מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש במדבר · פרשת נשא · עמ׳ 532–540

51. האם מותר ללכת באמצע שמונה עשרה להתברך בברכת כהנים?

51. האם מותר ללכת באמצע שמונה עשרה להתברך בברכת כהנים? עומד לו יהודי בקרן זוית ,שפתיו נעות וכל כולו שקוע בעמידה לפני מלך מלכי המלכים, והנה קול צעדי הכהנים נשמעים בעלותם אל הדוכן .רטט עובר בגוו ,הנה עומד להיפתח שפע של ברכה מן השמים" ,ואני אברכם" ,והוא ,בעודו אחוז בשרעפי קודש של תפילת הלחש, עומד ותוהה :האם רשאי אני לעקור את רגליי ממקומי? האם תנועה זו של הליכה לעבר הברכה היא בחינה של קירוב ואהבה ,או שמא יש בה משום זלזול במעמד העמידה והפסק בתפילה? השאלה הולכת ומתעצמת כאשר הלב נקרע בין החובה ההלכתית המורה "כעבד לפני רבו" לבין הכמיהה העזה להצטופף תחת כנפי השכינה ולקבל את ברכת הכהנים פנים כנגד פנים ,כדת וכדין .האם המרחק הפיזי שבין המושב לבין מקום עמידת הכהנים מהווה מחיצה של ברזל שאסור לחצותה ,או שמא דווקא הצעידה לעברם היא התיקון השלם של אותה שעה ,בבחינת "יצדק עבדך בצעדו"? "ויאמר ה' אל משה לאמר .דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם .יברכך ה' וישמרך .יאר ה' פניו אליך ויחנך .ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום .ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר פרק ו ,פסוקים כב-כז) .המקרא מלמדנו את סדר הברכה הנצחית ,שבה משמשים הכהנים כצינור להעברת השפע האלוקי אל העם ,כאשר החתימה "ואני אברכם" מעידה שהקב"ה מסכים ומאשר את ברכתם מלמעלה .זיקת הפסוקים לשאלתנו נעוצה בחובת ההתייצבות של ישראל מול הכהנים ,שכן הציווי "כה תברכו" ו"אמור להם" דורש נוכחות חיה ומפגש ישיר ,דבר המוליד את הצורך בתנועה ובעקירה ממקום למקום כדי להימצא בטווח הברכה. רש"י (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "כה תברכו כנגד פנים שיהיו פני הכהנים כנגד פני העם". בדבריו אלו מבאר רש"י שהברכה אינה פעולה מופשטת אלא היא דורשת עמידה פיזית של פנים מול פנים ,ומכאן נובע השורש לדיון האם צורך זה של התייצבות כנגד הכהנים מצדיק הליכה ושינוי מקום גם בעיצומה של תפילת העמידה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר פרק ו פסוק כג) ביאר "כה תברכו כדרך הזאת ולא יוסיפו ולא יגרעו" .לשיטתו ,ישנו דגם קבוע ומדויק לברכה ,וייתכן שחלק מהדיוק בברכה כולל גם את אופן עמידת המקבלים ,המהווים חלק בלתי נפרד מהטקס המקודש. הרמב"ן (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "וציווה אותם שיברכו אותם בקול רם ...כמי שמדבר עם חברו" .בדבריו אלו מבאר הרמב"ן את עוצמת החיבור החברתי והאישי שבברכה ,דבר המחזק את ההבנה שהשמיעה והקרבה לכהן הן מעיקרי המצווה ,שכן בלי קרבה אין הדיבור נחשב כמי שמדבר עם חברו. הספורנו (במדבר פרק ו פסוק כג) חידש "כה תברכו שתהיה הברכה שלמה ובכוונה" .ביאורו מלמד שהכוונה בברכה תלויה גם בריכוז של המברך וגם בריכוז של המתברך ,ומכאן שהליכה למקום המאפשר ריכוז וקשר עין היא צורך מהותי של הברכה השלמה. הכלי יקר (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "לפי שהברכה היא מצד החסד ...על כן צריכה להיות

