31. האם מותר לתייר לבקש מנכרי שיצלם לו את כל שטח הר הבית? הוכח מפרשת השבוע!

31. האם מותר לתייר לבקש מנכרי שיצלם לו את כל שטח הר הבית? הוכח מפרשת השבוע! עומד לו יהודי מול חומות המקדש ,לבו יוצא אל המקום עליו נאמר "אשר אני שוכן בתוכם" ,אך רגליו כבולות באיסור כרת החמור .הגעגוע והצמא לראות את המקום הקדוש בתבל מעוררים בו רעיון :אם הוא עצמו אינו יכול להיכנס ,שמא יפריש לו מכיסו וישכור נכרי שיעלה מצויד במצלמה ,ויתעד עבורו כל אבן וכל פינה…

31. האם מותר לתייר לבקש מנכרי שיצלם לו את כל שטח הר הבית? הוכח מפרשת השבוע! עומד לו יהודי מול חומות המקדש ,לבו יוצא אל המקום עליו נאמר "אשר אני שוכן בתוכם" ,אך רגליו כבולות באיסור כרת החמור .הגעגוע והצמא לראות את המקום הקדוש בתבל מעוררים בו רעיון :אם הוא עצמו אינו יכול להיכנס ,שמא יפריש לו מכיסו וישכור נכרי שיעלה מצויד במצלמה ,ויתעד עבורו כל אבן וכל פינה בחצרות בית השם? האם פעולה זו היא דרך לגיטימית להשקיט את רעבון הנפש למראות הקודש ,או שמא יש כאן חילול נורא של מצוות שילוח טמאים? האם בקשה כזו מהווה "אמירה לנכרי" באיסור דאורייתא, או אולי "לפני עיוור" בהכנסת כלי טמא אל מקום השכינה? אנו יוצאים לברר האם המטרה הנעלה של ראיית מקום המקדש יכולה להתקיים דרך שליחותו של מי שאינו מצווה על הטומאה ,ומהו היחס הראוי של יהודי כלפי מראות החורבן בימינו. נפנה אל דפי פרשת נשא ,שם התורה משרטטת עבורנו את גבולות הקדושה של המחנה ומגדירה את החובה המוטלת על עם ישראל לשמר את טהרת המקום שבו שוכנת השכינה. "מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה ,ג). רבי שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר ה ,ב) ,מבאר ומפרש את חובת השילוח .הוא כתב" :וישלחו מן המחנה" – שלוש מחנות היו בשעת חנייתן במדבר ,מחנה שכינה ,מחנה לויה ,מחנה ישראל. הוא מחדש לנו שהקדושה היא במעגלים ,וככל שמתקרבים אל פנים המחנה ,כך החובה להרחיק את הטומאה הופכת מחמירה ותובענית יותר .המחשבה המנחה כאן היא שנוכחות השכינה דורשת התייחסות אקטיבית של שילוח והרחקה ,ולא רק הימנעות פסיבית. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר ה ,ג) ,מבאר ומפרש את טעם המצווה .הוא כתב כי השילוח נועד לכבוד השכינה השוכנת בתוך בני ישראל ,שלא יהיו טמאים נראים במקום המלך .הוא מחדש לנו שהטומאה אינה רק עניין הלכתי יבש ,אלא היא עניין של כבוד המלכות .המחשבה העולה מכאן היא שהכנסת טומאה למחנה שכינה היא פגיעה ישירה בכבודו של מקום ,ועל כן התורה כופלת את האזהרה "תשלחו" ו"תשלחום". רבי עובדיה ספורנו (במדבר ה ,ג) מבאר ומפרש את הקשר שבין השילוח להשראת השכינה. הוא כתב שהתורה הצריכה את השילוח כדי שתחול הברכה במחניהם ,שהרי אין השכינה שורה אלא במקום טהור .הוא מחדש לנו שהשמירה על הטהרה היא התנאי לקיומו של עם ישראל כעם השם .המחשבה המנחה היא שכל יהודי נושא באחריות על "מחניהם" ,וכל טומאה שחודרת פנימה מעכבת את השפעת הקדושה על הכלל. בספר החינוך (מצווה שסב) מבאר ומפרש את שורש המצווה .הוא כתב וביאר ששורש המצווה הוא לקבוע בלבנו את יראת המקדש והקדושה ,ועל כן הוזהרנו לשלוח את הטמאים כדי שנדע גודל מעלת המקום .הוא מחדש לנו שהחיוב "תשלחו" מוטל על כל אחד ואחד, להשגיח שלא ייכנס טמא למקום המקודש.

