41. האם אב יכול להדיר את בנו בנזירות? – הסוד הטמיר של הנהגת האב וזעקת האם בטרם יצירה

41. האם אב יכול להדיר את בנו בנזירות? – הסוד הטמיר של הנהגת האב וזעקת האם בטרם יצירה פרשת נשוא פותחת בפנינו את שערי הקדושה היתרה" :איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר לה'" .התורה מלמדת אותנו על היכולת של האדם להפריש את עצמו ,להתקדש ולהינזר מן היין ומטומאה .אך כאן מתעוררת שאלה המרעידה את יסודות האחריות והקשר שבין דור לדור :האם כוחו של האב גדול עד כדי כך שהוא…

41. האם אב יכול להדיר את בנו בנזירות? – הסוד הטמיר של הנהגת האב וזעקת האם בטרם יצירה פרשת נשוא פותחת בפנינו את שערי הקדושה היתרה" :איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר לה'" .התורה מלמדת אותנו על היכולת של האדם להפריש את עצמו ,להתקדש ולהינזר מן היין ומטומאה .אך כאן מתעוררת שאלה המרעידה את יסודות האחריות והקשר שבין דור לדור :האם כוחו של האב גדול עד כדי כך שהוא יכול להחיל קדושה וחובות נזירות על בנו הקטן ,עוד בטרם עמד הבן על דעתו? ומה בדבר האם – האם זעקתה ותפילתה יכולות ליצור נדר שיחייב את הפרי שנוצר במעיה? אנו צוללים אל תוך תעלומה הלכתית שראשיתה בהלכה למשה מסיני ,והמשכה בחילופי דברים מרתקים בין רבותינו האחרונים על גדרי

גם לנשמה מגיע אוכל

החינוך ,כוחה של חנה הנביאה ,והיכולת להדיר עובר שטרם בא לעולם .זהו מסע אל נבכי הנפש וההנהגה ,המגלה לנו כמה עמוק הקשר שבין שורש האב לענפי הבן. נפנה כעת אל המקורות המקודשים בתורה ובדברי חז"ל ,המניחים את היסוד להבנת הכוח המיוחד שהפקיד הבורא בידי האב לעצב את קדושת בנו. התורה הקדושה פותחת בפרשתנו (במדבר ו ,ב) במילים המעוררות את הנפש" :איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר לה'" .בפשט הכתוב ,נראה כי הנזירות היא פרי בחירה אישית ומודעת של האדם על עצמו .אולם ,חז"ל מגלים לנו פן נוסף וטמיר בכוחו של האב. במסכת נזיר (דף כח עמוד ב) מבארים ומפרשים חז"ל דין יוצא דופן שאינו מצוי בשאר נדרים .הם כתבו וביאו" :האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר" .המשנה מדגישה כי כוח זה ניתן לאיש בלבד ,ואילו לאישה אין את היכולת להחיל נזירות על בנה .על כך שואלת הגמרא" :איש אין אבל אשה לא ,מאי טעמא?". רבי יוחנן מבאר ומפרש את שורש הדין הזה ביסוד מופלא" :הלכה היא בנזיר" .הוא מחדש לנו שהדין שבו אב מדיר את בנו אינו נובע מדרשה של פסוקים או מסברה רגילה ,אלא הוא בגדר הלכה למשה מסיני ,מסורת קדומה שעברה מדור לדור וייחדה את מצוות הנזיר משאר נדרי התורה .המחשבה המנחה היא שישנו קשר מהותי ורוחני בין האב לבנו ,המאפשר לאב להכניס את בנו תחת כנפי הקדושה עוד בטרם ידע הבן להפליא נדר בעצמו. המחשבה העולה מדברי הגמרא היא שהנזירות אינה רק מעשה פרטי של האדם ,אלא היא יכולה להיות מורשת רוחנית המונחלת מאב לבן .השאלה המתבקשת היא מדוע זכתה הנזירות לדין כה ייחודי של הלכה למשה מסיני ,ומה עומק ההבדל בין האיש לאישה בנקודה זו. נפנה כעת אל היכלם של רבותינו הראשונים ,המאירים את הדרך להבנת גדרי הכוח המיוחד של האב ,ואת השאלה המרתקת מתי בדיוק מתחיל כוח זה לפעול. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (מכות דף כב עמוד א) ,מבאר ומפרש יסוד מרעיד בעניין שמשון הגיבור .הוא כתב וביאר כי האב יכול להדיר את בנו בנזירות עוד בהיותו עובר במעי אמו .הוא מחדש לנו שכוחו של האב להחיל קדושה אינו מוגבל רק לילד שכבר נולד ועומד לפניו ,אלא הוא חל על "הזרע" עוד בטרם יצא לאוויר העולם .המחשבה המנחה בדבריו היא שקדושת הנזירות היא כקדושת הגוף ,וכמו שניתן להקדיש עובר לקורבן ,כך יכול האב להקדיש את בנו לנזירות מרחם. לעומתו ,רבותינו בעלי התוספות (במסכת נזיר ובפירוש התוספות יום טוב על המשנה) מבארים ומפרשים את דברי רבי יוחנן "הלכה היא בנזיר" באור שונה במקצת .הם כתבו וביאו שאף שמדובר בהלכה למשה מסיני ,אין הכוח הזה פועל אלא משעה שהגיע הבן לחינוך .הם מחדשים לנו שכל עוד הילד קטן מאוד ואינו בר שמירה ,אין משמעות לנזירותו .המחשבה המנחה בדבריהם היא שהנזירות דורשת מעשה של פרישה ושמירה ,ולכן היא חייבת להיות צמודה ליכולת המעשית של הבן להתחנך לכך.

