60. מדוע בחוץ לארץ אין נושאים הכהנים כפיים בכל יום?
60. מדוע בחוץ לארץ אין נושאים הכהנים כפיים בכל יום? בין כתלי בית הכנסת ,בעת שחזרת הש"ץ מגיעה אל סיומה המרומם ,עולה מאליה תמיהה צורבת בלבם של בני הגולה ואלו השבים ממחוזות הקודש .כיצד ייתכן שמצווה נשגבת זו, המעוטרת בשלושה עשין מן התורה והכתובה בפירוש בספרי הרמב"ם כחובה יום-יומית על כל כהן ,נאלמת דום בימי החול ובשבתות בקהילות אשכנז שבחוץ לארץ? הרי התורה…
60. מדוע בחוץ לארץ אין נושאים הכהנים כפיים בכל יום? בין כתלי בית הכנסת ,בעת שחזרת הש"ץ מגיעה אל סיומה המרומם ,עולה מאליה תמיהה צורבת בלבם של בני הגולה ואלו השבים ממחוזות הקודש .כיצד ייתכן שמצווה נשגבת זו, המעוטרת בשלושה עשין מן התורה והכתובה בפירוש בספרי הרמב"ם כחובה יום-יומית על כל כהן ,נאלמת דום בימי החול ובשבתות בקהילות אשכנז שבחוץ לארץ? הרי התורה לא חילקה בין מקום למקום ,והרמב"ם פסק בנחרצות שכהן שאינו עולה לדוכן מבטל מצות עשה .מול המציאות שבה הדוכן נותר ריק לאורך רוב ימות השנה ,אנו מבקשים לצאת למסע בירור מעמיק :מהו כוחו של מנהג המבטל לכאורה מצווה דאורייתא? האם יש בדבר סוד נעלם ,או שמא מגבלות החומר והמציאות הקשה של הגלות הן שהטילו חציצה בין ברכת השם לישראל? מתוך אותה תמיהה העולה מן הדוכן הריק בקהילות הגולה ,אנו פונים אל מקור המים החיים ,אל פרשת נשיאת כפים בתורה ,כדי לעמוד על עוצמת המצווה וחומרת ביטולה. כאן אנו מגלים כי אין המדובר רק בהנהגה טובה ,אלא בציווי מוחלט שנחרת לדורות ,ציווי המטיל אחריות כבדה על כתפי הכוהנים להיות הצינור להמשכת השפע האלוקי על עמו ישראל בכל עת ובכל שעה" .וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה
אשנ תשרפ
תברכו את בני ישראל אמור להם .יברכך ה' וישמרך .יאר ה' פניו אליך ויחנךּ . ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום .ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר פרק ו פסוקים כב-כז). רש"י (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "כה תברכו -בלשון הקודש .כה תברכו -פנים כנגד פנים. כה תברכו -בקול רם" .רש"י מלמדנו שצורת המצווה היא בדווקא ובשלמות .הביאור בזה הוא שכל תנאי שקבעה התורה בצורת הברכה מעיד על חשיבותה המוחלטת ,שאינה נתונה לשינויים או לביטול בנקל ,אלא צריכה להיעשות בדרך הכי מרוממת שאפשר. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "אמור להם -מצוה לברכם" .האבן עזרא מעמיד את היסוד הפשוט והנחרץ :זוהי מצווה גמורה .מתוך כך מתעצמת השאלה ,שהרי אם מדובר במצווה על הכוהנים לברך ,כיצד ניתן להימנע מכך ביום חול בחוץ לארץ. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "וטעם ושמו את שמי -שיברכו אותם בשם המפורש בבית המקדש ...והוא הדין בגבולין בכינויו" .הרמב"ן מבאר שהמצווה אינה מוגבלת רק לבית המקדש ,אלא נמשכת בכל מקום שבו ישראל נמצאים .הביאור הישיבתי בזה הוא שקדושת הברכה מלווה את הכוהנים גם בגלותם ,ומכאן שהחיוב הוא נצחי ואינו תלוי במקום ובזמן. הספורנו (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "כה תברכו -שתכוונו להמשיך השכינה על כל הקהל". הספורנו רואה בברכה פעולה רוחנית אקטיבית של המשכת השכינה .