גם לנשמה מגיע אוכל

המחשבה המנחה העולה מדברי מפרשי התורה היא שחובת השילוח היא מצווה פעילה של שמירה על כבוד השכינה .כפי שנראה בהמשך ,גדולי הפוסקים דנים האם חובה זו של "תשלחום" כוללת גם את האחריות למנוע כניסת נכרי או כלי טמא אל המקום שבו שוכנת השכינה גם בימינו אנו. נפנה כעת אל מקורות חז"ל ,שם אנו מוצאים את היסודות להרחבת חובת השילוח גם אל מי שאינו מחויב במצוות באופן אישי ,ומבררים את גדרי האחריות של הציבור והיחיד על קדושת המחנה. במדרש הספרי (פרשת נשא) מבארים ומפרשים את הריבוי בפסוק "מזכר עד נקבה תשלחו". הם כתבו וביארו שהפסוק בא לרבות גם את הקטן .הגאון רבי צבי פסח פרנק בספרו מקדש מלך (פרק יב) מבאר ומפרש על פי דברי החקרי לב ,שמאחר שקטן אינו בר מצווה ואינו מחויב במצוות ,הרי שהחובה לשלחו מוטלת על בית דין ועל כל אחד מישראל .הוא מחדש לנו שחובת "תשלחו" היא מצוות עשה המוטלת על הישראלי בקום ועשה – להבטיח ששטח המחנה יישאר נקי מטומאה ,גם אם הטמא עצמו אינו מצווה על כך. במשנה במסכת כלים (פרק א משנה ח) מבארים ומפרשים את מעגלי הקדושה .הם כתבו וביארו שהחיל (השטח שבין חומת הר הבית לעזרות) מקודש מהר הבית ,שאין נכרים וטמאי מתים נכנסים לשם .המחשבה המנחה כאן היא שחכמים גדרו גדר סביב המקדש ,והטילו איסור על כניסת נכרי למקום המקודש .הגמרא במסכת זבחים (דף כב עמוד ב) מבארת שנכרי אמנם אינו מטמא ,אך הוא נחשב כטמא מת לעניין כניסה למקדש ,ועל כן יש להרחיקו. בגמרא במסכת שבועות (דף יד עמוד א) מבארים ומפרשים את חומרת הכניסה בטומאה למקדש .הם כתבו וביארו על הפסוק "ולא יטמאו את מחניהם" שיש כאן אזהרה חמורה לכל מי שגורם לטומאה לשהות במקום השכינה .המחשבה העולה מכאן היא שהאחריות היא "סביבתית"; כל יהודי מצווה לדאוג לכך שהמחנה שבו השם שוכן לא יחולל. בגמרא במסכת יבמות (דף קג עמוד ב) מבארים ומפרשים את הכלל של "אמירה לנכרי". הם כתבו וביארו שגם במקום שאין איסור שבת ,יש לדון האם מותר לומר לנכרי לעבור על איסור שקיים עבור הישראלי .המחשבה המנחה היא ששליחותו של הנכרי אינה מנקה את הישראלי מאחריות ,ובפרט במקום שיש בו ביטול מצוות עשה של "תשלחו" בידיים. המחשבה המנחה העולה מדברי חז"ל היא שקדושת המקום אינה תלויה רק בחיובו האישי של הנכנס ,אלא בחובתו המוחלטת של הישראלי לשמור על טהרת מחנה השכינה .כפי שנראה בהמשך ,יסוד זה של אחריות הישראלי על כניסת אחרים (קטנים או נכרים) הוא העומד בבסיס האיסור לשלוח נכרי לתעד את הר הבית. נפנה כעת אל היכלו של רבנו הגדול ,הנשר הגדול הרמב"ם ,ואל דברי רבותינו הראשונים אשר יצקו את היסודות להבנת חובת השמירה על המקדש ,גם כאשר מדובר במי שאינו מצווה מצד עצמו. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה א) ,מבאר ומפרש את חובת