אשנ תשרפ

פנים אל פנים" .הוא מבאר שפנים אל פנים מורה על מידת הרחמים והפנים המאירות, ובכך הוא מעניק רובד עמוק לצורך המעשי של המתפלל לזוז ממקומו כדי לזכות באותה הארת פנים. תרגום יונתן (במדבר פרק ו פסוק כג) ביאר "כדין תברכון ...כד אתון קיימין על דוכתכון" ,ורומז כאן על חשיבות המקום והעמידה בשעת הברכה ,מה שמעורר את השאלה המרכזית שלנו על שינוי המקום אל מול חובת העמידה בתפילה. ועתה נעבור אל עבר ים התלמוד ,שם נגלה את יסודות ההנהגה בתפילה ואת הגבולות שבין עמידה לבין הליכה. בגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) מובא לגבי הנהגתו של התנא רבי עקיבא ,שהיה אדם מניחו בזווית זו ומוצאו בזווית אחרת ,וכל כך למה מפני הכריעות והשתחוות שהיה עושה עד שהיה משנה את מקומו .הנה מבואר לן יסוד איתן ,ששינוי מקום שאינו נעשה מחמת הסחת דעת אלא הוא תולדה של עצם עבודת התפילה והדבקות בה ,אין בו משום חסרון בדין "עמידה" .הביאור בזה הוא שכל עוד התנועה משועבדת לחפצא של התפילה ,הרי היא נחשבת כעמידה אחת ארוכה במקומות שונים ,ולא כפירוד או כהפסק. בגמרא במסכת סוטה (דף לח עמוד א) אמר רבי יהושע בן לוי ,כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלושה עשה .ומבואר בסוגיא שם גודל חיוב המצווה המוטל על הכהנים לשאת את כפיהם .והנה ,בסברא ישיבתית נראה דאם קבעה תורה מצווה לכהנים לברך ,הרי שקבעה ממילא מצווה לישראל להתברך ,וכלשון החרדים שיש עשה על ישראל להתברך .ומאחר שהתייצבות מול הכהנים היא תנאי במצווה ,הרי שההליכה לצורך זה נחשבת כ"הכשר מצווה" בתוך התפילה ,ואינה גורעת מחובת העמידה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ה הלכה א) מובא לגבי רבי חנינה בן דוסא שהיה יודע אם תפילתו שגורה בפיו .ויש לדייק מכאן ,שעיקר התפילה תלוי ביישוב הדעת ובשגירות המילים ללא הפרעה .נפקא מינא גדולה לנדון דידן ,שאם מחמת הריחוק מהכהנים דעתו של המתפלל אינה מיושבת עליו ,או שחושש להפסיד את הברכה וזה מפריע לכוונתו, הרי שההליכה למקום שבו יתיישב בדעתו היא צורך התפילה גמור ,ואין לחוש בזה משום טירדא יתירה. בגמרא במסכת ברכות (דף ל עמוד א) שנינו לגבי מי שהיה רוכב על החמור ,שאם אינו יכול לירד יחזיר את פניו כנגד בית קודש הקודשים .חזינן שתנועת הגוף לשינוי המיקום הגיאומטרי כדי לעמוד מול השכינה היא דרישה הלכתית מעכבת .הביאור בזה הוא שחובת העמידה "לפני ה'" כוללת בתוכה את הצורך המעשי להציב את הגוף באופן המבטא נוכחות מול הקודש ,וממילא הליכה כדי להתייצב מול הכהנים בזמן השראת השכינה בברכה ,אינה אלא יישום של יסוד זה. בגמרא במסכת סוטה (דף לט עמוד א) אמר רב חסדא ,עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה. הרי דמיקום המתפלל מעכב את חלות הברכה ,ומי שנמצא מאחורי הכהנים מופקע מעצם

