43. האם הנזיר הפורש מן היין יכול להנהיג את הזימון על הכוס?

43. האם הנזיר הפורש מן היין יכול להנהיג את הזימון על הכוס? בלב סעודת המצווה ,כאשר המסובים מבקשים לחתום את סעודתם בברכת המזון ובהודיה להשם יתברך ,עולה כוס של ברכה – סמל לשמחה ולהידור מצווה .והנה ,בתוך החבורה יושב אדם שקיבל על עצמו עול נזירות ,אדם שקידש עצמו ופרש מן היין ומתנובת

43. האם הנזיר הפורש מן היין יכול להנהיג את הזימון על הכוס? בלב סעודת המצווה ,כאשר המסובים מבקשים לחתום את סעודתם בברכת המזון ובהודיה להשם יתברך ,עולה כוס של ברכה – סמל לשמחה ולהידור מצווה .והנה ,בתוך החבורה יושב אדם שקיבל על עצמו עול נזירות ,אדם שקידש עצמו ופרש מן היין ומתנובת

גם לנשמה מגיע אוכל

הגפן .האם אותו נזיר ,שריח היין וטעמו אסורים עליו באיסור גמור מן התורה ,יכול לאחוז בכוס הברכה ולהוציא את הרבים ידי חובתם? האם הקידוש העצמי של הנזיר הופך למכשול בפני קיום מצוות הזימון ,או שמא רוממותו הרוחנית היא זו שראויה להנהיג את הברכה? אנו יוצאים למסע הלכתי המשלב מעשה שהיה בקהילת בילוגראדו ,עם פלפולים עמוקים של גדולי הדורות ,החכם צבי ובנו היעב"ץ ,כדי לברר האם היין המעכב את הנזיר מעכב גם את הזימון. נפנה כעת אל המקור המקודש בתורה המניח את אבן היסוד לחומרת איסור היין בנזיר, ומשם נמשיך אל סיפור המעשה המופלא שאירע בקהילת בילוגראדו ,כפי שהעלה על הכתב רבנו צבי אשכנזי ,החכם צבי. התורה הקדושה גוזרת על הנזיר פרישות מוחלטת מכל היוצא מן הגפן (במדבר ו ,ג)" :מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" .איסור זה הוא כה חמור ,עד שהנזיר מנוע אפילו מנגיעה בטעם היין ,והדבר מעלה את השאלה המרתקת :כיצד יוכל להשתתף במצווה שהיין הוא חלק בלתי נפרד ממנה? מרן החכם צבי (שו"ת חכם צבי סימן קס"ח) מבאר ומפרש מעשה שהיה בעיניו בשנת תט"ל .הוא כתב וביאר כי בעת שהיה מסב בסעודת מצווה ,נכח שם שליח מחברון שהיה "נזיר שמשון". הוא מחדש לנו כי מתוך כבוד לאורח החשוב ,ביקשו המסובים לתת לו לזמן ולברך ברכת המזון על הכוס .אולם ,הנזיר ידע שאינו יכול לשתות מן היין ,ולכן בחר בדרך מיוחדת :הוא לא אחז בכוס בידיו ,אלא אדם אחר החזיק את הכוס ,בעוד הנזיר עצמו בירך וזימן בשם .רק לאחר גמר הברכה ,בירך האדם שאחז בכוס את ברכת הגפן ושתה ממנו. החכם צבי מבאר ומפרש כי הוא התרעם על הנהגה זו .הוא כתב וביאר "לא נכון לעשות כן" ,והחל להעלות את ספקותיו ההלכתיים :האם בכלל ניתן לברך על כוס שהמברך אינו אוחז בה? והאם אדם שאינו ראוי לשתות יכול להוציא אחרים ידי חובה בברכה התלויה בשתייה? המחשבה המנחה בדבריו היא שקיימת זיקה הדוקה בין המברך לבין הכוס ,וכי הניתוק שנוצר בגלל נזירותו של המברך פוגע בשלמות המצווה. נפנה כעת לעיין בטענותיו הנוקבות של מרן החכם צבי ,המפרק את הנהגת הנזיר לגורמים הלכתיים ובוחן את החיבור הנדרש בין המברך לבין כוס הברכה. החכם צבי מבאר ומפרש כי קיימת חובה הלכתית שהמברך עצמו יאחז בכוס .הוא כתב וביאר על פי הגמרא במסכת ברכות (דף נא עמוד א) כי ישנם עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה ,וביניהם שהמברך מקבלו בשתי ידיו ,נותנו לימין ומגביהו מן הקרקע טפח .הוא מחדש לנו שכל אלו הן חובות המוטלות על המזמן עצמו ,ואין לומר שאחיזת אחד המסובים מועילה עבור המברך .המחשבה המנחה בדבריו היא הלשון "על הכוס" ,המורה כי המברך צריך להיות סמוך ומחובר לכוס באופן פיזי ממש. עוד מבאר ומפרש החכם צבי את חומרת הדבר מצד הברכה עצמה .הוא כתב וביאר כי מי שנותנים לו כוס של ברכה ואינו מברך – מקצרים ימיו ,ומכאן שהברכה והנתינה של הכוס