אשנ תשרפ

השמירה על המקדש .הוא כתב וביאר שמצוות עשה לשמור את המקדש ,ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ,השמירה היא כבוד לו .הוא מחדש לנו שקדושת המקום מחייבת שמירה אקטיבית וקבועה .המחשבה המנחה כאן היא שהימצאות שכינה דורשת יחס של חרדת קודש מהאדם ,וכל כניסה שאינה ראויה פוגעת בכבוד המלכות. בהלכות ביאת מקדש (פרק ג הלכה ו) מבאר ומפרש הרמב"ם את חובת השילוח .הוא כתב וביאר שכל טמא שחייב לשלחו מן המחנה ,אם נכנס עבר בלא תעשה ,ומצוות עשה לשלחו. הוא מחדש לנו שהחובה "תשלחום" מוטלת על הציבור ועל בית דין .המחשבה העולה מכאן היא שהאחריות על טהרת המקום אינה רק על הנכנס עצמו ,אלא על כל מי שבידו למנוע זאת ,וכפי שביארו האחרונים ,אם הישראלי הוא זה שגורם לנכרי להיכנס ,הרי הוא מבטל מצוות עשה המוטלת עליו בקום ועשה. עוד מבאר ומפרש הרמב"ם (הלכות טומאת מת פרק א הלכה יג) לעניין טומאת נכרי .הוא כתב וביאר שהנכרי אינו מקבל טומאה ,והוא כבהמה שנגעה במת שאינה נטמאת .הוא מחדש לנו שמהותית אין לנכרי טומאה בגופו .אולם ,המחשבה המנחה של הפוסקים היא שלמרות שגופו אינו מקבל טומאה ,חכמים גזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו (כמבואר במסכת נדה דף לד עמוד א) ,ולכן לעניין כניסה למקדש הוא נחשב טמא שחובה לשלחו. רבותינו הראשונים במסכת זבחים (דף פח עמוד א) מבארים ומפרשים את דין הכנסת כלים טמאים למקדש .הם כתבו וביארו שהפסוק "מזכר עד נקבה תשלחו" בא לרבות אפילו כלים שנטמאו ,שאסור להכניסם למקדש .הם מחדשים לנו שהטומאה אינה מוגבלת לאנשים בלבד אלא חלה גם על חפצים .המחשבה העולה מכאן היא שאם הישראלי נותן לנכרי מצלמה או בגדים שהם טמאים (שבגדי נכרים נחשבים טמאים) ,הרי הוא מכניס כלי טמא למקום הקודש בידיים. המחשבה המנחה העולה מדברי הראשונים היא שחובת "תשלחום" היא רחבה וכוללת את כל סוגי הטומאה – באנשים ,בקטנים ובכלים .מי ששוכר נכרי ומצייד אותו בכלים להיכנס להר הבית ,אינו רק מבקש בקשה ,אלא פועל באופן אקטיבי נגד מצוות העשה של שמירת טהרת המחנה. נפנה אל דברי גדולי האחרונים אשר עמדו על משמר קדושת המקדש והר הבית ,ודנו בשאלה הכואבת של שימוש בנכרי כשליח למקומות אליהם רגלו של יהודי אינה יכולה להגיע. רבי שלום משאש ,בעל השמש ומגן (עמוד מו עמוד ב) ,מבאר ומפרש את המנהג שהיה קיים לשלם לנכרים שיביאו מים מבורות הר הבית .הוא כתב וביאר כי "לאו שפיר עבדי" ,ופסק שהדבר אינו ראוי .הוא מחדש לנו מספר טעמים לאיסור ,ובראשם ביטול מצוות עשה של שילוח טמאים .הוא מבאר שביחס למקום שבו אנו מוזהרים "תשלחום" ,אין זה ראוי לתת שכר לנכרי כדי שייכנס למקום הקודש .המחשבה המנחה היא שהישראלי עצמו מבטל את המצווה המוטלת עליו לשמור על טהרת המחנה כאשר הוא פועל בקום ועשה להכניס לשם אדם שדינו כטמא.

