30. עיקר שירת הלויים – האם בפה המלמל קדושה או בכלי הזמר המהדהד בחצרות השם? הוכח מפרשת השבוע!

30. עיקר שירת הלויים – האם בפה המלמל קדושה או בכלי הזמר המהדהד בחצרות השם? הוכח מפרשת השבוע! אנו ניגשים לברר את אחת הסוגיות המופלאות והמרטיטות בעבודת המקדש – שירת הלווים .זוהי עבודה שכולה לב וקול ,והיא מעוררת את השאלה המהותית :היכן שוכן עיקר העבודה – בפה המבטא את פנימיות הנפש ,או בכלי הזמר המרוממים את הקול אל על? תארו לעצמכם את המעמד הנשגב בחצרות בית השם…

30. עיקר שירת הלויים – האם בפה המלמל קדושה או בכלי הזמר המהדהד בחצרות השם? הוכח מפרשת השבוע! אנו ניגשים לברר את אחת הסוגיות המופלאות והמרטיטות בעבודת המקדש – שירת הלווים .זוהי עבודה שכולה לב וקול ,והיא מעוררת את השאלה המהותית :היכן שוכן עיקר העבודה – בפה המבטא את פנימיות הנפש ,או בכלי הזמר המרוממים את הקול אל על? תארו לעצמכם את המעמד הנשגב בחצרות בית השם ,בעת הקרבת התמיד .הלווים עומדים על הדוכן ,כלי שיר בידיהם וקולותיהם בוקעים רקיעים .בתוך ההמולה הקדושה הזו ,מתעוררת שאלה המהדהדת מקדושת המשכן ועד דפי התלמוד :מהו לב המצווה? האם הלווים נצטוו על שירת הפה ,שהיא ביטוי ישיר של נשמת הלוי המתחברת לבוראה ,וכלי הזמר אינם אלא ליווי לשיפור הקול? או שמא כלי השיר הם הם גופה של העבודה ,כלי שרת מקודשים שבלעדיהם העבודה חסרה? זוהי שאלה הנוגעת לא רק בדיני המקדש ,אלא במהות השירות והקשר שבין האמצעי הפיזי (הכלי) לבין הביטוי הרוחני (הפה) .אנו יוצאים למסע בעקבות מחלוקת התנאים והאמוראים ,בין שיטות רש"י והרמב"ם ,כדי לגלות מהו עיקרו של שיר ומהו כוחו של ניגון המלווה את עבודת הקרבנות. נפנה אל דפי פרשת במדבר ,שם התורה משרטטת את גבולות העבודה של שבט לוי ומגדירה את תפקידם הייחודי בנשיאת המשכן ובעבודתו .דרך המילים המדודות של המקרא ,אנו נחשפים למושג "עבודת עבודה" ,המהווה את השורש לכל הדיון בעניין השירה. "כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת משא באהל מועד" (במדבר ד ,מז). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר ד ,מז) ,מבאר ומפרש את כפילות הלשון "עבודת עבודה" .הוא כתב :עבדת עבדה ,הוא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת .הוא מחדש לנו שהשירה אינה עומדת בפני עצמה כעבודה עצמאית על המזבח ,אלא היא "משרתת" את עבודת הקרבנות .המחשבה המנחה כאן היא שהשיר הוא המעטפת הרוחנית המלווה את המעשה הגשמי של הקרבן ,ורש"י מדגיש כבר כאן את מקומם של הכלים – המצלתיים והכינורות – כחלק מהגדרת העבודה הזו. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר ד ,מז) ,מבאר ומפרש את הפסוק בדרך אחרת במקצת, תוך שהוא מעמיק בהגדרת השירה .הוא כתב כי השירה בפה היא עיקר העבודה המוטלת על הלוויים ,והיא זו שקרויה עבודה .הוא מחדש לנו שהפסוק "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד" כולל בתוכו גם את השירה ,שכן היא נחשבת עבודה גמורה שפוסלת בזקנות .המחשבה העולה מכאן היא שהשירה היא חובת הגוף של הלוי ,ביטוי של קולו ואישיותו ,ולא רק פעולה טכנית של הפעלת כלי. רבי עובדיה ספורנו (במדבר ד ,מז) מבאר ומפרש את המושג "עבודת עבודה" .הוא כתב שהכוונה היא לעבודה שנעשית בזמן שהעבודה העיקרית ,דהיינו הקרבת הקרבן ,מתבצעת על ידי הכהנים .הוא מחדש לנו שהלוויים הם ה"משוררים" המעוררים את הכוונה והשמחה בזמן הקרבת הקרבן .המחשבה המנחה היא שהשירה בפה ובכלי נועדה ליצור אווירה של התעלות ,ובלעדיה חסר ב"עבודה" של אותו היום.

