49. המתפלל תפילת העמידה האם יפסיק בתפילתו כדי לשמוע ברכת כהנים?

49. המתפלל תפילת העמידה האם יפסיק בתפילתו כדי לשמוע ברכת כהנים? בפתח שערי התפילה והעבודה שבלב ,אנו ניצבים מלאי רטט אל מול המעמד הנשגב שבו הכהנים נושאים את כפיהם להמשיך שפע ממקור הברכות על עמם ישראל באהבה .שאלה כבירה ורבת משמעות מתעוררת בקרבו של יהודי העומד לפני המלך בתפילת העמידה, בשעה שקול הברכה מהדהד בחלל בית הכנסת :האם עליו להפסיק את שיחו עם קונו…

49. המתפלל תפילת העמידה האם יפסיק בתפילתו כדי לשמוע ברכת כהנים? בפתח שערי התפילה והעבודה שבלב ,אנו ניצבים מלאי רטט אל מול המעמד הנשגב שבו הכהנים נושאים את כפיהם להמשיך שפע ממקור הברכות על עמם ישראל באהבה .שאלה כבירה ורבת משמעות מתעוררת בקרבו של יהודי העומד לפני המלך בתפילת העמידה, בשעה שקול הברכה מהדהד בחלל בית הכנסת :האם עליו להפסיק את שיחו עם קונו כדי להיות שותף למעמד נשגב זה ,או שמא העמידה לפני המלך אינה סובלת שום הפסק? אנו באים לברר האם הברכה היא מצווה חיובית המוטלת על הישראל ,כזו שדוחה את רצף

גם לנשמה מגיע אוכל

התפילה ,או שמא היא זכות נשגבת שאינה עולה לכדי חובה המצדיקה הפסק .השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו בוחנים את מנהג העולם בברכת הבנים ואת עומק כוונת המברך והמתברך ,ומבקשים למצוא את המסילה העולה לחיבור השלם שבין תפילת הפרט לברכת הכלל. נפנה כעת אל מקור המעיין בתורתנו הקדושה ,ונבקש להבין את ציווי התורה ואת האופן שבו חקקו מפרשי המקרא את יסודות הברכה ואת הזיקה שבינה לבין ישראל המתברכים. “וידבר ה' אל משה לאמר .דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם .יברכך ה' וישמרך .יאר ה' פניו אליך ויחנך .ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום .ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר פרק ו פסוקים כב–כז). רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב ומבאר את המילה "אמור" המופיעה בלשון ציווי מלאה" :אמור להם – כמו זכור ושמור ,אמור להם כך ,שתהיו כולכם מברכים אותם ,ולא בחיפזון ובבהלה ,אלא בכוונה ובשלמות" .המחשבה העולה מדבריו היא שאין זו פעולה טכנית גרידא ,אלא מעשה שדורש נוכחות מלאה של המברך אל מול המתברך. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב וביאר את טעם סמיכות הפרשיות ,ומחדש לנו כי פרשת ברכת כהנים נכתבה לאחר פרשת נזיר כדי לרמוז שאחר שהכהן מתקדש ומתנזר מן היין, הוא ראוי לשאת כפיו ולברך .המחשבה המנחה בדבריו היא שהברכה דורשת כלי קיבול נקי וצלול הן מצד המברך והן מצד המתברך. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (שם) כתב וחידש כי המילה "אמור" מלמדת שהכהנים צריכים להשמיע את הברכה בקול רם ,כדי שכל ישראל ישמעו ויתברכו .הוא מפרש כי הברכה אינה חלה אלא כשיש שומע המקבל את הדברים ,ובכך הוא מניח את היסוד לקשר הבלתי נפרד שבין קולו של הכהן לאוזנו של הישראל. רבנו עובדיה ספורנו (שם פסוק כז) כתב ומבאר את סיומת הפרשה "ואני אברכם" – "אני אשלים את ברכתם ואעשה את הברכה שתחול בפועל" .הוא מחדש לנו כי הכהנים הם רק השליחים המכינים את הקרקע ,אך הברכה עצמה נובעת ישירות מרצונו של הבורא יתברך על עמו ישראל. בעל הכלי יקר (שם פסוק כג) כתב וביאר בדרך רמז נפלאה ,כי המילה "אמור" נכתבה בוי"ו מלאה כדי להורות על האהבה והאחדות .הוא מחדש כי רק כאשר יש שלום ואחדות בין הכהנים לישראל ,הברכה יכולה לחול ,שכן האות וי"ו היא אות החיבור המקשרת בין שמים לארץ ובין אדם לחברו. בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם פסוק כג) כתב ומפרש כי הברכה צריכה להיות פנים כנגד פנים, כפי שאדם מדבר אל חברו ,ומכאן אנו למדים על הצורך בעמידה נכונה של הציבור אל מול הכהנים בעת המעמד הנשגב. נפנה כעת אל היכלי התלמוד ,ונבקש לדלות מתוך ים התלמוד את היסודות המחייבים

