המצוות" הוא מצפן אחד ,והשאיפה ל"מצווה דאורייתא" היא מצפן שני ,והמפגש ביניהם בנפש האדם הוא המקום שבו נוצרת יראת שמיים עמוקה ומחושבת המביאה את האדם למדרגה גבוהה יותר של קדושה. נפנה כעת להתבוננות פנימית בנבכי הנפש ,ונראה כיצד הדילמה ההלכתית של החולה משקפת את המאבקים הרוחניים והאמוניים המלווים את האדם בחיפושו אחר קרבת אלוקים בתוך נסיונות החיים. במישור הנפש והאדם המחשבה המנחה היא שהאדם בנוי מרבדים של רצונות – הרצון המיידי לפעול והרצון העמוק להשיג איכות .החיבור לנפש הוא ההבנה שהחולה החש דחיפות לעבור את הניתוח פוגש בתוכו את מידת הזריזות ,אך הלב הכוסף לקריאת התורה מבקש "משמעות" .המחשבה היא שההתלבטות בין שתי הפרשיות היא ביטוי לרצון הנפש לא להיות רק יצור פסיבי המובל אל חדר הניתוח ,אלא להיות סובייקט רוחני שבוחר את רגעיו ומקדש אותם .החיבור לנפש הוא היכולת להפוך את ההמתנה הרפואית לציפייה למצווה ,ובכך להפוך את ימי החולי לימים של צמיחה והכנה רוחנית. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים כאן יסוד של ביטחון בערך של כל רגע ורגע. המחשבה המנחה היא שהקב"ה מזמן לאדם מצוות לפי סדר מסוים ,והאמונה הפשוטה היא
גם לנשמה מגיע אוכל
ש"מצווה הבאה לידך" היא השליחות המדויקת עבורך עכשיו .החיבור לאמונה הוא הידיעה שגם אם נראה לנו שפרשה אחת "חשובה" יותר ,הרי שבעולמות העליונים לכל אות בתורה יש משקל שאין לנו בו השגה .המחשבה היא שההתמסרות לכלל של הרדב"ז לבצע את המצווה "תיכף" היא ביטוי לאמונה תמימה בהשגחה פרטית ,שאינה מנסה להתחכם על פני סדר הזמנים האלוקי. במבט על נפש המנהיג וההנהגה מתגלה הצורך בשקלול מערכתי .החיבור להנהגה הוא ההבנה שמנהיג – וכל אדם הוא מנהיג על רגעיו – צריך לדעת מתי להפעיל שיקול דעת איכותי ומתי להיצמד לנהלים הכלליים .המחשבה המנחה היא שההכרעה להעדיף את זכירת מרים על פני הקדימות של פרשת נשא היא הנהגה של "לכתחילה" בתוך מצב של "דיעבד" .החיבור להנהגה הוא היכולת לראות את התמונה הכוללת :לא רק את השבת הקרובה ,אלא את כל מסלול החיים הרוחני ,ולבחור בדרך שתניב את הפרי הרוחני הגבוה ביותר עבור הכלל והפרט. לבסוף קיים כאן חיבור עמוק של "הנהגת היחיד אל מול הכלל" .המחשבה היא שקריאת התורה מחברת את היחיד אל הנשמה הכללית של ישראל .החיבור לנפש הוא התחושה שהפסד קריאה הוא חסרון בחיבור הזה .הנהגת השם מלמדת אותנו שהרצון של החולה "להרוויח" את המצווה היקרה ביותר הוא המענה האמיתי לקושי של החולי; כשהגוף חלש, הנשמה מתחזקת דרך הקפדה יתירה על איכות המצוות .המחשבה המנחה היא שמי שמחשב את דרכיו כדי לזכות במצוות דאורייתא ,מעיד על קשר פנימי בל ינתק עם נותן התורה. מתוך העיון בלבטים המלווים את החולה המבקש לקדש את רגעיו בבית החולים, אנו מעצבים מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר יושרה פנימית ואחריות עמוקה על עולמו הרוחני. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא ההכרה בערך היקר של כל רגע של הזדמנות .המוסר הנלמד מדין המצווה המזדמנת מורה לנו כי אדם מוסרי הוא זה שאינו מזלזל ב"עכשיו". המצפן מכוון אותנו להבין שהדחיינות ,גם כשהיא עטופה בתירוצים של "מעלה גבוהה יותר" ,עלולה להיות מסווה לרפיון .המחשבה המנחה היא שהחובה המוסרית של האדם היא להיענות לקריאת השעה מבלי להתחכם .המצפן מורה לנו לפתח עירנות רוחנית שתזהה את המצווה הנקרית בדרכנו כמתנה שאין להחמיצה ,שכן ייתכן שדווקא בה טמון התיקון המדויק של הנפש באותו רגע. הנדבך השני עוסק בחיפוש אחר האיכות והמהות בתוך המעשה המוסרי .המצפן המוסרי מציב בפנינו את השאיפה למצוינות של "זכירת מרים" .המחשבה המנחה היא שמוסריות אינה רק מילוי פקודות טכני ,אלא ניסיון מתמיד להפיק את המירב מהכלים שניתנו לנו. המצפן מנחה אותנו לבדוק את עצמנו :האם אנו מסתפקים במינימום ההכרחי ,או שמא אנו מוכנים להשקיע מאמץ ותכנון כדי שהמעשים שלנו יישאו תוקף חזק יותר של קדושה. המוסר המשתקף כאן הוא שהאחריות על בניין האישיות דורשת לעיתים בחירה מחושבת בערך הגבוה יותר ,גם אם הוא דורש המתנה וסבלנות.
