מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש במדבר · פרשת נשא · עמ׳ 581–590

57. האם לישראל מותר לשבת בעת ברכת כוהנים או שיש חיוב לעמוד בשעת ברכת כוהנים? הוכח מפרשת השבוע!

57. האם לישראל מותר לשבת בעת ברכת כוהנים או שיש חיוב לעמוד בשעת ברכת כוהנים? הוכח מפרשת השבוע! מי הוא זה אשר יוכל לשבת במנוחה בעוד טללי תחייה יורדים עליו ממרומים? הנה, ברגע המקודש של ברכת הכוהנים ,שעה שבה השכינה שורה בין אצבעותיהם הפרוסות של זרע אהרן ,מתעוררת בקרבנו השאלה הנוקבת על הנהגת העם העומד מנגד .האם הישראל המתברך הוא רק כלי קיבול פסיבי ,הצופה מן הצד בטקס הנעשה על ידי אחרים ,וממילא רשאי הוא להישען על מושבו בנחת ,או שמא הוא שותף פעיל בדרמה הרוחנית הזו? אנו עומדים אל מול השאלה האם הקימה על הרגליים היא רק ביטוי של כבוד ,או שמא היא חלק בלתי נפרד מגופה של המצווה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל .במתח שבין הישיבה הנינוחה לעמידה הדרוכה ,אנו מבקשים לגלות האם הברכה מחייבת אותנו להתייצב בכל קומתנו אל מול פני ה'. מתוך הרטט האופף את קהל העדה ברגע של דבקות ,אנו פונים אל המקור העליון בפרשת נשא ,שם חקקה התורה את סדר הברכה לדורותיה .אנו מבקשים לדלות מבין המילים את טיב הקשר שבין המברך למתברך ,והאם בתוך הציווי "כה תברכו" חבויה גם קריאה לציבור להתייצב ולהיות חלק פעיל במעמד המקודש. "כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר

פרק ו פסוקים כג-כז). תרגום אונקלוס (במדבר ו ,כג) כתב "כדין תברכון את בני ישראל תימרון להון" .המתרגם הגדול מדגיש את הפעולה המילולית הישירה של הכהנים כלפי העם .הביאור הישיבתי בזה

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא שהברכה אינה עוברת בחלל הריק ,אלא היא דורשת נוכחות חיה של "בני ישראל" אל מול ה"אמירה" של הכהנים ,ומכאן מתחילה להתברר חובת העם במעמד זה. רש"י (במדבר ו ,כג-כז) כתב "ואני אברכם -לישראל ,ואסכים עם הכהנים .דבר אחר ואני אברכם לכהנים" .רש"י מגלה לנו את הסוד הכפול של הברכה :הקדוש ברוך הוא אינו רק המקור ,אלא הוא המסיים והמאשר .אם הבורא בעצמו "מסכים" לברכה ,הרי שהמעמד כולו לובש צורה של התגלות שכינה ,ובפני שכינה – כידוע – אין ישיבה אלא באימה ובעמידה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר ו ,כג) כתב "אמור להם -פנים כנגד פנים ,כדרך המדברים". האבן עזרא מעמיד את היסוד המרכזי של "פנים כנגד פנים" .המציאות של דיבור ישיר דורשת עמידה של כבוד וריכוז .כשם שאין אדם מדבר אל חברו בדרך חשיבות כשהוא יושב והשני עומד ,כך בברכה המופנית אל הכלל ,נדרשת התייצבות מלאה של המתברכים. הרמב"ן (במדבר ו ,כג) כתב "כי הברכה היא מצווה על הכהנים לדורותם ...והשם הבטיחם כי הוא ישמע קולם ויברך את ישראל" .הרמב"ן רואה בכהנים צינור המעורר את הברכה העליונה .אם הכהן הוא שליח של מלך מלכי המלכים ,הרי שהציבור העומד לקבל את השפע צריך לנהוג כמי שעומד לפני המלך בשעה שהוא מעניק לו את מתנותיו. החזקוני (במדבר ו ,כז) כתב "ושמו את שמי -בברכת כהנים הזכרת השם היא העיקר". החזקוני מעורר אותנו לכך שבכל מילה ומילה של הברכה מוזכר שם שמיים בפירוש (או כנגדו) .נוכחות השם בתוך הברכה מחייבת מוסרית והלכתית את הציבור לנהוג ביראת כבוד, כפי שנוהגים בכל מקום בו מוזכר השם המפורש – בעמידה ובדחילו. הספורנו (במדבר ו ,כג) כתב "כה תברכו -שתכוונו להמשיך השכינה על כל הקהל" .הספורנו מלמד שהמטרה היא השראת שכינה על הקהל כולו .השכינה אינה שורה על אדם הנמצא במצב של רפיון או ישיבה של חול ,אלא על מי שמכין את עצמו בקימה ובהתעוררות הלב לקבלת פני השכינה. מתוך פסוקי התורה ודברי המפרשים ,אנו רואים כי המעמד אינו רק פעולה של הכהן ,אלא התייצבות של אומה שלמה מול אביה שבשמיים .כעת עלינו לרדת אל ים התלמוד ולראות כיצד הגדירו חז"ל את תפקיד הישראל בשעת הברכה. מתוך הנהרת המקראות המציבים אותנו פנים אל פנים מול השכינה ,אנו צוללים אל ים התלמוד ,המקום בו הופכות אותיות התורה למעשים שבכל יום .כאן אנו מבקשים לברר האם חז"ל ראו בישראל המתברך דמות פסיבית הממתינה לקבלת השפע ,או שמא הגדירו לו תפקיד ומצווה המצריכים התייצבות פנימית וחיצונית .בין דפי הגמרות בבבל ובארץ ישראל, נחפש את היסודות לחיוב העמידה ואת מהות השייכות של העם למעמד המקודש. בגמרא במסכת סוטה (דף לח עמוד א) אמרו "אמור להם -פנים כנגד פנים .אתה אומר פנים כנגד פנים או אינו אלא פנים כנגד עורף? תלמוד לומר אמור להם -כדרך שאדם אומר לחברו". חכמים מלמדים אותנו שהדיאלוג בין הכהן לישראל חייב להיות מושתת על נוכחות גלויה וישירה .הביאור הישיבתי בזה הוא שכשם שבדיבור בין אדם לחברו קיימת מערכת יחסים