אשנ תשרפ

את השומע בעת מעמד ברכת הכהנים ,ואת הגדרים שקבעו חז"ל לעמידת הציבור אל מול המברכים. בגמרא במסכת סוטה (דף לח ע"ב) מובא הדין המכונן את הקשר שבין הכהנים לעם" :תניא, אמר רבי אליעזר :אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחילו בברכה ,ואין המברך רשאי להתחיל בברכה עד שיכלה אמן מפי הצבור" .רש"י (שם ד"ה עד שיכלה) כתב ומבאר כי הסדר הזה נועד להבטיח שהציבור יהיה קשוב ומזומן לקבל את הברכה .המחשבה העולה היא ששמיעת הציבור ועניית האמן אינן רק נספח למצווה ,אלא חלק בלתי נפרד מגוף המעמד ,שכן ללא שומע אין משמעות למברך. בגמרא במסכת סוטה (דף לח ע"א) מובאת הברייתא המפורסמת העוסקת במיקום הציבור: "עם שמאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה" .רש"י (שם ד"ה אינם בכלל ברכה) כתב ומפרש שמאחר והתורה אמרה 'אמור להם' ,הרי שהברכה צריכה להיות פנים כנגד פנים ,ומי שעומד מאחור כאילו מוציא את עצמו מן הכלל .המחשבה המנחה היא שהכוונה והנוכחות הפיזית של הישראל הן תנאי להכללתו בברכה השופעת מן השמים. בתלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ז הלכה א) מובא דיון בעניין הפסק בתפילה לצורך מצווה" :כל מצוה שהיא עוברת ,דוחה את התלמוד" .המפרשים שם ,ובראשם פני משה (שם), כתבו וביארו כי דברים שבקדושה שיש להם זמן קבוע דורשים מהאדם לתת להם קדימות. המחשבה העולה היא שיש לבחון האם שמיעת ברכת כהנים נחשבת למצווה עוברת המצדיקה עצירה בשיח האישי עם הבורא. בגמרא במסכת ברכות (דף יג ע"ב) דנים חז"ל בהפסקות בקריאת שמע" :באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד" .התוספות (שם ד"ה שואל) כתבו וביארו כי ישנם רגעים של קדושה שבהם האדם מחויב לעצור את סדר תפילתו כדי להשתתף בנעשה בציבור .המחשבה המנחה היא שיש להשוות בין כבוד בשר ודם לבין כבוד שמיים המתגלה בברכת הכהנים ,ולברר האם השמיעה מהווה הפסק המותר או אסור. בגמרא במסכת סוטה (דף לט ע"א) מבואר כי הכהנים צריכים לברך בקול רם .המפרשים במקום כתבו וביארו כי הקול הרם נועד להשמיע לכל הקהל ,ומכאן עולה השאלה המהותית: אם הכהן מחויב להשמיע ,האם הישראל מחויב לשמוע? המחשבה העולה היא שישנה זיקה הדדית ,שבה השמעת הכהן יוצרת את חובת השמיעה של הישראל. נפנה כעת לברר את דברי רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו בחקירת מהות הזיקה שבין הציבור לבין המברכים ,ודנו האם קיימת חובה אקטיבית על הישראל להתייצב ולהתברך. רבנו אברהם מן ההר בחידושיו למסכת סוטה (דף לח ע''א) כתב וביאר כי עמידת הציבור פנים כנגד פני הכהנים אינה רק הידור מצווה ,אלא היא חלק בלתי נפרד מצורת המצווה כפי שניתנה למשה מסיני .הוא מחדש לנו כי כשם שהכהן מצווה לברך ,כך הישראל העומד שם מצווה להיות נוכח בברכה .המחשבה העולה מדבריו היא שקיים קשר הדדי בין המברך למתברך ,ובלעדי נוכחותו המכוונת של הישראל ,חסר במעשה המצווה עצמו.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו יום טוב בן אברהם אשבילי ,הריטב''א ,בחידושיו למסכת סוכה (דף לא ע''ב) כתב ומבאר זווית אחרת לגמרי ,וסבר כי ליכא חיובא אישראל להתברך ,מצוה דכהן הוא .לשיטתו ,המצווה הוטלה כחובה גמורה על כתפי הכהנים בלבד ,ואילו הישראלים הם המוטבים והנהנים מן השפע ,אך אין עליהם ציווי אקטיבי המוגדר כמצווה .המחשבה המנחה היא שהישראל הוא ככלי קיבול השואב מן המעיין ,ואין הכלי מצווה על השאיבה. רבנו משה בן מיימון ,הרמב''ם ,בספר המצוות (עשה כו) ובהלכות תפילה (פרק יד הלכה א) כתב וביאר את המצווה בלשון זו" :מצות עשה לברך הכהנים את ישראל בכל יום" .הוא לא הזכיר כלל בדבריו מצווה המוטלת על הישראל להתברך .המחשבה העולה מדבריו היא שגדר המצווה הוא "פעולת המברך" ,ולכן ישראל השומע את הברכה אינו מקיים מצווה עצמאית, אלא הוא חלק מהתנאי המאפשר לכהן לקיים את חובתו. בעל ספר חרדים (מצוות עשה התלויות בארץ ישראל פרק ד) כתב וחידש יסוד המרעיש את עולם ההלכה ,ופסק שיש מצווה על הישראלים להתברך .הוא כתב וביאר" :מצוה לברך כהן את ישראל ,וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' ,הם נמי בכלל המצוה" .הוא מביא ראיה מהפסוק "כה תברכו ...אמור להם" ,שהציווי נאמר לשני הצדדים כאחד .המחשבה המנחה בדבריו היא שההתברכות היא מעשה דתי אקטיבי ,המטיל חובה על כל יהודי להיות כלי קיבול ראוי לברכת השם. רבנו יצחק בן ששת ,הריב''ש ,בתשובה (סימן תקיא) כתב ודן בעניין הפסקת התפילה לצורך דברים שבקדושה .הוא מחדש לנו שבאמצע תפילת העמידה אין להפסיק לשום דבר ,משום ש"עומד לפני המלך" הוא מצב של ביטול מוחלט .המחשבה העולה מדבריו היא שאף אם נניח שיש מצווה להתברך ,היא אינה יכולה לדחות את העמידה האינטימית של היחיד מול בוראו. נפנה כעת אל היכלם של רבותינו האחרונים ,אשר העמיקו בדברי הראשונים וביקשו להכריע הלכה למעשה בשאלת ההפסק ומהות חיובו של המתברך. מו"ר הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו שו"ת אגרות משה (ח"ד או"ח סימן כ"א אות ב') כתב וביאר על פי שיטת בעל החרדים כי העומד בקריאת שמע וברכותיה ,שדינם קל יותר מתפילת העמידה ,צריך להפסיק ולענות אמן אחר פסוקי ברכת כהנים .הוא מחדש לנו כי מאחר שיש מצווה על הישראל להתברך ,הרי שעניית האמן היא חלק מגוף המצווה ואינה נחשבת הפסק האסור .אולם ,הוא מחלק ומבאר שאין לענות אמן אחר ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן" ,שכן ברכה זו היא ברכת המצוות של הכהנים בלבד ,ואין לישראל חלק בה .המחשבה המנחה בדבריו היא שחובת ההתברכות יוצרת זיקה הלכתית המאפשרת הפסק בנקודות מסוימות בתפילה. מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב בספרו הערות על מסכת סוטה (דף ל"ח ע"ב) כתב וביאר דעה החולקת בנחרצות על דברי האגרות משה .הוא מחדש לנו כי מסתימת דברי כל הראשונים שלא הזכירו את שיטת החרדים ,משמע שאין הם סוברים שיש מצווה על הישראל להתברך .לפיכך ,כתב וביאר כי אין שום היתר להפסיק באמצע תפילת שמונה