אשנ תשרפ

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ ,בעל הכלי יקר (במדבר ד ,מז) ,מבאר ומפרש את הקשר שבין עבודת המשא לעבודת השיר .הוא כתב שכשם שבעבודת המשא נדרש כוח פיזי וסדר מדויק, כך בעבודת השיר נדרשת הרמוניה ודיוק .הוא מחדש לנו שהשירה היא המשא הרוחני של המשכן .המחשבה העולה מכאן היא שבין אם השירה היא בפה ובין אם היא בכלי ,היא דורשת מהלוי התמסרות מוחלטת של חושיו וכוחותיו למען השראת השכינה. המחשבה המנחה העולה מדברי מפרשי התורה היא שהשירה היא רכיב חיוני ובלתי נפרד מן העבודה במקדש .בעוד רש"י שם דגש על הכלים כ"עבודה לעבודה" ,הרמב"ן רואה בשירה את חובת הלוי עצמו .מתוך כך נצא לברר בגמרות ובמדרשים האם הכלי הוא העיקר או שמא הקול האנושי הוא המכריע. נפנה כעת אל היכל התלמוד ,אל מסכת ערכין ואל מסכת סוכה ,שם התנאים והאמוראים פורשים לפנינו את היריעה הרחבה של המחלוקת המהותית המלווה את עבודת הדוכן, ומבררים מהו השורש המחייב בשירת הלויים. במשנה במסכת ערכין (דף י עמוד א) מבארים ומפרשים התנאים את זהותם של המנגנים במקדש .הם כתבו וביארו שישנה מחלוקת :רבי מאיר סבר שעבדי כהנים היו ,רבי יוסי אומר שהיו משפחות מיוחסות מירושלים (בית פגרים ובית ציפרא) שהשיאו לכהונה ,ואילו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לויים היו .המחשבה המנחה כאן היא שזהות המנגנים תלויה בשאלה האם הנגינה היא חלק מגוף העבודה או רק ליווי חיצוני. בגמרא במסכת ערכין (דף יא עמוד א) מבארים ומפרשים את עומק המחלוקת הזו .הם כתבו וביארו :לימא בהא קמיפלגי ,דמר סבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידא (למתק ולשפר את הקול) ,ומר סבר עיקר שירה בכלי .הם מחדשים לנו שהשאלה היא האם המצווה המוטלת על הלוי היא הדיבור והזמרה היוצאים מפיו ,או שמא הניגון המופק מן הכלי הוא המצווה המקורית .המחשבה העולה מכאן היא שאם עיקר שירה בפה ,הרי שהכלי הוא רק אמצעי עזר ולכן אולי גם מי שאינו לוי יכול לנגן בו ,אך אם עיקר שירה בכלי ,הרי שגם הנגינה חייבת להיעשות על ידי לויים המקודשים לכך. בגמרא במסכת סוכה (דף נ עמוד ב) מבארים ומפרשים את דברי רב יוסף בעניין כלי שרת. הם כתבו וביארו שמי שמכשיר כלי שרת של עץ (כפי שהיה אבובו של משה) ,סבר שעיקר שירה בכלי ועל כן הכלי נחשב כלי שרת ממש המקודש בקדושת הגוף .לעומת זאת ,מי שסבר שעיקר שירה בפה ,סבר שאין הכלי נחשב כלי שרת גמור משום שאינו אלא "לבסומי קלא". הם מחדשים לנו שמעמד הכלי במקדש – האם הוא כלי קודש הטעון משיחה או כלי עזר בעלמא – תלוי בחקירה זו. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף מז עמוד א) מבארים ומפרשים את דינו של נעבד (בהמה

שהשתחוו לה) .הם כתבו וביארו שיש להסתפק לגבי קרניה של בהמה כזו אם הן כשרות לחצוצרות המקדש .הם מחדשים לנו שלפי המד"א עיקר שירה בכלי ,ודאי שהן פסולות משום שהכלי הוא עבודה ממש ,אך למד"א עיקר שירה בפה ,יש להסתפק אם הכלי נחשב

