מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש במדבר · פרשת נשא · עמ׳ 488–497

46. מדוע רק בנוסח ברכת כוהנים תיקנו חז"ל לומר "באהבה"?

46. מדוע רק בנוסח ברכת כוהנים תיקנו חז"ל לומר "באהבה"? בכל המצוות כולן מצווה גדולה לעשותן מאהבה? בבוא הכהנים להעניק לעם ישראל את מתנת השמים המקודשת ,הם פותחים בברכה המרטיטה את הלב" :וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" .אנו עומדים משתוממים ותוהים: והלא לא מצינו באף ברכת המצוות שתיקנו חז"ל להזכיר את אופן קיום המצווה בתוך מטבע

אשנ תשרפ

הברכה! האם מברכים אנו "על נטילת לולב בשמחה"? או "על כיסוי דם ביראה"? מדוע ,אם כן ,חרגה ברכת כהנים מכל השורה כולה ,עד שנעשתה המילה "באהבה" לחלק בלתי נפרד מגוף הברכה? השאלה מתעצמת לנוכח דברי הט"ז ,המלמדנו שאין דרכה של הברכה לפרט את תנאי המצווה אלא את עיקרה בלבד .מכאן עולה תהייה עמוקה :האם ייתכן שבברכת כהנים האהבה אינה רק תוספת והידור ,אלא היא היא עצם המצווה ומהותה? אנו יוצאים לברר את סוד הקשר שבין הלב האוהב של הכהן לבין הורדת השפע האלוקי ,ולגלות כיצד המילה "באהבה" הופכת את המברך לצינור חי של ברכה. נפנה ביראת כבוד אל המקור המקודש מן התורה ,המהווה את השורש למצוות נשיאת כפיים ,ונעיין בדברי רבנו הרמב"ם ומרן השולחן ערוך המלבנים את נוסח הברכה המיוחד שנתקן לכהנים. "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו ,כג)