מתוך דבריו אנו למדים שכל יום שבו אין הכוהנים נושאים כפיים ,הרי זה יום שבו חסרה אותה השפעה מיוחדת של השראת השכינה בתוך עם ישראל. הכלי יקר (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "אמור להם -לשון חשיבות וחיבה" .הכלי יקר מדגיש שהברכה צריכה לבוא מתוך רגש של אהבה .הביאור בזה הוא שאולי כאן טמון שורש המנהג בחוץ לארץ – הצורך באותה "חשיבות וחיבה" שקשה להשיגה בתוך טרדות הפרנסה של ימי החול ,דבר שעוד יתברר בדברי רבותינו האחרונים. מתוך היסודות שנזרעו בין אותיות המקרא ,המלמדים אותנו כי נשיאת כפיים היא חובה נצחית המלווה את העם בכל מושבותיו ,אנו באים אל היכלי התלמוד ופסיקת ההלכה המוקדמת .כאן אנו מגלים את המשקל העצום שהעניקו רבותינו למצווה זו ,עד שראו בכל מילה ומילה שבה ציווי העומד בפני עצמו .אנו מתבוננים בדברי הרמב"ם ,המשרטט ביד אמונה את חומרת ההימנעות מן הדוכן ,ומתוך כך מתחדדת התמיהה על המנהג הרווח בגולה ,העומד לכאורה בסתירה לפסק הדין הברור. בגמרא במסכת קידושין (דף עא עמוד א) כתב "תנו רבנן בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם ,משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה" .הגמרא מלמדת אותנו על מרכזיותה של ברכת הכוהנים בעבודת המקדש .הביאור הישיבתי בזה הוא שברכת הכוהנים היא המקום שבו הקדושה העליונה נפגשת עם המציאות האנושית, ועל כן הקפידו בה כל כך. רבנו משה בן מימון בחיבורו היד החזקה (הלכות תפילה פרק טו הלכה יב) כתב "כל כהן שאינו
גם לנשמה מגיע אוכל
עולה לדוכן ,אע"פ שביטל מצות עשה אחת ,הרי הוא כעובר על שלשה עשה ,כה תברכו, אמור להם ,ושמו את שמי" .הרמב"ם מעצים את חומרת הדבר בלשון שאין בה ספק .הביאור בזה הוא שכל אחד מן הפסוקים בפרשה אינו רק פירוט טכני ,אלא מצווה עצמאית המטילה חיוב על הכהן .לפי דבריו ,כהן הנמנע מלעלות לדוכן אינו רק "חסיד שוטה" או מבטל מצווה בעלמא ,אלא הוא פוגע בשלושה יסודות של השפעת הקדושה על ישראל. עוד כתב הרמב"ם (תחילת הלכות תפילה וברכת כהנים) "יש בכללן שתי מצוות עשה ,א לעבוד את ה' בתפילה בכל יום ,ב לברך כהנים את ישראל בכל יום" .הרמב"ם כורך את התפילה ואת ברכת הכוהנים יחד כחובות תמידיות שאינן תלויות בזמן או בנסיבות משתנות .מתוך כך אנו למדים שכשם שאין אדם מעלה בדעתו לבטל תפילה בכל יום ,כך היה ראוי שלא לבטל ברכת כוהנים בכל יום. מתוך פסקיו הנחרצים של הנשר הגדול ,המעמידים את ברכת הכוהנים כחובה יום יומית שאין לה תמורה ,אנו באים אל תקופת רבותינו הראשונים באשכנז .כאן אנו פוגשים במציאות חיים מורכבת שבה המנהג החל להשתנות ,ומתוך כך אנו נדרשים להבין את הנימוקים שניתנו כדי ליישב את הפער שבין ההלכה הפסוקה לבין המעשה בפועל .אנו מתבוננים בדברי המהרי"ל והאגור ,המשרטטים את קשיי הדורות ואת החומרות שנהגו בהן ,אשר ברבות הימים הפכו ליסוד המנהג בחוץ לארץ. רבי יעקב הלוי מולין בחיבורו שו''ת מהרי''ל החדשות (סימן כ''א) כתב "שנהגו שהכהנים טובלים לפני ברכת כהנים טבילת עזרא ,וכיון שבחורף קשה לטבול בכל יום ,ובנוסף יש שמתביישים אם לא יוכלו לעלות מחמת שנטמאו ,ולכן נמנעו מלברך רק ברגל" .המהרי"ל חושף בפנינו מנהג של חסידות – הטבילה קודם הברכה .הביאור הישיבתי בזה הוא שקדושת הברכה נתפסה בעיניהם כנשגבת כל כך ,עד שלא רצו לגשת אליה ללא טהרה גמורה .אולם, הקושי הפיזי של החורף האירופאי והחשש מפני הלבנת פנים של מי שלא טבל ,יצרו מציאות שבה העדיפו לוותר על המצווה בכל יום כדי שלא לפגוע בכבוד הכוהנים או בקדושת המעמד. עוד כתב המהרי''ל (שם) "טעם נוסף משום ביטול מלאכה" .