גם לנשמה מגיע אוכל

רק לשיפור הקול .המחשבה המנחה היא שחשיבות הכלי קובעת את מידת הפסול שחל בו במקרה של עבירה. המחשבה המנחה העולה מן הגמרות היא שהמחלוקת אינה רק מוזיקלית אלא הלכתית- תשתיתית .השאלה היא האם קדושת השיר שוכנת בגרונו של הלוי או במיתרי הכינור .כפי שנראה בהמשך ,לשאלה זו השלכות כבירות על זהות העובדים ועל קדושת הכלים. נפנה כעת אל היכלי רבותינו הראשונים והאחרונים ,אשר בדקו בנרות את גדרי המצווה וביארו האם הכלים הינם חלק מגוף עבודת הלויים או שמא הם תשמישי עבודה בלבד, וכיצד נשזרים דבריהם בהבנת מהות השיר. רבותינו בעלי התוספות במסכת תענית (דף כז עמוד א) מבארים ומפרשים את הקשר שבין קדושת הכלי לזהות המנגן .הם כתבו וביארו שלפי המד"א שסובר שעיקר שירה בכלי ,הרי שצריך שיהיו המנגנים כהנים או לויים דוקא ,משום שכלי הזמר היו כלי שרת קדושים .הם מחדשים לנו שהמעמד ההלכתי של הכלי כ"כלי שרת" מחייב שהעבודה בו תיעשה על ידי המקודשים לעבודה זו .המחשבה המנחה היא שקדושת החפץ (הכלי) מכתיבה את קדושת הגברא (העובד). רבי אריה לייב גינצבורג ,בעל הגבורת ארי ,מבאר ומפרש את קושייתו על דברי התוספות. הוא כתב וביאר וז"ל :ואיני יודע מה ענין כהנים לשירה הא כהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים ,כדאמרינן בגמרא במסכת ערכין (דף יא עמוד ב) גם הם גם אתם – אתם בשלהם, פירוש כהנים בעבודת הלוים כגון לשורר ולשער במיתה .הוא מחדש לנו שהפסול של כהן לשורר הוא איסור גמור ,ואם כן כיצד תלו התוספות את הדבר בכך שיהיו כהנים או לויים? המחשבה העולה מכאן היא שהחיוב בשירה הוא ייחודי ללויים מעצם הגדרת עבודתם ,ללא קשר לשאלת קדושת הכלי .עוד הקשה הגבורת ארי שגם למד"א עיקר שירה בפה ,עדיין אי אפשר בלא לויים ,שהרי השירה היא עבודתם המפורשת בתורה. רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ,בעל האבני נזר ,מבאר ומפרש יסוד גדול ליישוב הדברים על פי דברי התוספות במסכת יבמות (דף פו עמוד ב) .הוא כתב וביאר שאפילו למד"א עיקר שירה בפה ,מכל מקום איכא נמי מצוה בכלים .הוא מחדש לנו את הכלל של "כל הראוי לבילה" ,שכשם שבמנחה כל שראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו ,כך גם בשירה :אם הלוי ראוי לנגן בכלי ,אין הנגינה מעכבת את השירה בפה; אך אם אינו ראוי (כגון קצוצי בהונות) ,הרי שהחיסרון ביכולת הנגינה מעכב גם את השירה בפה .המחשבה המנחה היא שהכלי והפה הם יחידה אחת של מצווה ,והיכולת להשתמש בכלי היא תנאי לשלמות העבודה. רבי יוסף באב"ד ,בעל המנחת חינוך (מצוה שצד) ,מבאר ומפרש את גדרי השירה .הוא כתב וביאר שלפי הרמב"ם עיקר שירה בפה ,אך הכלים הם ליווי הכרחי לכתחילה .הוא מחדש לנו שהמחלוקת בגמרא היא האם השירה בכלי נחשבת "עבודה" גמורה המעכבת את הקרבן. המחשבה העולה מכאן היא שהשאלה היא מהו המרכיב ב"שיר" שבלעדיו הקרבן פסול או חסר – האם הדיבור או הניגון.