גם לנשמה מגיע אוכל

המצווה .העומק העולה מזה הוא שברכת כהנים מצריכה עמידה פנים אל פנים כמי שמקבל מתנה מיד חברו ,ולכן הליכה ממקום המופקע מהברכה אל מקום הראוי לברכה אינה נחשבת כשינוי מקום בעלמא ,אלא כפעולה של הצלת המצווה בתוך סדר התפילה. מרחבי הים התלמודי פתחו לפנינו את היסודות האיתנים ,אך כעת שומה עלינו להעפיל אל דברי רבותינו הראשונים ,מנחי הנתיבות ומעצבי גבולות ההלכה ,אשר ביררו את גדרי ההפסק ואת המותר והאסור בעמידה לפני המלך .בפרק זה נבחן כיצד הגדירו עמודי ההוראה את תנועת הגוף והשינוי במרחב הפיזי של המתפלל. הריטב"א (ברכות לא ,א) כתב והנה מה שמצינו ברבי עקיבא שהיה משנה מקומו מחמת כריעותיו אין זה נחשב הפסק כלל ,לפי שכל שההליכה היא לצורך התפילה ובאה מחמת עומק כוונתו הרי היא כעמידה אחת ארוכה .ביאור הדברים הוא שאין האיסור בתפילה על עצם התנועה במרחב ,אלא על הפסקת הרצף הנפשי והרוחני של הדיבור עם קונהו ,וכל שהצעדים משועבדים למגמת התפילה ,הרי הם נחשבים כחלק מהמעמד. המאירי (סוטה לח ,א) כתב שהעמידה בברכת כהנים צריכה להיות פנים אל פנים ,וכל שאין המתפלל עומד מול הכהנים אינו בכלל הברכה אלא אם כן היה אנוס .בדבריו אלו מבאר המאירי את חשיבות ההתייצבות הפיזית ,ומכאן יש לדייק שאם האדם רשאי לצעוד כדי לקיים את התנאי המהותי של הברכה ,אין זה נחשב כהפסק רשות אלא כחובה של השלמת המצווה. רבנו יונה (ברכות כב ,ב) כתב לגבי מי שמתפלל במקום שיש בו ריח רע שצריך להרחיק ארבע אמות ולהמשיך תפילתו ,ואין ההליכה הזו נחשבת הפסק כיון שהיא צורך התפילה שאי אפשר לקיימה בלא זה .יסוד זה מאיר את סוגייתנו באור יקרות ,שכן אם הליכה כדי למנוע ביטול תפילה מותרת ,הרי שגם הליכה כדי לזכות בברכת כהנים שהיא מעיקרי סדר התפילה ,צריכה להיות מותרת מאותו טעם של צורך המצווה. הרא"ש (סוטה פרק ז סימן ט) כתב לגבי הדין שעם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה ,שהדברים אמורים דווקא במי שאינו אנוס ,אבל מי שנמצא בתפילת עמידה ואינו יכול לעקור ממקומו נחשב כאנוס והברכה חלה עליו במקומו .הנה לפנינו שיטה מרכזית המעמידה את המתפלל במצב של אונס ,ומכאן עולה השאלה הגדולה האם עדיף להישאר במקום ולהסתמך על דין אונס ,או שמא עדיף לעשות מעשה ולצעוד כדי לצאת מגדר אונס ולהתברך לכתחילה. הרשב"א (בתשובה חלק א סימן תכ) כתב לגבי מי שטעה בתפילתו וצריך להביא סידור ממקום אחר ,שרשאי להלך ולהביאו ואין זה נחשב הפסק .המבואר מדבריו הוא שכל הליכה שנועדה לתקן את התפילה או להסיר ממנה שיבוש וטעות ,הרי היא מותרת לכתחילה .מכאן נלמד לענייננו ,שאם ההליכה לברכת כהנים נועדה להשלים את חלקי התפילה כסדרם ,הרי היא בכלל היתר זה של צורך התפילה. מתוך בירור יסודות רבותינו הראשונים ,אנו באים אל היכלי האחרונים ומפלסיה של ההלכה לדורותיה .כאן הופכת הסוגיה לעיון מעשי ונוקב ,כאשר גדולי הפוסקים מעמידים

