מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש במדבר · פרשת נשא · עמ׳ 505–513

48. האם מותר לישראל לעלות לברכת כהנים?

48. האם מותר לישראל לעלות לברכת כהנים? בפתח הדברים אנו ניצבים בפני אחת השאלות המרתקות והעמוקות ביותר המלוות את עבודת השם בציבור ובתוך הבית היהודי" :האם מותר לישראל לעלות לברכת כהנים?". השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים בפסוקי פרשתנו ,בהם מצווה הבורא את אהרן ובניו בייחודיות" :כה תברכו את בני ישראל" ,ומסיימת בהבטחה המרעידה "ואני אברכם" .אנו יוצאים לברר האם הברכה היא סגולה השמורה אך ורק למיוחסים שבשבט לוי, או שמא ישנו פתח גם לישראל המשתוקק להשפיע טוב על בניו ועל עמו .אנו תמהים ,האם עמידת ישראל על הדוכן היא מעשה של דבקות או שמא יש בה משום פגיעה בסדר האלוקי ובמצוות התורה ,וכיצד משפיעה רמתו הרוחנית של המברך על חלות הברכה בשמי מרומים. נפנה כעת לברר את היסודות עליהם נשענת עבודת הברכה ,וננסה להבין האם דמותו הרוחנית של הכהן היא המוליכה את השפע ,או שמא הוא משמש רק ככלי שרת ביד הגבורה. רבנו משה בן מימון ,הרמב''ם ,בהלכות תפילה ונשיאת כפיים (פרק טו הלכה ז) פסק וביאר כי אין משמעות לשאלה האם הכהנים צדיקים או שמא רחוקים הם מן השלמות ,שכן הכל תלוי

גם לנשמה מגיע אוכל

ברצונו של הבורא יתברך .הוא מחדש לנו כי אין לזלזל בברכה גם אם המברך נראה כהדיוט, שכן הברכה אינה חלה בזכותו האישית אלא מכוח הציווי האלוקי .הוא כתב וביאר בלשונו הזהב :ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה ,שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא ,שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ,הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו .המחשבה העולה מדבריו היא שהכהן הוא מעין צינור טכני ,והשפע נובע ישירות ממקור הברכות. לעומתו ,בעל ספר החינוך (מצווה שעח) פליג על דברי הרמב''ם ומציב תפיסה שונה המדגישה את גודל האחריות המוטלת על המברך .הוא סבר כי קבלת הברכה והשפעתה תלויות במידה רבה ברמה הרוחנית של הכהנים ,וככל שיהיו צדיקים ומזוככים יותר ,כך תגבר פעולת הברכה על המתברכים .הוא כתב וביאר את יסודו :כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות ,כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו .המחשבה המנחה בדבריו היא שאף שבוודאי הקדוש ברוך הוא הוא המברך בסופו של יום ,מכל מקום דמותו של המברך משמשת ככלי קיבול, ואיכות הכלי משפיעה על איכות השפע היורד לעולם. ולענ"ד נראה לבאר כי מחלוקת זו נוגעת בשרש השאלה האם גם ישראל יכול לבוא בקהל המברכים .המחשבה העולה היא שאם הברכה תלויה אך ורק ברצון השם ובחפצו ,כפי שפסק הרמב"ם ,הרי שהכהן הוא שליח לביצוע פעולה שמיימית ,וממילא קשה לישראל להיכנס לנעליו ללא ציווי מפורש .אך אם הברכה תלויה בכשר המעשים ,כפי שחידש בעל החינוך, הרי שהשתוקקותו של ישראל לברך את בניהם מתוך לב טהור מקבלת משמעות עמוקה יותר .ולענ"ד התובנה העולה היא ששני המאורות הללו משלימים זה את זה :הכהן מחויב במצווה מצד ציווי המלך ,אך הלב האנושי המבקש להיטיב הוא הקרקע עליה צומחת הברכה. נפנה כעת לחקור את יסודות היוחסין של שבט הכהונה ,ונתבונן כיצד נשמרה קדושתם לאורך הדורות אל מול סערות הגלות והספקות שהתעוררו בקרב גדולי הפוסקים. מעמדו של כל כהן כקדוש ומובדל היה ברור ויצוק בזמן שבית המקדש היה קיים ,שאז לא היה מקום לספק בטהרת הייחוס .כך שנינו במשנה במסכת קידושין (פרק ד משניות ד–ה)