אשנ תשרפ

לידי המברך שלובות זו בזו .הוא מחדש לנו שאם הנזיר אינו אוחז בכוס ,הרי שאין זו ברכת המזון "על הכוס" כדת וכדין .המחשבה העולה היא שהכוס אינה רק קישוט לסעודה ,אלא היא חלק בלתי נפרד ממעשה הזימון והברכה. בשלב הבא בוחן החכם צבי את שאלת ה"ראוי לטעימה" .הוא מבאר ומפרש כי כיוון שהנזיר אינו מחוייב ואינו רשאי לשתות מן היין ,הרי שהוא אינו יכול להוציא את המסובים ידי חובתם בברכה התלויה ביין .הוא מחדש לנו שאף אם המסובים יכולים לשתות ,המברך צריך להיות "בר חיובא" באותו מעשה .הוא כתב וביאר כי גם אם נאמר שאחד המסובים יכול לטעום ולצאת ידי חובה עבור המברך (כמו בדין תינוק ביום הכיפורים) ,הרי זה דווקא כשאין אפשרות אחרת ,אך כאן ,כשישנם מסובים אחרים שיכולים גם לברך וגם לטעום ,אין לנזיר להנהיג את הברכה. המחשבה העולה מתוך דברי החכם צבי היא שברכת המזון על הכוס היא יחידה אחת הכוללת אחיזה ,ברכה וטעימה על ידי אותו אדם או לפחות מתוך יכולת עקרונית שלו .המחשבה המנחה היא שמי שמודר מן היין מחמת נזירותו ,מודר ממילא גם מהיכולת לעמוד בראש המברכים על הכוס ,שכן חסר לו החיבור המהותי שבין הדיבור (הברכה) לבין החומר (היין). נפנה כעת אל היכל מחשבתו של הבן ,רבנו יעקב עמדין ,היעב"ץ (שו"ת שאילת יעבץ חלק ב