הציווי האלוקי מורה לכהנים את עצם המעשה ,אך חז"ל והפוסקים הם שעיצבו את הכלי שדרכו עוברת הברכה – הלא היא ברכת המצוות הנאמרת קודם לכן. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק יד הלכה יב) כתב וביאר" :אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים ...וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" .הוא מחדש לנו כי נוסח זה הוא המפתח המקדים את פתיחת שערי השמיים .המחשבה המנחה בדבריו היא שהכהן אינו פועל מכוח עצמו ,אלא מכוח קדושתו של אהרן שעברה אליו בירושה ,קדושה שכל כולה ספוגה בחסד ואהבה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף יא) פסק בשפה ברורה" :כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" .הוא מבאר ומפרש כי זוהי חובה גמורה להזכיר את המילה "באהבה" ,ומכאן אנו למדים שהדבר אינו בגדר רשות או תוספת בעלמא ,אלא הוא חלק בלתי נפרד ממטבע הברכה שקבעו חכמים. רבנו אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (ס"ק יח) כתב ומבאר את מקור המילה "באהבה" על פי הזוהר הקדוש" :כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו" .הוא מחדש לנו את התנאי המוסרי המוחלט – ברכה שאינה נובעת מאהבה הדדית בין המברך למתברך ,אין לה קיום .המחשבה העולה היא שהאהבה היא התדר שעליו עוברת הברכה האלוקית ,ובלי תדר זה ,הצינור חסום. רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב (יו"ד סימן כח ס"ק ג) כתב וביאר כלל גדול בברכות המצוות, שאין דרכנו להזכיר את פרטי המצווה בברכה אלא רק את הכלל .הוא מחדש כי אם בכל זאת נכנסה המילה "באהבה" לתוך הברכה ,הרי שהיא אינה "פרט" אלא היא "גוף המצווה". המחשבה המנחה היא שכשם שבכיסוי הדם אומרים "בעפר" כי זהו גדר המצווה ,כך בברכת כהנים האהבה היא המהות המגדירה את הפעולה.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפנה כעת אל מעיינות חז"ל במדרש ובגמרא ,כדי לחשוף את השורשים העמוקים של האהבה השזורה במצוות הברכה ,ואת ההבדל שבין עשייה מתוך יראה לעשייה הנובעת ממעמקי הלב. במדרש במדבר רבה (פרשה יא פסקה ד) מובא בפירוש נוסח הברכה" :מאי מברך? אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה" .המדרש מחדש לנו כי עוד מקדמת דנא נקבעה המילה "באהבה" כחלק בלתי נפרד מהנוסח המקודש .המחשבה העולה היא שהאהבה אינה המלצה חסידית אלא היא הציווי המקורי שנמסר למשה עבור אהרן ובניו ,כחלק מהגדרת התפקיד של הכהן. בגמרא במסכת סוטה (דף לא עמוד א) אמרו חכמים" :גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" .הוא כותב ומבאר כי בעוד שהיראה יוצרת ריחוק וזהירות ,האהבה יוצרת חיבור והתמזגות .המחשבה המנחה היא שבעוד שבשאר המצוות העשייה מאהבה היא מעלה בדרגת העובד ,בברכת כהנים האהבה היא תנאי הכרחי בעצם המצווה .הכהן אינו רק "מקיים מצווה" ,אלא הוא משמש כצינור ,וצינור זה אינו יכול להעביר את השפע האלוקי אם הוא חסום בטינה או באדישות. בספרי על פרשת עקב (פרשה מא) נאמר" :כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה". הוא מבאר ומפרש כי זוהי הדרישה הכוללת מכל יהודי בכל מצווה .אולם ,המחשבה העולה מדברי הפוסקים היא שבשאר המצוות ,גם אם האדם לא הגיע למדרגת אהבה ,המצווה קיימת והברכה נאמרת .אך בברכת כהנים ,אם חסרה האהבה ,הברכה נפגמת ביסודה .הרעיון הוא שבברכה זו הכהן פועל בשמו של אהרן הכהן ,שכל מהותו הייתה אהבת הבריות ,ולכן ללא המרכיב הזה ,אין כאן "קדושתו של אהרן". ונלע"ד לבאר :מדוע באמת לא תיקנו "באהבה" בשאר המצוות למרות מעלתה? המחשבה העולה היא שבשאר המצוות המעשה הוא העיקר – האדם מניח תפילין או אוכל מצה ,והחפץ של המצווה פועל את פעולתו .אך בברכת כהנים ,המצווה אינה רק בדיבור היוצא מהפה ,אלא ב"עין הטובה" המלווה אותו .הברכה היא מפגש בין נשמות ,ובמפגש כזה ,האהבה אינה רק "אופן הביצוע" אלא היא החומר שממנו עשויה הברכה עצמה .לכן ,רק כאן חשו חכמים צורך להטמיע את האהבה בתוך נוסח הברכה ,כדי להורות לכהן שבלעדיה אין למילותיו תוקף. נפנה ביראת רוממות אל דמותו האצילית של אהרן הכהן ,כפי שהיא מצטיירת בדברי רבותינו הראשונים ,כדי להבין את המורשת הרוחנית שהנחיל לבניו ואת השפעתה על מהות הברכה הנאמרת באהבה. במשנה במסכת אבות (פרק א משנה יב) מובא" :הוי מתלמידיו של אהרן ,אוהב שלום ורודף שלום ,אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" .התנא מחדש לנו כי אישיותו של אהרן לא הייתה רק אוסף של מידות טובות ,אלא מהות אחת של אהבה שביקשה לחבר בין שמיים לארץ ובין אדם לחברו .המחשבה המנחה היא שהכהונה אינה רק תואר של שררה ,אלא היא מחויבות עמוקה לטובתו של כל יחיד ויחיד בעם ישראל.