אשנ תשרפ

רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (בספרו פירות תאנה) ,מבאר ומפרש את דברי רש"י ומוסיף עליהם נופך משלו .הוא מחדש לנו שהמחלוקת בין רש"י לתוספות נוגעת לשורש הדין :אם מדובר בקדושה החלה על הגוף ,הרי שהיא יכולה לחול גם על עובר; אך אם מדובר בחובה מוסרית של חינוך ,הרי שהיא תלויה בהגעת הבן לגיל שבו הוא מבין את משמעות הדבר. המחשבה העולה מדבריו היא שקדושת הנזיר שהאב מחיל היא שילוב של מורשת אבות יחד עם הכנה לעבודת השם העצמית של הבן. המחשבה המנחה העולה מן הראשונים היא המתח שבין "קדושה מהרחם" לבין "חינוך למעשה" .בעוד שרש"י רואה באב כמי שיוצק קדושה לתוך עצם הישות של הבן עוד במעי אמו ,התוספות רואים באב כמי שמתחיל תהליך של התעלות רוחנית הדורש שותפות מסוימת של הבן. נפנה כעת אל היכלם של גדולי האחרונים ,המעמיקים לחקור בגדרי ההלכה ובוחנים את גבולות כוחו של האב אל מול הוויית הבן ,מתוך עיון מזוקק בדברי הקדמונים. רבנו יוסף באב"ד ,בעל המנחת חינוך (מצווה שסח) ,מבאר ומפרש את ייחודיות הדין הזה. הוא כתב וביאר כי נזירות הבן על ידי אביו היא "הלכה מפי הקבלה" ,דין שאין לו אח ורע בשום נדר ושבועה אחרים .הוא מחדש לנו שהאב פועל כאן כבעל סמכות רוחנית מוחלטת על בנו הקטן ,עד כדי כך שהבן מביא קורבנות טומאה וטהרה על פי דיבורו של האב. המחשבה המנחה בדבריו היא שהאב אינו רק "מזרז" את בנו ,אלא הוא מחיל עליו "חלות" גמורה של נזירות. בספר קומץ המנחה (על המנחת חינוך) מבארים ומפרשים את הספק המרעיד בעניין העובר. הוא כתב וביאר את הספק האם ניתן להזיר את הבן בעודו במעי אמו .הוא מחדש לנו שיש לדמות זאת לקדושת הגוף החלה על עוברים ,בדומה לדין קידושין לדעת מרן רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,שמועילים כשהוכר עוברה .המחשבה העולה היא שהקשר הגופני והנשמתי שבין האב לעובר מאפשר החלת קדושה עוד בטרם היציאה לאוויר העולם. רבנו יצחק מקובנא ,בעל הקרן אורה (נזיר כט ע"א) ,מבאר ומפרש את שיטת ריש לקיש .הוא כתב וביאר שאם הטעם של "אב מדיר בנו" הוא משום חינוך ,הרי שברור שאינו יכול להדירו אלא בשעה שהגיע לכלל הבנה ושמירה .הוא מחדש לנו שלפי הבנה זו ,אין שום מקום להחלת נזירות על עובר או על קטן שאינו מבין ,שהרי אין כאן תהליך חינוכי .המחשבה המנחה בדבריו היא שהנזירות היא כלי חינוכי שנועד לעצב את אישיותו של הילד ,ולכן היא חייבת להיות תלויה בבשלותו הנפשית. המחשבה העולה מתוך דברי האחרונים היא המתח בין "קדושה עצמית" לבין "מעשה חינוכי" .בעוד שהמנחת חינוך והקומץ המנחה נוטים לראות בנזירות חלות קדושה שיכולה להתחיל אף ברחם ,הקרן אורה מדגיש את הפן החינוכי-מעשי המגביל את כוח האב לגיל שבו הבן מסוגל להבין את נדרו. נפנה כעת אל היכלו של התלמוד הירושלמי ,המאיר באור רחב ועמוק את סוד הנזירות המתחילה עוד בטרם ראה הבן את אור העולם ,ומשם נבין את שורש קדושתם של נזירי עולם.