המהרי"ל מעלה נימוק סוציאלי וכלכלי .הביאור בזה הוא שסדר נשיאת כפיים דורש שהות – נטילת ידיים ,חליצת נעליים והארכה בחזרת הש"ץ .בימי החול ,כאשר העוני היה גדול והאנשים היו דחוקים לצאת למלאכתם כדי להביא טרף לביתם ,חששו חכמים שמא הציבור יראה בברכה נטל המעכב את פרנסתם. רבי אברהם קלויזנר בחיבורו ספר האגור (סימן קע''ו) כתב "שהטעם הוא משום שנוהגים לטבול קודם ,ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב" .האגור מאשש את דברי המהרי"ל וקושר את המנהג לאקלים ולתנאי החיים הפיזיים .לפי דבריו, המנהג לא נולד מתוך זלזול במצווה ,אלא דווקא מתוך תחושת יראה והכנה שלא תמיד התאפשרה בתנאי הגלות הקשים. עוד כתב המהרי''ל (שם) "מפני הגויים שהם מצויים בבית הכנסת ואין ברכת כהנים אלא
אשנ תשרפ
לישראל" .המהרי"ל מעלה חשש של עירוב זרים במעמד המקודש .הביאור בזה הוא שבחיי היום יום בחוץ לארץ ,בתי הכנסת היו לעיתים פתוחים או מצויים בסביבה שבה נוכחות זרים הייתה שכיחה ,והכוהנים רצו לשמור על ייחודיות הברכה המכוונת אך ורק לבני ישראל ,דבר שהיה קל יותר להבטיח בימי החגים המקודשים. מתוך דברי רבותינו אנו רואים כיצד הצטברות של חומרות בטהרה ,קשיי פרנסה ונסיבות הגלות ,יצרו חציצה בין הכהן לדוכן בימי החול ,והותירו את המצווה לימים של התעלות ופניות הדעת. מתוך דברי המהרי''ל והאגור ,המבקשים למצוא פתח של זכות למנהג הגולה מתוך דוחק השעה וחשש חילול הקודש ,אנו באים אל שולחנם של רבותינו פוסקי ההלכה המרכזיים. כאן אנו פוגשים במחלוקת עמוקה המפלחת את עולם ההלכה :מחד גיסא ,מרן השולחן ערוך התמה על ביטול מצווה דאורייתא ,ומאידך גיסא ,הרמ''א המבצר את המנהג ומעניק לו יסוד רוחני פנימי הקשור למצב הנפשי של הכהן והציבור. מרן רבי יוסף קארו בחיבורו בית יוסף (או''ח סימן קכ''ח) כתב "דחק לקיים מנהג מקומו ואינו מספיק ,כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם ,האי חומרא דאתי לידי קולא היא... שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד" .מרן הבית יוסף יוצא בביקורת חריפה על הנימוק של הטבילה .הביאור הישיבתי בזה הוא שאין להחליף חובה גמורה מן התורה בחומרה של טהרה שאינה מעיקר הדין .לשיטתו ,עדיף לכהן לברך ללא טבילה מאשר לבטל שלוש מצוות עשה בכל יום ,ועל כן הוא משבח את מנהג ארץ ישראל ומצרים המקיימים את המצווה כסדרה. רבי משה איסרליש בחיבורו דרכי משה (או''ח סימן קכ''ח אות כא) כתב "שהטעם העיקרי הוא ביטול מלאכה ...שאין לברך ברכת כהנים אלא בשמחה ,ומחמת העניות והטרדה במלאכה וקושי הפרנסה הכהנים אינם פנויים לברך בשמחה ובטוב לבב" .הרמ''א מעביר את מרכז הכובד מהטבילה הטכנית אל מצב הלב .הביאור בזה הוא שברכת כוהנים אינה רק אמירת מילים ,אלא היא דורשת "טוב לבב" ועין טובה .בחוץ לארץ ,שבה הגלות קשה והדאגה למחיה תמידית ,חששו שהברכה תצא מתוך לב טרוד ועצוב ,דבר שפוגם במהותה של הברכה שצריכה להינתן באהבה. עוד פסק הרמ''א בהגהתו על השולחן ערוך (או''ח סימן קכ''ח סעיף מד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב ,משום שאז שרויים בשמחת לב ...מה שאין כן בשאר ימים ,אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם" .הרמ''א קובע את המנהג להלכה עבור בני אשכנז .לפי דבריו ,דווקא ביום טוב ,כאשר יש מצווה מפורשת של "ושמחת בחגך" ,הכהן מתפנה מטרדותיו ויכול לכוון כראוי .הניגוד בין יום טוב לשאר השנה הוא הניגוד שבין חירות לשיעבוד ,והברכה שייכת לעולם החירות. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בחיבורו ערוך השולחן (או''ח סימן קכ''ח ס''ק ס''ד) כתב "אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה ...וכתבו דמנהג גרוע הוא ,אבל מה נעשה וכאלו
