47. כהן השרוי במחלוקת ובליבו שנאה לאחד המתפללים, האם רשאי הוא לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים?

47. כהן השרוי במחלוקת ובליבו שנאה לאחד המתפללים, האם רשאי הוא לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים? את הברכה לסכנה עבורו? בפתח הדברים אנו ניצבים מול שאלה נוקבת המרעידה את אמות הסיפים של עבודת הכהונה" :כהן שיש לו שונא בבית הכנסת האם מותר לו לברך ברכת כוהנים?" .השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים בפרשת השבוע ומגלים בה את הציווי המיוחד "אמור להם" (במדבר ו ,כג) .אנו…

47. כהן השרוי במחלוקת ובליבו שנאה לאחד המתפללים, האם רשאי הוא לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים? את הברכה לסכנה עבורו? בפתח הדברים אנו ניצבים מול שאלה נוקבת המרעידה את אמות הסיפים של עבודת הכהונה" :כהן שיש לו שונא בבית הכנסת האם מותר לו לברך ברכת כוהנים?" .השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים בפרשת השבוע ומגלים בה את הציווי המיוחד "אמור להם" (במדבר ו ,כג) .אנו תוהים ,מדוע מצאו חז"ל לנכון להדגיש במטבע הברכה דווקא את המילה "באהבה"? האם אין זו דרישה מוסרית בלבד ,או שמא מדובר בעיכוב הלכתי ואף בסכנה רוחנית וגשמית? אנו יוצאים לברר האם הלב האנושי ,על משקעי האיבה שבו ,יכול

גם לנשמה מגיע אוכל

לשמש ככלי לברכת השם ,ומהו המחיר הנורא שעלול לשלם כהן המעז לברך כאשר אהבה אינה שרויה במעונו. נפנה כעת לברר את שורשי ההלכה במקורותיה המרכזיים ,שם הופכת האהבה מרגש אנושי לחובה משפטית ומציאותית המגדירה את כשרות הברכה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף יא) פסק בשפה ברורה וז"ל" :כשמחזירין פניהם כלפי העם מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה" .הוא מבאר ומפרש כי נוסח זה הוא חלק בלתי נפרד מן הברכה ,ומכאן שהתורה מסרה לכהנים לא רק את תוכן המילים אלא גם את התדר שבו הן צריכות להיאמר. רבנו אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (סימן קכח ס"ק יח) הקשה על דברי מרן, היכן מצינו בתורה שצריך לברך דווקא "באהבה"? הוא כתב ומבאר את המקור המרטיט מן הזוהר הקדוש" :נראה לי דפירושו כמו שכתוב בזוהר בפרשה ,כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יישא כפיו" .הוא מחדש לנו כי האהבה אינה "הידור מצווה" אלא תנאי סף; אם קיימת איבה בין הכהן לציבור ,השער חסום והכהן מנוע מלעמוד לפני השם. רבי שמואל הלוי קעלין בספרו מחצית השקל (שם) כתב ומבאר את כוונת המגן אברהם. הוא מפרש כי המילה "באהבה" הנאמרת בברכה באה להורות על המציאות הממשית שבין המברך למתברך .המחשבה העולה היא שהברכה אינה יכולה לחול בחלל של שנאה ,והמילים "באהבה" הן עדות שהכהן מעיד על עצמו ועל הקהל שהם שרויים בשלום .הוא מחדש כי הציווי "באהבה" אינו רק על הלב ,אלא על הקשר החי שבין הכהן לכל אחד ואחד מן הציבור. ונלע"ד לבאר :מדוע השנאה מעכבת דווקא כאן יותר מכל מצווה אחרת? המחשבה המנחה היא שברכת כהנים היא "המשכת השכינה" ,והשכינה אינה שורה אלא במקום של אחדות. כאשר הכהן שונא את הקהל ,הוא פועל כיישות נפרדת ומנותקת ,ובכך הוא מאבד את כוחו להיות "צינור" .המחשבה העולה היא שנוסח הברכה "באהבה" הוא כעין הצהרת יושרה מוסרית – הכהן מכריז כי ליבו נקי ,ורק מתוך כך הוא רשאי לגשת אל הקודש. נפנה אל המקור המקראי בפרשת השבוע ,שם טמון הרמז העמוק לחובת הלב הנדרשת מן הכהן בשעת ברכתו ,כפי שדלו רבותינו מבין אותיות התורה" .כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו ,כג) רבי יששכר בער אינשטיין בספרו באר שבע על מסכת סוטה (דף לט ע"א) כתב ומבאר את הקושי :היכן כתובה או רמוזה בתורה חובת האהבה? הוא מחדש לנו יסוד מופלא על פי המדרש :בפרשתנו כתובה המילה "אמור" בכתיב מלא ,עם האות ו' .המחשבה העולה היא שאין זה מקרה ,אלא רמז לכך שהדיבור אינו יכול להיות יבש וחיצוני. במדרש תנחומא (נשא ,אות י) וכן במדרש רבה (במדב"ר יא ד) דרשו חכמים על המילה "אמור": אמר להם הקדוש ברוך הוא לכהנים ,לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריה (בעל כורחכם) ובבהלות ,אלא תהיו מברכים בכוונת הלב כדי