אשנ תשרפ

של כבוד הדדי ,כך בברכה הציבור אינו יכול להסתתר או להפנות עורף ,ומכאן מתחזקת ההבנה שהתייצבות העם היא חלק מהותי מצורת המצווה. בגמרא במסכת סוטה (דף לח עמוד ב) אמרו "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה ,ועם שבשדות דאניסי בכלל הברכה הם" .הגמרא מבחינה בין מי שיכול להתייצב מול הכהנים לבין מי שנמנע ממנו הדבר מחמת אונס .הדיוק בזה הוא שמי שנמצא בבית הכנסת ואינו עומד כראוי מול הכהנים ,מוציא את עצמו מן הכלל .מכאן עולה השאלה :האם ישיבה נחשבת כאי- התייצבות? אם הברכה דורשת מאמץ של השתתפות ,הרי שהעמידה היא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם "בכלל הברכה". בגמרא במסכת ראש השנה (דף כח עמוד ב) דנו בעניין מצוות הכהן ואמרו "דאילו מתרי ליה ציבורא אחרינא הדר ביה" .הגמרא מלמדת שכל עוד יש ציבור הזקוק לברכה ,הכהן נמצא בתוך "זמן המצווה" .הזיקה בין הכהן לציבור היא כה חזקה ,עד שקיום המצווה של הכהן תלוי בנוכחותם של ישראל .הביאור בזה הוא שהציבור אינו רק יעד לברכה ,אלא הוא הגורם המפעיל את המצווה ,וממילא מוטלת עליו האחריות לעמוד במדרגה הראויה למעמד כה נשגב. בגמרא במסכת שבת (דף קיח עמוד ב) אמר רבי יוסי "מימי לא עברתי על דברי חברי ,יודע אני בעצמי שאיני כהן ,אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה" .הגמרא מעלה תמיהה על מעשהו של ישראל העולה לדוכן .רש"י (שם ד"ה איני כהן) ביאר שהחשש הוא משום "אתם ולא זרים" .מדברי רבותינו בתוספות עולה כי ישראל המצטרף לכהנים עלול להפסיד את המצווה שלו להתברך .מכאן אנו למדים יסוד עצום :לישראל יש מצווה עצמית במעמד הזה ,ואינה רק נספחת למצוות הכהן. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ה הלכה ד) הדגישו את חשיבות האימה והיראה בשעת נשיאת כפיים .הירושלמי מצייר מעמד שבו כל העם שותף למתח הרוחני .הביאור בזה הוא שברכת הכהנים אינה תפילה רגילה ,אלא היא מעין עבודת המקדש בבית הכנסת ,וכשם שהעבודה במקדש נעשתה בעמידה בלבד ,כך גם השותפות בה בבית הכנסת צריכה להיות בקימה ובריכוז. מתוך דברי חכמינו בתלמוד ,אנו רואים כי הישראל ניצב במרכז המצווה ולא בשוליה .כעת עלינו לעלות אל היכלם של הראשונים ולראות כיצד הגדירו הם את טיב המצווה של ישראל – האם היא חובה גמורה או זכות קיומית. מתוך צלילה אל ים התלמוד המגלה לנו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הכהן המברך לישראל המתייצב מולו ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,מנחי הדרך בעיצובה של ההלכה .כאן אנו מבקשים לברר האם העמידה של העם היא חובה מוסרית של כבוד ,או שמא היא נובעת מעצם הגדרת המצווה .אנו ניצבים בין שני כיוונים :האחד הרואה בברכה חובת הכהן בלבד ,והשני המגלה בתוכה מצווה גנוזה השייכת לכל אחד ואחד מבני הקהל. הריטב"א במסכת סוכה (דף לא עמוד ב ד"ה מאי לאו) כתב "דליכא חיובא אישראל להתברך, מצווה דכהן הוא" .הריטב"א נוקט בעמדה ברורה לפיה המצווה מוטלת על כתפי הכהנים