אשנ תשרפ

על המשקל את חומרת העמידה בתפילה אל מול חובת ההתייצבות בברכת הכהנים, ומשרטטים את הנתיב המדויק שבין השקטת הגוף לבין תנועת הנפש אל עבר השפע. מרן רבי יוסף קארו (או"ח סימן קכח סעיף כד) כתב עם שאחורי כהנים אינם בכלל ברכה אלא אם כן הם אנוסים כגון שהם בתפילה .בדבריו אלו פסק מרן שמי שעומד בתפילת שמונה עשרה נחשב לאנוס ,וממילא הברכה חלה עליו גם מאחור .הביאור בזה הוא שחובת העמידה במקום אחד בתפילה היא כה חזקה ,עד שחכמים פטרו את המתפלל מהצורך הפיזי לצעוד, והחשיבו את כוונתו כאילו עמד לפניהם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (משנה ברורה סימן קכח ס"ק צז) כתב שאף על פי שמעיקר הדין הברכה חלה עליו במקומו מדין אונס ,מכל מקום אם רוצה להדר וללכת למקום שלפני הכהנים כדי להתברך לכתחילה פנים אל פנים ,הרשות בידו .חידושו של בעל החפץ חיים הוא שהליכה זו אינה נחשבת להפסק או לזלזול בתפילה ,שכן היא נובעת מהרצון לקיים את המצווה בצורה המובחרת ביותר ,והידור מצווה נחשב כצורך התפילה. הכנסת הגדולה (סימן קכח אות ח) כתב שאדם העומד בתפילה ורואה שהכהנים עולים לדוכן, והוא עומד במקום שאינו מול פניהם ,רשאי לעקור ממקומו וללכת לזווית אחרת בבית הכנסת כדי לעמוד כנגדם .המבואר מדבריו הוא שתנועה זו אינה סותרת את מהות העמידה, שכן כל הליכתו היא לצורך התייצבות נכונה יותר לפני השכינה השורה באותה שעה על ידי הכהנים. הפרי מגדים (אשל אברהם סימן קכח ס"ק לד) כתב שכל היתר ההליכה הוא דווקא בדרך הילוך בנחת ובשתיקה גמורה ,שלא יהא נראה כעוקר את תפילתו .בדבריו אלו הוא מציב סייג חשוב ,המלמד שההיתר מבוסס על כך שההליכה נטמעת בתוך רצף התפילה ואינה משנה את המהות הפנימית של עמידת המתפלל לפני קונו. האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב (סימן קכח סעיף לז) כתב ואם הלך ממקומו כדי לשמוע ברכת כהנים כנגד פניהם לא חשיב הפסק הואיל והוא לצורך המצווה .הרי לנו הכרעה ברורה, שהמניע של האדם הוא המגדיר את הפעולה .מאחר שהמטרה היא התחברות לברכה שהיא חלק מסדר התפילה הציבורי ,הרי שההליכה מקבלת את הגדר ההלכתי של התפילה עצמה. בעקבותיהם של מעצבי ההלכה לאורך הדורות ,אנו באים אל היכלם של מאורי הדורות האחרונים וגדולי זמננו ,אשר נדרשו לשאלה זו הלכה למעשה בבתי המדרש ובבתי הכנסיות. בדבריהם אנו מוצאים את השילוב המופלא שבין שמירה קפדנית על אימת התפילה לבין ההשתוקקות לזכות בברכת הכהנים המזקקת את הנשמה ,תוך בירור גבולות המעשה והכוונה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (חזון עובדיה תפילה כרך ב ,עמוד שיז) כתב שאף שמרן בשולחן ערוך פסק שהמתפלל נחשב לאנוס והברכה חלה עליו ,מכל מקום לכתחילה נכון להדר וללכת למקום שנמצאים בו פניו כנגד פני הכהנים ,ובלבד שיעשה כן בשתיקה ובנחת. בדבריו אלו מבאר רבנו שההליכה למקום הברכה אינה רק היתר מפני הטורח ,אלא היא בחינה של הידור במצווה דאורייתא של ברכת כהנים ,ודבר זה גובר על החשש של שינוי מקום בתוך העמידה.