אשנ תשרפ

המחשבה המנחה העולה מדברי הראשונים והאחרונים היא שאין ניתוק מוחלט בין הפה לכלי .גם הסוברים שעיקר שירה בפה ,רואים בכלי מצווה וחלק בלתי נפרד מיופי העבודה. קושיית הגבורת ארי והתירוץ של האבני נזר מלמדים אותנו שהקשר בין הלוי לכלי הוא קשר מהותי – הלוי הוא ה"כלי" האנושי המפעיל את הכלי הגשמי ,ושניהם יחד יוצרים את ה"עבודה לעבודה" במקדש. נפנה כעת אל כסא ההוראה של רבנו הגדול ,הנשר הגדול ,הרמב"ם ,ואל בירור דבריהם של גדולי האחרונים המפלפלים בדבריו ,כדי להבין את הכרעת ההלכה למעשה ואת הגדרת כלי השיר במערכת הקודש של המקדש. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ג) ,מבאר ומפרש את חובת השירה. הוא כתב וביאר :ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי ,שעיקר השירה שהיא עבודתם בפה. הוא מחדש לנו שבאופן עקרוני ומהותי ,המצווה המוטלת על הלויים היא מצוות הדיבור והזמרה בפה ,והיא זו המוגדרת כ"עבודה" שבכוחה לעכב את הקרבן .המחשבה המנחה כאן היא שהאדם בקולו הוא הכלי המקודש ביותר לפני השם. אמנם ,האחרונים הקשו על דברי הרמב"ם מהמשך דבריו (שם הלכה ו) ,שם הוא כתב וביאר: וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן ,וחליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת .הוא מחדש לנו שהנגינה בחליל נחשבת עבודה גמורה עד כדי דחיית שבת .המחשבה העולה מכאן היא לכאורה סתירה – אם עיקר שירה בפה ,מדוע הנגינה בכלי דוחה שבת ונחשבת עבודה? רבי יוסף קורקוס ובעל הלחם משנה (שם) מבארים ומפרשים ליישב את דברי הרמב"ם. הם כתבו וביארו שהשירה בפה היא אכן העיקר ,אך התורה הצריכה גם כלי לכתחילה כחלק מיופי השיר .הם מחדשים לנו שגם אם הכלי אינו ה"עיקר" המעכב ,ברגע שהתורה ציוותה עליו ,הוא מקבל גדר של עבודה לעניין דחיית שבת .המחשבה המנחה היא שישנן שתי קומות בשירה :קומת הפה שהיא היסוד ,וקומת הכלי שהיא ההשלמה המעשית של המצווה. רבי שלום מרדכי שבדרון ,המהרש"ם (בספרו ובחידושיו) ,מבאר ומפרש את שאלת היותם של כלי השיר "כלי שרת" .הוא כתב וביאר על פי הגמרא במסכת זבחים (דף פח עמוד א) שאין מתקנים כלי שרת שנפגמו משום "אין עניות במקום עשירות" .הוא מחדש לנו שאם כלי שיר היו כלי שרת גמורים ,לא היה ניתן לתקן את האבוב ואת הצלצול כפי שמתואר בברייתא בערכין .המחשבה העולה מכאן היא שהכלי אינו מקודש בקדושת הגוף של כלי שרת ,אלא הוא כלי עזר שעיקר חשיבותו בתוצאה – הניגון הערב. רבי יוסף חיים ,בעל הבן איש חי ,בספרו לשון חכמים ,מבאר ומפרש את עניין "בסומי קלא" .הוא כתב וביאר שגם אם הכלי הוא רק לשיפור הקול ,הרי שפעולת ה"ביסום" הזו היא עצמה חלק מרצון השם במקדש .הוא מחדש לנו שאין לזלזל בכלי גם אם אינו העיקר ,שהרי השמחה במקדש תלויה בהרמוניה של הקול והכלי יחד .המחשבה המנחה היא שבעבודת השם ,גם ה"טפל" המשרת את העיקר מקבל חשיבות של קדושה.