כי הנושא אישה כוהנת היה חייב לבדוק אחריה ארבע אימהות שהן שמונה ,כדי לוודא שאין שמץ פסול בזרעה .המשנה מבארת ומפרשת כי לא היו בודקים את מי שהוחזק בעבודה מן המזבח ולמעלה או מן הדוכן ולמעלה ,שכן עצם השירות בקודש היה העדות העליונה לנאמנות הייחוס .המחשבה המנחה כאן היא שמי שנמצא ראוי לעמוד לפני השם ,חזקה עליו שכל אבותיו היו כשרים וטהורים ללא רבב. אולם ,עננת הספק החלה לרחף מעל ייחוס הכהנים כבר עם השיבה מגלות בבל .הגמרא במסכת כתובות (דף כה ע''א) ובמסכת קידושין (דף עט ע"א) דנה בחשש הכבד שמא במהלך שנות הגלות המרה התערבו הכהנים בנשים הפסולות להם ,או שמא קמו אנשים שהתעטפו בטלית שאינה שלהם וקראו לעצמם כהנים מבלי שיהיה להם שורש בשבט לוי. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשיטה כבירה בספרו שו"ת יביע אומר (אבה''ע חלק ז סימן

אשנ תשרפ

ט) נדרש לשאלה מעשית בבחור שביקש להינשא וטען שהוא כהן מכוח שמועה מאביו ,אך האב עצמו הודה בבית הדין כי בפרס אמנם קראו לו כהן ,אך הוא מעולם לא נשא כפיו ואין לו ידיעה ודאית על כך .המחשבה העולה מדברי מרן הראשל"צ היא הצורך בזהירות יתרה ובבדיקה מעמיקה של ה"חזקה" ,שכן בימינו הכהנים מוגדרים כ"כהני חזקה" בלבד ,ואין לנו את היכולת לבדוק את הייחוס עד המזבח כפי שהיה נהוג בימי קדם. הגמרא במסכת כתובות (דף כד ע''ב) מעמיקה בספק זה ודנה האם הנהגת מנהג אחד של כהונה מהווה ראיה מספקת לזכות בשאר זכויות השבט .נחלקו בדבר רבי יהודה וחכמים: לדעת רבי יהודה ,אם ראינו אדם האוכל תרומה ,הרי שזו הוכחה גמורה להיותו כהן וניתן להעלותו לדוכן ,שכן לא היה מעז לאכול דבר שאיסורו במיתה אילולי ידע שהוא כהן. לעומתו ,חכמים מבארים ומפרשים כי אכילה המתבצעת בצנעה אינה הוכחה ,שכן אדם עלול להקל לעצמו בסתר במקום שאין רואים אותו. ולענ"ד נראה לבאר כי יסוד המחלוקת נוגע לשאלה האם אנו זקוקים לוודאות גמורה או שדי לנו בחזקה ציבורית .המחשבה המנחה היא שעלייה לדוכן היא מעשה בפרהסיה ,וכאן נולדת סברא הפוכה :האם כהן הנושא כפיו לעיני כל יכול לזכות גם באכילת תרומה? הסברא המחייבת אומרת שרק כהן וודאי היה מעז לנהוג כך בפרהסיה ,אך הסברא המונעת חוששת שמא העלייה לדוכן ,שאיסורה לישראל הוא בעשה בלבד ,אינה מרתיעה אדם שאינו כהן מלעשותה .ולענ"ד התובנה העולה היא שמעמד הכהונה בימינו נשען על מסורת ואמונה, וכל עוד לא הוכח אחרת ,אנו מכבדים את החזקה מתוך הבנה שהקדושה עוברת מדור לדור גם בתוך חשיכת הגלות. נפנה כעת לברר את טיבו של האיסור המונע מן הישראלים את העלייה לדוכן ,ונתבונן האם במעמד נשגב זה מוטלת חובה גם על הצבור המתברך ,או שמא כל המצווה אינה אלא חובתם של הכהנים לבדם. הגמרא במסכת כתובות מעלה את האפשרות כי ישראל שעולה לדוכן עובר על איסור עשה .רש"י (ד"ה דאיסור עשה) כתב ומבאר כי מאחר והתורה ייחדה את המצווה לאהרן ובניו בלשון 'כה תברכו' ,הרי שבכך נגזר איסור על מי שאינו מזרעם .המחשבה המנחה היא שלמרות שלא נכתב בתורה לאו מפורש האוסר על ישראל לעלות ,הרי שכל ציווי חיובי המייחד קבוצה מסוימת ,טומן בחובו איסור לאחרים ,והוא המכונה לאו הבא מכלל עשה. השערי תשובה (או"ח סימן קכח ס"ק ב) הביא אפשרות נוספת בשם בעל ההפלאה המאירה את הנושא מזווית מפתיעה .המחשבה העולה היא שהאיסור נובע מביטול מצווה של הישראל עצמו .כאן נחלקו הראשונים בשאלה האם יש מצווה על הישראלים להתברך :הריטב''א בחידושיו למסכת סוכה (דף לא ע''ב) כתב ומבאר מפורש כי ליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא .לשיטתו ,הישראלים הם רק המוטבים של הברכה ,אך אין עליהם חובה פעילה בנדון. אולם ,בעל ספר חרדים פליג עליה וסבר כי לא רק על הכהנים יש מצווה לברך ,אלא גם