אשנ תשרפ

עשרה בשתיקה כדי לשמוע את הכהנים ,ובוודאי שאין לענות אמן באמצע ברכות קריאת שמע .המחשבה העולה מדבריו היא שאין בכוחה של שיטת יחיד לשנות את גדרי איסור ההפסק בתפילה שעמדו עליהם חכמי הדורות. בעל שו"ת שערי ציון (סימן כ"ב) והגאון רבי יצחק פרבשטיין בספרו אהלי יעקב (ברכת כהנים

סימן ט') כתבו ודנו בשאלה מעשית הנוגעת למיקום השליח ציבור .הם ביררו האם שליח ציבור שעומד בשורה אחת עם הכהנים ,וממילא הוא נמצא מאחוריהם ,חייב לזוז ממקומו לפני החזרה כדי לעמוד לפני הכהנים ולקיים את מצוות ההתברכות .המחשבה המנחה בדיונם היא שאם נקבל את דברי החרדים כחובה גמורה ,הרי שהשליח ציבור מבטל מצווה בכל פעם שהוא נשאר במקומו. הגאון רבי יצחק פרבשטיין בספרו אהלי יעקב (שם) כתב והביא את דברי מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי ,אשר כתב לו בקיצור ובבהירות "דלא קיימא כהחרדים" .הוא מחדש לנו כי למרות הפרסום הגדול של דברי החרדים ,המנהג וההלכה לא התקבלו כדעתו, ואין הישראל נחשב כמבטל מצווה אם אינו עומד מול הכהנים .המחשבה העולה היא שעיקר המצווה מוטל על המברכים ,ולא על מקבלי הברכה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן קכ"ח ד"ה דזר) כתב והעתיק את דברי החרדים בראשית הלכות נשיאת כפיים ,וציין כי "הביאוהו אחרונים" .הוא מחדש לנו כי בעצם הבאת דבריו ללא חולק ,משמע שהוא נוקט את דבריו לדינא .המחשבה המנחה היא שגם אם אין זו חובה גמורה המצדיקה הפסק בתפילה ,הרי שיש כאן מעלה גדולה ומצווה קיומית שאין לזלזל בה. נפנה כעת להתבונן בדבריהם של מאורי דורנו וגדולי הפוסקים האחרונים ,אשר בדקו בנקיות דעתם את כוח המנהג אל מול שורות ההלכה ,וביקשו להכריע במחלוקת הכבירה השנויה בין החרדים לראשונים. הראשל"צ רבנו הגר''י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפלה כרך ב ,סימן קכח הערה ה') כתב והביא להלכה את שתי הדעות המרכזיות בסוגיה .הוא מחדש לנו כי מחד גיסא יש אומרים שכשם שיש מצווה על הכהנים לברך כך יש מצווה על הישראל להתברך ,אך מאידך גיסא קיימת דעה חולקת הפוטרת את הישראל מחובה זו .המחשבה המנחה בדבריו היא להציב את המחלוקת כיסוד להבנת המנהג ,תוך שהוא נשען על דברי המהר''י אסאד שסבר כי אין זו חובה עצמאית המוטלת על הישראל .הוא מביא הוכחה ניצחת מהנהגת העולם ,שהרי בחוץ לארץ אין אחינו האשכנזים עולים לדוכן בכל יום ,ולא מצינו שיחזרו אחר בתי כנסת של ספרדים כדי לקיים מצווה זו .המחשבה העולה היא ש"המעשה והקבלה עמודים גדולים הם בהוראה" ,והעובדה שגדולי עולם לא החמירו בכך מעידה כי אין כאן מצווה חיובית המבטלת עשה. הגאון רבי יהודה אשכנזי בספרו באר היטב (סימן קכח) כתב והביא את דברי הפתחי תשובה ורעק''א בגליון השולחן ערוך ,אשר העתיקו את דברי החרדים .המחשבה המנחה היא שבעצם הבאת דבריו בחיבורים השגורים על פי כל לומד ,נתנו האחרונים תוקף לשיטת החרדים.