סימן סד) ,המעורר קושיה עצומה על דברי אביו החכם צבי ,ומאיר את הסוגיה באור נוקב של איסור תורה. רבנו יעקב עמדין מבאר ומפרש בתמיהה רבתי על דברי אביו .הוא כתב וביאר כי אין צורך בכלל בפלפולים על אחיזת הכוס או על דיני ה"ראוי לטעימה" ,שכן ישנו מחסום הלכתי מוקדם וחד משמעי .הוא מחדש לנו כי אסור מן התורה להושיט כוס יין לנזיר ,כפי שלמדנו בגמרא במסכת פסחים (דף כב עמוד ב) ובמסכת עבודה זרה (דף ו עמוד ב) ,משום איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" .המחשבה המנחה בדבריו היא שברגע שהמסובים נותנים את הכוס ליד הנזיר ,הם מכשילים אותו באיסור נגיעה והתקרבות ליין ,ולכן עצם המעשה אסור מיסודו. עוד מבאר ומפרש היעב"ץ את שאלת הזימון והצירוף .הוא מחדש לנו דמיון מרתק בין נזיר השותה יין לבין כהן האוכל תרומה .הוא כתב וביאר שכשם שזר אינו יכול להוציא כהן בברכה על אכילת תרומה (כאשר הם אוכלים יחד ורק הכהן אוכל תרומה) ,משום שאינם יכולים לאכול מאותו המאכל ,כך הנזיר והמסובים אינם נחשבים כקבוצה אחת לעניין ברכת היין. המחשבה העולה היא שברכה על הכוס דורשת "הואיל וראוי לשתות עמהם" ,ואם הנזיר מודר מהיין באופן מוחלט ,אין כאן צירוף אמיתי לברכה הספציפית הזו. המחשבה המנחה בדברי היעב"ץ היא שהנזירות יוצרת חיץ בלתי עביר .הוא מחדש לנו שגם אם נפתור את הבעיה הטכנית של אחיזת הכוס ,הרי שעצם הנתינה לנזיר היא מכשול, ועצם הברכה שלו על דבר האסור לו היא פגם בצירוף המצווה .המחשבה העולה היא שהנזיר, בקידושו העצמי ,מוציא את עצמו מהיכולת להנהיג את ברכת היין של הכלל ,שכן אין לו חלק ונחלה בכוס זו.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפנה כעת לעיין ביסוד ההלכתי של טעימת הכוס ,ונבחן האם השיתוף של שאר המסובים בטעימה יכול לרפא את מניעתו של הנזיר מלשתות ,ולהכשיר את ברכתו בדיעבד או לכתחילה. במרכז הסוגיה עומד הכלל שקבעו חז"ל כי המברך צריך שיטעום .המחשבה המנחה היא שישנו קשר בלתי ניתן לניתוק בין הברכה לבין ההנאה שבאה בעקבותיה .החכם צבי מבאר ומפרש כי על פי הגמרא במסכת עירובין ,רק במקום שבו אין ברירה אחרת ,כמו בברכת זמן ביום הכיפורים שחלה על הכוס ואין המברך יכול לטעום ,נותנים את הכוס לתינוק .הוא מחדש לנו שזהו פתרון של דוחק בלבד .המחשבה העולה היא שכאשר המברך הוא נזיר, והוא יכול היה להימנע מלברך ולתת לאחר לעשות זאת ,אין הוא יכול להסתמך לכתחילה על טעימתם של אחרים. עוד מבארים ומפרשים האחרונים את שיטת רש"י בעירובין .הוא כתב וביאר כי המצווה המובחרת היא שהמברך עצמו יטעם ,כדי שלא תהא ברכתו נראית כברכה לבטלה או כברכה שאין עמה מעשה .המחשבה המנחה היא שברכת היין שנאמרת לאחר ברכת המזון זקוקה ל"חלות" של הנאה .אם הנזיר מברך ואינו טועם ,ואחר טועם במקומו ,הרי שיש כאן פיצול בין הדיבור למעשה .החכם צבי מחדש לנו שאם אחר מברך ושותה לאחר ברכת המזון של הנזיר ,הרי שנתבטל הקשר שבין ברכת המזון לכוס ,ואין זו עוד ברכה על הכוס כלל וכלל. מנגד ,יש המנסים לבאר ולפרש כי כיוון שסוף סוף הכוס נשתית על ידי המסובים ,הרי שנתקיימה מטרת הכוס .המחשבה העולה היא שהכוס נועדה לכבד את הברכה ,ואם הציבור נהנה ממנה ,הרי שחשיבותה קיימת .אולם ,היעב"ץ מחדש לנו את החומרה שבכך .הוא כתב וביאר שגם אם הטעימה מועילה מצד דיני ברכות ,הרי שמצד דיני נזירות יש כאן פגם מוסרי והלכתי .המחשבה המנחה היא שהנזיר מציב את עצמו במצב של סתירה – הוא מנהיג ברכה על דבר שהוא עצמו רואה בו איסור ואף "חטא על הנפש" כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. המחשבה העולה מתוך בירור זה היא שהטעימה אינה רק פרט טכני ,אלא היא האישור הסופי לכך שהברכה חלה על חפץ של מצווה .עבור הנזיר ,היין אינו חפץ של מצווה אלא חפץ של איסור .המחשבה המנחה היא שהפיצול שבו הנזיר מברך והאחר טועם יוצר חסרון ב"שלימות המצווה" ,והדבר מחזק את דעת החכם צבי שהנהגה זו אינה ראויה למעשה בסעודת המצווה. נפנה כעת לעיין ביסוד ההלכתי של "ראוי לבילה" ,מושג השאוב מעולם הקורבנות והמנחות ,המלמדנו כי היכולת המעשית לבצע את המצווה היא תנאי הכרחי לתוקפה ,גם אם המעשה עצמו לא התקיים בפועל. האחרונים מבארים ומפרשים כי בברכת המזון שעל הכוס קיימת דרישה מהותית שהמברך יהיה ראוי לשתות מהיין .המחשבה המנחה היא הכלל "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ,וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו" .הוא כתב וביאר כי הנזיר ,בשל נדרו ,אינו רק "נמנע" מהשתייה ,אלא הוא "אינו ראוי" לה מצד הדין .המחשבה העולה היא שכיוון שהנזיר