גם לנשמה מגיע אוכל

בתלמוד הירושלמי (מסכת נזיר ,פרק ד הלכה ו) וכן בפרק כהן גדול ,מבארים ומפרשים יסוד מרעיד השופך אור על היכולת להחיל קדושה מוקדמת .שם מבואר להדיא כי האב יכול להדיר את בנו בנזירות "מרחם" .הם מחדשים לנו שהקדושה אינה מחכה למפגש המוחשי שבין אב לבן לאחר הלידה ,אלא היא יכולה לחול ולהתעטף על הנשמה בעוד היא חוסה תחת כנפי אמה .המחשבה המנחה היא שקדושת הנזירות שייכת לשורש הנשמה ,וכשם שהשכינה מלווה את הוולד במעי אמו ,כך יכול האב לייחד את בנו לעבודת השם באותו רגע טמיר. רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (במסכת מכות דף כב עמוד א) ,מבאר ומפרש את הדין הזה לאור דמותו של שמשון הגיבור .הוא כתב וביאר שהמלאך אמר לאשת מנוח "כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן" ,ומכאן למדו שהאב יכול להזיר את בנו עובר לכשיוולד .הוא מחדש לנו שהדין של "האיש מדיר את בנו" כולל בתוכו גם את היכולת להכין את הקדושה בטרם לידה .המחשבה העולה מדבריו היא שהאב הוא השער שדרכו עוברת הקדושה אל הדור הבא ,וסמכותו זו מתחילה ברגע שבו הוא הופך לשותף ביצירת הוולד. רבנו חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד"א (נזיר ד עמוד ב) ,מבאר ומפרש את דברי רש"י ומחבר אותם למסורת הקדושה .הוא מחדש לנו שאין הנזירות הזו סותרת את גדרי החינוך ,אלא היא קדושה המונחת ביסוד הווייתו של הילד .המחשבה המנחה היא שישנם נשמות שכל תכליתן הוא קדושה ופרישות ,והאב הוא זה שמגלה ומוציא מן הכוח אל הפועל את נזירותם עוד כשהם חבויים ברחם. המחשבה העולה מתוך דברי הירושלמי והמפרשים עליו היא שהנזירות אינה רק תקופת זמן של פרישה ,אלא היא מצב קיומי .כאשר האב מדיר את בנו מרחם ,הוא בעצם מעיד על כך שהילד הזה שייך לקודש באופן מהותי .הדבר מעורר את השאלה הגדולה שנדון בה בהמשך :אם אב יכול להדיר את בנו עוד בטרם נולד ,מדוע נשלל כוח זה מן האם ,ובפרט לאור מעשיה המופלאים של חנה? נפנה כעת אל היכל תפילתה של חנה הנביאה ,ואל קושיית המפרשים המהדהדת בין קירותיו :כיצד הדירה האם את בנה בנזירות ,והרי ההלכה למשה מסיני פסקה כי האיש מדיר את בנו ואין האישה מדרת את בנה? רבנו דוד קמחי ,הרד"ק (בתחילת ספר שמואל) ,מבאר ומפרש את התמיהה הגדולה העולה מתוך נדרה של חנה" :ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" .הוא כתב וביאר והקשה ,כיצד הדירה חנה את שמואל בנזירות ,ועוד עשתה זאת בטרם נתעברה כלל ,והרי דין זה מסור לאב בלבד .המחשבה המנחה בקושייתו היא שאין לאדם כוח להחיל איסורים על זולתו אלא אם כן התורה העניקה לו סמכות מפורשת לכך ,ובנזירות הבן – הסמכות היא גזירת הכתוב לאיש ולא לאישה. רבנו משה סופר ,בעל החתם סופר (בשו"ת ,חו"מ סימן ט) ,מבאר ומפרש יישוב נפלא ומרטיט לסוגיה זו .הוא מחדש לנו שמעמדה של חנה היה שונה מכל אם אחרת .הוא כתב וביאר שמאחר ששמואל בא לעולם אך ורק מכוח תפילתה וזעקתה ,הרי שהוא שייך לה במובן