גם לנשמה מגיע אוכל

אולם ,יש לבאר את דבריהם באופן שאינו סותר את השתיקה של מרן השולחן ערוך; לו היה מדובר במצווה חיובית ,היה על מרן לפסוק שחובה על כל אדם לרוץ לבית הכנסת שבו יש כהנים .לכן ,המחשבה העולה היא שדברי החרדים התקבלו כמצווה "קיומית" – דהיינו ,שמי שמתברך מקיים מצווה נשגבת ,אך מי שאינו עושה כן אינו נחשב כמבטל מצות עשה. בעל שו''ת שערי ציון (סימן כב) כתב ודן מכוח יסוד זה בעניינו של השליח ציבור העומד מאחורי הכהנים .הוא מחדש לנו כי מאחר שהמצווה אינה חיובית אלא קיומית ,אין השליח ציבור מחוייב לעקור ממקומו ולעבור לפני הכהנים .הוא מבאר כי השליח ציבור נחשב כמי שעוסק במצווה אחרת של הנהגת התפילה ,ובמקום שיש רק "קיום מצווה" ולא "חיוב מצווה", אין עליו לשנות ממקומו .המחשבה המנחה היא שהסדר הציבורי והמשכיות התפילה גוברים על הרצון להשיג קיום מצווה נוסף של התברכות. מו''ר הגר''א וייס בשיעוריו כתב וביאר את דעת החרדים באורח עמוק ,לפיו הברכה היא מעין "קרבן" שבו הכהן הוא המקריב והישראל הוא בעל הקרבן .הוא מחדש כי כשם שבעל הקרבן צריך לעמוד על קרבנו ,כך הישראל צריך לעמוד פנים כנגד פנים .אך למעשה ,הוא מצטרף להכרעה כי אין זו חובה המצדיקה הפסק בתפילת שמונה עשרה ,שכן חובת העמידה לפני המלך היא הדין המכריע את סדר העדיפויות של המתפלל באותה שעה. נפנה כעת לתרגם את מחלוקת הפוסקים ואת עומק הסוגיה אל שולחן המעשה ,ונבחן כיצד משפיעים היסודות שביררנו על הנהגת האדם בשעה שהוא ניצב בתפילה אל מול ברכת הכהנים. הנפקא מינא הראשונה והמרכזית עוסקת בשאלת ההפסק בתפילה .המחשבה המנחה היא שאם נפסוק כשיטת החרדים שמדובר במצווה חיובית ,הרי שעל המתפלל לעצור את תפילתו כדי לשמוע את הברכה ,ואולי אף לענות אמן .אולם למעשה ,מתוך הכרעת גדולי הדורות ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב ומרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי ,אנו למדים שאין זו חובה המצדיקה הפסק .התובנה למעשה היא שמי שנמצא באמצע תפילת העמידה ,עליו להמשיך בתפילתו כסדר ואינו רשאי להפסיק בשתיקה כדי לשמוע את הכהנים ,שכן חובת העמידה לפני המלך באותו רגע גוברת על מצוות ההתברכות שהיא קיומית בלבד. הנפקא מינא השנייה נוגעת לעניית אמן בברכות קריאת שמע .המחשבה העולה היא שלפי פסיקת מו"ר הגר"מ פיינשטיין ,הישראל מחויב להפסיק ולענות אמן אחר פסוקי הברכה משום חובת ההתברכות .אך מאידך ,לדעת מרן הגרי"ש אלישיב והילקוט יוסף ,אין לעשות כן .למעשה ,רוב הפוסקים נקטו שאין להפסיק בברכות קריאת שמע עבור עניית אמן זו, ובכך אנו שומרים על רצף המצווה של קבלת עול מלכות שמיים מבלי להכניס הפסקות שאינן מוסכמות על כל הראשונים. הנפקא מינא השלישית מתייחסת למיקומו של השליח ציבור והמתפללים העומדים בשורה הראשונה .המחשבה המנחה היא האם עליהם לעקור ממקומם כדי לעמוד לפני הכהנים .המסקנה העולה היא שאף לשיטת החרדים המובאת בביאור הלכה ,מאחר שאין זו