אשנ תשרפ

אינו יכול לטעום מהכוס ,הרי שהכוס הופכת עבורו לחפץ שאינו בר מצווה ,וממילא אין הוא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם בברכה התלויה באותו חפץ. עוד מבארים ומפרשים האחרונים את שיטת החכם צבי בשאלת ה"בר חיובא" .הוא מחדש לנו שגם אם ברכת המזון עצמה היא חובה על הכלל ,הרי שההידור של "על הכוס" דורש שהמנהיג יהיה שותף מלא בכל חלקי המצווה .המחשבה המנחה היא שאם המברך אינו יכול לקיים את סוף המצווה – שהיא השתייה – הרי שהוא נחשב כמי שאינו מחויב בדבר לעניין זה .הוא כתב וביאר כי במצב כזה ,המזמן אינו מוציא את המסובים ידי חובתם המלאה ,שכן הברכה שלו חסרה את המרכיב המעשי של השתייה המקדשת את הדיבור. מנגד ,יש המנסים לבאר ולפרש כי כיוון שברכת המזון היא העיקר ,והכוס היא רק תוספת של כבוד ,הרי שהנזיר יכול לזמן והאחרים ישלימו את הטעימה .אולם ,היעב"ץ מחדש לנו כי הצירוף של הנזיר למסובים בברכת היין דומה למי שאינו אוכל את אותו סוג המאכל. המחשבה העולה היא שברכה על הכוס דורשת אחדות של המברכים סביב הכוס ,ואם הנזיר נמצא במעמד הלכתי שונה – של איסור גמור – הרי שאין כאן "חבורה אחת" לעניין השתייה, והדבר פוגם ביסוד הזימון על הכוס. המחשבה המנחה העולה מתוך בירור זה היא שההלכה דורשת הרמוניה בין המברך לבין המצווה .הנזיר ,בפרישותו המבורכת ,יצר לעצמו עולם שבו היין הוא מחוץ לתחום .המחשבה העולה היא שהתורה מבקשת למנוע מצב של "דו-פרצופיות" הלכתית ,שבה אדם מברך על דבר שאסור לו בתכלית .המחשבה המנחה היא שמי שאינו ראוי לטעימה מחמת איסור ,אינו יכול להוות את הציר המרכזי של ברכה המסתיימת בטעימה זו. נפנה כעת אל שולחן המעשה וההלכה הפסוקה ,כדי לדלות תובנות מעשיות המורות לנו את הדרך בין המקרה המיוחד של הנזיר לבין מצבים דומים העלולים להתרחש בכל סעודת מצווה. הנפקא מינה הראשונה עוסקת בשימוש ב"חמר מדינה" .הנפקא מינה למעשה היא שאם הנזיר נמצא במקום שבו נהוג לברך ברכת המזון על משקה חשוב שאינו יין (כמו בירה או מיץ פירות טבעי המוגדר כחמר מדינה) ,והמשקה הזה מותר לנזיר בשתייה ,הרי שכל הטענות של החכם צבי והיעב"ץ נופלות .המחשבה המנחה היא שכאן הנזיר "ראוי לטעימה" והוא יכול לאחוז בכוס ולברך עליה כדת וכדין .התובנה למעשה היא שפתרון זה מאפשר לנזיר לכבד את המסובים ולהנהיג את הזימון מבלי להיכנס לספקות ההלכתיים של איסור יין. הנפקא מינה השנייה נוגעת לאדם שאינו שותה יין מטעמי בריאות או רגישות (אלרגיה) ,אך אינו נזיר .הנפקא מינה למעשה היא שיש הבדל מהותי בין נזיר לבין אדם כזה .המחשבה העולה היא שלאדם שאינו שותה מטעמי בריאות אין איסור חפצא על היין ,והוא נחשב עקרונית כ"ראוי לטעימה" .עם זאת ,לכתחילה עדיף שמי שיכול לטעום בעצמו יברך. התובנה למעשה היא שבשעת הדחק ,אדם כזה יכול לזמן על הכוס והמסובים יטעמו עבורו, אך בנזיר ,בגלל איסור "לפני עיוור" והחיץ ההלכתי של נדרו ,הדבר חמור בהרבה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנפקא מינה השלישית עוסקת בהנהגת "לפני עיוור" בסעודות חברים .