גם לנשמה מגיע אוכל

השלכות הדברים למעשה מתבטאות בשאלה האם כלי השיר צריכים לבוא משל ציבור, האם יש בהם מועל אחר מועל ,והאם עבודתם מחנכתם .המחשבה המנחה העולה מדברי האחרונים היא שבזמן שהשירה בכלי דוחה שבת ,היא פועלת כעבודה לכל דבר ,אך במקור ההלכתי שלה היא נשארת כנספחת לשירת הפה הגדולה של הלויים. נפנה כעת אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ,המעמיקים בחקירת יסודות השירה ומבארים כיצד השאלות הטכניות על פה וכלי הופכות לשאלות על מהות עבודת הלוי ,על השפה המקודשת ועל היכולת של האדם להמשיך ולשורר גם לעת זקנה. הראשל"צ הגר"י חזן ,בעל שו"ת חקרי לב (או"ח סימן לד) ,מבאר ומפרש את הקשר שבין כלי השיר לבין השפה שבה נאמרת השירה .הוא כתב וביאר שיש לתלות את שאלת השפה – האם שירת הלויים חייבת להיאמר דווקא בלשון הקודש או שניתן לאומרה בכל לשון – במחלוקת על עיקר שירה בפה או בכלי .הוא מחדש לנו שלפי המד"א שעיקר שירה בכלי ,הרי שהכלי הוא שפה אוניברסלית שאינה תלויה במילים מסוימות ,ולכן ייתכן שגם השירה המלווה אותו תהיה כשרה בכל לשון .המחשבה המנחה היא שהכלי "מפקיע" את המגבלה הלשונית והופך את השיר למנגינה רוחנית כללית. רבי מאיר שמחה מדווינסק ,בעל המשך חכמה (פרשת בהעלתך) ,מבאר ומפרש את שיטת רש"י בעניין לוי זקן .הוא כתב וביאר שיש ליישב את מה שנראה כסתירה בדברי רש"י: במקום אחד כתב רש"י שזקן חוזר לשיר ,ובמקום אחר (בפרשתנו) כתב שהשיר בכלי הוא "עבודת עבודה" הפוסלת בזקנות .הוא מחדש לנו חילוק נפלא :שירה בפה אינה נחשבת "עבודה" במובן הטכני הפוסל ,ולכן לוי זקן שקולו עדיין ערב יכול להמשיך ולשורר בפיו. לעומת זאת ,השירה בכלי נחשבת עבודה גמורה ,וממנה הלוי פורש בהגיעו לגיל חמישים. המחשבה העולה מכאן היא שהפה הוא חלק מחייו של הלוי תמיד ,בעוד הכלי הוא המשימה המקדשית המוגדרת בזמן. רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק ,מבאר ומפרש את מהות השיר בשם אביו הגר"ח .הוא כתב וביאר שבכל שירה במקדש יש שני דינים :דין אחד הוא השירה כחלק מהקרבת הקרבן ,ודין שני הוא מצוות השמחה .הוא מחדש לנו שייתכן שעיקר שירה בפה נאמר לגבי עיכוב הקרבן ,אך לגבי מצוות השמחה – הכלי הוא הכרחי ועיקרי .המחשבה המנחה היא שהפה מעניק את ה"תוכן" ההלכתי של השיר ,אך הכלי מעניק את ה"רגש" והשמחה הנדרשים בחצרות השם. מו"ר הגר"א וייס מבאר ומפרש את עניין "בסומי קלא" בראייה רחבה .הוא כתב וביאר שאף למד"א שעיקר שירה בפה ,אין הכוונה שהכלי הוא רשות ,אלא שהתורה הגדירה את השיר המקדשי כשילוב של קול אנושי ומנגינה מכנית .הוא מחדש לנו שכשם שהקרבן צריך להיות מן המובחר ,כך גם השיר צריך להיות מן המובחר ,ושיפור הקול על ידי כלי הוא חלק מן ההידור המעכב לכתחילה .המחשבה העולה מכאן היא שהמחלוקת היא רק על ה"גרעין" המינימלי ,אך המצווה בשלמותה כוללת תמיד את שניהם. המחשבה המנחה העולה מדברי גדולי הדורות היא שהשירה היא הרמוניה בין הכוחות

אשנ תשרפ

השונים של האדם .היכולת להבחין בין הפה (הנצחי) לכלי (העבודה) מיישבת את פסיקת ההלכה ומלמדת אותנו שבעבודת השם יש מקום גם לביטוי האישי הפשוט וגם למערכת המורכבת והמפוארת של כלי השרת. נפנה כעת אל שדה המעשה ,שם המחלוקת העיונית על מהות השיר פושטת צורה ולובשת פנים של הלכות פסוקות ,המשפיעות על זהות העובדים ,על קדושת החפצים ועל סדרי העבודה בבית העולמים. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לזהות המשוררים בפה .הנפקא מינה למעשה היא שלפי דברי המשך חכמה בדעת רש"י ,אף ששירה בפה אינה נחשבת עבודה הפוסלת בזקנות ,היא עדיין נחשבת עבודה הייחודית לשבט לוי בלבד .המחשבה המנחה היא שגם אם הפה הוא "עיקר השירה" ,אין זה מתיר לישראלים או ללוויים משוערים (שתפקידם בשמירת השערים) לעלות לדוכן ולשורר .הנפקא מינה היא שקדושת השיר בפה היא חובת הגוף של הלוי המשורר ,וכל שינוי בזהות המבצע פוסל את המצווה מיסודה. הנפקא מינה השנייה עוסקת במעמדם של כלי השיר ככלי שרת .הנפקא מינה למעשה היא שלמד"א שעיקר שירה בכלי ,הכלים נחשבים כלי שרת גמורים לכל דבריהם .המחשבה העולה מכאן היא שהדבר משפיע על ארבעה דינים מרכזיים :האם יש בהם מועל אחר מועל (כדין קדשי מזבח) ,האם הם חייבים לבוא רק מכספי הציבור ,האם עבודתם מחנכתם (כך שצריך להשתמש בהם לראשונה בעבודה המיועדת להם) ,והאם מותר לתקנם כשנפגמו .הנפקא מינה היא שבמקום שבו הכלי הוא גוף העבודה ,הוא מקבל את מלוא חומרת הקדושה של מזרקי הדם וכלי המזבח. הנפקא מינה השלישית מתייחסת לדין "עבודתן מחנכתן" בכלי שיר .הנפקא מינה למעשה היא שבשו"ת זרע אברהם (סימן ב סקי"ט) הסתפק האם נגינה בכלי בתוך קבוצה גדולה של נגנים נחשבת לחינוך הכלי .הוא כתב וביאר על פי הרמב"ן בחולין ,שחינוך דורש עבודה כזו שאלמלא נעשתה בכלי שרת הייתה נפסלת .המחשבה המנחה היא שמאחר שאין פוחתים משני נבלים ,הרי שכל נבל נוסף אינו מעכב ,ואולי לכן אינו יכול לחנך את הכלי לקדושתו. הנפקא מינה היא הצורך בדקדוק עצום בעת הכנסת כלי חדש לעבודת המקדש. הנפקא מינה הרביעית נוגעת למקרה של אונס או חסרון .הנפקא מינה למעשה היא שלפי יסודו של האבני נזר ,אם לוי אינו ראוי לשיר בכלי (כגון שנקצצו בהונותיו) ,הוא פסול גם לשיר בפה .המחשבה העולה מכאן היא שהכלי אינו רק "תוספת" ,אלא הוא תנאי בכושר הגברא של הלוי .הנפקא מינה היא ששלמות המצווה דורשת לוי ששלם בכל חושיו ,המסוגל לחבר את קולו עם המנגינה הבוקעת מן הכלים ,ובכך ליצור את השלמות של "עבודת עבודה". מתוך עמקי ההלכה והדיון על כלי שרת וקדושת הפה ,אנו עולים להתבונן במהותה של השירה כגשר המחבר בין עולמות .המושג "עבודה לעבודה" שפירש רש"י ,פותח לנו צוהר להבנת תפקידו של הניגון במערכת הקודש. המחשבה המנחה היא שהקרבן הוא הגוף ,והשירה היא הנשמה .כשם שהנשמה אינה יכולה