גם לנשמה מגיע אוכל

עוד מבאר ומפרש השמש ומגן חשש של איסור מעילה .הוא כתב שיש לדון האם מותר ליהנות מהמים שנשמרים על ידי עפר ואבני המקדש .הוא מחדש שאמנם ניתן להליץ על כך מטעם ש"ובאו בה פריצים וחיללוה" ,או מצד שאין נהנים מגוף ההקדש ,אך לכתחילה ודאי שיש להחמיר .המחשבה העולה מכאן היא שהשימוש בנכרי לצורך הנאה אישית משטח ההר נוגע באיסורי קודש חמורים. רבי אליעזר יהודה ולדנברג ,בעל הציץ אליעזר (חלק י סימן ה אות ו) ,מבאר ומפרש מקרה היסטורי שהתרחש בירושלים .הוא כתב וביאר מעשה בשני שוורים שברחו ועלו למקום מקודש שמאחורי חומת הר הבית .הוא מחדש לנו שהגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל אסר אפילו לשלוח שומר נכרי לתופסם ולהביאם .המחשבה המנחה של הגאון הייתה שאסור לישראלי ליזום כניסת נכרי למקום המקודש .הפתרון שהוצע היה להקים צעקות על השומר מדוע לא שמר על השוורים ,כדי שיבין מעצמו שעליו להיכנס ולהוציאם .מכאן למדנו שרק פעולה עצמאית של הנכרי מותרת ,אך לא שליחות יזומה על ידי יהודי. הגר"י זילברשטיין ,בספרו חשוקי חמד (מסכת שבועות דף יד עמוד א) ,מבאר ומפרש את שאלת התייר המבקש לצלם את ההר .הוא כתב וביאר את דברי הגאון רבי צבי פסח פרנק שדן במקרה דומה .הוא מחדש לנו שמעבר לאיסור האמירה לנכרי ,יש כאן חשש של "לפני עיוור" .אמנם הנכרי עצמו אינו מקבל טומאה בגופו ,אך בגדיו נחשבים טמאים ,והמכניס כלי טמא למקדש עובר על איסור מהתורה שנלמד מ"מזכר עד נקבה תשלחו" .המחשבה העולה מכאן היא שהתייר השוכר את הנכרי מכשיל אותו בהכנסת כלים טמאים למקום השכינה. המחשבה המנחה העולה מדברי האחרונים היא ששכירת נכרי לצילום הר הבית אינה פעולה נייטרלית .יש בה משום ביטול מצוות עשה של שילוח טמאים ,אמירה לנכרי באיסורי מקדש ,וחשש של הכנסת כלים טמאים לקודש .השאיפה לראות את המקום אינה מצדיקה פגיעה בקדושתו. נפנה כעת לברר את עומק השאלה האם הנכרי עצמו כפוף למערכת איסורי הטומאה של המקדש ,וכיצד משפיעה עובדה זו על האחריות המוסרית וההלכתית של היהודי המבקש את עזרתו. רבי יוסף מטראני ,המהרי"ט ,מבאר ומפרש את שאלת האחריות של הישראלי כלפי הנכרי. הוא כתב וביאר שהמכניס נכרי למקדש עובר משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול" .הוא מחדש לנו שעל אף שהנכרי אינו מצווה על כל מצוות התורה ,ישנו איסור כללי להכניסו למקום הקודש ,והישראלי המסייע לכך או גורם לכך עובר על איסור .המחשבה המנחה כאן היא שקדושת המקום מטילה חובה על הישראלי למנוע כל חילול ,גם אם הוא נעשה על ידי מי שאינו בר חיוב. רבי חזקיה מדיני ,בעל השדי חמד (כללים מערכת ואו כלל כו אות לג) ,מבאר ומפרש את הקושי על דברי המהרי"ט .הוא כתב וביאר והקשה :באיזה משבע מצוות בני נח נאסר על הנכרי להיכנס טמא למקדש? הרי אין לנכרי שום טומאה בעולם בעודו חי .הוא מחדש לנו שלפי הרמב"ם