גם לנשמה מגיע אוכל

בלבד .לשיטתו ,ישראל הוא היעד של הברכה אך אין עליו חובה אקטיבית ליטול בה חלק. הביאור הישיבתי בזה הוא שהברכה היא השפעה מלמעלה למטה ,וכשם שהגשם יורד על הארץ מבלי שהארץ מחויבת בדבר ,כך הברכה שורה על ישראל מכוח ציווי הכהנים .לפי גישה זו ,שאלת העמידה תהיה תלויה יותר בדיני כבוד ודרך ארץ מאשר בדיני מצווה. מרן רבנו משה בן מימון בחיבורו הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד) השמיט את החובה על הציבור לעמוד ,וכתב רק שהכהנים עומדים .עם זאת ,המאירי במסכת סוטה (דף מ עמוד א ד"ה כל שאין כהן) כתב "ומכאן נהגו ברוב מקומות להיות הכל עומדים בשעה זו ,שהרי במקום נשיאות כפים היא" .המאירי חושף בפנינו מנהג קדום שפשט בתפוצות ישראל .הוא משווה את המעמד לעבודת המקדש ,ושם ,בתוך חצרות ד' ,אין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד. העמידה לפי המאירי היא ביטוי לכך שבית הכנסת הופך בשעה זו למעין מקדש מעט ,וכל הנוכחים בו נחשבים כעומדים לפני המזבח. המאירי במסכת מגילה (דף כד עמוד א) הוסיף וכתב "ומכאן נוהגים בספרד להיות כל הצבור עומדים בשעה שהשליח ציבור אומר ברכת כוהנים אפילו במקום שאין נושאים כפים". המאירי מלמדנו שקדושת הברכה היא כה גדולה ,עד שגם כאשר היא נאמרת כזכר בלבד על ידי שליח הציבור בתוך התפילה ,הציבור מקבל אותה בעמידה .יש כאן הבנה עמוקה שהעמידה אינה רק לצורך הכהן ,אלא היא הכנה נפשית לקבלת שפע אלוקי ,והכנה זו דורשת התעוררות של הגוף יחד עם הנשמה. ספר האשכול (סימן טו) כתב "בעידנא דפרסי כהני ידייהו אסור לאסתכולי בהו אלא צריכים לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש" .האשכול קושר בין האיסור להסתכל בכהנים לבין חובת העמידה .הוא רואה בזה מכלול אחד של יראת שמיים .הביאור בזה הוא שהעמידה היא המצב הטבעי של האדם הנמצא ביראה .כשם שאין אדם יושב בפני רבו כשהוא מקבל ממנו דברי תורה ,כך אין הישראל יושב בשעה שהוא מקבל את דבר ד' מפי הכהנים. מתוך דברי הראשונים אנו רואים ניצנים של מנהג שהופך לדין ,המבוסס על קדושת המעמד וההשוואה למקדש .כעת נראה כיצד הפך רעיון זה ליסוד הלכתי מוצק בדברי הפוסקים המאוחרים יותר ,שגילו במעמד זה מצווה של ממש לישראל. מתוך דברי הראשונים המשרטטים את גבולות הקדושה של המעמד ,אנו באים אל חידושו המרעיד של אחד מגדולי המחשבה וההלכה ,אשר דבריו הפכו לאבן פינה בהבנת תפקידו של הישראל בברכת הכוהנים .כאן אנו מגלים כי השתיקה וההאזנה של הציבור אינן רק הכנה ,אלא הן גופה של מצווה .אנו מבקשים לברר כיצד ההכרה במצווה זו משנה את תנועת הגוף של המתפלל – ממי שיושב וממתין ,למי שעומד ומקיים רצון בוראו. רבי אלעזר אזכרי בספרו ספר חרדים (פרק יב סימן יח) כתב "מצוה לברך כהן את ישראל ,וישראל העומדים פנים כנגד פני הכוהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' ,הם נמי בכלל המצווה" .ספר החרדים מחדש יסוד עצום :הישראלים אינם רק צופים ,אלא שותפים מלאים למצוות עשה מן התורה .הביאור הישיבתי בזה הוא שברכת כוהנים היא מצווה דו-צדדית; כשם