אשנ תשרפ

עמוק של "יצירת חיים" .זאת ועוד ,הוא מוסיף שחנה פדתה את שמואל ממוות ,לאחר שהתחייב מיתה לפני עלי הכהן על שהורה הלכה בפני רבו .המחשבה העולה מדבריו היא שמי שהעניק חיים והציל ממוות ,קנה לעצמו זכות רוחנית להקדיש את אותם חיים לשמים, ולכן הדין של "אין האישה מדרת" נדחה מפני כוחה המיוחד של חנה. רבנו משה מטראני ,המבי"ט (בשו"ת ,חלק א סימן קעד) ,מבאר ומפרש כיוון נוסף .הוא מחדש לנו שחנה לא החילה על שמואל נזירות גמורה בכוח נדרה האישי ,אלא היא קבעה את מסלול חייו .המחשבה המנחה היא שחנה ידעה ברוח קודשה ששמואל יקבל על עצמו את הנזירות כשיגדל ,ונדרה היה בבחינת "הכנה" וחיוב מוסרי שהיא הטילה על עצמה לחנכו לכך. רבנו ברוך הלוי אפשטיין ,בעל תפארת ישראל (בסוף מסכת נזיר) ,מבאר ומפרש דרך אחרת. הוא כתב וביאר שחנה לא הדירה את שמואל ישירות ,אלא נדרה שהיא תפתה ותשכנע את אלקנה בעלה עד שהוא יסכים להדיר את בנו בנזירות .הוא מחדש לנו שהפעולה המשפטית נעשתה על ידי האב ,אך המנוע הרוחני היה האם .המחשבה העולה היא שהשלום והאחדות שבין איש לאשתו אפשרו לכוח האב לצאת מן הכוח אל הפועל מכוח רצון האם (אמנם הרד"ק דחה סברה זו ,כפי שהבאת בדבריך). המחשבה המנחה העולה מתוך דברי האחרונים היא שחנה הנביאה פרצה את גדרי ההלכה הרגילים בכוחה של מסירות נפש ותפילה .מעשיה אינם רק מקרה הלכתי ,אלא הם עדות לכך שכאשר האם מתחננת על פרי בטנה ,היא הופכת לשותפה פעילה בקדושתו ,מעבר לכללים היבשים. נפנה כעת אל שולחן המעשה וההנהגה ,כדי לדלות תובנות המורות לנו את הדרך בה הופכת ההלכה למעשה חי ופועם בתוך נשמת הבן והתפתחותו. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לשאלת רצף הקדושה עם הגעת הבן לגיל מצוות .הנפקא מינה למעשה ,כפי שעולה מדברי רש"י והתוספות ,היא האם נזירות שהטיל האב פוקעת מאליה כשהבן גדל ,או שמא עליו להמשיך בה אלא אם כן מחה .המחשבה המנחה היא שאם הנזירות היא "קדושת הגוף" שהנחיל האב ,היא עשויה להמשיך מכוחה המקורי; אך אם היא מדין חינוך ,הרי שעם הפיכתו לבר דעת ,האחריות עוברת לידיו .התובנה למעשה היא החשיבות של הכנת הילד לקראת קבלת עול מצוות מתוך רצון ובחירה ,ולא רק מכוח הנהגת הוריו. הנפקא מינה השנייה עוסקת בגדרי החינוך המוקדם .הנפקא מינה למעשה ,לאור שיטת הקרן אורה והתוספות יום טוב ,היא שאין לאב להטיל על בנו חובות של פרישות ונזירות בטרם הגיע הילד לגיל שבו הוא מסוגל לשמור על עצמו מן הטומאה .המחשבה העולה היא שהחינוך לקדושה חייב להיות מותאם ליכולותיו הנפשיות והגופניות של הילד .המחשבה המנחה היא שחינוך שאינו "בר שמירה" עלול להחטיא את המטרה ולהכביד על נפש הבן במקום לרוממה. הנפקא מינה השלישית מתייחסת לכוחה של האם בתוך מסגרת הבית .הנפקא מינה