הנפקא מינה למעשה ,כפי שחידש היעב"ץ ,היא שיש להיזהר מאוד שלא להושיט כוס יין למי שחשוד שאינו מברך ,ובוודאי למי שנזיר או מי שנדר מהיין .המחשבה המנחה היא שהכבוד שחולקים לאורח בנתינת הכוס לזימון אינו יכול לבוא על חשבון איסורי תורה .התובנה למעשה היא שעל בעל הבית והמסובים להיות ערים למצבם ההלכתי של המשתתפים לפני שמציעים להם להנהיג את הברכה על הכוס. הנפקא מינה הרביעית מתייחסת לדין אחיזת הכוס על ידי אחר .הנפקא מינה למעשה היא שאין לסמוך על הנהגת אותו נזיר מבילוגראדו שאחר יחזיק את הכוס עבור המזמן .המחשבה המנחה היא שפסקו של החכם צבי התקבל להלכה ,ולפיו המברך צריך להיות זה שאוחז ומגביה את הכוס .התובנה למעשה היא שאם המזמן אינו יכול לאחוז בכוס מסיבה כלשהי, עדיף שלא יברך על הכוס כלל מאשר שיברך כשהכוס ביד אחר ,כדי לקיים את המצווה כתיקונה "על הכוס" כפשוטו. נפנה כעת להרחיב את היריעה במחשבה המוסרית והרעיונית ,העולה מתוך הוויכוח ההלכתי שבין החכם צבי לבנו היעבץ ,וננסה להבין את עומק היחס שבין כבוד האדם לבין דקדוק הדין. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא האיזון העדין שבין הרצון לחלוק כבוד לאורח לבין המחויבות לאמת ההלכתית .במעשה בבילוגראדו ראינו כי המסובים ,מתוך חום לב והערכה לנזיר השליח מחברון ,ביקשו לתת לו את כוס הברכה .הרעיון הוא שלעיתים המידות הטובות והרצון להיטיב עם הזולת עלולים להוביל לטעות הלכתית .המחשבה העולה היא שהכבוד האמיתי שאנו חולקים לאדם אינו בא לידי ביטוי בנתינת תפקיד שאינו הולם את מצבו ההלכתי ,אלא דווקא בהבנת גדריו המיוחדים ובמציאת הדרך לכבדו מבלי להכשילו או להוציא תקלה תחת ידינו. עוד מבארים ומפרשים את סוד איסור "לפני עיוור" במובנו העמוק .הרעיון הוא שכל אדם מישראל ערב לחברו ,והערבות הזו מתבטאת לא רק בסיוע גשמי ,אלא בעיקר בשמירה על שלמותו הרוחנית של הזולת .כאשר היעבץ מתרעם על נתינת הכוס לנזיר ,הוא מחדש לנו שהאהבה והכבוד שאנו רוחשים לאדם צריכים לכלול גם את האחריות שלא להעמידו בניסיון .המחשבה המנחה היא שחברות אמת וקהילתיות בריאה נמדדות ביכולת של המסובים להכיר באיסוריו של הנזיר ולכבד את פרישותו ,במקום לנסות "לעקוף" אותה בדרכים שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הצרופה. הרעיון הרעיוני כאן נוגע גם למהותה של המצווה הציבורית .המחשבה העולה היא שברכת המזון בזימון על הכוס אינה רק מעשה אישי של המברך ,אלא היא ביטוי לאחדות החבורה. כאשר המזמן הוא נזיר שאינו יכול להשתתף בשתייה ,נוצר סדק באותה אחדות .המחשבה המנחה היא שהציבור זקוק למנהיג שיוכל לייצג אותם בכל חלקי המצווה – מהאחיזה ועד הטעימה .המחשבה העולה היא שהנהגת הברכה צריכה לשקף את היכולת של כל