אשנ תשרפ

שתשלוט הברכה בהם .הוא מבאר ומפרש כי "כוונת הלב" האמורה כאן היא היא האהבה המדוברת ,כלומר שהברכה צריכה לנבוע מרצון פנימי שלם להיטיב עם הזולת. ונלע"ד לבאר את עומק הרמז במילה "אמור" המלאה :האות ו' היא אות החיבור ,והיא מסמלת את הקשר שבין הכהן לעם .כאשר התורה כותבת "אמור" חסר ,הדיבור עלול להיות מצווה טכנית בלבד .אך כאשר היא כותבת "אמור" מלא ,היא מלמדת שהדיבור חייב להיות ספוג בחיבור פנימי .המחשבה המנחה היא שזוהי ההוכחה מפרשת השבוע – הברכה אינה חלה אלא אם הכהן פועל מתוך בחירה חופשית ואהבה ,ולא כמי שפורע חוב או עושה מלאכה שנואה עליו. מכאן אנו למדים שהמילה "באהבה" שתיקנו חכמים בברכה אינה המצאה מאוחרת ,אלא תרגום של המילה "אמור" כפי שנמסרה למשה בסיני .המחשבה העולה היא שכהן ששונא את הציבור פועל ב"אנגריה" ,ובכך הוא מחטיא את ציווי התורה לברך "בכוונת הלב". נפנה כעת לברר את חומרת הדברים המגיעה עד כדי פיקוח נפש ,כפי שמלמדים אותנו גדולי פוסקי האחרונים המזהירים מפני האש האוכלת הטמונה בברכה שאין בה אהבה. רבנו ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קכ''ח ס''ק ל''ח) כתב והזהיר כי כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור ,סכנה היא לכהן אם יישא כפיו .הוא מחדש לנו כי השנאה אינה רק עבירה שבין אדם לחברו ,אלא היא יוצרת קטרוג רוחני כה עז בשעת הברכה ,עד שהיא עלולה לפגוע בכהן עצמו .המחשבה המנחה בדבריו היא שהכהן עומד אז כצינור שבור ,והאור האלוקי העובר דרכו עלול "לשבור" את הכלי שאינו מוכן .לכן פסק כי על הכהן לצאת מבית הכנסת קודם "רצה" אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מליבו. האדמו"ר הזקן ,רבנו שניאור זלמן מלאדי ,בשולחן ערוך הרב (סימן קכח סעיף יט) כתב וביאר דברים דומים" :כהן השונא את הציבור או הציבור שונאים אותו ,סכנה היא לכהן אם ישא כפיו" .הוא מחדש לנו בלשונו הזהב כי על זה בדיוק תיקנו לברך "באהבה" ,כדי להדגיש שהאהבה היא המגן השומר על הכהן בשעת המעמד הנורא .המחשבה העולה היא שהסתפקותו של בעל התניא (במילים המוקפות סוגריים) הייתה האם עליו לצאת מהכנסת באופן אקטיבי ,אך בעצם הסכנה לא נחלק כלל. רבנו שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך (סימן ק סעיף ח) כתב ומפרש כי אמירת המילה "באהבה" נועדה בדווקא "לאפוקי" (להוציא) את המצב של שנאה .הוא מחדש כי מאחר והברכה היא עת רצון גדולה ,הרי שמי שנמצא שם עם לב מלא שנאה ,הופך את עת הרצון לעת קטרוג עבורו .המחשבה המנחה היא שהכהן חייב לבחור בין השנאה לבין הברכה ,שכן השניים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת תחת טליתו של הכהן. ונלע"ד לבאר :מדוע הסכנה היא דווקא לכהן ולא לציבור? המחשבה העולה היא שהכהן הוא המבצע את הפעולה ומכריז "באהבה" בשם ומלכות .אם ליבו בל עמו ,הרי הוא כטובל ושרץ בידו ,ומשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשקר .המחשבה המנחה היא שהקדושה