גם לנשמה מגיע אוכל

על הישראלים יש מצווה להתברך .הוא כתב וביאר :מצוה לברך כהן את ישראל ,וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' ,הם נמי בכלל המצוה .דבריו הובאו להלכה בביאור הלכה (ריש סימן קכח) בשם האחרונים ,והגרי"פ פערלא הביא לכך סימוכין מהגמרא בסוטה המחלקת בין העם שבשדות לבין אלו העומדים מאחורי הכהנים שאינם בכלל הברכה ,ומכאן שהציבור צריך לצאת ידי חובתו. בעל ההפלאה מחדש ומבאר לפי שיטה זו ,שכאשר ישראל עולה לדוכן לברך במקום לעמוד מול הכהנים ,הוא מבטל את מצוות העשה המוטלת עליו להתברך ,וזהו העשה אליו רמזה הגמרא .ולענ"ד נראה לבאר כי המחלוקת בין הריטב"א לספר חרדים נוגעת לשורש הקשר שבין ישראל לכהנים .המחשבה העולה היא שאם הברכה היא רק חובת הכהן ,הרי שהישראלים הם צופים פסיביים .אך אם ישנה מצווה להתברך ,הרי שהמעמד כולו הוא יצירה משותפת של אמונה וחיבור .התובנה העולה היא שאף אם אין חיוב גמור לרוץ לבית הכנסת בשביל הברכה ,הרי שבעת שהיא מתקיימת ,על הישראל להפוך לכלי קיבול פעיל ומכוון ,ובכך הוא משלים את רצון הבורא. נפנה כעת להעמיק בחקירת מהות הזיקה שבין הציבור למברכיו ,ונתבונן האם עמידת ישראל אל מול הכהנים היא בגדר זכות וחסידות גרידא ,או שמא חובה גמורה היא המוטלת על כל אחד ואחד מישראל. בעל ערוך השלחן (סימן קכ''ח סק''ד) כתב וביאר לאחר שהביא את דברי השערי תשובה בשם הספר חרדים ,כי אין זה נראה לו שיש מצוות עשה מפורשת מן התורה על הישראל להתברך .הוא מחדש לנו כי הביטוי "מצווה" בדברי החרדים לאו דווקא מצווה פורמלית היא, אלא חובה מוסרית ואמונית .הוא מחדש ומבאר שאם ישראל אינו חושש להתברך ,הרי הוא כבועט בברכותיו של הקדוש ברוך הוא וראוי לעונש על זלזולו בשפע האלוקי המושט לו. המחשבה המנחה היא שהסירוב להתברך אינו רק ביטול מצווה ,אלא פגיעה בכבוד שמיים. המהר''י אסאד בספרו שו''ת יהודה יעלה (או''ח סימן מו) כתב ומבאר כי גם לדעת הספר חרדים אין חיוב עצמאי על הישראל ,אלא המצווה שלו נובעת מהסיוע שהוא מעניק לכהן. הוא מחדש לנו יסוד מופלא :כשם שאישה מקיימת מצווה בסיועה לבעלה לקיים פרו ורבו, כך הישראל ,בעצם עמידתו ,מאפשר לכהן לקיים את מצוות "כה תברכו את בני ישראל". המחשבה העולה היא שהמתברך הוא "החפצא" של המצווה ,ובלעדיו אין המצווה יכולה לצאת אל הפועל. לעומתם ,רבנו משה סופר בספרו שו''ת חתם סופר (או''ח סימן כב) כתב וביאר שיש מצווה עצמאית על ישראל להתברך .הוא מוכיח זאת מהגמרא במסכת ראש השנה הדנה באיסור "בל תוסיף" בברכת כהנים ,ומסיקה שאילו יזדמן לכהן ציבור נוסף ,עליו לחזור ולברך .הוא מחדש ומבאר כי אין זה רק מצד חיוב הכהן ,אלא משום שהציבור החדש טרם קיים את מצוותו להתברך ,ועל הכהן להוציאם ידי חובתם .המחשבה המנחה היא שהמתברך הוא בעל חוב בעצמו ,והכהן משמש כשליח להוציאו ידי חובה. סיוע לדבריו מביא החתם סופר מדברי הראב''ד בסוף פירושו למסכת תמיד ,שכתב כי