אשנ תשרפ

הנכרי הוא כבהמה שנגעה במת שאינה נטמאת .המחשבה העולה מכאן היא שלכאורה אין כאן איסור "לפני עיוור" קלאסי ,שהרי הנכרי אינו עובר על איסור אישי מצד חוקי בני נח. אמנם ,השדי חמד מבאר ומפרש את היסוד שגם אם הנכרי אינו עובר עבירה ,הרי שהישראלי עובר על הגזירה שגזרו חכמים שהנכרי לא ייכנס .הוא כתב וביאר שלא גזרו על הנכרי שלא ייכנס ,אלא גזרו על הישראלי שלא יכניסו .הוא מחדש לנו שהאיסור מוטל כל כולו על כתפי הישראלי .המחשבה המנחה היא שחכמים רצו לשמר את יראת המקדש בקרב עם ישראל ,ולכן הטילו עלינו את האחריות המוחלטת על כל מי שנכנס בשמנו או תחת חסותנו. רבי צבי פסח פרנק בספרו מקדש מלך (פרק יב) מבאר ומפרש את יישוב הסתירה בין השדי חמד למהרי"ט .הוא כתב וביאר שגם אם הנכרי אינו טמא בגופו ,הרי בגדיו וכל חפציו טמאים הם בטומאת נכרים .הוא מחדש לנו שדין הכנסת כלי טמא למקדש נלמד ישירות מהפסוק בפרשתנו "מזכר עד נקבה תשלחו" ,כפי שדרשו בספרי לרבות כלים .המחשבה העולה מכאן היא שהאיסור חזר למקומו – הישראלי הגורם לנכרי להיכנס עם בגדיו ומצלמתו ,מכניס בידיים חפצים טמאים למקום השכינה. המחשבה המנחה העולה מדברי גדולי דורנו היא שהדיון אינו מסתכם רק בשאלה הטכנית של טומאת הנכרי ,אלא בחובה המהותית של "תשלחום" המוטלת על הישראלי .בין אם נחשוש ל"לפני עיוור" ובין אם נתמקד בביטול מצוות העשה של שילוח טמאים וכלים טמאים ,המסקנה היא אחת :האחריות על טהרת ההר מוטלת על הישראלי ,ואין הוא יכול להתנער ממנה על ידי שליחותו של הנכרי. נפנה כעת אל שדה המעשה ,שבו המתח שבין הכמיהה למראות המקדש לבין חובת השמירה על טהרתו פושט צורה ולובש פנים של הכרעות הלכתיות ומוסריות ברורות. הנפקא מינה הראשונה עוסקת בדין נכרי שנכנס להר הבית ממילא .הנפקא מינה למעשה היא שאם הנכרי עולה להר הבית לצורך עצמו ואין הישראלי יכול למנעו מכך ,עלתה השאלה האם מותר לבקש ממנו להסריט תוך כדי שהייתו שם .המחשבה המנחה היא שאפילו במקרה כזה ,אין הדבר ראוי .הנפקא מינה היא שבעצם הבקשה והקשר שנוצר סביב הפעולה בהר הבית ,הישראלי נותן יד ומשלים עם נוכחות הטומאה במקום ,במקום לעמוד על חובת השילוח. הנפקא מינה השנייה נוגעת לדין תשלום שכר עבור המשימה .הנפקא מינה למעשה היא שלפי דברי השמש ומגן ובעל חשוקי חמד ,מתן השכר הופך את פעולת הנכרי לשליחות אישית של היהודי .המחשבה העולה מכאן היא שבמתן הממון נוצרת זיקה חזקה המגדירה את כניסת הנכרי כביטול מצוות עשה של "תשלחו" מצד הישראלי בקום ועשה .הנפקא מינה היא שדין שכירות פועל כאן לחומרה ,כפי שנאמר "יד פועל כיד בעל הבית" לעניין האחריות המוסרית על החילול. הנפקא מינה השלישית מתייחסת לציוד הצילום והבגדים .הנפקא מינה למעשה היא שלפי