אשנ תשרפ

שהכהן מצווה להשפיע ,כך הישראל מצווה להיות כלי קיבול לשפע הזה .ממילא ,אם הישראל מקיים כעת מצווה ,הרי שעליו לעשותה בדרך הכבוד והחשיבות ,שהיא העמידה. רבי ישראל מאיר הכהן בחיבורו ביאור הלכה (סימן קכח סעיף א ד"ה כהן) העתיק את דברי החרדים וכתב "והביאוהו אחרונים" .הכהן הגדול מאחיו נותן גושפנקה הלכתית לחידוש זה, וקובע כי הציבור בשעת הברכה עוסק במצווה .מכאן נובעת ההבנה שכל רגע של הברכה הוא רגע של קיום פקודת המלך ,וכשם שהכהנים מצווים מן התורה לעמוד שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" ,כך הישראלים המצטרפים למצווה זו צריכים לעמוד באותה קומה של שירות והתקדשות. בעל ההפלאה בחידושיו למסכת כתובות (דף כד עמוד ב) כתב על פי דברי החרדים "שכשם שיש מצווה מן התורה על הכוהנים לברך את עם ישראל ,כך מצווה מן התורה לישראל להתברך מפי הכוהנים" .בעל ההפלאה מקשר זאת ישירות לחובת העמידה .הוא מסביר שאם הישראל הוא חלק בלתי נפרד ממעשה המצווה ,הרי שכל התנאים המעכבים את הכהן – ובראשם העמידה – משפיעים גם על הישראל .לא ייתכן שהמצווה תתקיים כשחציה בעמידה וחציה בישיבה ,שהרי גוף אחד למצווה וקדושה אחת לשניהם. רבי יוסף חיים בספרו הבן איש חי (פרשת נשא) כתב "הישראלים צריכים לעמוד על רגליהם בעת ברכת כוהנים ...ויהיו פנים כנגד פנים" .רבנו יוסף חיים מחבר את החיוב המוסרי והקבלי עם המציאות ההלכתית .לשיטתו ,העמידה היא חלק מהכנת ה"כלי" לקבלת האור .אם האדם יושב ,הוא מבטא במידה מסוימת ניתוק או חוסר מוכנות לקבלת השפע היורד עליו .העמידה היא המצהירה על הנכונות להתברך ולהתקדש. מתוך דברי האחרונים אנו רואים כי העמידה אינה רק מנהג של חסידות ,אלא היא נובעת מהבנת עומק המצווה המוטלת על הישראל .כעת נראה כיצד השפיעו דברים אלו על פסיקת ההלכה בשולחן הערוך ובמפרשיו ,ומהו המנהג שנתקבל למעשה בבתי הכנסיות. מתוך תרועת המצווה המהדהדת בדברי ספר החרדים והמפרשים ,אנו באים אל שולחן הפסיקה ,המקום בו המחשבה והלב הופכים לשורה תחתונה בהלכות עולם .כאן אנו פוגשים את המתח שבין לשון הדין היבשה לבין המנהג שפשט בישראל בקדושה ובטהרה .אנו מבקשים לברר האם היתר הישיבה שנראה בדברי מקצת הפוסקים נותר על עמדו ,או שמא גברה ידה של העמידה מכוח קדושת המעמד והחיוב להתברך. רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בחיבורו המגן אברהם (או"ח סימן קכח ס"ק כב) כתב "נראה לי שהצבור רשאים ליישב רק שיהיו פניהם נגד הכוהנים" .המגן אברהם נוטה להקל בדין העמידה לציבור ,וזאת משום שהציווי המפורש בתורה על העמידה נאמר כלפי המברכים ולא כלפי המתברכים .הוא מוצא סמך לדבריו בלשון הזוהר הקדוש המשתמש במילה ישיבה ,ורואה בה היתר לציבור להישאר במקומם בנחת ,ובלבד שישמרו על התנאי היסודי של פנים כנגד פנים. רבי ישראל מאיר הכהן בחיבורו המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק נא) כתב "והמנהג שהכל