אשנ תשרפ

כהן שאינו ראוי "אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן" .המחשבה העולה היא שאם אין לציבור חובה ,מה שייך "לצאת ידי חובה"? ולענ"ד נראה לבאר כי אף אם נדחה ונומר שכוונת הראב"ד לכהנים אחרים כפי שהביא ר' בצלאל כהן בראשית ביכורים ,מכל מקום נשארת תביעת החתם סופר בעינה .ולענ"ד התובנה העולה היא שעמידת ישראל מול הכהנים אינה רק פעולה של קבלה ,אלא היא מעשה דתי אקטיבי; הישראל הוא השותף המלא ליצירת הברכה ,וכאשר הוא מטה אוזן ומכוון ליבו ,הוא הופך לחלק בלתי נפרד מן המצווה עצמה. נפנה כעת לברר את דברי מרן רבנו אברהם ישעיהו קרליץ בספרו חזון איש (אבה''ע סימן ב ס"ק טז) שכתב והאיר זווית נוספת באיסורו של ישראל לעלות לדוכן .הוא מחדש לנו כי מלבד האיסור העצמי של הברכה ,יש כאן פגיעה במצוות "וקדשתו" שנאמרה כלפי הכהנים. המחשבה המנחה בדבריו היא שכאשר הישראל עולה לדוכן ,הוא כאילו מכריז על עצמו ככהן שלא כדין ,ומקדש את עצמו שלא כהוגן במקום שיועד לזרע אהרן בלבד .המחשבה העולה היא שזהו לאו הבא מכלל עשה ,שכן התורה ציוותה לקדש את הכהנים ולא את הישראלים. אולם ,לכאורה אנו מוצאים דבר תמוה בגמרא במסכת שבת (דף קיח ע''ב) ,שם מובאת עדותו של רבי יוסי המפעימה את הלב בעומק הענווה שבה .הגמרא מביאה בשמו" :אמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי .יודע אני בעצמי שאיני כהן ,אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן ,אני עולה". הדברים מעוררים תמיהה רבתי ,שהרי כפי שראינו לעיל בגמרא בכתובות ,אסור לישראל לעלות לדוכן לברכת כהנים ,ואם כן כיצד רבי יוסי ,שהיה חסיד וקדוש ,מעיד על עצמו שהיה מוכן לעבור על איסור תורה כדי לציית לחבריו? התוספות רא''ש במקום (ד''ה אילו) כתב ומבאר כי אין כוונת רבי יוסי לומר שהוא באמת היה עולה לדוכן אם חבריו היו אומרים לו ,אלא שבדבריו הוא ביקש להמחיש את גודל ציותו לחברים .המחשבה המנחה היא שזוהי הפלגה בלשון ,לומר שכל כך בטל היה דעתו לדעת חבריו ,שהיה מוכן לעשות אפילו דברים שהם נגד הדין בשבילם ,אך למעשה לא עשה כן. לעומתו ,בעל התורה תמימה (נשא פרק ו פסוק כג) כתב ומבאר על פי דבריו של רבינו ירוחם שיש לגרוס אחרת בדברי הגמרא .הוא מחדש כי הנוסח המדויק צריך להיות 'יודע אני שאיני ראוי לעלות לדוכן' ולא 'שאיני כהן' .לפי פירוש זה ,חבריו של רבי יוסי ביקשו ממנו לעלות לדוכן כדי לדרוש בפני הקהל ,ואף על פי שהרגיש שאינו ראוי לכך מצד ענוותנותו ,עלה משום כבודם ,ואין לסיפור זה קשר לברכת כהנים כלל. נפנה כעת אל היכלם של בעלי התוספות ואל פסיקתם של רבותינו האחרונים ,המבקשים לפענח את סודו של מעשה רבי יוסי אל מול חומרת האיסור ההלכתי. רבינו יצחק ,ר''י הזקן ,בתוספות (שם ד''ה אילו) כתב ותמה על דברי הגמרא :מה רבי יוסי מתפאר בכך שהוא היה עולה לדוכן בציווי חבריו? הרי לדעת התוספות ,האיסור היחיד שיכול להיות כאן הוא ברכה לבטלה ,ואיסור זה לשיטתם אינו אלא מדרבנן .המחשבה המנחה בתמיהתו היא שאם מדובר רק באיסור דרבנן קל ,אין זו רבותא גדולה כל כך שביטלו בשביל כבוד חבריו .המחשבה העולה היא שר''י לא ראה כאן איסור תורה כלל.