אשנ תשרפ

חובה גמורה המוטלת על הישראל כחיוב גמור ,אין השליח ציבור צריך לשנות ממקומו .הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בשליח ציבור העוסק בצורכי ציבור ובתפילת החזרה ,שאינו צריך לחשוש לביטול המצווה כיוון שהוא נחשב כ"אנוס" או כמי שעסוק במצווה אחרת ,ובכך מתיישב המנהג שאין הש"ץ זז ממקומו. הנפקא מינא הרביעית עוסקת במי שמתפלל בבית כנסת שאין בו כהנים .המחשבה העולה מהגדרת המצווה כקיומית ולא חיובית היא שאין לאדם חובה מן הדין לכתת רגליו ולחפש בית כנסת עם כהנים כדי לקיים את המצווה להתברך .אמנם ,יש בכך מעלה גדולה והידור מצווה כפי שציין המשנה ברורה ,אך אינו נחשב כמבטל עשה אם בחר להתפלל במקום שנוח לו בו יותר מבחינת הריכוז והכוונה .התובנה למעשה היא שיש לאזן בין הרצון לזכות בברכה לבין חובת התפילה ביישוב הדעת. נפנה כעת להעמיק במחשבה המנחה אותנו בביאור סוד השפעת הברכה ,ונבקש להבין את עומק הרעיון הטמון בזיקה המופלאה שבין המברך לבין המתברך כפי שהתגלה במבטם של רבותינו. המחשבה העולה בבירור עומק הסוגיה היא כי הברכה אינה אירוע חד-צדדי שבו הכהן פועל והישראל עומד כדומם ,אלא היא יצירה משותפת של מעמד שלם .המחשבה המנחה היא שהכהן פועל כצינור המוריד את השפע ,אך הישראל הוא המהווה את ה"כלי" המאפשר לשפע הזה לנוח בעולם .ללא כלי קיבול ,אין לברכה מקום לחול בו ,ומכאן אנו מבינים את שיטת החרדים המחדשת כי גם על הישראל מוטלת מצווה .העומק הרעיוני מלמדנו שהאדם אינו מקבל פסיבי של הטוב האלוקי ,אלא עליו להכין את עצמו ,להתייצב פנים כנגד פנים, וליצור בקרבו חלל רוחני הראוי להכיל את הברכה. המחשבה העולה מכאן היא שההתברכות היא פעולה של "הקשבה פעילה" .כאשר הישראל עומד בשתיקה ומכוון את ליבו ,הוא בעצם מבטל את רצונו העצמי ומאפשר לברכת השם למלא את כל ישותו .המחשבה המנחה היא שדווקא השתיקה של הישראל אל מול קולו של הכהן היא הכלי העוצמתי ביותר; השתיקה אינה היעדר דיבור ,אלא היא נוכחות מלאה של ציפייה ותקווה .רעיון זה מסביר מדוע הברכה דורשת עמידה פנים כנגד פנים – כדי ליצור קשר עין רוחני שבו אין מחיצות ,ובו השפע יכול לעבור ממקורו אל יעדו באין מפריע. המחשבה העולה מתוך בחינת הגבולות שבין התפילה לברכה היא שהאדם נמצא תמיד במתח שבין שיחו הפרטי עם הבורא לבין שייכותו לברכה הכללית של עם ישראל .המחשבה המנחה היא שהתפילה היא ה"העלאה" של הבקשות מלמטה למעלה ,ואילו ברכת הכהנים היא ה"המשכה" של התשובה מלמעלה למטה .עומק הרעיון הוא שגם כאשר האדם עסוק בתפילתו האישית ,הוא מחויב לזכור שהוא חלק מרקמה אחת גדולה המתברכת יחד .המתח ההלכתי שראינו בין הפסק להמשכיות משקף את האיזון העדין הנדרש מאיתנו :להיות דבקים בבורא מצד אחד ,ולהיות פתוחים לקבלת השפע המגיע דרך שליחיו מצד שני. המחשבה העולה לסיום היא שסוד הברכה טמון באחדות .המחשבה המנחה היא ש"ואני