גם לנשמה מגיע אוכל

עומדים" .למרות שהביא את דברי המגן אברהם המקלים ,מכריע הכהן הגדול מאחיו כי המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל הוא לעמוד .הוא מחזק את המנהג בדברי המאירי והאשכול שראינו ,ומבאר כי הלב אינו יכול להשלים עם מצב שבו השכינה שורה והעם יושב. הביאור הישיבתי בזה הוא שהמנהג בישראל הוא בבחינת דין ,שכן הוא משקף את ההבנה שברכת כהנים היא רגע של עמידה לפני המלך. רבי שניאור זלמן מלאדי בחיבורו שולחן ערוך הרב (סימן קכח סעיף כג) פסק כשיטת המגן אברהם וכתב שהציבור רשאים לישב .עם זאת ,הוא מדגיש כי הדבר מותנה בכך שהפנים יהיו מכוונות כנגד הכוהנים .נראה כי לשיטתו ,הישיבה אינה פוגמת בברכה כל עוד הלב והפנים נמצאים במקומם ,אך גם הוא מודה כי העמידה היא הדרך המכובדת יותר לקבלת פני השכינה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן טו) כתב לחזק את חיוב העמידה וביאר שאין ללמוד היתר מהזוהר הקדוש .הוא מסביר בשם השם חדש שבלשון הקודש ובלשון חז"ל ,ישיבה פירושה לעיתים עיכוב ושהייה במקום ,ולאו דווקא ישיבה על כיסא .מרן הראשל"צ קובע כי גם לבני עדות המזרח ,ששורש פסיקתם נובע מהרמב"ם והשולחן ערוך ,יש לעמוד בברכת כהנים מכוח דברי ההפלאה והחרדים המגדירים זאת כמצווה לכל דבר. מתוך דברי הפוסקים עולה תמונה ברורה :למרות שיש מי שביקש ללמד זכות על הישיבה, הרי שהמנהג וההכרעה המקובלת דורשים עמידה .כעת נצא לבחון את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך הגדרת העמידה והמצווה של הישראל להתברך. מתוך הכרעתם הברורה של מאורי הדורות ,הקובעים כי היציבה הגופנית בשעת הברכה היא השתקפות של עמידת הנפש לפני בוראה ,אנו באים כעת אל המעשה .כאן אנו מבקשים לברר כיצד הגדרת העמידה והמצווה של הישראל להתברך משפיעה על התנהלותנו בין כותלי בית הכנסת .אנו נבחן את המקרים המורכבים שבהם אדם נדרש להכריע בין רצונות שונים ,ונראה כיצד הידיעה שהוא "בכלל המצווה" מעצבת את סדרי העדיפויות שלו ברגעי ההוד הללו. נפקא מינא ראשונה מתגלה בשאלת היציאה מבית הכנסת בשעת הברכה .לשיטת הריטב"א, הסובר שאין כאן מצווה לישראל ,הרי שיציאה מהמקום אינה ביטול מצווה אישית אלא לכל היותר חוסר נימוס .אולם לשיטת ספר החרדים והמשנה ברורה ,אדם היוצא מבית הכנסת בשעה זו מבטל בידיים מצוות עשה מן התורה השייכת לו .לכן כתבו הפוסקים שאסור לצאת מבית הכנסת מרגע שהכהנים מתחילים בברכתם ,ויש שהשוו זאת ליוצא בשעת קריאת התורה ,שעליו נאמר ועוזבי ד' יכלו ,שכן הוא מניח את השפע האלוקי ופונה לענייניו. נפקא מינא שנייה עולה במקרה של אדם הנמצא במקום שיש בו מניינים רבים ,כגון ברחבת הכותל המערבי .אם נגדיר את מצוות הישראל כמצווה קיומית ,הרי שבכל פעם שהוא שומע ברכת כהנים ממניין סמוך ,הוא מקיים מצווה נוספת .מכאן עולה ההנהגה הטובה לכוון ולהקשיב גם לברכת כהנים של מניין אחר אם הדבר מתאפשר ,כדי לזכות בעוד