גם לנשמה מגיע אוכל

לפעול בעולם ללא גוף ,כך השירה זקוקה לקרבן כדי שיהיה לה על מה לחול .הרעיון הוא שהשירה בפה ובכלי הופכת את הפעולה הטכנית של הקרבת הבשר והדם למעשה של דבקות ורוממות .המחשבה העולה מכאן היא שהקול האנושי (הפה) מייצג את הכוונה הפנימית של האדם ,ואילו הכלי מייצג את היכולת של החומר הגשמי להיעשות כלי לרוחניות. רעיון נוסף טמון בחיבור שבין הכלי המכני לקול האלוהי .המחשבה המנחה היא שהכלי אינו רק "משפר קול" ,אלא הוא מרחיב את גבולות האדם .כשאדם מנגן בכלי שרת ,הוא רותם את חוקי הטבע – את התהודה ,את רעידת המיתר ואת נשיפת הרוח – לעבודת השם. המחשבה היא שהשילוב של פה וכלי מלמד אותנו שאין ניתוק בין הרוח לחומר; גם העץ והמתכת יכולים לשורר קדושה כאשר הם מופעלים על ידי לוי המוקדש לעבודתו. עוד מתברר לנו עומק העניין של "עיקר שירה" .הרעיון הוא שהמחלוקת בגמרא אינה על המציאות (שהרי כולם מודים שהיו גם פה וגם כלי) ,אלא על השאלה מהו המוקד של המפגש עם השכינה .המחשבה המנחה היא שהסוברים "עיקר שירה בפה" מדגישים את מעלתו של האדם כ"מדבר" ,כמי שביכולתו לבטא במילים ובקול את הקשר החי עם הבורא .לעומת זאת ,הסוברים "עיקר שירה בכלי" מדגישים את היכולת של כל הבריאה כולה – הדומם והצומח – להצטרף להלל הגדול בחצרות בית השם. לבסוף ,הרעיון המהדהד הוא הכפיפות של האמנות והיופי לסדר ההלכתי .המחשבה היא שהשירה במקדש לא הייתה הופעה מוזיקלית לשם הנאה ,אלא "עבודת עבודה" .הרעיון הוא שכל תו וכל ניגון היו חלק ממסגרת מדויקת של קדושה .המחשבה המנחה היא שיופי אמיתי הוא יופי המשרת מטרה עליונה יותר ממנו ,יופי שאינו עומד לעצמו אלא הופך להיות כלי שרת להשראת השכינה בעולם. נפנה כעת להתבוננות פנימית בנבכי הנפש ,ונראה כיצד המחלוקת על הפה והכלי במקדש משקפת את המאבקים והשאיפות של כל אדם בדרכו אל הקודש ,ואת האופן שבו אנו בונים את עולמנו הפנימי. במישור הנפש והאדם המחשבה המנחה היא שהאדם מורכב מ"פה" – הרצונות והמחשבות הפנימיים שלו ,ומ"כלים" – המעשים והביטויים החיצוניים .החיבור לנפש הוא ההבנה שהשאלה "מה העיקר" מלווה אותנו בכל יום .האם העיקר הוא הכוונה שבלב ,הניגון הפנימי שרק אני שומע ,או שמא המעשה המוחשי ,ה"כלי" שדרכו העולם רואה אותי? המחשבה היא שהשלמות האנושית מושגת רק כאשר ישנה הרמוניה בין הפה לכלי .החיבור לנפש הוא היכולת של האדם להפוך את גופו וכישוריו לכלי שרת עבור הנשמה המבקשת לשורר לפני בוראה. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים כאן יסוד של חיבור בין שמיים לארץ .המחשבה המנחה היא שהקב"ה חפץ הן בקולו של האדם והן בשירת הבריאה כולה .החיבור לאמונה הוא הידיעה שגם הדומם – העץ והמתכת של הכינור והחצוצרה – יכולים להתקדש ולהפוך לחלק מעבודה המדחה שבת .המחשבה היא שהנהגת השם בעולם היא כזו שאינה משאירה שום חלק במציאות מחוץ לתחום הקדושה .החיבור לאמונה הוא ההכרה בכך שכל כישרון שניתן לנו ,כל "כלי" שיש ברשותנו ,נועד כדי "לבסם" את הקול הרוחני שלנו ולהעלותו לרצון.