גם לנשמה מגיע אוכל

אברכם" נאמר בלשון רבים ,והוא תלוי בכך ש"כולם יהיו מברכים אותם" .רעיון זה מלמדנו שהברכה אינה אישית בלבד ,אלא היא מתנה הניתנת לכלל .כאשר הישראל מוותר על מקומו ,או כאשר הוא מקשיב לברכה ,הוא מתחבר אל הנצח של כנסת ישראל .המחשבה העולה היא שהיכולת להתברך היא היכולת להכיר בכך שיש טוב הגדול ממני ,וכי אני זקוק לזולת – לכהן המברך – כדי להשלים את תיקון נפשי ואת תיקון העולם. נפנה כעת אל המרחב המחשבתי ,ונבקש לחבר את שבילי ההלכה אל עמקי הנפש והאמונה, כדי להבין כיצד הופכת ההתברכות ליסוד מכונן בבניית קומתו הרוחנית של האדם. המחשבה המנחה בחיבור לנפש היא שהיכולת להתברך דורשת מהאדם פיתוח של מידת הקיבול .בתוך עולם המעודד הישגיות ואינדיבידואליזם ,המחשבה העולה היא שהעמידה מול הכהן בשתיקה מחנכת את הנפש להכרה בנזקקותה ובחוסר השלמות שלה .החיבור לנפש מתבטא בכך שהאדם לומד לפתוח את סגור ליבו ולקבל טוב שאינו נובע ממעשיו שלו בלבד ,אלא הוא מתנה מהשמים .המחשבה המנחה היא שמי שאינו יודע להיות מתברך, סופו שאינו יודע באמת לברך ,שכן השפע צריך קודם כל לעבור דרך הנפש פנימה כדי שיוכל לזרום הלאה אל הזולת. בתחום האמונה והנהגת השם ,המחשבה העולה היא שהברכה היא המפגש שבין ההשתדלות האנושית לבין הגזירה האלוקית .החיבור לאמונה מלמד אותנו כי למרות שהאדם מתפלל ופועל ,עליו לדעת כי "ואני אברכם" – הקדוש ברוך הוא הוא מקור הכל .המחשבה המנחה היא שברכת הכהנים היא תזכורת מתמדת לכך שהבורא חפץ בטובתנו ומשתמש בשלוחי מצווה כדי להעניק לנו אותה .האמונה נבחנת ביכולת של היחיד לבטוח בכך שהדיבור היוצא מפי הכהן נושא בתוכו כוח ממשי לשינוי המציאות ,וכי ההקשבה לברכה היא אקט של אמונה המכיר בכך שהעולם אינו פועל רק לפי חוקי הטבע היבשים אלא מונהג בחסד וברחמים. במבט על הנהגת האדם והנהגת הבית ,המחשבה העולה היא כי הברכה היא הכוח המלכד את המשפחה ואת הקהילה .החיבור להנהגה מתגלה בכך שהאדם לומד לכבד את המבנה ההיררכי והרוחני של עמו ,ובכך הוא משרה שלום בתוך סביבתו .המחשבה המנחה היא שהנהגת הבית נבנית על היסוד של "כה תברכו" – בנחת ,באהבה ובפנים מאירות .כאשר אדם רואה בברכה מצווה קיומית ,הוא הופך את ביתו למקום שבו המילים הנאמרות הן מילים של בנייה והעצמה .המחשבה העולה היא שההנהגה הנכונה היא זו היודעת מתי לעצור את המרוץ האישי כדי להקשיב לברכת הזולת ,ובכך היא יוצרת תרבות של כבוד והקשבה בתוך המשפחה. לבסוף ,המחשבה המנחה בחיבור לחיים היא שהברכה היא הצינור המזרים חיות לתוך המעשים היומיומיים .המחשבה העולה היא שהאדם אינו יוצא מבית הכנסת כפי שנכנס אליו ,אלא הוא יוצא טעון באנרגיה של קדושה המלווה אותו בכל אשר יפנה .החיבור לנפש בנקודה זו הוא הידיעה שהברכה "וישמרך" מגנה על האדם מפני נזקי הזמן והחומר .המחשבה המנחה היא שההתברכות אינה רגע חולף ,אלא היא תודעה מתמשכת שבה האדם מרגיש עטוף בהשגחה ,ודבר זה מעניק לו שלווה וביטחון להתמודד עם אתגרי החיים מתוך ידיעה שהשפע האלוקי מלווה את צעדיו.