אשנ תשרפ

רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) כתב וביאר את עומק הנהגתו של אהרן" :אהרן ע"ה כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע ...היה מרבה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי אילו היה יודע אהרון צפון לבי ורע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב" .הוא מחדש לנו יסוד עצום בנפש האדם – כוחה של הציפייה החיובית .המחשבה העולה היא שאהרן לא אהב את הבריות "למרות" חסרונותיהם, אלא הוא ראה בהם את הטוב הגנוז והתייחס אליו כאל המציאות היחידה .האהבה הזו יצרה אצל הזולת רצון פנימי להפוך להיות הצדיק שאהרן רואה בו. ונלע"ד לבאר :הנהגת אהרן מלמדת אותנו שהאהבה היא כלי עבודה חינוכי ורוחני .כאשר אהרן הקרין לסובביו שהם אנשים כשרים ,הוא לא רק "חייך" אליהם ,אלא הוא עורר בהם את הדימוי העצמי הטוב שהיה קבור תחת שכבות של חטא .המחשבה המנחה היא שזוהי בדיוק מהותה של הברכה – היכולת לראות את הטוב שבשני ולתת לו תוקף .לכן ,כאשר הכהן מברך "באהבה" ,הוא ממשיך את דרכו של זקנו אהרן; הוא מביט בעם ישראל בעין טובה כזו שגורמת להם להרגיש ראויים לברכת השם ,ובכך הוא פותח את ליבם לחזור למוטב ולהיות כלי ראוי לשפע. עוד כתב ומבאר רבנו עובדיה מברטנורא (אבות א ,יב) כי אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו מתוך אהבת הבריות .הוא מחדש לנו שהאהבה של אהרן הייתה מעשית ופעילה ,ולא רק רגש מופשט .המחשבה העולה היא שברכת הכהנים היא השיא של אותה עשיית שלום – "וישם לך שלום" – וזהו השלום הגדול ביותר ,שבו האדם שלם עם קונו ועם עצמו .רק מי שמלא באהבת הבריות יכול להשכין שלום כזה ביניהם לבין אביהם שבשמיים. נפנה כעת אל היכלם של גדולי האחרונים ,המעמיקים לחקור את גדרי המצוות ושואלים בעוז מדוע חרגו חז"ל ממטבע הברכות הרגיל והטביעו את חותם האהבה דווקא בברכת הכהנים. רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב (יו"ד סימן כח ס"ק ג) כתב וביאר את הכלל היסודי בכל ברכות המצוות" :לא מצינו בשום מקום שמזכירים פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל". הוא מקשה על הדין המצריך לומר בכיסוי הדם "בעפר" ,ומבאר כי שם הצורך נובע מהרצון להורות על שתי המצוות הכלולות בו .אולם ,בדבריו על הלכות הכשר כלים (יו"ד סימן קכ ס"ק ה) הוא דוחה את הצורך להזכיר "כלי מתכת" בברכה ,שכן אין דרך הברכה לפרט את התנאים .המחשבה העולה מדבריו מעצימה את התמיהה על ברכת הכהנים :אם האהבה היא רק תנאי או הכנה ,מדוע היא נזכרת? מכאן הוא מחדש לנו יסוד עצום – אם האהבה מוזכרת בברכה ,פירושו של דבר שאין היא "פרט" צדדי ,אלא היא היא מהות המצווה ועיקרה. רבנו אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (או"ח סימן קכח ס"ק יח) כתב ומבאר כי האהבה היא תנאי המעכב את המצווה .הוא מחדש כי אם הכהן שונא את הציבור או שהציבור שונא אותו ,אין הוא רשאי לשאת כפיו .המחשבה המנחה בדבריו היא שברכה הנאמרת ללא