אשנ תשרפ

המשתתפים להתחבר אל המעשה המצווה ,ואם המנהיג מודר מחלק ממנו ,הרי שחסר משהו בשלמות הציבורית של ההודיה. לבסוף ,אנו מתבוננים בערכו של הוויתור למען ההלכה .המחשבה המנחה היא שהנזיר, בסירובו לאחוז בכוס ,גילה עוז רוח רוחני .הרעיון הוא שלפעמים המעשה המוסרי העילאי הוא דווקא הוויתור על הכבוד המוצע לנו ,כדי לשמור על גדרי הקדושה והפרישות שקיבלנו על עצמנו .המחשבה העולה היא שגם אם המסובים טעו ברצונם לכבדו ,הנזיר ובעקבותיו החכם צבי ,מלמדים אותנו שהאמת ההלכתית היא היא המקור לכבוד האמיתי של האדם מישראל ,וכי אין יופי גדול יותר ממעשה מצווה הנעשה בדקדוק ובתום לב. נפנה כעת להעמיק במחשבה על אודות הקשר הסמוי והדק שבין עבודת הנזיר לבין עבודת המזבח ,וכיצד רגעי הזימון בסעודה הופכים למעין הקרבת קורבן אישי על מזבח ההלכה והאמת. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא ששולחנו של אדם דומה למזבח .החיבור לנפש הוא ההכרה בכך שכשם שעל המזבח הוקרבו יין וסולת ,כך בסעודת המצווה היין הופך לחלק מהעבודה שבלב .הנזיר ,אשר קדושתו הושוותה לקדושת המזבח בפרישותו ,מוצא עצמו במתח פנימי :הרצון לכבד את המסובים מול החובה לשמור על נדרו .המחשבה העולה היא שהוויתור של הנזיר על הנהגת הזימון – ועל הכבוד הנלווה אליה – הוא בעצמו סוג של "קורבן" רוחני .זוהי עבודה פנימית שבה האדם מקריב את רצונו להיות במרכז ,למען הנאמנות המוחלטת לגדרי השמיים. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים יסוד עמוק במושג של "צמצום" .החיבור לאמונה הוא הידיעה שהשכינה שורה לא רק בהרחבה ובכבוד ,אלא דווקא במקום שבו האדם יודע לסגת ולצמצם את נוכחותו .המחשבה המנחה היא שהנזיר בבילוגראדו ,בסירובו לאחוז בכוס ,גילה אמונה עמוקה בכך שרצון השם אינו נמדד ביופי החיצוני של הטקס, אלא בנאמנות לפרטי ההלכה .המחשבה העולה היא שהנהגת השם בעולם דורשת מאיתנו לעיתים להיות "נזירים" מהכבוד המדומה ,כדי לזכות בקדושה האמיתית שנובעת מציות לצו האלוקי מבלי לעקם את הדין. במבט על נפש המנהיג והנהגת הבית עולה שאלת הדוגמה האישית .החיבור להנהגה הוא ההבנה שמנהיג אמיתי ,כמו הנזיר השליח מחברון ,אינו מחפש את התפקיד אלא את האמת. המחשבה המנחה היא שבעל הבית המארח צריך ללמוד מכך כיצד להנהיג את סעודתו בתבונה וברגישות .המחשבה העולה היא שהנהגת הבית דורשת מאיתנו להכיר בייחודיות של כל אחד מהמסובים ,ולא לכפות עליהם תפקידים שאינם הולמים את מצבם הרוחני או ההלכתי .הכבוד האמיתי בהנהגת הבית הוא יצירת מרחב שבו כל אדם יכול לעבוד את השם לפי דרכו ונדריו ,מבלי להרגיש חריג או מוכשל. לבסוף ,אנו מתבוננים בכוחה של השתיקה והנסיגה .החיבור לנפש הוא ההבנה שישנה קדושה גדולה ביכולת לומר "איני ראוי" או "איני יכול" .המחשבה המנחה היא שהנזיר המלמד