גם לנשמה מגיע אוכל

הגאון רבי צבי פסח פרנק ,גם אם הנכרי עצמו אינו מקבל טומאה כבהמה ,הרי שכליו ובגדיו הם כלים טמאים לכל דבר .הנפקא מינה היא שהשולח נכרי מצויד במצלמה עובר על איסור הכנסת כלי טמא למקדש ,הנלמד מהפסוק בפרשתנו "מזכר עד נקבה תשלחו" שבא לרבות כלים .המחשבה המנחה היא שהטכנולוגיה המשרתת את הצמא למראה הקודש הופכת בעצמה לגורם מטמא. הנפקא מינה הרביעית והכואבת ביותר עוסקת בחובת ראיית החורבן .הנפקא מינה למעשה היא שבמקום לשאוף לתיעוד מפורט של המקום השומם ,על היהודי לזכור שראיית המקום דורשת קריעת בגדים ובכי על חורבן הבית .המחשבה העולה מכאן היא שההסתכלות דרך עדשת המצלמה של נכרי עלולה להקהות את תחושת הכאב .הנפקא מינה היא שדי לנו בצער הגדול שיש בראיית החורבן מרחוק ,ואין להוסיף חורבן על חורבן על ידי הכנסת טומאה לצורך תיעוד ויזואלי. מתוך דברי המדרש וההלכה ,אנו נפתחים להבנה עמוקה של מהות השכינה שאינה בטלה לעולם ,וכיצד היא מחייבת אותנו גם במחשכי הגלות והחורבן .המילים "אשר אני שוכן בתוכם" אינן תיאור היסטורי בלבד ,אלא מציאות קיימת ותובענית. המחשבה המנחה היא שקדושת הר הבית אינה תלויה בבניין העומד על גביו .רבנו הרמב"ם פסק שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ,משום שקדושת המקדש היא מחמת השכינה ,ושכינה אינה בטלה .הרעיון הוא שגם כשבית המקדש חרב בעונותינו, ה"מחנה" נשאר מחנה שכינה .המחשבה העולה מכאן היא שהחובה "ולא יטמאו את מחניהם" שרירה וקיימת בכל תוקפה גם היום .השכינה שוכנת בתוך החורבן ,והיא דורשת מאיתנו את אותה יראת כבוד ואותו משמר של טהרה כבימי שלמה המלך. רעיון נוסף טמון בהבנת תפקיד הנכרי במרחב המקודש .המחשבה המנחה היא שהעובדה שהנכרי נכנס למקום בטומאה היא חלק מצער השכינה ומהגלות .הרעיון הוא שכל יהודי הוא שומר של כבוד השם ,וכאשר יהודי יוזם את כניסת הנכרי ,הוא כביכול נותן יד להרחבת החורבן .המחשבה היא שהציפייה לבניין הבית אינה מתבטאת רק בתפילה ,אלא בשמירה קפדנית על מה שנשאר לנו – על הקדושה העצמית של הקרקע שאסורה בכניסה לטמאים. עוד מתברר לנו עומק העניין של "ראיית החורבן" .המחשבה היא שישנו הבדל תהומי בין "סקרנות" לבין "זיכרון" .הרעיון הוא שצילום ותיעוד על ידי נכרי עלולים להפוך את המקום המקודש ביותר לאובייקט תיירותי או ויזואלי גרידא .המחשבה המנחה היא שהקשר של יהודי להר הבית חייב לעבור דרך צינורות של קדושה ויראה .ראייה שנעשית בדרך של חילול טהרה ,גם אם היא נעשית למטרה טובה כביכול ,היא ראייה פגומה שאינה בונה את ירושלים אלא מעמיקה את זרותנו במקום. לבסוף ,הרעיון המהדהד הוא האחריות האישית על השראת השכינה .המחשבה היא שכל יהודי הוא חלק מ"מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" .הרעיון הוא שפעולה של יחיד המזמין נכרי להר הבית משפיעה על הכלל כולו .המחשבה המנחה היא שהגאולה תלויה ביכולת