גם לנשמה מגיע אוכל

אולם ,המפרשים הקשו על דברי ר''י תמיהה עצומה :הרי כפי שראינו בגמרא במסכת כתובות ,נאמר מפורש שישראל שעולה לדוכן עובר באיסור עשה מן התורה! אם כן ,כיצד ר''י אומר שהוא לא מבין איזה איסור יש בכך חוץ מברכה לבטלה? הרי בוודאי שיש בכך איסור דאורייתא של "כה תברכו" – אתם ולא זרים! מרן רבנו משה איסרליש ,הרמ''א ,בדרכי משה (סימן קכ''ח אות א) כתב וביאר יישוב אפשרי לסתירה זו .הוא מחדש לנו כי אולי האיסור לישראל לעלות לדוכן נאמר רק כאשר הישראל עולה לבדו ומברך ,אך כאשר הוא עולה יחד עם כהנים אחרים ומצטרף אליהם ,אין בכך איסור עשה .המחשבה המנחה היא שהכהנים הם המקיימים את המצווה ,והישראל רק נלווה אליהם .ואולם למעשה הרמ"א נשאר בצריך עיון על תירוץ זה ,ולא סמך עליו להלכה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (שם ס''ק ו) כתב והכריע כי לדינא הסכימו האחרונים שגם אם הישראל עולה עם כוהנים נוספים לדוכן -עדיין יש בכך איסור עשה .המחשבה העולה היא שקדושת הדוכן והציווי האלוקי הם ייחודיים לשבט הכהונה ,וכל זר הקרב ועולה לברך ,אף אם הוא בתוך קהל כהנים ,פוגע בייחודו של המעמד ועובר על מצוות התורה. נפנה כעת אל חידושיהם של גדולי האחרונים המבקשים ליישב את הקושי המהותי שבין עדותו של רבי יוסי לבין איסור התורה המפורש. בעל הפני יהושע בחידושיו על מסכת כתובות (דף כד ע''ב ד''ה בגמרא) כתב וביאר תירוץ המאיר את הנושא באור חדש .הוא מחדש לנו כי כל האיסור על ישראל לעלות לדוכן ולברך נאמר אך ורק בזמן שבית המקדש היה קיים ,שכן אז בירכו ברכת כהנים עם שם השם המפורש ככתבו ,ובכך ישנה פגיעה נוראה בקדושה אם זר עושה כן .אולם ,בשאר המדינה ובזמן הזה ,שאין אנו מברכים בשם המפורש ,אין בכך איסור עשה מן התורה אלא רק איסור דרבנן של ברכה לבטלה .לכן כתב וביאר כי ר''י לא הבין איזה איסור יש בדבר ,שכן באמת בגבולין ובזמננו אין בכך איסור עשה .המחשבה המנחה בדבריו היא שחומרת האיסור תלויה באופן הברכה ובמדרגת הקדושה של המקום. לעומתו ,בעל הב''ח (סימן קכח אות א) כתב וביאר דרך אחרת לגמרי בכוונתו של רבי יוסי. הוא מחדש לנו כי באמת רבי יוסי עלה לדוכן כשביקשו ממנו חבריו ,אך הוא לא בירך את ברכת הכהנים כלל וגם לא הרים את כפיו כדרך הכהנים .אם כן ,מה בא רבי יוסי ללמדנו? הב''ח כתב וביאר שלמרות שאנשים היו תמהים על מעשיו ומוציאים עליו לעז שהוא עולה לדוכן למרות היותו ישראל ,הוא הסכים לסבול את הביזיונות והחשדות הללו ובלבד שלא יעבור על רצון חבריו .הוא כתב וביאר בלשונו :וצריך לומר דר' יוסי לא קאמר אלא לעלות לדוכן ולעמוד לשם בלא שישא את כפיו כלל ואף לא לברך יברכך וגו' וליכא אלא מפני הרואים שיוציאו עליו לעז לומר דעובר על איסור עשה ,וכדי שלא יעבור על דברי חבריו עולה לדוכן ונושא עליו הלעז .המחשבה העולה מדבריו היא שגודל חסידותו של רבי יוסי הייתה ביכולת לוותר על כבודו העצמי ועל שמו הטוב למען כבוד חבריו. נפנה כעת להעמיק במבט פנימי אל עומק מהותו של המברך ,ונבקש להבין כיצד השאיפה