גם לנשמה מגיע אוכל

למעשה ,כפי שביארנו בנדרה של חנה ,היא שאף שפורמלית הסמכות להדיר מסורה לאב, הרי שהאם היא המנוע הרוחני והמחנכת העיקרית .התובנה למעשה היא שעל האם להשתמש בכוח תפילתה והנהגתה כדי לעצב את רצונו של הילד לקדושה ,ובכך "לפתות" את המציאות כך שהבן יקבל על עצמו את עול שמים באהבה .המחשבה המנחה היא שהשותפות בין ההורים היא המפתח להצלחת הנזירות והקדושה של הבן. הנפקא מינה הרביעית נוגעת למעמדם של נדרי הורים כיום .הנפקא מינה למעשה היא הזהירות הנדרשת מכל הורה בטרם יטיל על בנו התחייבויות רוחניות כבדות .המחשבה העולה היא שכמו בנזירות ,שהיא "הלכה" ייחודית ,כך בכל תחום בחיים עלינו לבחון האם אנו פועלים מתוך רצון להחיל קדושה אמיתית או שמא אנו מטילים עומס שאין הבן יכול לעמוד בו .המחשבה המנחה היא שקדושה שנזרעה ברחם ובחינוך נכון ,סופה לצמוח ולהאיר כנזירותו של שמואל הנביא. נרד כעת אל עמקי המחשבה וננסה לעמוד על סוד הקשר המטאפיזי המאפשר לאב לצקת את קדושתו לתוך הוויית בנו ,ולהבין כיצד פרישותו של היחיד הופכת למורשת דורות. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא שהנזירות אינה רק אוסף של איסורים טכניים ,אלא היא "מצב צבירה" של הנשמה .כאשר האב מדיר את בנו בנזיר ,הוא אינו פועל רק כמחוקק חיצוני המטיל חוקים על נתינו ,אלא הוא פועל כשורש המעביר חיות לענפיו .הרעיון הוא שבידי האב הופקדו המפתחות לפתיחת שערי הקדושה עבור בנו; הוא מזהה בבנו פוטנציאל של פרישות ורוממות ,ובכוח הדיבור שניתן לו מהלכה למשה מסיני ,הוא מקבע את הפוטנציאל הזה והופך אותו למציאות קיימת .המחשבה העולה היא שקדושת הבן היא בעצם התפשטות של קדושת האב ,מעין המשכיות רוחנית שבה האב מבקש לראות את בנו מתעלה למדרגות שהוא עצמו ,אולי ,רק שאף אליהן. עוד מבארים ומפרשים את עומק ההבדל שבין נזירות רגילה לנזירות של קטן על ידי אביו .בנזירות רגילה ,האדם בונה את קדושתו מלמטה למעלה – הוא בוחר ,הוא נמנע ,הוא מתקדש .בנזירות הבן ,הקדושה יורדת מלמעלה למטה .האב מניח את הכתר על ראש בנו עוד בטרם ידע הבן להושיט אליו יד .הרעיון הרעיוני כאן הוא שישנם דברים בחיים הרוחניים שהם בבחינת "מתנת חינם" או "ירושת אבות" .המחשבה המנחה היא שהנזירות שהאב מחיל היא "קרקע פורייה" שבה הבן גדל; היא אינה באה לבטל את בחירתו של הבן כשיגדל ,אלא לתת לו נקודת פתיחה גבוהה יותר ,מקום של טהרה שממנו יוכל להמריא אל עבר עבודת השם האישית שלו. המחשבה העולה מהקשר לנזירות מרחם מלמדת אותנו על עוצמת ההשפעה של ההורים על הוולד .הרעיון הוא שהחינוך והקדושה אינם מתחילים בדיבור הראשון של הילד ,אלא הם נרקמים יחד עם גידי גופו .המחשבה המנחה היא שכל מחשבה של קדושה ,כל נדר וכל רצון של ההורים לייחד את בנם לשמים ,פועלים את פעולתם בתוך נשמת הילד .הנס של שמשון ושמואל מגלה לנו שהנזירות המוקדמת הזו הופכת להיות חלק מהטבע של האדם ,עד שהוא הופך לנזיר אלוקים בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.