גם לנשמה מגיע אוכל

אהבה אינה רק "חסרה" ,אלא היא עלולה להיות חלילה ברכה שאין בה ממש .האהבה היא הכלי המחזיק את הברכה ,וכשהכלי שבור ,הברכה נשפכת לחוץ. בספר כה תברכו (מערכת האלף סימן ב) כתב וביאר את התמיהה הגדולה" :ועתה נשאר לנו להבין אומרו באהבה ,דלכאורה נראה דלא שייך לומר תיבת באהבה ,דהרי כל הברכות שמברכים על כל מצוות שבתורה לא מצינו באחת מהנה שתיקנו באהבה ,ומאי שנא מצוה זאת משאר מצוות" .הוא מחדש לנו את הצורך בהסבר מיוחד המבדיל בין ברכה זו ,שכל כולה התקשרות בין הכהן לעם ,לבין שאר מצוות שהן חובה אישית של האדם כלפי בוראו. ונלע"ד לבאר את דברי הט"ז :המחשבה העולה היא שבשאר המצוות ,כגון טבילת כלים או שחיטה ,הפעולה הטכנית היא המייצרת את המציאות ההלכתית – הכלי נטבל והבהמה נשחטה .אולם בברכת כהנים ,הדיבור כשלעצמו אינו "מייצר" ברכה אם אין מאחוריו רצון להשפיע טוב .האהבה בברכת כהנים היא כמו "הכוונה" בשאר המצוות ,אלא שכאן חרגו חכמים ודרשו להוציא את הכוונה מהכוח אל הפועל בדיבור המפורש של הברכה .המחשבה המנחה היא שהכהן חייב להכריז על אהבתו כדי להפוך את עצמו לצינור פתוח ,ובלי ההכרזה הזו בתוך הברכה ,המצווה אינה מוגדרת כ"ברכת כהנים" אלא כדיבור בעלמא. נפנה כעת אל היכלם של גדולי הדורות ,המאירים את עינינו בביאור נפלא המיישב את כל הקושיות ,ומגלים לנו כיצד האהבה הופכת את הכהן לשליח נאמן המגלה לישראל את יוקר מעלתם בעיני בוראם. רבנו הריטב"א בחידושיו למסכת סוטה כתב ומבאר כי עיקר עניין הברכה הוא "עין טובה". הוא מחדש לנו שהכהן אינו רק מעביר מילים ,אלא הוא צריך להעניק את הברכה מתוך חפץ לב גמור .המחשבה המנחה היא שהברכה זקוקה לכלי קיבול ,והאהבה של הכהן היא זו שיוצרת את החיבור שדרכו השפע יכול לזרום אל העם. ונלע"ד לבאר את עומק הדברים :במצוות ברכת כהנים קיים רובד נוסף ,עמוק יותר ,אשר הוא המשפיע ברכה על עם ישראל .כאשר הכהן מברך את בני ישראל "יברכך ה' וישמרך", הוא בעצם אומר להם שהם ראויים לברכת ה' ,לשמירתו ולהארת פניו .הוא אינו מבטא בכך רק את רחשי לבו הפרטיים ,אלא הוא שליח השם לומר להם שהם ראויים בעיניו לזכות בשפע האלוקי .בעצם ברכתו של הכהן מתגלה רצון ה' להשפיע טוב על ישראל .המחשבה העולה היא שהכהן פועל כאן כפי שפעל אהרן זקנו – הוא מביט בעם ישראל במבט של אהבה המגלה את הטוב שבהם ,ובכך הוא הופך אותם לכלים ראויים לקבלת הברכה מהקדוש ברוך הוא. עוד נלע"ד לבאר כי כאשר עם ישראל שומעים מהכהנים שהשם יתברך מבקש להעניק להם את ברכתו ,הם מיטיבים את דרכיהם .המחשבה המנחה היא שעל ידי ברכת כהנים, ישראל נוכחים לדעת כי בעיני ה' הריהם טובים וישרים הראויים לנחול את כל הטוב שהוא מעניק להולכים בדרכיו .דבר זה משפיע עלינו כמו שמשפיעה עינו הטובה של אהרון לקרב את הבריות לתורה ולעבודת השם .המחשבה העולה היא שהברכה פועלת בשני מישורים: הן מעצם התקרבותם של ישראל לה' מתוך תחושת חביבות ,והן בכך שמחמת קרבתם זו הם זוכים בשפע של טובה.