גם לנשמה מגיע אוכל

מחייבת טהרת הלב ,וכשזו חסרה ,הדין המתוח עלול לפגוע במקור השנאה .לכן ,היציאה מבית הכנסת אינה רק "בריחה" מהמצווה ,אלא היא פעולת הצלה של ממש לכהן ,המציל את נפשו מלעמוד במקום שאין הוא ראוי לו באותה שעה. נפנה כעת לעיין במעשה נורא הממחיש כי דברי חז"ל והזוהר הקדוש אינם רק בגדר חסידות או מוסר ,אלא הם מציאות רוחנית חיה וקיימת שיש להיזהר בה כגחלי אש. רבנו משה שטרנבוך בשו''ת תשובות והנהגות (כרך ה' סימן מ''ט) כתב והביא מעשה שהיה בבית הכנסת בירושלים בו התפלל יום יום .הוא מחדש לנו סיפור מצמרר על כהן אחד שהצהיר בגלוי כי הוא שונא את רב בית הכנסת .המחשבה המנחה בסיפור היא האזהרה שהופנתה אל אותו כהן שלא יישא כפיו ,בשל אותה איבה השוכנת בליבו. הוא מבאר ומפרש כי אותו כהן לעג לאזהרות ,באומרו שרב זה מותר לשנוא ושאין דברי הזוהר הקדוש אמורים במקרה כזה .המחשבה העולה מהמשך הדברים היא מטלטלת :באותו לילה ממש נפטר הכהן באופן פתאומי ,על אף שלא סבל מכל מחלה מעולם .הוא כותב כי הציבור כולו ראה בכך מופת גלוי המאמת את קדושת דברי הזוהר והפוסקים ,המזהירים מפני הסכנה שבברכת כהנים ללא אהבה. ונלע"ד לבאר את עומק המעשה :המחשבה המנחה היא שהכהן ,בביטולו את דברי חז"ל, פגם לא רק במידת האהבה אלא גם במידת האמונה והכפיפות לדעת תורה .כאשר אדם עומד לברך בשם השם מתוך עמדה של "מותר לשנוא" ,הוא הופך את הקדושה לכלי שרת עבור הפירוד .המחשבה העולה היא שהעונש המיידי והפתאומי בא ללמדנו שהדוכן אינו מקום של משחקי כבוד או דעות אישיות ,אלא הוא מקום של ביטול גמור למען הכלל. מכאן אנו למדים את האחריות הכבדה המוטלת על הכהן .המחשבה העולה היא שאין די בכך שהכהן יחשוב ששנאתו "מוצדקת" ,שכן עצם קיומה של השנאה בלב ,מכל סיבה שהיא ,מרעיל את הצינור שדרכו אמורה לעבור ברכת השם .המעשה הזה משמש כתמרור אזהרה נצחי לכל כהן העולה לדוכן ,לזכך את ליבו מכל שמץ של קפידה קודם שיפתח את פיו בברכה. נפנה כעת אל נתיבי המחשבה המיוחדים של רבותינו הראשונים ,המאירים את נוסח הברכה באור חדש ומגלים לנו זווית שונה ומרתקת על המקור לאותה אהבה נשגבת. רבנו סעדיה גאון ,בביאורו לספר המצוות כפי שההדיר ופירש הרב ירוחם פישל פערלא (עשין ,עשה טז) ,כתב ומבאר פירוש אחר לגמרי על מהות המילים "באהבה" .הוא מחדש לנו כי ייתכן והאהבה המוזכרת אינה מתייחסת רק לרגש שבין הכהן לעם ,אלא לאהבתו של הקדוש ברוך הוא למצווה זו עצמה .המחשבה המנחה היא שציווי הברכה נבע מתוך חיבה יתירה שרוחש הבורא לברכתם של בני אהרן. הוא מבאר ומפרש את דברי הגמרא במסכת סוטה (דף לט ע"א) ,שם אמר רבי יהושע בן לוי כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לברכת כהנים .רש"י שם כתב וחידש כי השם יתברך תלה את שימת שמו על ישראל בברכת הכהנים ,ולא עשאה רק לצורך ישראל אלא "צורך מקום".