אשנ תשרפ

נפנה כעת אל המעמקים המוסריים העולים מתוך חובת ההתברכות ,ונבקש לשרטט את קווי המצפן הפנימי המנחים את האדם בבואו לקבל שפע ולהכיל קדושה בתוך כליו המוגבלים. הנדבך הראשון במצפן המוסרי הוא חובת הנוכחות והאחריות ההדדית .המחשבה המנחה היא שהמוסר דורש מהאדם שלא להיות "צורך" אנוכי של ברכה ,אלא להיות שותף פעיל במעשה הקדושה .המחשבה העולה היא שכאשר הישראל מתייצב מול הכהן ,הוא מקבל על עצמו מחויבות מוסרית להיות ראוי לברכה שנאמרת עליו .המצפן המוסרי מורה לנו כי קבלת שפע ללא מוכנות להשתנות או להיטיב היא בבחינת "לחם חסד" שאין בו ממשות מוסרית .היושרה המוסרית תובעת מאיתנו להפוך את הברכה למנוע של עשייה ,שבו הטוב שאנו מקבלים מהשמים הופך למחויבות של חסד כלפי הארץ. הנדבך השני עוסק במוסר של כבוד הגבולות והכרת המקום .המחשבה המנחה היא שהדיון על הפסקה בתפילה עבור ברכת כהנים מלמדנו שיעור מוסרי כביר בסדרי עדיפויות .המצפן המוסרי מכוון אותנו להבנה כי לעיתים המעשה המוסרי הנכון ביותר הוא דווקא השתיקה וההישארות במקום המדויק שבו האדם נמצא .המחשבה העולה היא שאין הקדושה מצדיקה פגיעה בסדרים אחרים ,וכי היושרה המוסרית מחייבת אותנו לכבד את העמידה האישית שלנו מול הבורא גם כאשר סביבנו מתרחש אירוע נשגב .המוסר כאן הוא הידיעה כיצד לאזן בין הכמיהה לברכה לבין החובה לשמור על עקביות ורצינות בעבודה שבלב. הנדבך השלישי מתייחס למוסר שבין אדם לחברו בתוך מעמד הברכה .המחשבה המנחה היא שהברכה אינה יכולה לחול במקום שיש בו פירוד או התנשאות .המצפן המוסרי מורה כי העמידה של הישראלים יחד ,באותה שורה ובאותה הכנעה מול הכהן ,היא הצהרה מוסרית של שוויון ושל אהבת ישראל .המחשבה העולה היא שמי שמבקש ברכה לעצמו תוך התעלמות ממצוקת חברו העומד לצידו ,פוגם ביסוד המוסרי של "ברך את עמך ישראל באהבה" .המוסר התורני מחנך אותנו כי הכלי המחזיק ברכה הוא השלום ,והיושרה המוסרית דורשת מאיתנו להסיר כל טינה מליבנו לפני שאנו פותחים את ידינו לקבל שפע. הנדבך הרביעי נוגע ביושרה המוסרית שבהנהגת הבית וברכת הבנים .המחשבה המנחה היא שהאב המברך את בניו חייב לפעול מתוך אמת פנימית שאינה מתיימרת להיות מה שהיא לא .המצפן המוסרי מורה לנו כי החינוך ליושרה מתחיל בכך שהאב מסביר בדרכו כי הברכה שהוא מעניק היא ביטוי לאהבתו העמוקה ,תוך שהוא מכבד את הייחודיות של ברכת הכהנים המקורית .המחשבה העולה היא שהמוסר המנהיגותי בבית נבנה על כנות; כאשר הילדים רואים שהוריהם מכבדים את סדרי הקדושה ואינם "גוזלים" כתרים לא להם ,הם לומדים את ערכה של האמת ואת החשיבות של עמידה במקום המדויק שהוקצה לאדם בעולמו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המעניקות לנו כוח והדרכה בהנהגתנו עם הזולת ועם בני ביתנו .התובנה הראשונה היא ההבנה כי להיות כלי קיבול לברכה זו משימה אקטיבית הדורשת מאיתנו הכנה פנימית ופתיחות הלב .עלינו לזכור כי בכל מפגש עם אדם