אשנ תשרפ

לבסוף ,אנו מתבוננים בכוח של הנס והברכה הצומחים מתוך הנזירות הזו .הרעיון הוא שמי שחי בפרישות ובקדושה מכוח הנהגת הוריו ,זוכה להגנה אלוקית מיוחדת .המחשבה המנחה היא שכשם שהאב השקיע בקדושת בנו ,כך הקדוש ברוך הוא משקיע בגידולו של אותו נזיר .המחשבה העולה היא ששרשרת הדורות של הנזירות היא העדות החזקה ביותר לכך שהתורה והקדושה אינן מונחות בקרן זווית ,אלא הן מורשת חיה העוברת מאב לבן, מרחם אל עולם המעשה ,ומאדמה אל השמים. נפנה כעת אל מעמקי הנפש והמחשבה ,כדי להבין את המפגש המורכב שבין סמכות האב לבין רצונו החופשי של הבן ,וכיצד נרקם החיבור הפנימי לקדושה מאולצת שהופכת לאהובה. במישור הנפש והאדם אנו מתבוננים בתהליך הפסיכולוגי שעובר הבן הגדל לתוך מציאות של נזירות .המחשבה המנחה היא שהילד אינו חווה את הנזירות כנטל חיצוני ,אלא כחלק מהגדרת הזהות העצמית שלו .החיבור לנפש הוא ההבנה שכאשר אב מדיר את בנו ,הוא מעניק לו "מרחב מוגן" של קדושה .הילד הגדל בתוך גבולות של פרישות מפתח משמעת עצמית ותחושת שליחות מוקדמת .המחשבה העולה היא שהנפש זקוקה לעיתים למסגרת שתושת עליה מלמעלה כדי שתוכל לפתח בתוכה עוצמות של איפוק וגבורה ,כפי שראינו בשמשון הגיבור שגבורתו הפיזית הייתה שלובה בנזירותו הנפשית. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים יסוד עמוק בכוחה של המסורת המילולית. החיבור לאמונה הוא הידיעה שהדיבור של האב – "בני נזיר" – פועל בשמים ובארץ ככוח יוצר מציאות .המחשבה המנחה היא שהאמונה ב"הלכה היא בנזיר" מלמדת אותנו שהקשר בין הורים לילדים אינו רק ביולוגי או חינוכי ,אלא הוא קשר הלכתי-רוחני שיש לו השלכות מרחיקות לכת .המחשבה העולה היא שהביטחון של האב ביכולתו להקדיש את בנו נובע מהאמונה שכל נשמה שבאה לעולם מוכנה ומזומנת להתקדש ,אם רק יכוונו אותה לכך בנחישות ובקדושה. במבט על נפש המנהיג והנהגת הבית עולה שאלת האחריות הכבדה של האב .החיבור להנהגה הוא ההבנה שהסמכות להדיר את הבן דורשת מהאב דוגמה אישית וליווי צמוד. המחשבה המנחה היא שאב אינו יכול להזיר את בנו ולהישאר הוא עצמו שקוע בהנאות העולם; הנהגת הבית מחייבת שכל הבית ינשום אווירה של רוממות .המחשבה העולה היא שהנזירות של הבן היא בעצם מבחן למנהיגותו של האב – האם הוא מסוגל ליצור סביבה שבה הבן ירצה להמשיך את נדרו גם כשיהיה בר דעת ,מתוך הזדהות עמוקה עם הערכים שספג. לבסוף ,אנו מתבוננים בכוחה הטמיר של האם לעצב את הרצון הפנימי .החיבור לנפש הוא ההבנה שבעוד שהאב מחיל את הנזירות באופן חוקי ורשמי ,האם היא זו שיוצקת לתוכה את התוכן הרגשי .המחשבה המנחה היא שחנה לא רק הדירה את שמואל ,היא "הכינה" את ליבו להיות נזיר לה' .המחשבה העולה היא שהשילוב בין הכוח המגדיר של האב לבין הכוח המזין והמתפלל של האם הוא המאפשר לבן לצמוח כנזיר אלוקים ,מתוך שלמות פנימית שבה הרצון והחובה מתלכדים לאחד.