גם לנשמה מגיע אוכל

אותנו פרישות מהיין ,מלמד אותנו בסיפור זה גם פרישות מהצורך באישור חברתי על חשבון דקדוק הדין .המחשבה העולה היא שהוויתור על כוס הברכה לטובת האמת ההלכתי של החכם צבי ,הוא הזימון המפואר ביותר שיכול אדם לעשות – זימון שבו הוא מזמין את השכינה לשרות בינינו מתוך אמת ושלום. נפנה כעת לחתום את מסענו העיוני בהתבוננות על המצפן המוסרי ,המורה לנו את הדרך בהתנהלות שבין אדם לחברו בתוך היכלה של ההלכה. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא האחריות ההדדית במניעת תקלה .המוסר הנלמד משיטת היעב"ץ הוא שהחובה המוסרית שלא להכשיל את הזולת ב"לפני עיוור" קודמת לכל גינוני כבוד ונימוס .המחשבה המנחה היא שאדם המציע לחברו תפקיד דתי שאינו הולם את מצבו ההלכתי ,עושה זאת לעיתים מחוסר תשומת לב ,אך המוסר תובע מאיתנו ערנות. המצפן מכוון אותנו להבין כי המעשה המוסרי העילאי הוא להגן על עולמו הרוחני של הזולת, גם אם הדבר דורש מאיתנו להימנע מלחלוק לו כבוד פומבי. הנדבך השני עוסק ביושרה של המנהיג והמוזמן .המצפן המוסרי מואר באור יקרות דרך הנהגתו של הנזיר בבילוגראדו .המוסר כאן הוא האומץ המוסרי להכיר במגבלות האישיות. המחשבה המנחה היא שאדם המקבל על עצמו נדר של קדושה ופרישות ,חייב לשמור על עקביות מוסרית .המצפן מורה לנו כי אין זה מוסרי לאחוז בכוס של ברכה מתוך רצון לרצות את הבריות ,כאשר הלב והדין יודעים כי הידיים אסורות ביין זה .האמת הפנימית והנאמנות לנדר הן הבסיס לכל הנהגה מוסרית ראויה. הנדבך השלישי מתייחס לצדק שבחלוקת התפקידים בקהילה .המחשבה המנחה היא שכל מצווה צריכה להיעשות על ידי מי שראוי לה בשלמותה .המוסר כאן הוא ההבנה שאין בחיסרון היכולת של הנזיר לברך על הכוס משום פחיתות כבוד ,אלא משום הכרה בסדר הנכון של הדברים .המצפן המוסרי מלמדנו כי הצדק החברתי-דתי דורש שכל אדם יתרום את חלקו במקום שבו הוא יכול להביא לידי ביטוי את מירב השלמות ,ובמקום שבו קיימת מניעה ,עליו לפנות את המקום לאחר מתוך ענווה והשלמה. הנדבך הרביעי הוא האחריות המוסרית של הציבור כלפי היחיד המבקש להתעלות. המחשבה המנחה היא שעל החברה ליצור סביבה תומכת למי שבחר בדרך של פרישות וקדושה .המוסר תובע מאיתנו שלא להפוך את הקדושה למעמסה חברתית או למקור למבוכה הלכתית .המצפן מורה לנו כי התמיכה המוסרית בנזיר היא דווקא בהבנת הצורך שלו להתרחק מהיין ,ולא בניסיון לקרבו אליו תחת אצטלה של מצווה .בכך אנו יוצרים קהילה מוסרית המכבדת את בחירותיו הרוחניות של הפרט ושומרת על טהרתן. נחתום כעת את הבירור ההלכתי והרעיוני שבו עסקנו ,ונשוב אל שולחן החיים כשאנו מצוידים בתובנות חדשות על האחריות שבינינו לבין זולתנו ועל האמת שבהידור המצווה. כבוד הזולת מתוך אחריות רוחנית – המחשבה המנחה היא החובה שמעורר היעבץ שלא להכשיל את חברנו ביין האסור לו .התובנה ליום יום היא שהכבוד האמיתי שאנו חולקים