אשנ תשרפ

במבט על נפש המנהיג וההנהגה מתגלה הצורך בתיאום ובסדר .החיבור להנהגה הוא ההבנה שהלווים בדוכן לא פעלו כסולנים ,אלא כמקהלה ותזמורת אחת .המחשבה המנחה היא שמנהיגות אמיתית היא היכולת לחבר קולות שונים וכלים שונים ליצירה אחת הרמונית. החיבור להנהגה הוא הידיעה מתי להדגיש את ה"פה" – את השיח והקשר האישי ,ומתי להשתמש ב"כלים" – במערכות ובארגון – כדי להשיג את המטרה הגדולה .המנהיגות בדוכן מלמדת אותנו שביטול האגו של היחיד לטובת הניגון הכללי הוא המפתח להשראת שכינה. לבסוף קיים כאן חיבור עמוק של תיקון המידות דרך אמנות השיר .המחשבה היא שמי שמתרגל לשיר במקדש ,מזכך את מידת השמחה והענווה שלו .החיבור לנפש הוא המאבק בתחושת ה"כוחי ועוצם ידי" .כשם שהלוויים ידעו שהשיר שלהם הוא "עבודה לעבודה" אחרת ,כך אנו לומדים שכישרונותינו אינם מטרה בפני עצמם ,אלא אמצעי לעבודת השם. המחשבה המנחה היא שתיקון המידות מתרחש כאשר האדם מבין שהוא עצמו הוא "כלי שרת" ,ושכל תפקידו הוא להפיק צליל נכון וזך במנגינה הגדולה של העולם. מתוך בירור גדרי השירה במקדש ,אנו מעצבים מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר איזון נכון בין עולמו הפנימי לביטויו החיצוני ,מתוך נאמנות לכלים שניתנו לו בחיים. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת הסנכרון בין הפנים לחוץ .המוסר הנלמד מדין הפה והכלי מורה לנו כי האדם המוסרי שואף לכך שה"כלי" שלו – מעשיו ודיבורו – יהיה השתקפות נאמנה של ה"פה" שלו – כוונותיו וערכיו .המצפן מכוון אותנו להבין שחוסר התאמה בין הקול הפנימי לבין המעשה החיצוני הוא סוג של זיוף מוסרי .המחשבה המנחה היא שהיושרה האמיתית נמדדת ביכולת של האדם להפיק צליל אחיד וזך ,שבו אין פער בין מה שהוא מצהיר עליו לבין האופן שבו הוא פועל במציאות הגשמית. הנדבך השני עוסק בערך המוסרי של ה"עזר" והשותפות .המצפן המוסרי מציב בפנינו את ההבנה שגם אם ה"פה" הוא העיקר ,הרי שה"כלי" – האמצעים שבעזרתם אנו פועלים – דורש יחס של כבוד וקדושה .המחשבה המנחה היא שאדם מוסרי אינו מזלזל בפרטים הטכניים או באנשים המסייעים לו ,בטענה ש"העיקר היא הכוונה" .המצפן מנחה אותנו להבין שכל "כלי" שניתן לנו בחברה ,במשפחה או בעבודה ,הוא חלק מהשלמת הניגון הכללי .המוסר המשתקף כאן הוא שאין "תפקיד קטן" ,וכל מי שתורם ל"בסומי קלא" של העולם ,שותף הוא בעבודת הקודש. הנדבך השלישי במצפן הוא האחריות על הכישרון .המצפן המכוון אותנו לדיון על כלי השיר ככלי שרת מלמדנו כי כל כישרון שבו חונן האדם הוא "כלי שרת" שהופקד בידיו. המחשבה המנחה היא שהמוסר דורש מהאדם להשתמש בכישוריו – בין אם הם קוליים, טכניים או אינטלקטואליים – למטרות נעלות של הוספת טוב ושמחה .המצפן מורה לנו שהפעלת ה"כלי" לצרכים אנוכיים או זולים היא מעילה בקדושת הכישרון .המוסר כאן הוא פיתוח של תודעת שליחות ,שבה האדם רואה את עצמו כמשורר בדוכן של החיים ,המחויב להוציא תחת ידו יצירה מתוקנת ומושלמת. הנדבך הרביעי הוא המוסר של התיקון וההתחדשות .המצפן המוסרי המכוון אותנו לדיון