אשנ תשרפ

של ישראל להידמות לכהן בברכתו משקפת את המבנה השלם של הנפש והשתוקקותה לחיבור עם מקור החיים. המחשבה המנחה בהרחבה זו היא כי הברכה אינה רק אמירה חיצונית ,אלא היא ביטוי לשלמות האישיות .המחשבה העולה היא שהכהונה מייצגת בנפש האדם את נקודת ההשפעה הטהורה ,זו שאינה מבקשת דבר לעצמה אלא רק להעניק .כאשר אנו דנים בזכותו של ישראל לעלות לדוכן ,אנו נוגעים בשאלה האם האדם יכול להפוך את עצמו ל"מלא" – בבחינת האות ו' של "אמור" המעידה על שלמות .המחשבה המנחה היא שכל אדם ,גם אם אינו כהן בייחוסו, נושא בקרבו "נקודה של כהונה" ,והאהבה שהוא רוחש לזולת היא הכוח המאחד את כל חלקי נפשו והופך אותו לצינור ראוי להעברת טוב לעולם. בתחום האמונה והנהגת השם אנו מוצאים כי הברכה היא המפתח לחיבור בין שמים לארץ. החיבור לאמונה הוא הידיעה כי השם יתברך חפץ להיטיב לברואיו ,אך הוא קבע בעולמו שהטוב יעבור דרך מתווכים אנושיים .המחשבה המנחה היא שהכהנים נבחרו להיות הצינור הרשמי ,אך האמונה מלמדת אותנו שהבורא מקשיב לכל לב המבקש לברך .המחשבה העולה היא שהאות ו' המוספת במילה "אמור" משמשת כחוליה מקשרת המזרימה שפע מן האינסוף אל המציאות המוגבלת .האמונה היא הביטחון שגם כאשר האדם מרגיש "חסר" או לא ראוי, כוח הברכה הנובע ממקור אלוקי יכול להשלים את חסרונו ולהפוך את דיבורו למציאות חיה. במבט על נפש המנהיג והנהגת הבית עולה יסוד כביר על כוחה של הברכה בתוך המשפחה. החיבור להנהגה הוא ההבנה כי אב המברך את בניו בליל שבת אינו פועל כ"כהן" במובן ההלכתי של הדוכן ,אלא הוא מנהיג רוחני המעניק לילדיו את תחושת השייכות והאהבה. המחשבה המנחה היא שהנהגת הבית דורשת מאיתנו להיות בבחינת "אמור להם" מלא – להעניק מילה טובה שאין בה שמץ של חסרון או קפידה .המחשבה העולה היא שכאשר המנהיג או ההורה פועל מתוך אחדות פנימית ואהבה ,דבריו נחקקים בלב השומעים ויוצרים בהם חוסן וביטחון .התובנה למעשה היא שהיכולת לברך היא כלי מנהיגותי ראשון במעלה, המחבר את הדורות זה לזה בעבותות של חסד. לבסוף ,נתבונן בערך של הברכה ככוח המאחד את הכלל .החיבור לנפש הוא ההבנה כי הברכה היא הרגע שבו אנו מתעלים מעל הפירוד והמחלוקת .המחשבה המנחה היא שהכמיהה של ישראל להתברך ולהתקדש בברכת הכהנים מעידה על כך שהנשמה מחפשת את השלום המוחלט .המחשבה העולה היא שהברכה היא הדרך שבה אנו מכריזים כי כולנו רקמה אנושית אחת .זהו המרפא הגדול למצוקות הרוח – הידיעה שקיים בעולם כוח של ברכה המסוגל לאחות כל קרע ולהשרות שכינה בתוך המציאות היומיומית שלנו ,ובכך אנו הופכים את העולם כולו למקום הראוי להשראת השם. נפנה כעת אל המרחב המוסרי ,ונבקש לעמוד על גודל האחריות והיושרה הנדרשת מן האדם העומד לבקש שפע עבור זולתו ,תוך בחינת הגבולות המוסריים שבין שאיפה לקדושה לבין שמירה על סדרי עולם. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת הענווה והכרת המקום .המוסר הנלמד מהגבולות