אשנ תשרפ

שלנו להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור ,ולזכור שגם כשהבית חרב ,המלך נמצא בהיכלו ואנו מצווים לעמוד מחוץ למחיצה ביראה ובציפייה. נפנה כעת להתבונן בנבכי הנפש ,ונראה כיצד חובת שילוח הטמאים ושמירת הטהרה בהר הבית משתקפת בעולמו הפנימי של האדם ,בבניין אמונתו ובתהליך זיכוך מידותיו. במישור הנפש והאדם המחשבה המנחה היא שלכל אדם ישנו "מקדש פנימי" – המקום הכי עמוק וטהור בנשמתו ,שבו שוכנת השכינה .החיבור לנפש הוא ההבנה שגם בתוך עולם מלא "טומאה" ורעשי רקע ,עלינו לדעת לשלח אל מחוץ למחנה את המחשבות והרצונות שאינם ראויים להיכנס אל היכל הנשמה .המחשבה היא שהאיסור לשלוח נכרי להר הבית מלמד אותנו שאיננו יכולים לעשות "קיצורי דרך" רוחניים .אי אפשר לקנות בנפש מדרגות של קדושה וראייה פנימית דרך עיניים של אחרים או באמצעים זרים .החיבור לנפש הוא הידיעה שהמפגש עם הקודש דורש הכנה עצמית וטהרה אישית ,ואין שליח לדבר עבירה ואין שליח למדרגה רוחנית שלא עמלנו עליה. בתחום האמונה והנהגת השם אנו לומדים על נוכחות השם במקום שבו נראה שיש הסתר פנים וחורבן .המחשבה המנחה היא ש"אני שוכן בתוכם" – השכינה נמצאת גם בתוך החורבן הגלוי לעין .החיבור לאמונה הוא היכולת להאמין בקדושה שאינה נראית ,קדושה האוסרת עלינו את הכניסה דווקא מפני שהיא כה גבוהה .המחשבה היא שהסירוב להכניס נכרי לצורך צילום הוא הצהרת אמונה :אנו מאמינים שהמקום מקודש כעת ממש כפי שהיה בזמן שלמה המלך .החיבור לאמונה הוא ההכרה בכך שהשכינה אינה "נוסטלגיה" מצולמת ,אלא מציאות חיה המחייבת אותנו ביראה ובהתרחקות מכל מה שעלול לחללה. במבט על נפש המנהיג וההנהגה מתגלה האחריות הציבורית על כבוד השם .החיבור להנהגה הוא ההבנה שמנהיג נמדד לא רק במה שהוא עושה ,אלא במה שהוא אוסר לעשות למען כבוד המלכות .המחשבה המנחה היא שהנהגה רוחנית ,כדוגמת הגאון רבי שמואל סלנט ,יודעת ששמירה על גבולות הקדושה חשובה יותר מהשגת תוצאות מהירות (כמו תפיסת השוורים או השגת תמונות) .החיבור להנהגה הוא היכולת להציב קו אדום מול הפיתוי להשתמש באמצעים שאינם כשרים כדי להשיג מטרות נעלות ,ולזכור שהדרך אל הקודש חשובה לא פחות מהקודש עצמו. לבסוף ,קיים כאן חיבור עמוק לתיקון המידות דרך מידת הצניעות והאיפוק .המחשבה היא שהתייר המשתוקק לראות את ההר חייב לתקן את מידת ה"חמדנות הוויזואלית" .החיבור לנפש הוא הלמידה שישנם דברים בעולם שהדרך הנכונה לחוות אותם היא דווקא דרך חסרונם .המחשבה המנחה היא שתיקון המידות מתרחש כאשר האדם כובש את יצרו ואת סקרנותו מתוך יראת שמיים .הבחירה שלא לשלוח נכרי היא פעולה של ענווה – הכרה בכך שאני טמא ואיני ראוי ,ושעלי לחכות בכיסופים לרגע שבו נוכל להיכנס כולנו בטהרה. מתוך בירור גדרי שילוח טמאים והאחריות על כניסת נכרי להר הבית ,אנו מעצבים מצפן מוסרי המכוון את האדם אל עבר יושרה פנימית ואחריות מוחלטת על מעשיו ,גם כאשר הם נעשים על ידי אחרים.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת האחריות המורחבת .המוסר הנלמד מדין שילוח הקטן והנכרי מורה לנו כי האדם המוסרי אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "לא אני עשיתי זאת" .המצפן מכוון אותנו להבין שאם אני הגורם ,המממן או המדרבן לפעולה שאינה ראויה, הרי שהאחריות המוסרית רובצת לפתחי במלוא כובדה .המחשבה המנחה היא שהמוסר אינו מסתיים בגבולות הגוף הפיזי שלנו ,אלא הוא מתפשט אל כל מעגלי ההשפעה שלנו .האדם המוסרי שואל את עצמו לא רק "מה אני עושה" ,אלא "מה נעשה בעולם בגללי". הנדבך השני עוסק בערך המוסרי של הדרך מול המטרה .המצפן המוסרי מציב בפנינו תמרור אזהרה :המטרה ,נעלה ככל שיהיה – כמו הכיסופים למראות הקודש – אינה מכשירה אמצעים שיש בהם חילול ופגיעה בקדושה .המחשבה המנחה היא שאדם מוסרי אינו מקריב ערכי יסוד (כמו יראת המקדש ושמירת הטהרה) על מזבח של סיפוק רגשי או רוחני רגעיי .המצפן מנחה אותנו להבין שקדושה שמושגת דרך חילול היא קדושה מזויפת ,וכי הנאמנות להלכה ולערכים היא הערך העליון ביותר. הנדבך השלישי במצפן הוא המוסר של כבוד המרחב המשותף והמקודש .המצפן המכוון אותנו לדיון על "מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" מלמדנו על החובה המוסרית לשמור על טהרתו של מרחב השייך לכלל ישראל ולשכינה .המחשבה המנחה היא שהפרט אינו רשאי לנהוג ברכוש הקודש כבתוך שלו .המוסר כאן הוא פיתוח של תודעת שייכות וצניעות, שבה האדם מכיר בכך שישנם מקומות וערכים הגדולים ממנו ,ועליו להכפיף את רצונותיו הפרטיים לסדר הגבוה של הקדושה הכלל ישראלית. הנדבך הרביעי הוא המוסר של האיפוק וההמתנה .המצפן המוסרי המכוון אותנו לבחירה של זקני ירושלים – להעדיף את אובדן הממון (השוורים) או את היעדר התמונות על פני פגיעה בטהרה – מלמד אותנו על גבורת האיפוק .המחשבה המנחה היא שהיכולת המוסרית הגבוהה ביותר היא היכולת לומר "לא" לעצמי מתוך כבוד לערך נשגב יותר .המצפן מורה לנו שהשלמות המוסרית נבנית לא פעם מתוך מה שאיננו עושים ,מתוך השתיקה וההמתנה לזמן שבו הדברים יוכלו להיעשות בטהרה ובשלמות. מתוך חרדת הקודש והציפייה לבניין אריאל ,אנו שבים אל שגרת חיינו כשהלב חתום בחותמה של יראת המקדש והבנה עמוקה של גבולות הקדושה. האחריות על השפעתנו העקיפה – המחשבה המנחה היא שאדם אחראי לא רק למעשיו שלו ,אלא גם למה שנעשה בעולם מכוחו ובממונו .התובנה ליום יום היא לבחון את השליחויות שאנו מטילים על אחרים – בעבודה ,בבית או בחברה – ולוודא שהן עומדות בקנה אחד עם הערכים והמוסר שלנו .כפי שלמדנו שאין לשכור נכרי לפעולה הפוגעת בטהרת ההר ,כך עלינו להימנע מלהיות גורם מסייע לכל דבר שאינו ראוי. כיבוש הסקרנות למען הקדושה – המחשבה על הוויתור על תיעוד ההר מלמדת אותנו על ערך האיפוק .התובנה ליום יום היא שלא כל דבר שאפשר לראות או לדעת ,אכן נכון וראוי שייראה .לעיתים המרחק וההימנעות הם אלו שבונים בנו את הקשר האמיתי והעמוק ביותר אל המטרה ,מתוך הבנה שישנם דברים ששייכים לעולם נעלה יותר מהשגתנו הרגעית.