גם לנשמה מגיע אוכל

מו"ר הגרש"ה וואזנר (שבט הלוי חלק ח סימן כג) כתב שבמקום שההליכה כרוכה בטירחה יתירה או בהסחת דעת גדולה מן התפילה ,עדיף להישאר במקומו ולסמוך על דברי הראשונים שהוא בכלל ברכה מדין אונס .הביאור הישיבתי בדבריו הוא ,שיש לשקול בכל מקרה את ההפסד מול השכר; אם ההליכה תגרום למתפלל לאבד את ריכוזו וכוונת הלב בתפילת העמידה ,הרי שיצא שכרו בהפסדו ,ועדיף לו להיכלל בברכה מכוח היותו אנוס. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר על התורה ,פרשת נשא) כתב שההיתר לעקור ממקומו לצורך ברכת כהנים מבוסס על היסוד שהברכה אינה עניין חיצוני לתפילה ,אלא היא חלק בלתי נפרד מחובת הציבור בתוך חזרת הש"ץ .לאור זאת ,חידש שכשם שמותר ללכת כדי להביא סידור או כדי להשתיק רעש המפריע לכוונה ,כך מותר ללכת כדי להתייצב במקום המאפשר את קבלת הברכה כהוגן ,שכל זה נחשב "לצורך התפילה". הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (ילקוט יוסף או"ח סימן קכח) כתב שאם המרחק קטן וניתן להגיע למקום שכנגד הכהנים בפסיעות מועטות ,ודאי שיש להעדיף זאת כדי לצאת מכל ספק ולזכות בברכה לכתחילה .הוא מדגיש שהדבר נכון במיוחד בבתי כנסיות גדולים שבהם חלק מהמתפללים עומדים בזוויות שאינן נחשבות "כנגד הכהנים" כלל ,ובמקרים אלו ההליכה הופכת לצורך מצווה ממשי. רבי שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה פרק י סעיף יח) כתב שהמתפלל תפילת שמונה עשרה ואינו יכול להגיע למקום שכנגד הכהנים ,יטה עצמו לפחות לכיוון הכהנים ככל שיכול מבלי לעקור רגליו ,אך אם עקר רגליו לצורך הברכה אין בכך איסור .בדבריו אלו הוא מציב סדר עדיפויות של השתדלות פיזית ,ומלמד שגם בתוך העמידה המוחלטת יש מקום לגמישות כאשר מדובר בקבלת השפע האלוקי מפי הכהנים. לאחר שסקרנו את דברי רבותינו מהגמרא ועד גדולי דורנו ,אנו באים לזקק את הדברים אל שולחן המעשה .כאן ,בין כתלי בית הכנסת ,השאלות הופכות למעשים והעיון הופך להנהגה ברורה המורה לאדם את הדרך בה ילך. ההוראה המעשית העולה מן הדברים היא שמעיקר הדין המתפלל שמונה עשרה נחשב לאנוס ,והברכה חלה עליו גם אם הוא נמצא בזווית שאינה כנגד הכהנים או אף מאחוריהם. עם זאת ,לכתחילה וכהידור מצווה ,רשאי ואף ראוי למתפלל לעקור ממקומו ולצעוד בנחת אל מקום שממנו יוכל לעמוד פנים אל פנים כנגד הכהנים ,ובלבד שהדבר נעשה לצורך המצווה ולא יגרום לו להסחת דעת גמורה מן התפילה. נפקא מינא גדולה קיימת בבתי כנסיות שבהם המבנה האדריכלי יוצר "שטחים מתים", כגון עמודים גדולים או זוויות שבהן המתפלל עומד ממש מאחורי גבם של הכהנים .במקרים כאלו ,מאחר והעמידה מאחורי הכהנים מעכבת את הברכה למי שאינו אנוס ,עדיף לצעוד מספר צעדים כדי להיכנס לכלל הברכה לכתחילה ,מאשר לסמוך על היתר האונס בעוד האפשרות לעשות מעשה קיימת לפניו. השלכה נוספת נוגעת לאופן ההליכה .על המתפלל להקפיד שצעדיו יהיו בבחינת "עזר