אשנ תשרפ

קיום של "כה תברכו" .הביאור בזה הוא שהברכה אינה רק חובה שצריך "לצאת" ממנה ,אלא היא שפע שרוצים "להיכנס" אליו כמה שיותר. נפקא מינא שלישית נוגעת לאדם העומד באמצע תפילת שמונה עשרה או קריאת שמע בשעה שהכהנים מברכים .אם אין מצווה על הישראל ,עליו להמשיך בתפלתו כסדר .אך לשיטת החרדים שיש כאן מצווה ,התעוררה שאלה גדולה באחרונים האם עליו לשתוק ולהקשיב לברכה (שמיעה כלוטא) .באגרות משה כתב שלפי החרדים יש מקום לענות אמן אחר פסוקי הברכה גם באמצע קריאת שמע ,שכן זה נחשב כצורך מצווה עוברת .אמנם למעשה החמירו בזה פוסקים אחרים ,אך עצם הדיון מוכיח עד כמה כוחה של מצוות המתברך גדול. נפקא מינא רביעית היא לגבי מי ששכח לעמוד או שהיה חולה וזקן .אם הישראל הוא חלק מהמצווה ,הרי שעליו להתאמץ לעמוד ככל יכולתו ,בדיוק כמו הכהנים .אך אם הוא אנוס, גילו לנו חז"ל ש"עם שבשדות דאניסי" בכלל הברכה הם .מכאן אנו למדים שהקב"ה מבקש את הלב; מי שרוצה לעמוד ולכבד את המעמד אך נמנע ממנו מחמת חולשה ,הברכה שורה עליו במלואה ,שכן הרצון להתברך בעמידה נחשב לו כעמידה בפועל. מתוך הבירור המעמיק בנבכי ההלכה והנפקא מינות העולות מן הדוכן אל ספסלי בית הכנסת ,אנו מתעלים כעת להתבונן בנשמתה של הסוגיה .כאן ,אנו מבקשים להבין את הקשר הפנימי שבין זקיפת הגוף לבין רוממות הרוח .הדיון על העמידה של הציבור אינו רק בירור בדיני דרך ארץ או בפרטי מצווה ,אלא הוא חושף את מהות העמידה של עם ישראל לפני אביו שבשמיים – עמידה של ביטחון ,של אהבה ושל מוכנות לקבלת שליחות. הרעיון הטמון בחובת העמידה נוגע בשאלת ה"כלי" אל מול ה"אור" .ברכת הכוהנים היא שפע אלוקי אינסופי היורד לעולם ,אך כדי שהשפע הזה יחול ויתקיים ,הוא זקוק לכלי מחזיק ברכה .הישראל העומד על רגליו הופך את גופו ואת הווייתו לכלי קיבול דרוך ומזומן .הביאור הישיבתי בזה הוא שהישיבה מייצגת מצב של מנוחה והשלמה עם הקיים ,בעוד שהעמידה מייצגת תנועה של התעלות ורצון ליותר .כאשר אנו עומדים בברכת כוהנים ,אנו מצהירים כי איננו מסתפקים במדרגתנו הנוכחית ,אלא אנו מוכנים להיזקף ולצמוח מכוחה של הברכה. עומק העניין הוא הסרת המחיצות .ברגע שנשיאת הכפיים מתחילה ,נוצר גשר של אור בין הכוהנים לעם .אם הציבור יושב בעוד הכוהנים עומדים ,נוצרת מחיצה של חוסר שוויון במאמץ הרוחני .העמידה המשותפת של המברכים והמתברכים יוצרת אחדות אחת של "קהל ישראל עומד" .יש כאן ביטוי לכך שהברכה אינה ניתנת ליחידים בנפרד ,אלא לאומה כולה כגוף אחד זקוף .העמידה מסמלת את הקומה השלמה של עם ישראל ,המקבלת את ברכת ד' מתוך הכרה בערכה ובחשיבותה. זאת ועוד ,העמידה היא ביטוי לחירות .עבד אינו עומד לפני רבו אלא בשעת שירות ,אך בנים העומדים לפני אביהם כדי להתברך מבטאים את הקשר הקרוב והחם .הברכה דורשת מאיתנו להתייצב בגאון יהודי ,פנים כנגד פנים ,ללא בושה וללא פחד .כשאנו עומדים ,אנו מממשים את ההבטחה של "ואולך אתכם קוממיות" – הברכה היא זו שזוקפת את קומתנו הכפופה ומאפשרת לנו לעמוד מול אתגרי החיים כשאנו מלאים בעוז ובתעצומות.