גם לנשמה מגיע אוכל

על תיקון הכלים (כפי שראינו באבוב ובצלצול) מלמד אותנו על היכולת המוסרית לשקם ולתקן. המחשבה המנחה היא שגם אם אדם מרגיש ש"נפגם קולו" או שכליו המוסריים נשחקו ,תמיד קיימת הדרך של "נטלו את תיקונו והיה קולו ערב" .המצפן מורה לנו שהמוסר האמיתי אינו יאוש מן הפגם ,אלא חתירה מתמדת להשבת הקול המקורי ,הזך והטהור. מתוך המיית השיר במקדש אנו שבים אל עולמנו ,נושאים עמנו צלילים של קדושה המכוונים את צעדינו בכל מעשי ידינו. היכולת להפוך כל כלי לכלי שרת – המחשבה המנחה היא שאין חפץ בעולם שאינו יכול להתעלות .התובנה ליום יום היא להתבונן על המקצוע שלנו ,על המכונית שלנו ועל הטכנולוגיה שבידינו כעל "כלי שיר" במקדש החיים .כאשר אנו משתמשים בהם למטרות טובות ,אנו הופכים את החומר הגשמי לחלק מהשירה הגדולה של הבריאה לפני בוראה. השילוב בין הכוונה למעשה – המחשבה על הדיאלוג שבין הפה לכלי מלמדת אותנו שלא די ברגש פנימי .התובנה ליום יום היא להשקיע גם ב"בסומי קלא" ,כלומר בצורה המכובדת והיפה שבה אנו עושים מצוות ומעשים טובים .כפי שהלווים לא הסתפקו בקולם אלא השתמשו בכינורות ,כך עלינו להדר במעשינו ולהעניק להם את המעטפת הראויה להם.

עיקר העניין: השאלה שבה פתחנו עסקה במהות שירת הלויים במקדש – האם עיקר המצווה הוא בפה ,כביטוי אנושי ישיר ,או שמא בכלי הזמר שהם כלי שרת מקודשים .המחשבה המנחה היא לברר האם הנגינה היא חלק מגוף העבודה המעכב את הקרבן ,או שמא היא רק אמצעי לשיפור והנעמת הקול. רבותינו בתלמוד במסכת ערכין (דף יא עמוד א) נחלקו בדבר ,כאשר המסקנה העולה היא שלמ"ד עיקר שירה בפה ,הכלי אינו אלא "לבסומי קלא" ,ולמ"ד עיקר שירה בכלי ,הרי שהניגון הוא גוף העבודה .רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ג) ,פסק כדעה שעיקר שירה בפה ,וכתב שזוהי עבודתם היסודית של הלויים .עם זאת ,הוא ביאר (שם הלכה ו) כי חליל של קרבן נחשב עבודה ודוחה שבת, מה שמלמדנו שאף שהפה הוא העיקר ,הכלי מקבל מעמד של עבודה מחייבת כחלק משלמות המצווה. רבי אריה לייב גינצבורג בספרו גבורת ארי הקשה על התוספות בתענית ותמה כיצד ניתן לומר שכהנים מנגנים בכלי אם השירה היא עבודת לוי בלבד ,וביאר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בספרו אבני נזר יסוד נפלא :גם אם עיקר שירה בפה ,הרי שהכלי הוא חלק מהכשר הלוי לעבודה ,ומי שאינו ראוי לנגן בכלי נפסל גם לשירה בפה .עיקר העניין הוא שהשירה במקדש היא יחידה אחת המשלבת את רוח האדם (הפה) עם תפארת הבריאה (הכלי) ,ודרכה מתעלה העולם כולו לקדושה, כאשר ההלכה מכריעה שהקול האנושי הוא השורש ,והכלי הוא ההידור ההכרחי המשלים אותו לכדי עבודה תמימה.

אשנ תשרפ