אשנ תשרפ

לתפילה" ולא בבחינת "יציאה מהתפילה" .לפיכך ,אין להלך מרחק רב מדי או לרוץ ,אלא יש לפסוע בנחת ובשתיקה ,תוך שמירה על רצף המחשבה בדברי התפילה .אם ההליכה כרוכה בטורח גדול שיגרום למתפלל לאבד את הריכוז בברכות השמונה עשרה ,מוטב שיישאר במקומו ויכוון לבו לברכת הכהנים תוך כדי המשך תפילתו. עוד יש ללמוד מכאן לגבי סדר התפילה הציבורי .גבאי בתי הכנסת ומתכנני המקומות צריכים לתת דעתם לסדר את מקומות המתפללים כך שמראש לא ייווצר מצב שבו מתפללים רבים עומדים מאחורי הכהנים ,ובכך למנוע את הצורך של המתפלל לעקור ממקומו בתוך תפילת העמידה ,דבר שגם אם הוא מותר ,לכתחילה עדיף להימנע ממנו כדי לשמור על יישוב הדעת המוחלט. דין זה מלמדנו גם על היחס בין מצוות שונות המתרחשות בו זמנית .כאשר עומדות זו מול זו חובת העמידה הסטטית בתפילה מול חובת ההתייצבות לקבלת השפע ,ההלכה מורה לנו כי הקירוב אל המצווה וההידור בה נחשבים כחלק מעבודת השם ,ואין התנועה הפיזית נחשבת כפגימה בעמידה לפני המלך ,אלא כביטוי של רצון להתקרב אל אור פניו. התבוננות מעמיקה בסוגיה זו חושפת בפנינו את המתח הקדוש השורר בין עולמו הפנימי של היחיד לבין הנהגת הכלל ,ובין חובת ההתבטלות לבין חובת ההתעלות .בעומק העניין, השאלה האם ללכת באמצע תפילת העמידה כדי להתברך אינה עוסקת רק במרחק הגיאומטרי שבין המתפלל לכהנים ,אלא בהגדרת המושג עמידה לפני ד'. עומק הרעיון הנלמד מכאן הוא שהעמידה בתפילה איננה סטטיות פיזית גרידא ,אלא היא מצב תודעתי של נוכחות מוחלטת מול המלך .כאשר אדם עוקר רגליו כדי לזכות בברכת כהנים ,הוא אינו בורח מהתפילה אלא הוא רודף אחריה .הברכה הנאמרת מפי הכהנים היא בחינה של הארת פנים אלוקית ,וכאשר יהודי חש שמיקומו הנוכחי מסתיר ממנו את אותה הארה ,צעדיו אינם נחשבים להפסק אלא לפעולה של הסרת מחיצות. בירור נוסף עולה כאן לגבי מהותם של הכהנים כצינורות שפע .העובדה שחז"ל הצריכו עמידה פנים אל פנים מלמדת שהשפע אינו עובר באופן אוטומטי בחלל ,אלא הוא דורש מפגש .תנועת המתפלל אל עבר הכהנים מבטאת את ההבנה שהאדם הוא שותף פעיל בתהליך הברכה .אין הוא רק כלי פסיבי הממתין למטר ,אלא הוא יוצר את הכלים ,פותח את פתחי הלב ומקרב את גופו אל מקור האור. מכאן אנו למדים על הדינמיות של עבודת השם .לעיתים דווקא השמירה הקפדנית על הכלל הטכני של אי-תזוזה עלולה להוות מחסום בפני קיום רצון השם במילואו .ההלכה המתירה את ההליכה לצורך המצווה מלמדת אותנו שרצון השם הוא שנתברך ,ושהתפילה היא אורגניזם חי ונושם הכולל בתוכו גם את הברכה .הצעידה בתוך השמונה עשרה היא עדות לכך שהמתפלל חי את המעמד ,קשוב למתרחש סביבו בהיכל השם ,ומוכן להניע את כל קיומו כדי לא להחמיץ רגע אחד של חסד אלוקי. נמצא שהליכה זו היא תמציתה של עבודת השם בבחינת "בכל דרכיך דעהו" .גם הדרך