גם לנשמה מגיע אוכל

שהציבה התורה בין כהן לישראל הוא שאין הקדושה נקנית ב"חטיפה" או בהסגת גבול ,אלא מתוך כיבוד הייחוד של כל חלק בעם ישראל .המחשבה המנחה היא שהיושרה המוסרית תובעת מן הישראל להכיר בכך שישנם תפקידים שאינם שייכים לו ,ודווקא בוויתור על ה"אני" המבקש להתנשא לדוכן ,הוא מגלה מוסריות עילאית של התבטלות בפני רצון השם. המצפן מכוון אותנו להבין כי המוסר האמיתי אינו שואף לטשטוש הבדלים ,אלא ליצירת הרמוניה שבה כל אחד תורם את חלקו הייחודי למבנה הכללי. הנדבך השני עוסק בשאלת האמת הפנימית אל מול הופעה חיצונית .המחשבה המנחה היא שכאשר ישראל עולה לדוכן ומציג עצמו ככהן ,יש בכך משום "גניבת דעת" ופגיעה בערך האמת .המוסר כאן מלמדנו כי מעשה של מצווה אינו יכול להיבנות על יסוד של חוסר דיוק במציאות .המצפן המוסרי מורה לנו כי העמידה על הדוכן דורשת התאמה מוחלטת בין המהות לבין המעשה; אם הלב יודע "שאיני כהן" ,הרי שהיושרה המוסרית מחייבת למצוא דרכים אחרות להשפיע טוב ,מבלי להשתמש בכתר שאינו מונח על ראשו. הנדבך השלישי מתייחס לצדק המוסרי הגלום במצוות "וקדשתו" .המחשבה המנחה היא שהכבוד שאנו חולקים לשבט הכהונה הוא חובה מוסרית של הכרת הטוב על שירותם בקודש לאורך הדורות .המוסר כאן הוא ההבנה שזכות הברכה של הכהן היא חלק מברית עולם ,ועל הישראל מוטלת החובה המוסרית להגן על זכות זו ולא לצמצם אותה על ידי פלישה לתחומם .המצפן המוסרי מלמדנו כי חברה מתוקנת נמדדת ביכולתה לכבד את המעמד והתפקיד של הזולת ,ובכך נשמר הסדר החברתי והרוחני המאפשר לברכה לחול בתוך שלום ואחדות. הנדבך הרביעי נוגע במוסר שבין אדם לחברו בתוך הנהגת הבית .המחשבה המנחה היא שברכת האב לבניו ,למרות שהיא משתמשת בנוסח המקראי של ברכת כהנים ,חייבת להיעשות מתוך יושרה מוחלטת של אהבה ולא כחיקוי טקסי קר .המחשבה העולה היא שהמוסר המנהיגותי דורש מהאב להבהיר לבניו כי הברכה נובעת מתוך הקשר האישי והמשפחתי ,ובכך הוא מחנך אותם ליושרה – לא לקחת קרדיט של כהונה שאינה שלו ,אלא להעצים את כוחה של ברכת הלב האבהית .המצפן המוסרי מורה כי דווקא מתוך האמת של "ישראל המברך", צומחת ברכה אמיתית שאין בה זיוף ,והיא זו שחודרת אל הלבבות ומשרה בהם ביטחון. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המעניקות לנו כוח והדרכה בהנהגתנו עם הזולת ועם בני ביתנו .התובנה הראשונה היא ההבנה כי כוחה של הברכה אינו שמור רק ליחידי סגולה ,אלא הוא פוטנציאל הטמון בכל מילה של עידוד ואהבה שאנו מעניקים לסובבים אותנו .מהדיון על זכותו של ישראל להתברך ולברך אנו למדים כי השמיים אינם ננעלים בפני לב מבקש ,וכי לכל אדם ישנה היכולת להפוך לצינור של שפע אם רק יכוון את ליבו להיטיב .עלינו לאמץ את הגישה שכל מפגש אנושי הוא הזדמנות להשפיע ברכה ,וכי המילים שאנו בוחרים לומר לבני משפחתנו ולחברינו יש בהן כדי לבנות עולמות ולהעניק חוסן נפשי. התובנה השנייה עוסקת בערך האמת והצניעות בתוך השאיפה הרוחנית .למדנו מהנהגתו של רבי יוסי כי הענווה והוויתור על הכבוד האישי למען השלום הם המעלה העליונה