אשנ תשרפ

המחשבה העולה היא שהמילים "וצוונו לברך ...באהבה" פירושן שהציווי עצמו ניתן באהבה, מתוך רצונו של השם להתחבר לעמו דרך הכהנים. ונלע"ד לבאר :לפי פירוש זה ,האהבה היא היסוד של כל המפגש הזה שבין שמיים לארץ. המחשבה המנחה היא שאם הקדוש ברוך הוא ציווה על הברכה מתוך אהבה ותאווה למעשה זה ,הרי שעל הכהן מוטלת חובה מוסרית כפול ומכופלת להיות כלי ראוי לאותה אהבה אלוקית .המחשבה העולה היא שאי אפשר להעביר "ציווי של אהבה" כאשר הלב מלא בשנאה. הכהן אינו רק מבצע הוראה ,אלא הוא שותף לרצון העליון המתאווה להיטיב ,ולכן עליו להסיר כל מחיצה של איבה כדי שלא לחסום את הרצון האלוקי המבקש לחול על ישראל. נפנה כעת לשרטט את השורה התחתונה העולה למעשה מן הבירור המעמיק ,ונראה כיצד עלינו לנהוג כאשר רגשות השנאה והאיבה דופקים על פתחי הלב בשעת נשיאת הכפיים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (חלק ב סימן קכח הערה צח) כתב ופסק להלכה כי כהן שיש לו שונאים בבית הכנסת ,או שהוא שונא את הצבור ,עליו לעשות עבודה פנימית של זיכוך המידות .הוא מחדש לנו כי עליו לעקור מליבו את השנאה כדי שיוכל לברך ברכת כהנים ולומר "באהבה" מבלי שיהיה זה דובר שקרים .המחשבה המנחה בדבריו היא שההכנה למצווה כוללת גם את תיקון הלב ,ולא רק את נטילת הידיים וחליצת הנעליים. הוא מבאר ומפרש את הדין למעשה במי שלא הצליח לעקור את השנאה :הנפקא מינה למעשה היא שאם לא עקר את שנאתו ,אין לו לעלות לדוכן .התובנה העולה היא שעליו לצאת לחוץ בעת שהשליח צבור קורא "כהנים" ,כדי שלא יתחייב בעלייה לדוכן כשאינו ראוי .המחשבה המנחה היא שעדיף לבטל את המצווה באותה שעה מאשר לעשותה באופן שיוצר קטרוג וסכנה. עוד כתב וחידש לנו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף הבחנה חשובה בין סוגי השנאה :הנפקא מינה למעשה היא שאם השונא אינו נמצא בבית הכנסת באותה שעה ,או שמי שהכהן שונא אינו נוכח ,הכהן רשאי ואף חייב לעלות לדוכן .המחשבה העולה היא שהסכנה והמניעה קיימות רק כאשר ישנו מפגש ישיר בין המברך למתברך השנוא עליו .כמו כן ,הוא מחדש כי כהן ששונא כהן אחר ,שניהם יכולים לעלות לדוכן ,שכן השנאה ביניהם אינה פוגעת באהבה הנדרשת כלפי הציבור המתברך. ולענ"ד לבאר :הדגש העיקרי כאן הוא על האחריות של הכהן כלפי כלל הקהל .המחשבה המנחה היא שהכהן מייצג את אהבת השם לכל אחד ואחד מן הציבור .כאשר ישנו שונא בקהל ,הכהן לא יכול באמת להיות שליח עבור אותו אדם ,ובכך הוא פוגם בשליחותו לכלל. ולענ"ד התובנה למעשה היא שדווקא הידיעה על הסכנה שבדבר צריכה לשמש כמנוף עבור הכהן להשכין שלום בקרבו; כשידע הכהן ששנאתו מונעת ממנו את הזכות הנשגבה של ברכת כהנים ,הוא ימהר למחול ולסלוח כדי לזכות ולהיות ממשיכו האמיתי של אהרון הכהן. נפנה כעת אל היכל המחשבה כדי להעמיק במושג הסכנה האופף את הכהן המרהיב עוז לברך בשנאה ,ונבקש להבין מדוע חוסר אהבה בלב בשר ודם הופך לאיום ממשי על קיומו הרוחני והגשמי.