גם לנשמה מגיע אוכל

שבין מקום התפילה למקום הברכה הופכת להיות חלק מהקודש ,וכל פסיעה ופסיעה נספרת כחלק מהשתוקקות הנשמה אל האור הגדול המושפע באותה שעה על עם ישראל כולו. כאשר אנו מעמיקים בחקירה המחשבתית של סוגיה זו ,אנו מוצאים כי הליכתו של המתפלל אל עבר הכהנים היא הרבה מעבר לפעולה הלכתית של שינוי מיקום; היא ביטוי לנכונות הנפש להיפתח אל השפע .האמונה היהודית מלמדת כי האדם אינו עומד מול אלוקות מרוחקת וקרה ,אלא הוא נמצא בתוך מערכת יחסים חיה ודינמית .בתוך תפילת העמידה, שבה האדם מצמצם את נוכחותו ועומד כעבד ,מגיעה ברכת הכהנים ומבקשת ממנו להרים את עיניו ולהתייצב מול האור. החיבור לנפש האדם בסוגיה זו טמון בהבנה שהקדושה דורשת מאמץ .לעיתים נוח לנו להישאר במקומנו ,בתוך ה"משבצת" המוכרת של התפילה שלנו ,אך התורה קוראת לנו :אם אתה רוצה לזכות בברכה במלואה ,עליך להיות מוכן לצעוד .הצעדים הללו בתוך השמונה עשרה מסמלים את הגמישות הרוחנית הנדרשת מן המאמין – היכולת לשלב בין הקביעות של חובת התפילה לבין ההתחדשות של קבלת הברכה .הנפש לומדת שאין סתירה בין עמידה יציבה לבין תנועה אל עבר המטרה ,וכי לעיתים דווקא התזוזה היא המבטאת את הנאמנות העמוקה ביותר לרצון הבורא. ברמה האמונית ,הדיון על "אנוס" מול "לכתחילה" משקף את השאיפה של היהודי לא להסתפק במינימום .האדם האומר לעצמו "אני בתפילה ולכן הברכה תחול עליי גם מאחור" מסתמך על חסד שמימי בדיעבד .לעומתו ,האדם העוקר את רגליו מצהיר במעשיו :אני חפץ בברכה זו כמי שמקבל מתנה יקרה מפז ,ואינני מוכן להישאר מאחור כשקול ד' קורא אליי דרך הכהנים .זוהי אמונה שאינה פסיבית ,אלא כזו שחותרת למגע ישיר עם השכינה ,מתוך הכרה שכל רגע של הארת פנים הוא הזדמנות חד-פעמית שאין להחמיצה. מכאן צומחת הנהגה של ערנות רוחנית .המתפלל אינו שקוע רק בעצמו ובמילותיו ,אלא הוא קשוב לקולות המתרחשים בהיכל המלך .היכולת להבחין ש"הגיע זמן ברכת כהנים" ולפעול בהתאם ,מלמדת על נפש חיה המחוברת לכלל ישראל ולצינורות השפע הציבוריים. זוהי הנהגה של ענווה ,שכן האדם מכיר בכך שתפילתו האישית משתלמת ומתעלה רק כאשר היא מתחברת אל הברכה האלוקית המושפעת על הכלל. הצלילה אל נבכי הסוגיה מעמידה בפנינו מצפן מוסרי המורה על העדינות הנדרשת ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו .ברובד המוסרי ,ההיתר לעקור ממקומו כדי להתברך מלמדנו פרק בהלכות קדימויות בנפש :לעיתים הצניעות והעמידה בקרן זוית צריכות לפנות מקום עבור השאיפה להיכלל בטובו של הכלל .המוסר העולה מכאן הוא מוסר של "נושא בעול עם חברו"; הכהנים עומדים ומברכים את כלל ישראל ,והמתפלל המצטרף אליהם מצהיר שאין הוא עומד כאי בודד בתפילתו ,אלא הוא חלק מרקמה אחת הזקוקה לברכה השלמה. מצפן פנימי זה מכוון אותנו אל מידת הערך .אדם המבין את יוקרה של ברכת כהנים ,מוכן