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך ההכרה העמוקה כי הישראל העומד מול הכוהנים אינו רק צופה מן הצד אלא שותף חי ופועם במעשה המצווה ,אנו קרבים אל מיתרי הנפש ואל תחושת ההתפעמות האופפת את הקהל ברגעי הברכה .כאן ,אנו מבקשים לחוש את הרטט העובר בלב האדם בשעה שהוא זוקף את קומתו ומכין את עצמו להיות כלי קיבול לשפע האלוקי .אנו פוסעים אל עומק החיבור שבין הלב השומע לבין הקול המברך ,ומבקשים להבין את סוד השתיקה המלאה בציפייה. במישור הנפשי ,העמידה פנים אל פנים מול הכוהנים מעוררת באדם תחושה של התייצבות לפני המקור .הברכה אינה רק מילים הנזרקות לחלל האוויר ,אלא היא מפגש של עיניים ,של פנים ושל לבבות .כאשר האדם המאמין עומד על רגליו ,הוא משיל מעליו את כבדות היום- יום ואת שגרת החולין ,ונכנס למצב של דריכות רוחנית .השתיקה הנדרשת מהציבור באותה שעה אינה שתיקה של ריקנות ,אלא שתיקה של הקשבה עמוקה ,שבה כל מילה של הכהן נחקקת על לוח הלב ומעוררת בו רצון להיטיב ,להתקדש ולהתברך. החיבור לאמונה בסוגיה זו מתגלה ביכולת שלנו להאמין בכוחו של הדיבור להשפיע על המציאות .האמונה מלמדת אותנו שכאשר עם ישראל עומד יחד ,בשוויון גמור – עשיר ורש ,חכם ופשוט – ומכוון את לבו לקבל את שם השם מפי הכוהנים ,נפתחים שערי שמים. העמידה הגופנית היא הביטוי החי ביותר לאמונה שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן ,בין אצבעות הכוהנים ,ומשרה את שכינתו עלינו .זוהי עמידה של כבוד לא רק כלפי הכוהנים ,אלא כלפי השפע האלוקי המבקש מקום לשכון בו בתוכנו. עוד יש לראות בכך את עניין השותפות והאחריות .האדם המאמין מבין כי ללא התייצבותו שלו ,המצווה אינה שלמה .כשם שהכהן זקוק לישראל כדי לברך ,כך השכינה זקוקה ללב האדם כדי לשרות בעולם .הרגע שבו אנו עומדים בדממה ומכוונים "אמן" אחר כל ברכה, הוא רגע של ברית מחודשת ,שבה אנו מקבלים על עצמנו להיות נושאי הברכה ולהפיץ אותה הלאה במעשינו ובדיבורנו בכל ימות השבוע. מתוך המפגש המעורר שבין זקיפת הקומה הגופנית להתעוררות הנפש לקבלת השפע ,אנו באים כעת אל בירורו של המצפן המוסרי המנחה את העומדים לפני ד' בקהל עדת ישורון. כאן ,אנו מבקשים לגעת בערכי הכבוד ,ההגינות והרגישות האנושית ,שהם התשתית עליה מושתת כל מעמד ברכת הכוהנים .אנו מתבוננים בלב המוסרי המבקש לוודא שהעמידה והברכה אינן הופכות לטקס חיצוני בלבד ,אלא הן ביטוי של הערכה עמוקה לשליחותו של הזולת ושל אחריות חברתית ורוחנית. המצפן המוסרי בסוגיה זו מאיר בראש ובראשונה את מידת הכבוד שחייב הציבור כלפי אלו שנבחרו להיות צינורות לשפע .כאשר הקהל עומד על רגליו ,הוא אינו עושה זאת רק כחובה הלכתית ,אלא כמעשה מוסרי של הכרת הטוב .הכוהנים עומדים על הדוכן ,נושאים את כפיהם במאמץ ומברכים את העם באהבה; ההגינות המינימלית תובעת מהמתברכים שלא להישאר בנחת במושבם בעוד אחיהם עמלים עבורם .העמידה המשותפת מבטאת שוויון מוסרי שבו כולנו נרתמים למאמץ הרוחני ,ומחזקת את הידיעה שברכה אמיתית יכולה לחול רק במקום שיש בו הערכה הדדית וביטול האגו.