אשנ תשרפ

ביותר .בחיינו אנו ,עלינו לזכור כי לעיתים ההישג הגדול ביותר אינו בכיבוש פסגות חדשות או בנטילת תפקידים שאינם שייכים לנו ,אלא דווקא בשמירה על יושרה פנימית ובכיבוד הגבולות של הזולת .כאשר אנו פועלים מתוך המקום המדויק והאמיתי שלנו ,בלי לנסות להתעטף בטלית שאינה שלנו ,אנו זוכים שהברכה שלנו תהיה אותנטית ומשפיעה באמת, ובכך אנו יוצרים סביבה של אמון ,הערכה הדדית ושלום פנימי.

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא האם מותר לישראל לעלות לדוכן לברכת כהנים ,ומהי המשמעות של חובת הברכה וההתברכות לאור שיטות הראשונים והאחרונים. בפתח הדברים הצבנו את השאלה המרתקת אודות גבולות הקדושה של הדוכן והכמיהה של ישראל ליטול חלק בהשפעת הברכה .חקרנו את המחלוקת היסודית בין הרמב''ם ,שסבר כי הברכה תלויה ברצון השם בלבד ,לבין ספר החינוך שחידש כי כשרות המעשים של הכהן היא הכלי שבאמצעותו חלה הברכה .עמדנו על כך שבימינו הכהנים הם כהני חזקה ,וביררנו את הספקות ההיסטוריים בייחוסם כפי שעלו בגמרא ובדברי מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף. במהלך הבירור ראינו כי ישראל העולה לדוכן עובר על איסור עשה של "כה תברכו", ודנו בחידושו של בעל ההפלאה לפיו האיסור נובע מביטול המצווה העצמית של הישראל להתברך ,כפי שסבר בעל ספר חרדים .הבאנו את דברי החזון איש שראה בכך פגיעה במצוות "וקדשתו" ,וביארנו את המעשה המופלא ברבי יוסי שעלה לדוכן רק משום כבוד חבריו .המסקנה העולה היא שאין לישראל לעלות לדוכן ולברך בשם ובמלכות ,אך בברכת אבות לבנים או בעלייה ללא נשיאת כפיים וברכה כפי שביאר הב''ח ,ישנה הנהגה המבטאת את השלום והאהבה .ולענ"ד התברר כי הברכה השלמה מתקיימת רק כאשר כל אחד שומר על מקומו מתוך ענווה ויושרה, ובכך הופך כל העם לראוי להבטחה האלוקית "ואני אברכם".

שאלות קשורות מן הסדרה

למה דווקא מי שמתרגל לתת מסוגל באמת לברך אחרים?

מה יכול שלום אמיתי בין שני אנשים לשנות בחיים שלהם?

למה שתי המילים "טעיתי, אני אחראי" יכולות לשנות את כל המשך הסיפור?

למה דווקא צעדים קטנים ועקביים בונים אנשים גדולים?