גם לנשמה מגיע אוכל

המבקש להיטיב עמנו ,בין אם במילה טובה ובין אם בסיוע ממשי ,עלינו להתייצב ב"פנים מאירות" ובשתיקה קשובה ,שכן היכולת לקבל היא האמנות הגדולה המאפשרת לטוב לשרות בעולמנו. התובנה השנייה עוסקת בערך המקום המדויק של האדם .למדנו כי גם אל מול קדושה נשגבת ,אין לאדם לעקור ממקומו או להפסיק את עבודתו האישית אם הדבר פוגע בסדר וביושרה של תפקידו הנוכחי .בחיי המעשה ,עלינו לשאוף לאיזון הנכון בין הרצון להשיג עוד מעלות רוחניות לבין החובה המוסרית וההלכתית לדבוק במשימות המוטלות עלינו באותה שעה ,מתוך ידיעה שדווקא הדיוק במקום הוא המביא את השלום ואת הברכה השלמה.

עיקר העניין: השאלה שביררנו היא האם המתפלל תפילת העמידה רשאי להפסיק את תפילתו כדי לשמוע את ברכת הכהנים ,ומהי המשמעות של חובת הישראל להתברך מפי הכהנים. בפתח הדברים הצבנו את השאלה המרתקת העוסקת במתח שבין שיח היחיד עם קונו לבין המעמד הכללי של ברכת הכהנים .חקרנו את שיטת בעל החרדים שחידש כי קיימת מצוות עשה על הישראל להתברך ,אל מול דעת מרן הגרי"ש אלישיב ומרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שקבעו כי אין המנהג וההלכה כדעתו ,ועל כן אין להפסיק בתפילת העמידה בשום אופן. במהלך הבירור ראינו כי למרות דברי האגרות משה שנטה להחמיר בענייית אמן בברכות קריאת שמע ,הכרעת האחרונים והמנהג המובא בילקוט יוסף ובמהר"י אסאד היא שהברכה עבור הישראל היא מצווה קיומית ולא חיובית .התברר כי השליח ציבור והמתפללים בשורה הראשונה אינם צריכים לעקור ממקומם ,שכן השכינה שורה אצלם גם כשהם מאחורי הכהנים בתור "אנוסים" .סיימנו בביאור המנהג הנפלא של ברכת הבנים ,תוך הדגשת הצורך בשינוי צורת הידיים כדי לשמור על גדרי המצווה ביושרה ובאמת .ולענ"ד עלה כי סוד הברכה השלמה שוכן במקום שבו האדם יודע להיות כלי קיבול עניו ,המשלב בין דבקות בתפילתו האישית לבין פתיחות לקבלת השפע הכללי של ברכת כהנים באהבה.