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך בירור עמקי הנפש והסמכות ההורית ,אנו מתעלים אל המדרגה המוסרית המבקשת לאזן בין כוחו של האב לעצב את בנו לבין החובה לכבד את נשמתו הייחודית של הילד. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא האחריות המוסרית הכרוכה בשימוש בסמכות .המוסר הנלמד מדין "האיש מדיר את בנו" הוא שהתורה העניקה לאב כוח כביר ,אך כוח זה אינו רישיון לכפייה ,אלא חובה של הקדשה .המחשבה המנחה היא שהאב מחויב מוסרית לבחון האם בנו אכן ראוי ומוכן למדרגת הנזירות .המצפן מכוון אותנו להבין כי המוסר היהודי דורש מההורה להיות קשוב לניגון המיוחד של נשמת בנו ,ולהשתמש בסמכותו רק כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את הגנוז בילד ,ולא כדי לבטל את אישיותו מפני רצונותיו של האב. הנדבך השני עוסק בערך המוסרי של החינוך כהכנה לחירות .המצפן המוסרי מואר באור יקרות דרך דברי רבותינו על גיל החינוך והאפשרות של הבן למחות כשיגדל .המוסר כאן הוא ההבנה שכל הנהגה הורית ,חזקה ככל תהיה ,חייבת להוביל בסופו של דבר לבחירה חופשית של הבן .המחשבה המנחה היא שהמוסר העליון מורה לנו כי תפקיד האב הוא לבנות לבנו "בית של קדושה" ,אך עליו להשאיר לבן את המפתח כדי שיפתח את הדלת בעצמו מתוך הכרה והזדהות .המצפן מורה לנו כי הצלחת המעשה המוסרי נמדדת ברגע שבו הבן הופך את נזירות האב לנזירותו שלו. הנדבך השלישי מתייחס ליושר המוסרי שבתפילת האם ובנדרה .המחשבה המנחה היא שחנה הנביאה לימדה אותנו מוסר של מסירות נפש :הזכות המוסרית להקדיש את הבן נובעת מתוך המכנות של האם לוותר על נוכחותו הקרובה למען ייעודו הנשגב .המוסר כאן הוא שהקדשת הזולת לשמים מחייבת קודם כל הקרבה עצמית של המקדיש .המצפן המוסרי מלמדנו כי אין אדם יכול לתבוע קדושה מבנו אם הוא עצמו אינו מוכן להקריב את נוחיותו ואת רגשותיו למען אותה מטרה נעלה. הנדבך הרביעי הוא האחריות הבין-דורית של העברת הקדושה .המצפן המוסרי מורה לנו כי כל דור הוא חוליה בשרשרת ,והכוח להדיר את הבן הוא בעצם הכוח לשמור על רצף הקדושה בעולם .המחשבה המנחה היא שהמוסר מחייב אותנו לא להשאיר את הדור הבא בערפל רוחני ,אלא להתוות לו דרך ברורה של טהרה .המצפן מלמדנו שהחובה המוסרית של ההורים היא להעניק לילדיהם עוגנים של קדושה בתוך סערות החיים ,בדיוק כפי שהנזירות שימשה עוגן לשמשון ולשמואל מול אתגרי דורם. מתוך בירור כוחו של האב לצקת קדושה בנשמת בנו ,אנו שבים אל עולם המעשה עם תובנות עמוקות המאירות את נתיב חיינו כהורים ,כמחנכים וכבני אדם השואפים לרוממות. הכוח לעצב את סביבת הקדושה – המחשבה המנחה היא היסוד של "הלכה היא בנזיר" המעניק לאב סמכות להדיר את בנו .התובנה ליום יום היא שהשפעתנו כהורים מתחילה הרבה לפני שהילד מבין את משמעות מעשינו .עלינו להכיר בכוח הדיבור והכוונה שלנו: כאשר אנו מייחדים את הבית לתורה ,לטהרה ולפרישות מהבל העולם ,אנו יוצרים "חלות" של קדושה בנפש הילד שתלווה אותו כעוגן פנימי בכל משברי חייו.