אשנ תשרפ

מנגד ,המצפן המוסרי מכוון אותנו גם אל מידת ההתחשבות בחלש ובמוגבל .המוסר היהודי, כפי שמשתקף בדברי הפוסקים ,מלמדנו שהכלל "עם שבשדות דאניסי בכלל הברכה הם" חל גם על הנמצאים בתוך בית הכנסת .היושרה המוסרית דורשת מאיתנו להבין כי העמידה היא אידיאל ,אך היא אינה צריכה להפוך למקור של סבל עבור הזקן או החולה .החובה של הקהל היא ליצור אווירה שבה כל אחד מרגיש רצוי בברכה ,גם אם גופו אינו מאפשר לו לעמוד .יש כאן שיעור במוסר של חמלה – הידיעה שרצון ד' הוא "חפץ חסד" ,ושהכוונה שבלב לקבל את הברכה יקרה בעיניו אף יותר מהעמידה הפיזית במקום שבו היא קשה מנשוא. זאת ועוד ,הסוגיה נוגעת במוסר של יושר פנימי בשעת המצווה .אדם העומד בברכת כוהנים אך לבו בל עמו ,או שהוא מזלזל במעמד על ידי עיסוק בדברים אחרים ,פוגע ביושרה המוסרית של השליחות .המצפן המוסרי תובע מאיתנו "פנים כנגד פנים" – לא רק במובן הטכני של זווית הראייה ,אלא במובן המהותי של כנות ושקיפות .לעמוד מול הכהן פירושו לעמוד באמת ,ביושר ,ולהיות מוכן לקבל את הברכה על כל המשתמע ממנה .כאשר הציבור נוהג בדרך ארץ ובכובד ראש ,הוא מקדש לא רק את שם שמיים ,אלא גם את ערך הכבוד האנושי והמחויבות שבין אדם לחברו בתוך הקהילה. מתוך רגעי ההתעלות שבהם גוף ונפש מתאחדים בקימה אחת של כבוד ותקווה ,אנו יוצאים אל מרחבי החיים כשאנו נושאים עמנו תובנה עמוקה על מהות העמידה .למדנו כי העמידה בברכת כוהנים אינה רק תנועה פיזית ,אלא היא הצהרה של מוכנות – המוכנות להיות נוכח ,להיות קשוב ולהיות כלי שרת לשפע הבוקע מן הקודש .היכולת להזדקף מול הברכה מלמדת אותנו שבכל רגע בחיינו ,עלינו להתייצב במלא קומתנו מול השליחות שהועיד לנו הבורא ,מתוך אמונה כי הברכה שורה במקום שיש בו דריכות ,ענווה ואהבה.

עיקר העניין: השאלה האם ישראל מחויבים לעמוד בשעת ברכת כוהנים נוגעת בשורשי הגדרת המצווה והיחס לשכינה .בעוד שמצד הדין המפורש בתורה החיוב לעמוד נאמר כלפי הכוהנים בלבד ,כפי שציין המגן אברהם (סימן קכח ס"ק כב) ,הרי שהמנהג שפשט בכל תפוצות ישראל הוא לעמוד ,כפי שהכריע המשנה ברורה (שם ס"ק נא). יסוד הדבר נעוץ בחידושו העצום של ספר החרדים (פרק יב) הקובע כי הישראלים המתברכים הם בכלל המצווה ,ומכיוון שהם חלק בלתי נפרד מקיומה ,עליהם לנהוג בה בקדושה ובעמידה כדרך המברכים .נוסף על כך ,המאירי (סוטה מ) מלמד שהמעמד נחשב כעמידה במקדש שבו אין ישיבה אלא למלכי בית דוד ,והשם חדש ביאר שגם לשון ישיבה בזוהר עניינה שהייה ועיכוב ביראה ולא ישיבה פיזית. להלכה ,מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף פסק כי יש לעמוד בברכת כוהנים מתוך כבוד לשכינה השורה שם ומתוך השותפות במצווה ,ורק חולה או זקן שקשה להם הדבר רשאים לישב ,שכן בלבם הם בכלל הברכה עם כל עדת ישראל.

גם לנשמה מגיע אוכל

שאלות קשורות מן הסדרה

למה דווקא מי שמתרגל לתת מסוגל באמת לברך אחרים?

מה יכול שלום אמיתי בין שני אנשים לשנות בחיים שלהם?

למה שתי המילים "טעיתי, אני אחראי" יכולות לשנות את כל המשך הסיפור?

למה דווקא צעדים קטנים ועקביים בונים אנשים גדולים?