גם לנשמה מגיע אוכל

המחשבה המנחה בהרחבה זו היא כי הקדושה תובעת שלמות ,וכאשר הכהן עומד על הדוכן ,הוא נמצא בנקודת חיבור דקה ועדינה בין שמים לארץ .המחשבה העולה היא שהסכנה אינה "עונש" חיצוני ,אלא תוצאה ישירה של יצירת שקר במקום של אמת מוחלטת. כאשר הכהן מוציא מפיו את המילה "באהבה" בעוד ליבו מלא באיבה ,הוא יוצר קרע פנימי בתוך נפשו .המחשבה המנחה היא שהכהן הופך את עצמו ל"צינור מעוקם"; האור האלוקי המבקש לעבור דרכו נתקל במחסום השנאה ,והלחץ הרוחני הנוצר כתוצאה מכך עלול, כביכול" ,לפוצץ" את הכלי. ולענ"ד לבאר :עומק המושג סכנה טמון בכך שהכהן פועל בשם הדין והחסד כאחד. המחשבה המנחה היא שברכת הכהנים היא רגע של "גילוי פנים" ,שבו השכינה שורה על ידי הכהנים .ולענ"ד כאשר הכהן עומד בלב חצוי – פיו דובר שלום וליבו דובר מלחמה – הוא מזמין על עצמו את מידת הדין הבוחנת כליות ולב .המחשבה העולה היא שהשקר המוסרי הזה הוא המזיק הגדול ביותר; במקום שהכהן יהיה מוגן תחת כנפי השכינה באהבה ,הוא נותר חשוף ופגיע בשל הזיוף שבמעשיו .הסכנה היא שהברכה ,שנועדה להחיות ,הופכת עבורו למשקולת של דין. עוד מבארים ומפרשים כי השנאה היא מהות של פירוד ,בעוד הברכה היא מהות של איחוד. המחשבה המנחה היא שאין הקדושה יכולה לשרות במקום של מחלוקת .המחשבה העולה היא שכהן המברך בשנאה מנסה לחבר את הקודש אל הפירוד ,וזהו דבר והיפוכו שאינו יכול להתקיים .הרעיון הוא שהסכנה מבטאת את חוסר ההתאמה המוחלט שבין המעמד הנשגב לבין המידות המקולקלות .האהבה היא ה"בידוד" המאפשר למתח הגבוה של הקדושה לעבור דרך האדם בבטחה ,ובלעדיה ,האדם נכווה מאותה אש קדושה שנועדה להאיר. לבסוף ,נתבונן במשמעות של עמידה לפני השם בלב חצוי .המחשבה המנחה היא שהברכה דורשת התמסרות מוחלטת של הכהן לטובת הכלל .המחשבה העולה היא שהשנאה נובעת מה"אגו" הפרטי של האדם ,והדוכן הוא המקום שבו האדם חייב לבטל את פרטיותו .כהן שאינו מוכן להניח את שנאתו האישית בצד ,פוגע בעצם הגדרת תפקידו כשליח ציבור. הסכנה היא שהכהן מאבד את הגנת הכלל ונשפט כאדם פרטי על כל דקדוקי מעשיו ,במעמד שבו רק זכות הרבים ואהבת ישראל יכולות להגן עליו. נפנה כעת להעמיק במבט פנימי אל נבכי הנפש ,ונבקש להבין כיצד האות ו' היתירה במילה "אמור" בפרשתנו מלמדת אותנו על חובת השלמות והאחדות הנדרשת מהאדם המבקש להיות משפיע וצינור לברכה. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא כי המילה "אמור" בכתיב מלא מסמלת אישיות שהיא "מלאה" ואינה חסרה .החיבור לנפש הוא ההבנה כי אהבה אינה רק רגש כלפי הזולת ,אלא היא הכוח המאחד את כל חלקי הנפש של המברך עצמו .המחשבה העולה היא שכהן השרוי בשנאה הוא אדם "חסר" ,שליבו ומחשבתו מפוצלים ומסוכסכים .האהבה הנדרשת בברכה היא זו המאחה את הקרעים הפנימיים; כאשר הכהן בוחר לאהוב ,הוא מחבר את רצונו האלוקי