אשנ תשרפ
הנדבך השלישי במצפן הוא המוסר של סדרי עדיפויות אל מול מגבלות המציאות .המצפן המכוון אותנו להבנת הדילמה הרפואית מלמדנו שהמוסר האמיתי אינו מתעלם מהצרכים האנושיים ,אלא משלב אותם בתוך עבודת השם .המחשבה המנחה היא שפעולה מוסרית היא כזו הלוקחת בחשבון את חולשת הגוף ואת דרישות הרפואה ,ומנסה למצוא בתוכן את הנתיב המרומם ביותר .המצפן מורה לנו כי אדם המחשב את צעדיו כדי שלא להפסיד קריאת תורה ,מעיד על כך שהערכים הרוחניים שלו הם המצפן המנהיג את חייו ,ולא רק הנסיבות הטכניות. הנדבך הרביעי הוא האחריות לזכירה והפקת לקחים .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבין כי המצווה של זכירת מרים בפרשת בהעלותך אינה רק זיכרון היסטורי ,אלא תמרור אזהרה מוסרי נגד לשון הרע וגאווה .המחשבה המנחה היא שהבחירה בפרשה זו מעידה על רצון להטמיע בנפש מצפן של שמירה על הלשון ועל כבוד הזולת .המוסר כאן הוא ההבנה שהתוכן של המצווה אמור להשפיע על המוסריות היומיומית שלנו .המצפן מורה לנו שהשאיפה לשמוע פרשה מסוימת צריכה לנבוע מהרצון להשתפר כבני אדם ולהפוך את התורה למצפן חי המנחה כל דיבור ומחשבה. מתוך מסענו בנבכי ההלכה והמחשבה סביב הכרעתו של החולה ,אנו שבים אל קרקע המציאות עם תובנות המעניקות משמעות לכל רגע של עבודת השם בתוך נסיונות החיים. הערכת הזמן כמרחב של הזדמנויות – המחשבה המנחה היא שכל רגע בחיים הוא יהלום רוחני שאין לו תחליף .התובנה ליום יום היא לפתח עירנות להזדמנויות של מצווה הנקרות בדרכנו "תיכף" ומיד .כשם שהרדב"ז מורה לאסיר לא להמתין ,כך עלינו לדעת שכל יום נושא בחובו את השליחות שלו ,ועלינו לאחוז בה בזריזות מבלי לדחות את חובותינו למחר שאולי יהיה קדוש יותר אך אינו ודאי. שאיפה למצוינות ואיכות רוחנית – המחשבה על העדפת זכירת מרים מלמדת אותנו שלא די בעצם עשיית המצווה ,אלא יש לשאוף לעשותה בדרגה הגבוהה ביותר .התובנה ליום יום היא להשקיע מחשבה ותכנון בסדר העדיפויות שלנו; לבדוק היכן אנו יכולים להרוויח "מצווה דאורייתא" או הידור נוסף בתוך השגרה .כשאדם מנהל את חייו הרוחניים בתבונה ולא רק מכוח ההרגל ,הוא הופך את עבודת השם שלו למלאכת מחשבת עשירה ומגוונת.
עיקר העניין: השאלה שבה פתחנו עסקה בחולה הצריך לעבור ניתוח ולשהות בשבת בבית חולים, ועליו להכריע האם להפסיד את קריאת פרשת נשא או להמתין שבוע ולהפסיד את קריאת פרשת בהעלותך .המחשבה המנחה היא לברר האם הכלל של "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" גובר על המעלה הסגולית של הפרשה העתידית.
גם לנשמה מגיע אוכל
עיקר העניין -המשך: הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת עבודה זרה (דף כ"ב ע"א) מביא בתחילה את דברי הבאר היטב בשם תשובת רדב"ז ,הקובע כי אין להחמיץ מצווה נוכחית בשביל מצווה עתידית גדולה יותר ,ולפי זה היה עליו לעשות את הניתוח בפרשת נשא .אולם ,הוא מחדש לנו סברא הפוכה המבוססת על דברי המגן אברהם (סימן ס סק"ב) והמחצית השקל ,לפיהם בקריאת פרשת בהעלותך מקיים האדם מצוות עשה דאורייתא של זכירת מעשה מרים. הוא כתב וביאר שמאחר שקריאת התורה לדעת רוב האחרונים היא חובת הציבור ולא חובה אישית על הגוף ,ייתכן שיש להעדיף את ההמתנה לשבוע הבא כדי להרוויח את המצווה מן התורה בפרשת בהעלותך .המחשבה העולה מכאן היא שהשאיפה לקיום מצווה דאורייתא מהווה שיקול כבד משקל היכול לדחות את הכלל של זריזות במצווה דרבנן או בחובת ציבור המזדמנת קודם לכן .עיקר העניין הוא שהתורה מלמדת אותנו להיות יועצים חכמים לעצמנו ,לכלכל את צעדינו בתבונה ,ולראות בכל פרשה ופרשה את התוכן הייחודי שהיא יוצקת לתוך נשמתנו ,תוך העדפת האיכות והתוקף ההלכתי של זכירת מרים על פני הקדימות הכרונולוגית של פרשת נשא.