אשנ תשרפ

לאדם הוא להכיר בערכיו ,בגבולותיו ובנדריו .עלינו ללמוד כי רגישות מוסרית פירושה להגן על שלמותו של האחר ,ולעיתים דווקא ההימנעות מנתינת תפקיד או כיבוד היא הביטוי העמוק ביותר לאהבת ישראל ולאחריות הדדית. נאמנות לדין מול נוחות חברתית – המחשבה המנחה היא פסיקתו של החכם צבי כי הברכה והאחיזה בכוס הן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה .התובנה ליום יום היא שבקיום המצוות אין מקום לקיצורי דרך או לפתרונות של מראית עין .עלינו לשאוף לעקביות ולאמת פנימית, ולדעת כי כאשר המציאות מציבה בפנינו מניעה הלכתית ,הוויתור על הכבוד החיצוני למען נאמנות לדין הוא הוא ההידור האמיתי שמביא ברכה אל השולחן.

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא האם נזיר ,שנאסר עליו היין מן התורה ,יכול להנהיג את הזימון ולברך ברכת המזון על הכוס ,והאם פתרון של אחיזת הכוס על ידי אדם אחר מועיל במקרה זה .בפתח הדברים הצבנו את המעשה המרתק שהביא מרן החכם צבי מקהילת בילוגראדו ,על אודות נזיר שליח מחברון שביקש לזמן על הכוס מבלי לאחוז בה .המחשבה המנחה הייתה לחקור האם ניתן לנתק בין המברך לבין הכוס, והאם אדם שאינו ראוי לשתות יכול להוציא אחרים ידי חובה בברכה שהיין הוא חלק בלתי נפרד ממנה. במהלך הבירור העמקנו בדבריו הנוקבים של החכם צבי ,שכתב וביאר כי המברך חייב לאחוז בכוס בעצמו ,וכי ברכת המזון על הכוס דורשת שהמברך יהיה "בר חיובא" וראוי לטעימה .ראינו את קושייתו העצומה של בנו ,רבנו יעקב עמדין, היעבץ ,שחידש כי מעבר לשאלת האחיזה ,קיימת מניעה מוחלטת של איסור "לפני עיוור" בנתינת כוס יין לנזיר .ביארנו כי הצירוף לזימון על הכוס דורש שכל החבורה תהיה ראויה לשתות מאותו המין ,וכיוון שהנזיר מודר מהיין ,הוא אינו יכול לעמוד בראש המברכים .למדנו אם כן ,כי הנזיר ,בפרישותו המקודשת ,אינו יכול להנהיג את הזימון על כוס היין .המסקנה העולה היא שההלכה דורשת שלמות בין המעשה לדיבור ,וכי הידור המצווה אינו יכול להתקיים מתוך עקיפת הדין או הכשלת הזולת. התברר כי הדרך הראויה לנזיר היא להניח לאחרים לברך על היין ,ובכך הוא מקיים את חובת האמת שלו כלפי בוראו וכלפי הציבור ,מתוך ענווה ושמירה על קדושת נדרו.