אשנ תשרפ

התפילה כיוצרת מציאות של נזירות – המחשבה המנחה היא נדרה של חנה שפרץ את גדרי ההלכה היבשים והפך את בנה לנזיר אלוקים בכוח דמעותיה .התובנה ליום יום היא שלאם יש כוח טמיר לשנות את גורל ילדיה .גם במקום שבו נראה שאין סמכות פורמלית ,הלב המתפלל והשאיפה העמוקה של האם לראות את בנה מתקדש ,הם המנוע האמיתי שהופך את החינוך להצלחה רוחנית כבירה.

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא האם אב יכול להדיר את בנו בנזירות ,וכיצד יסוד זה מוכח מפרשת השבוע ומדמויותיהם של שמשון ושמואל הנביא .בפתח הדברים הצבנו את התמיהה על כוחו של האב להטיל נדרי פרישות על בנו הקטן ,והבאנו את דברי הגמרא במסכת נזיר המגלה כי זוהי "הלכה למשה מסיני" הייחודית לנזירות. המחשבה המנחה הייתה להבין את הקשר השורשי שבין האב לבנו המאפשר העברת קדושה בבחינת ירושה רוחנית. במהלך הבירור העמקנו במחלוקת המאורות הגדולים :רבנו שלמה יצחקי ,רש"י, המלמד כי האב יכול להזיר את בנו עוד בהיותו עובר במעי אמו ,לעומת בעלי התוספות המגבילים כוח זה לגיל החינוך בלבד .דייקנו בסברא המופלאה של המנחת חינוך והקומץ המנחה על קדושת הגוף החלה על עוברים ,וראינו כיצד רבנו החיד"א והקרן אורה מחברים זאת למטרת החינוך והשמירה .ביררנו את קושיית הרד"ק על חנה הנביאה ,וביארנו דרך החתם סופר והמבי"ט כי כוחה המיוחד של האם נבע מתפילה שקדמה ליצירה ,כוח המאפשר לה להיות שותפה בהקדשת הילד לשמים. למדנו אם כן ,כי הנזירות אינה רק בחירה אישית אלא היא מורשת קדומה .הכוח שניתן לאב להדיר את בנו מלמד אותנו שקדושה אינה דבר מקרי ,אלא היא פרי של תכנון ,רצון ותפילה המתחילים עוד ברחם .הברכה והגבורה של שמשון ושמואל הן ההוכחה הניצחת לכך שכאשר הורה זורע זרעים של פרישות וטהרה בנפש בנו, הוא מעניק לו נשמה המאירה כנזיר אלוקים לדורות עולם.