אשנ תשרפ

עם רגשותיו האנושיים .המחשבה המנחה היא שהמילה "אמור" המלאה היא קריאה לכהן לבוא אל המצווה כשהוא שלם עם עצמו ועם עמו ,ובכך הוא הופך לכלי קיבול ראוי לשכינה. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים כי השם יתברך ,שהוא מקור השלמות ,חפץ להשרות את שכינתו דווקא במקום שיש בו אחדות .החיבור לאמונה הוא הידיעה כי השנאה היא "פירוד" לא רק בין אדם לחברו ,אלא היא יוצרת חיץ בין האדם לבוראו .המחשבה המנחה היא שהאות ו' המוספת במילה "אמור" משמשת כצינור המקשר בין עולמות עליונים לתחתונים .המחשבה העולה היא שהנהגת השם פועלת בדרך של "השתוות הצורה" – ככל שהכהן מלא באהבה המאחדת את ישראל ,כך הוא זוכה שהברכה האלוקית תזרום דרכו ללא מעצור .האמונה מלמדת אותנו שהאהבה היא התדר שבו האדם מתחבר אל האינסוף ,ובלי האות ו' של החיבור ,הברכה נותרת חסרה ומנותקת ממקורה. ולענ"ד לבאר :במבט על נפש המנהיג והנהגת הבית עולה יסוד כביר על כוחה של המילה המלאה .החיבור להנהגה הוא ההבנה כי דברי הדרכה וברכה שאין מאחוריהם לב שלם ,סופם שייאמרו ב"אנגריה" ובחוסר חשק ,וכך הם גם יתקבלו .המחשבה המנחה היא שהנהגת הבית דורשת מאיתנו להיות בבחינת "אמור להם" מלא – להעניק לסובבים אותנו תחושה שהם אהובים ללא סייג .ולענ"ד המחשבה העולה היא שכאשר הורה או מנהיג פועל מתוך "חסרון" פנימי או קפידה ,דבריו נשמעים כ"בהלות" ואינם מביאים ברכה .ולענ"ד התובנה למעשה היא ששלמות המעשה המנהיגותי תלויה ביכולת שלנו להסיר את השנאה והטינה ,ולהפוך את הדיבור שלנו למלא בתוכן של אהבה ועידוד. לבסוף ,נתבונן בערך של הברכה ככוח המאחד את הכלל .החיבור לנפש הוא ההבנה כי הברכה באהבה היא הרגע שבו ה"אני" הפרטי מתבטל אל מול ה"אנחנו" הקולקטיבי .המחשבה המנחה היא שהאהבה בברכת כהנים היא הביטוי העליון לאחריות הדדית .המחשבה העולה היא שהכהן ,על ידי ה"אמור" המלא שלו ,מעניק לכל יחיד בקהל את התחושה שהוא חלק משלם גדול יותר .זהו המרפא הגדול לפירוד הלבבות – הידיעה שיש מי שעומד מולנו ומסוגל להכיל את כולנו באהבה אחת שלמה ,ובכך הוא משרה עלינו רוח של שלום וברכה המלווה אותנו בכל מעשי ידינו. נפנה כעת אל המרחב המוסרי ,ונבקש לעמוד על גודל האחריות המוטלת על כתפיו של המברך ,אשר נדרש לזקק את אישיותו ולהפוך את הדוכן למזבח שעליו הוא מקריב את נטיות ליבו האישיות למען שלמות הכלל. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת היושרה המוחלטת של הכהן שלא להפוך את הקודש לכלי במלחמה אישית .המוסר הנלמד מהדרישה לברך "באהבה" הוא שהעמידה מול פני השכינה דורשת ניקיון כפיים ובר לבב .המחשבה המנחה היא שכהן המשתמש בזכותו לעלות לדוכן תוך שהוא נושא בליבו שנאה לאחד המתפללים ,הופך את המצווה הנשגבת למעשה של צביעות מוסרית .המצפן מכוון אותנו להבין כי המוסר תובע מאיתנו הפרדה מוחלטת בין סכסוכים אנושיים לבין שליחות אלוקית; אין זה מן הראוי להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשעה שהלב אחוז במידות של פירוד ואיבה.