אשנ תשרפ

עיקר העניין: השאלה המרכזית שבה עסקנו היא האם מותר לתייר או לכל יהודי לשלם לנכרי כדי שיעלה להר הבית ויצלם עבורו את שטח ההר ,לאור איסור הכניסה החמור הקיים בזמן הזה לטמאי מתים .המחשבה המנחה היא לברר האם שליחות כזו מותרת משום שהנכרי אינו מצווה על הטומאה ,או שמא הישראלי עובר בכך על איסורים המוטלים עליו. מתוך בירור המקורות עולה כי התורה בפרשתנו (במדבר ה ,ג) ציוותה" :מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" .רבותינו האחרונים ,ובראשם בעל שמש ומגן והגאון רבי צבי פסח פרנק בספרו מקדש מלך (פרק יב) ,פסקו כי אסור לשלוח נכרי להר הבית .הם חידשו כי מעבר לאיסור אמירה לנכרי בשאר איסורים ,יש כאן ביטול מצות עשה של שילוח טמאים המוטלת על הישראלי .הישראלי מצווה לדאוג לכך ששטח המקדש יישאר טהור ,ובכך שהוא משלם לנכרי להיכנס ,הוא פועל בקום ועשה נגד מצוות השילוח. עוד התברר יסוד חמור בדברי הגאון רבי צבי פסח פרנק ,והוא שגם אם נכרי אינו מקבל טומאה בגופו ,הרי בגדיו וכליו טמאים הם ,והמכניס כלי טמא למקדש עובר על איסור תורה הנלמד מהריבוי "מזכר עד נקבה תשלחו" .הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל ,כפי שהביא הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשם הציץ אליעזר (חלק י סימן ה), החמיר בכך עד כדי כך שאסר לשלוח נכרי להוציא שוורים שברחו אל תוך שטח ההר ,והתיר רק לצעוק עליו שיבין מעצמו שעליו להיכנס. לפיכך ,המסקנה העולה היא שאסור בשום אופן לשכור נכרי או לבקש ממנו לתעד את הר הבית .על היהודי המבקר בירושלים להסתפק בראיית המקום מרחוק מתוך צער וחורבן ,ולזכור ששמירת קדושת המקום וההימנעות מחילולו בטומאה היא היא הדרך האמיתית לבטא את נאמנותנו לשכינה השוכנת שם גם בחורבנה.