אשנ תשרפ

לספוג את "חוסר הנוחות" של ההליכה בתוך התפילה .המוסר כאן אינו הטפה לסדר חיצוני, אלא תביעה ליושר פנימי :האם אני באמת מעריך את השפע המוצע לי? היכולת לוותר על הנוחות האישית שלי – על המקום הקבוע שלי ועל הסטטיות המרגיעה – למען מטרה נעלה יותר של התייצבות מול השכינה ,היא יסוד המוסר של מסירות הנפש על כל קוץ וקוץ של מצווה. יתרה מכך ,הסוגיה מלמדת אותנו על מוסר של כבוד .הכהנים הם שלוחי דרחמנא ,וכאשר אדם מתאמץ להגיע לעמוד מול פניהם ,הוא חולק כבוד למעמד ולשליחותם .יש כאן שיעור בענווה – להכיר בכך שגם כשאני עומד בשיא תפילתי האישית ,אני זקוק לברכתו של הכהן, ואני מוכן לצעוד לעברו כדי לבטא את ההכרה הזו .המוסר הזה בונה בנו אישיות שאינה מתבצרת ב"אני" שלה ,אלא יודעת לנוע ולהתגמש כדי להתחבר למקורות שפע הנמצאים מחוצה לה. זהו מצפן של אמת ,המלמד כי הקדושה אינה נמצאת רק בקיפאון ובחוסר מעש ,אלא לעיתים היא נמצאת דווקא בתנועה הנכונה ובזמן הנכון .המוסר הזה מזקק את כוונת הלב ומזכיר לנו כי בסופו של יום ,המטרה היא לא רק "לצאת ידי חובה" של תפילה ,אלא לעשות את רצון השם באופן המיטבי ביותר ,בלב רחב ובנפש חפצה. מתוך בירור הסוגיה ועיון בעומק דברי רבותינו ,עולים בנו לקחים יסודיים המלווים את האדם אל מעבר לכותלי בית הכנסת ,אל תוך שאון החיים והתמודדויות היום יום .התובנה הראשונה היא ההבנה כי הסטטיות אינה תמיד מעלה; לעיתים ,כדי לזכות בשפע ובהצלחה, עלינו לגלות גמישות ולצאת מהמשבצת המוכרת והנוחה שבה התרגלנו לעמוד .אם אדם מרגיש שהוא נמצא ב"שטח מת" רוחני או מעשי ,אל לו להסתמך על הנס או על היתרי בדיעבד ,אלא עליו לעקור את רגליו ולצעוד אל המקום שבו האור מאיר. תובנה נוספת היא החשיבות של הנוכחות המלאה .כשם שברכת כהנים דורשת עמידה פנים אל פנים ,כך גם בחיי המשפחה ,בחברה ובעבודה ,השפע והברכה אינם עוברים דרך מחיצות או בהיסח הדעת .כדי להשפיע ולהתברך באמת ,עלינו להישיר מבט ,להיות נוכחים בגופנו ובנפשנו מול הזולת ומול המשימות הניצבות לפתחנו .הצעד הקטן שעושה המתפלל לעבר הכהנים הוא סמל לנכונות שלנו לעשות את המאמץ הנוסף כדי שהקשרים בחיינו יהיו חיים וישירים.

עיקר העניין: מכאן נלמד גם על הערך של ניצול הזדמנויות .החיים מזמנים לנו רגעים של חסד, בחינה של ברכת כהנים שנפתחת לזמן קצר .האדם הערני יודע להבחין ברגעים הללו ,וגם אם הוא עסוק בתוך ה"שמונה עשרה" של שגרת יומו ,הוא מוצא את הדרך לשלב את קבלת הברכה בתוך עשייתו מבלי לאבד את הריכוז בעיקר.

גם לנשמה מגיע אוכל

עיקר העניין -המשך: עיקר העניין :העמידה לפני ה' בתפילה וההתייצבות מול הכהנים בברכתם ,אינן שתי מצוות המתנגשות זו בזו ,אלא הן שתי פנים של אותה התקשרות אלוקית .הסוגיה מלמדת אותנו כי התנועה אל עבר הברכה היא חלק מן התפילה עצמה ,שכן אין עמידה שלמה יותר מזו הנעשית מתוך רצון להתקרב אל מקור האור .יהי רצון שנדע תמיד לכוון את צעדינו בנחת וביישוב הדעת ,לעקור מהמקומות המסתירים ולעמוד פנים אל פנים מול ברכתו השלמה של הבורא ,בבחינת יאר ה' פניו אליך ויחנך.

שאלות קשורות מן הסדרה

למה דווקא מי שמתרגל לתת מסוגל באמת לברך אחרים?

מה יכול שלום אמיתי בין שני אנשים לשנות בחיים שלהם?

למה שתי המילים "טעיתי, אני אחראי" יכולות לשנות את כל המשך הסיפור?

למה דווקא צעדים קטנים ועקביים בונים אנשים גדולים?