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנדבך השני עוסק בחובה המוסרית של הכהן ליישב סכסוכים קודם העלייה לדוכן. המחשבה המנחה היא שהציפייה מהכהן היא לא רק "להרגיש" אהבה ,אלא לפעול באופן אקטיבי להשכנת שלום .המוסר כאן הוא ההבנה שאם הכהן מזהה בליבו שנאה ,עליו להקדים ולבקש סליחה או לנסות ליישב את ההדורים עם חברו קודם המעמד .המצפן המוסרי מורה לנו כי הדרך אל הקודש עוברת דרך השלום שבין אדם לחברו .ולענ"ד התובנה העולה היא שהדרישה לברך באהבה פועלת כמניע מוסרי רב עוצמה ,המאלץ את הכהן להתעלות מעל העלבון האישי שלו כדי שלא להפסיד את הזכות לברך את ישראל. הנדבך השלישי מתייחס לצדק המוסרי הגלום בוויתור על ה"אני" .המחשבה המנחה היא שהכהן מייצג את מידת החסד בעולם ,וחסד במהותו הוא יציאה מעצמך אל הזולת .המוסר כאן הוא החובה לראות בברכת הכהנים הזדמנות לריפוי חברתי .המצפן המוסרי מלמדנו כי כאשר הכהן בוחר לעלות לדוכן למרות קשיים רגשיים ,מתוך מאמץ אמיתי לעורר אהבה, הוא מבצע מעשה מוסרי הרואי .הוא מחנך את עצמו ואת הקהל כי האהבה לכלל ישראל גדולה יותר מכל מחלוקת פרטית ,ובכך הוא מציב רף מוסרי גבוה של אחדות וסובלנות. ולענ"ד לבאר את הנדבך הרביעי והוא חובת האמת הפנימית .המחשבה המנחה היא שהמוסר אינו סובל זיוף ,ובפרט לא בעמידה לפני מלך מלכי המלכים .המחשבה העולה היא שהסכנה המוזכרת בדברי הפוסקים היא התראה מוסרית :אל תעמוד במקום שבו ליבך אינו נמצא .ולענ"ד המצפן המוסרי מורה לכהן שאם אינו מסוגל באמת ובתמים להסיר את השנאה ,המעשה המוסרי הנכון ביותר עבורו הוא הוויתור על העלייה לדוכן באותה שעה. זוהי ענווה מוסרית המכירה במגבלות הנפש ,ומעדיפה את האמת הכואבת של החיסרון על פני השקר הנוצץ של המצווה המזויפת. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המאירות את דרכנו ומזכירות לנו כי השלום והאהבה אינם רק מושגים ערטילאיים ,אלא יסודות קיומיים המשפיעים על כל צעד ושעל. התובנה הראשונה היא עוצמת השפעת הלב על המעשה; נלמד מהכהנים כי אין די בפעולה חיצונית נכונה ,אלא שהתוצאה והברכה תלויות בכוונת הלב ובניקיון הרגש .בחיינו אנו ,עלינו לזכור כי כל מילה שאנו מוציאים מהפה וכל מעשה שאנו עושים למען הזולת ,נמדדים בראש ובראשונה באהבה ובאכפתיות המושקעות בהם .ככל שנשכיל לזכך את רגשותינו ולפעול מתוך לב שלם ,כך נזכה שמעשינו ינשאו פרי ויהיו מקור של ברכה וצמיחה לנו ולסובבים אותנו. התובנה השנייה היא האחריות שביצירת מרחב של שלום .נלמד מהאזהרה הנוראה על הסכנה שבשנאה ,כי הפירוד הוא כוח הרסני הפוגע בראש ובראשונה באדם הנושא אותו בליבו .עלינו לאמץ את הנהגת הכהן ולהבין כי לעיתים עלינו להניח בצד את ה"אני" ואת משקעי העבר כדי לזכות בטוב הגדול יותר של האחדות .נהפוך את ה"אמור להם" המלא למצפן יומיומי ,המדריך אותנו לדבר עם הזולת בשפה מלאה בחיבור ובכבוד ,ובכך נהפוך גם אנו לצינורות של אור ושלום בתוך בתינו ובקהילותינו.