אשנ תשרפ

מכאן מבארים ומפרשים מדוע דווקא הכהנים נבחרו למשימה זו .אין מתאימים מבניו של אהרון ,אשר נתייחד בראיית הטוב ,לברך את ישראל .המחשבה המנחה היא שהברכה יכולה להיכנס אל הלב רק כשהיא יוצאת מפי מי שאוהב את הבריות באמת .לכן הדגישו חז"ל את המילה "באהבה" בתוך הברכה – כדי להורות שזוהי ליבת המצווה .הכהן חייב לעורר בעצמו את האהבה הזו כדי שיוכל למלא את תפקידו כשליח המראה לישראל את פניו המאירות של הבורא. נפנה כעת לתרגם את יסוד האהבה אל עולם המעשה ,ונבחן כיצד הדרישה לברך "באהבה" מעצבת את גדרי המצווה ואת המציאות בבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לכהן השרוי במחלוקת עם הציבור או עם יחיד בקהילה. הנפקא מינה למעשה היא פסיקת המגן אברהם שכהן ששונא את הקהל או שהקהל שונא אותו ,אסור לו לשאת כפיו .המחשבה המנחה היא שמאחר והאהבה היא גוף המצווה ,הרי שבמקום שישנה איבה ,הברכה הופכת להיות חלילה כעין קטרוג .התובנה למעשה היא שעל הכהן מוטלת חובה גמורה להסיר כל טינה מליבו קודם שיעלה לדוכן ,שכן ללא הרגשת האהבה ,המילים "באהבה" שהוא מוציא מפיו בברכת המצוות נראות כדובר שקרים לפני המקום. הנפקא מינה השנייה עוסקת בנוסח הברכה ובכוונה הנדרשת בה .הנפקא מינה למעשה היא שאם הכהן דילג על המילה "באהבה" בברכת המצוות ,יש אומרים שעליו לחזור ולברך .המחשבה העולה היא שאין זו רק תוספת שבח ,אלא זהו תנאי מעכב במטבע שטבעו חכמים .התובנה למעשה היא שהכהן צריך לעצור לרגע קודם הברכה ,לעורר בליבו את זכר אהבת אהרן הכהן לכל אדם ,ורק מתוך התעוררות זו להוציא את המילים מפיו ,כדי שהברכה תחול כדת וכדין. הנפקא מינה השלישית מתייחסת לדין "טוב עין הוא יבורך" .הנפקא מינה למעשה היא שאין ממנים כהן שיש לו עינא בישא או שהוא קמצן וצר עין לעלות לדוכן במקום שיש ברירה .המחשבה המנחה היא שהשפע האלוקי זקוק לצינור של נדיבות ועין טובה כדי לעבור לעולם .התובנה למעשה היא שהקהל צריך להשתדל שהמברכים יהיו אנשים שנוחים לבריות ואהובים על הציבור ,שכן ככל שהאהבה בין המברך למתברך גדולה יותר ,כך גדלה היכולת של הברכה לפעול את פעולתה בלב השומעים. ונלע"ד נפקא מינה נוספת בעומק העניין :המחשבה העולה היא שדווקא בגלל שהאהבה היא עיקר המצווה ,הרי שגם אם הכהן מרגיש שאינו במדרגת אהבה מושלמת ,עצם אמירת המילה "באהבה" בברכה צריכה לעורר בו את האהבה הזו .המחשבה המנחה היא ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" ,וההכרזה המפורשת בברכה היא כלי שנועד לעזור לכהן למצוא בתוך נפשו את נקודת החיבור לישראל .התובנה למעשה היא שהכהן לא צריך לחכות עד שיהיה "אוהב מושלם" כדי לעלות לדוכן ,אלא עצם העלייה והברכה בנוסח זה הן אלו שבונות בו את אישיותו של אהרן הכהן. נפנה כעת להעמיק בעומק המחשבה הרעיונית ,ונבקש להבין מהו טיבה של אותה אהבה אשר חכמים ראו בה את נשמתה של ברכת הכהנים ,וכיצד היא פועלת ככוח רוחני המשנה את המציאות.