אשנ תשרפ

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא האם כהן השונא אדם בקהל או שהקהל שונא אותו רשאי לשאת את כפיו ,ומהו המקור בפרשת השבוע לחובת האהבה המוחלטת בברכה זו .בפתח הדברים הצבנו את התמיהה על כוחה של השנאה לעכב את הברכה ואף להפוך אותה לסכנה לכהן .חקרנו את פסיקת מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך שקבע את המילה "באהבה" כחלק מהברכה ,והבאנו את דברי המגן אברהם והזוהר הקדוש המזהירים כי כהן ללא אהבה לא יישא כפיו .הוכחנו מפרשתנו ,מהמילה "אמור" הכתובה בכתיב מלא ,כי התורה דורשת ברכה בכוונת הלב ולא ב"אנגריה". במהלך הבירור ראינו את חומרת הדברים בדברי המשנה ברורה ושו"ע הרב, שהגדירו מצב זה כסכנה ממשית לכהן בשל הקטרוג הרוחני הנוצר משקר במקום קדוש .הבאנו את המעשה המצמרר מתשובות והנהגות על הכהן שנפטר בקיצור ימים לאחר שזלזל באזהרה זו ,וביארנו את שיטת רס"ג לפיה הציווי עצמו נאמר באהבה ועל כן הוא מחייב כלי קיבול תואם. למדנו אם כן ,כי האהבה בברכת כהנים היא תנאי מהותי שבלעדיו הברכה פגומה ומסוכנת .המסקנה העולה כפי שפסק הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף היא שכהן שאינו יכול להסיר את השנאה מליבו חייב לצאת מבית הכנסת ,אך אם השונא אינו נוכח או שהשנאה היא לכהן אחר ,רשאי לברך .ולענ"ד התברר כי ה"באהבה" היא ההוכחה שהכהן התעלה מעל רגשותיו הפרטיים ,ובכך הוא זוכה להפוך לשליח נאמן להשראת השכינה על עם ישראל.