גם לנשמה מגיע אוכל

המחשבה המנחה בהרחבה זו היא ההבחנה בין אהבה כרגש אנושי חולף לבין אהבה כמהות רוחנית יצוקה .בעוד שאהבה רגשית תלויה במצב רוחו של האדם או במידותיו של הזולת, האהבה הנדרשת מהכהן היא אהבה מוחלטת ,הנובעת מהכרה בערכו המקודש של כל יהודי באשר הוא .המחשבה העולה היא שהמילה "באהבה" בברכה אינה תיאור של הרגש שבלב הכהן באותו רגע ,אלא היא הפעלה של כוח רוחני – הכהן מחליט להביט על עם ישראל דרך "משקפיים של אהבה" ,ובכך הוא חושף את הפוטנציאל הגנוז בתוכם .הרעיון הוא שהאהבה היא כוח המגלה את המציאות האמיתית ,שכן רק מתוך אהבה ניתן לראות את היופי והקדושה שנסתרים לעיתים תחת מעטה של חולשה או חטא. ונלע"ד לבאר :עומק המושג אהבה בברכה הוא היכולת של הכהן לבטל את ה"אני" הפרטי שלו ולהפוך לחלק מכלל ישראל .המחשבה המנחה היא שברגע שהכהן מברך באהבה ,הוא מסיר את כל המחיצות המפרידות בינו לבין הציבור .המחשבה העולה היא שהאהבה פועלת כמו אור – היא מאירה את הנקודות החשוכות בנפש המתברך וגורמת לו להאמין בעצמו. כאשר אדם מרגיש שאוהבים אותו אהבה ללא תנאי ,כפי שאהב אהרן הכהן ,נפתח בו המקום שרוצה להיטיב ולתקן .לכן ,האהבה היא ה"מדיום" שדרכו עוברת הברכה; הברכה אינה רק מילים של שפע ,אלא היא חוויה של קבלה והערכה המאפשרת לשפע לחול על האדם. עוד מבארים ומפרשים כי האהבה היא הכוח המאחד את המברך עם מקור הברכה. המחשבה המנחה היא שהקדוש ברוך הוא הוא מקור האהבה בעולם ,וכאשר הכהן מתמלא באהבה לישראל ,הוא נמצא בהשוואת צורה לבוראו .המחשבה העולה היא שדווקא דרך המידה הזו נוצרת הצינוריות הנקייה ביותר בין שמיים לארץ .הרעיון הוא שהאהבה אינה רק "אמצעי" להעברת הברכה ,אלא היא הברכה עצמה – החיבור המחודש בין הבנים לאביהם שבשמיים דרך מבטו האוהב של הכהן. לבסוף ,נתבונן בסוד ה"עין הטובה" .המחשבה המנחה היא שאהבה היא הבחירה להתמקד בטוב ולהתעלם מהרע .המחשבה העולה היא שכאשר הכהן מברך באהבה ,הוא בעצם "בורא" עבור המתברכים מציאות חדשה שבה הם ראויים לכל טוב .זהו כוחה של הברכה – לא רק לאחל שיהיה טוב ,אלא לגלות שהטוב כבר קיים ורק מחכה להתגלות .האהבה היא המפתח שפותח את השערים הללו ,ובלי המפתח הזה ,גם המילים הנשגבות ביותר נותרות סגורות מחוץ ללב. נפנה כעת להעמיק במבט רחב אל עבר השחקים ,ולראות כיצד המחשבה על הברכה הנאמנת באהבה משקפת את הנהגת השם בעולמו ואת השותפות המופלאה שנתן לאדם במעשה המרכבה של השפעת הטוב. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא הקשר שבין הנהגת השם באהבה לבין תפקיד הכהן כצינור .החיבור לנפש הוא ההבנה כי האהבה שבלב הכהן היא השתקפות של האהבה האינסופית שרוחש הבורא לבניו .המחשבה העולה היא שהקדוש ברוך הוא ,כביכול" ,מצמצם" את אהבתו הגדולה לתוך ליבו של בשר ודם ,כדי שהברכה תגיע אל העם בצורה אנושית ומוחשית .כאשר הכהן מברך באהבה ,הוא אינו פועל כיישות נפרדת ,אלא הוא הופך להיות

אשנ תשרפ

כלי שדרכו האמון האלוקי בישראל מתגלה .המחשבה המנחה היא שהבורא מאמין בנו ,והוא בחר בכהנים כדי להזכיר לנו את האמון הזה פעם אחר פעם ,באהבה שאינה תלויה בדבר. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים יסוד עמוק של שותפות האדם בתיקון עולם. החיבור לאמונה הוא הידיעה כי השם יתברך חפץ לברך את עמו ,אך הוא קבע שהברכה תעבור דרך "שער" של אהבה אנושית .המחשבה המנחה היא שזהו סוד ה"צמצום" – הבורא ממתין לכהן שיעורר את אהבתו למטה ,כדי לעורר את מקור הברכה למעלה .המחשבה העולה היא שהנהגת השם פועלת במידה כנגד מידה :ככל שהכהן מגדיל את כלי הקיבול של אהבתו לקהל ,כך הוא מאפשר לשפע אלוקי גדול יותר לרדת לעולם .האמונה מלמדת אותנו שהאדם הוא שותף פעיל בהורדת השכינה ,וכי המילה "באהבה" היא התדר שבו מתאחדים הרצון העליון והרצון התחתון. במבט על נפש המנהיג והנהגת הבית עולה שאלת האחריות של המשפיע .החיבור להנהגה הוא ההכרה בכך שכל השפעה אמיתית חייבת להתחיל בחיבור רגשי עמוק .המחשבה המנחה היא שמנהיג או הורה המבקשים להעניק "ברכה" ודרך חיים לדור הבא ,חייבים להקדים לכך את חותם האהבה .המחשבה העולה היא שהנהגת הבית דורשת מאיתנו להיות כ"כהנים" קטנים – לראות את הטוב בילדינו ובבני ביתנו ,ולהקרין להם שהם ראויים לשפע ולצמיחה. המנהיג שבנפש הוא זה שמבין שדברי תוכחה או הדרכה ללא "באהבה" עלולים להידחות, אך דברים היוצאים מלב אוהב ועין טובה מתקבלים והופכים לחלק מאישיותו של המקבל. לבסוף ,אנו מתבוננים בערך של האמון ככוח מחיה .החיבור לנפש הוא ההבנה כי הברכה באהבה מעניקה לאדם את ה"זכות לקיום" .המחשבה המנחה היא שרבים מאיתנו מסתובבים עם ספקות פנימיים לגבי ערכנו ,והברכה המהדהדת בבית הכנסת באהבה גלויה היא התשובה האלוקית לספקות אלו .המחשבה העולה היא שהכהן ,בשליחות השם ,מעניק לנו את הביטחון שאנו אהובים ורצויים .זהו המרפא הגדול ביותר לנפש – הידיעה שיש מי שמביט עלינו בעין טובה ומברך אותנו מתוך חיבור גמור ,ובכך הוא מעניק לנו את הכוח להמשיך ולהשתפר מתוך שמחה ולא מתוך פחד. נפנה כעת לשרטט את קווי המתאר של המצפן המוסרי העולה מתוך הדרישה המוחלטת לברכה הנאמרת באהבה ,ונראה כיצד יסוד זה מחייב הן את המברך והן את המתברך ביושרה פנימית ובאחריות הדדית. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת היושרה של המברך להיות נאה דורש ונאה מקיים .המוסר הנלמד מהמילה "באהבה" הוא שהאדם אינו יכול לעמוד לפני הציבור ולדבר בשבחה של האהבה בעוד שליבו מלא בטינה או בפירוד .המחשבה המנחה היא שההצהרה "וצוונו לברך ...באהבה" היא בראש ובראשונה התחייבות מוסרית של הכהן כלפי עצמו וכלפי בוראו .המצפן מכוון אותנו להבין כי המעשה המוסרי תובע מאיתנו התאמה מלאה בין הדיבור החיצוני לבין המציאות הפנימית .הכהן העולה לדוכן נדרש לעשות "חשבון נפש של אהבה", ולזכך את מידותיו כך שהברכה לא תהיה מן השפה ולחוץ ,אלא ביטוי נאמן לטוב הלב שבו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנדבך השני עוסק באחריות המוסרית של הציבור להשיב אהבה למברכיו .המחשבה המנחה היא שהברכה אינה פעולה חד סטרית ,אלא היא ברית של אהבה בין הכהנים לעם. המוסר כאן הוא ההבנה שאין הציבור יכול לצפות לברכה באהבה אם הוא נוהג בזלזול או באיבה כלפי הכהנים .המצפן המוסרי מורה לנו כי במקום שבו הציבור "לא רחמין ליה" לכהן ,כדברי הזוהר ,המצווה נפגמת .מכאן עולה חובה מוסרית על הקהילה ליצור אווירה של הערכה והכרת תודה כלפי מי שמשמש כצינור לשפע האלוקי ,שכן האהבה היא כלי קיבול הדורש שני צדדים כדי להתקיים. הנדבך השלישי מתייחס לצדק שבחובה לראות את הטוב בזולת .המחשבה המנחה היא שהדרישה לברך באהבה היא בעצם דרישה מוסרית לנהוג במידת "עין טובה" כלפי כל אדם, ללא קשר למעשיו או למעמדו .המוסר כאן הוא האיסור לשפוט את המתברך בשעת הברכה. המצפן המוסרי מלמדנו כי האהבה המוסרית היא כזו שמתעלה מעל שיקולים של "מגיע לו" או "לא מגיע לו" ,ומביטה על השורש המקודש של כל יהודי .זוהי חובה מוסרית לראות בכל אדם כלי ראוי לברכה ,ובכך הכהן מחנך את עצמו ואת הציבור לראייה מוסרית נעלה יותר, שרואה את הפוטנציאל לטוב בכל אחד ואחת. הנדבך הרביעי הוא המצפן המכוון אותנו אל הענווה שבשליחות הציבורית .המחשבה המנחה היא שההכרזה על האהבה צריכה למנוע מהכהן ליפול למלכודת הגאווה או השררה. המוסר תובע מהכהן להבין שהוא רק "שליח" להעברת אהבתו של מקום ,ואין לו בעלות על הברכה .המצפן מורה לנו כי האהבה האמיתית היא אהבה המבטלת את האגו; ככל שהכהן אוהב יותר את עם ישראל ,כך הוא מרגיש קטן יותר וזכאי פחות לעמוד במעמד הנשגב הזה. זוהי האחריות המוסרית של המברך – להפוך את המעמד להזדמנות של התחברות ענווה לכלל ,מתוך ידיעה שהאהבה היא הכוח היחיד שיכול לגשר על הפער שבין האדם לאלוקיו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום המאירות את נתיבנו ומזככות את הנהגתנו בתוך עולם שבו המילים לעיתים מאבדות את נשמתן .התובנה הראשונה היא כוחו של המבט המאמין ,המלמדת אותנו כי בכל מפגש אנושי ,ובפרט בתוך הבית ועם הקרובים לנו ,עלינו להקדים את חותם האהבה לכל דבור והדרכה .נלמד מהכהנים כי הדרך היחידה לפתוח לב של אדם היא להראות לו שאנו מאמינים בטוב שבו ורואים אותו כראוי לברכה .נהפוך את ה"באהבה" למצפן יומיומי ,המזכיר לנו כי השפעה אמיתית ובת קיימא צומחת רק מתוך חיבור של חיבה ועין טובה. התובנה השנייה היא חשיבותה של היושרה בין הלב לפה .בחיי היום יום ,עלינו לזכור כי המילים שאנו מוציאים מפינו צריכות להיות מגובות ברגש פנימי אמיתי .נלמד מהדרישה המוחלטת בברכת הכהנים כי אין די במעשה טכני או בדיבור ריק ,אלא עלינו לזכך את רגשותינו כלפי הסובבים אותנו קודם שאנו מבקשים להשפיע עליהם טוב .ככל שנשכיל להפוך את האהבה לתנאי הכרחי בכל קשר ופעולה ,כך נזכה שמילותינו יתקבלו ויהפכו למקור של צמיחה ושלום.

אשנ תשרפ

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא מדוע חרגו חז"ל ממטבע הברכות הרגיל וקבעו דווקא בברכת כהנים את המילה "באהבה" כחלק בלתי נפרד מנוסח הברכה ,והלא לא מצינו כן בשאר המצוות שגם בהן המעלה לעשותן מאהבה היא גדולה. בפתח הדברים הצבנו את התמיהה על פי כללי הברכות המובאים בט"ז ובמגן אברהם ,לפיהם אין דרכה של ברכת המצוות לפרט את תנאי המצווה ואופן קיומה. תהינו מהו הייחוד של ברכת הכהנים שהפך את האהבה לפרט כה מהותי עד שהיא נזכרת בשם ומלכות קודם נשיאת הכפיים ,וביקשנו להבין את הקשר שבין הלב האוהב של בני אהרן לבין חלות הברכה האלוקית על ישראל. במהלך הבירור העמקנו בדמותו של אהרן הכהן וראינו כיצד הנהגתו ,כפי שביארו הרמב"ם והראשונים ,הייתה מבוססת על ראיית הטוב שבכל אדם וקירובו מתוך אמון במעלתו .ביארנו כי האהבה בברכת כהנים אינה רק הידור אלא היא גוף המצווה ומהותה ,שכן הכהן פועל כשליח השם להראות לישראל את פניו המאירות של הבורא .הראינו כיצד האהבה משמשת כצינור הכרחי להעברת השפע ,וכיצד היא מעוררת את המתברכים להיטיב את דרכיהם מתוך תחושת חביבות וערך עצמי. למדנו אם כן ,כי המילה "באהבה" בברכת הכהנים היא המפתח להפעלת הכוח הרוחני של המצווה .המסקנה העולה היא שברכה זו תלויה בחיבור שבין המברך למתברך ,וכי הכהנים נבחרו לתפקיד זה דווקא בשל מורשת אהרן המלמדת שעין טובה ואהבת הבריות הן הכלים היחידים שדרכם הברכה יכולה לחול .התברר כי ה"באהבה" אינו רק תיאור הרגש אלא הוא יצירת המציאות שבה עם ישראל ראוי להתברך ,ובכך נשמרת שלשלת הקדושה והשלום מימי קדם ועד עולם.

שאלות קשורות מן הסדרה

למה דווקא מי שמתרגל לתת מסוגל באמת לברך אחרים?

מה יכול שלום אמיתי בין שני אנשים לשנות בחיים שלהם?

למה שתי המילים "טעיתי, אני אחראי" יכולות לשנות את כל המשך הסיפור?

למה דווקא צעדים קטנים ועקביים בונים אנשים גדולים?