גם לנשמה מגיע אוכל
בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה" .ערוך השולחן מביע צער עמוק על המצב הקיים .הביאור בזה הוא שגם גדולי הפוסקים חשו בקושי שבביטול המצווה ,אך הם הכירו בכוחו של המנהג שהתפשט בכל קהילות אשכנז ,עד שראו בו מעין גזירה משמיים המעכבת את השפעת הברכה בחוץ לארץ. מתוך בירור המחלוקת היסודית שבין מרן השולחן ערוך המבקש לשמר את מצוות העשה בכל תוקפה ,לבין הרמ"א המלמד זכות על המנהג מתוך חובת השמחה ,אנו באים כעת אל שולחן המעשה .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הטעמים השונים – החל מחשש הטבילה ועד לחובת השמחה והכוונה – מעצבים את הנהגת הכהן והציבור הלכה למעשה .אנו בוחנים את גבולות המנהג אל מול חובת התורה ,ומבררים את הדין במצבים משתנים שבהם המנהג האישי של הכהן פוגש את המציאות המקומית בגולה. נפקא מינא ראשונה עוסקת ביסוד הכוונה בברכה כחלק מעבודת המקדש .החתם סופר (או"ח סוף סימן כג) ביאר כי מאחר שברכת כוהנים הוקשה לעבודה ,הרי שמחשבה זרה פוסלת בה כפי שהיא פוסלת בקורבן .הנפקא מינא למעשה היא שבכל ימות החול ,כאשר האדם טרוד בפרנסתו ,קיים חשש שהברכה תהיה בחינת "פיגול" רוחני בשל חוסר הכוונה .מתוך כך עולה ההדרכה המוסרית לכוהני ארץ ישראל ,המברכים בכל יום ,שעליהם להתאמץ כפליים בניקוי המחשבה ובריכוז הלב ,כדי שהברכה תעלה לרצון כעבודת המקדש ממש. נפקא מינא שנייה מתגלה בשאלת מעמדו של כהן מארץ ישראל המזדמן לחוץ לארץ ביום טוב שני של גלויות .הגר"מ ברנדסדורפר (קנה בשם ח"א סימן כז) דן במקרה שבו הכהן רגיל לברך בכל יום ,אך כעת הוא נמצא במקום שבו יום זה נחשב ליום טוב עבור המקומיים בלבד .הנפקא מינא היא שלמרות מנהגו האישי ,הכהן כפוף למנהג המקום האוסר נשיאת כפיים ביום חול (עבורו) ,ובשל כך אסור לו לברך .הדבר מלמדנו על כוחו של מנהג המקום הגובר לעיתים על המצווה האישית ,כדי למנוע בלבול ומחלוקת בתוך הקהילה. נפקא מינא שלישית נוגעת לדין הברכה לבטלה וחשש "זר הנושא כפיו" .בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו) הועלה חשש שמא בימינו אין הכוהנים מיוחסים בבירור גמור אלא מכוח חזקה בלבד .הנפקא מינא לטעם זה היא שהביטול ביום חול משמש כ"סייג" מפני כניסת מי שאינו כהן לדוכן בכל יום .עם זאת ,ביום טוב התירו זאת כדי שלא תשתכח תורת כהונה .ההשלכה המעשית היא החובה המוטלת על כל כהן לברר את ייחוסו במידת האפשר ,ולגשת אל הדוכן בחרדת קודש מתוך הבנה שהוא פועל מכוח מסורת הדורות. נפקא מינא רביעית עולה מדברי הרמ"ע מפאנו (סימן צה) ,שקשר את נשיאת הכפיים לקורבן חטאת .לפי דבריו ,נהגו לברך רק בתפילת מוסף שיש בה קורבן מוסף .הנפקא מינא למעשה בחוץ לארץ היא שגם בימים טובים ,המנהג הוא לברך דווקא במוסף ולא בשחרית ,משום שבאותה שעה הציבור כבר שרוי בשמחה גמורה של יום טוב לקראת סיום התפילה ,והדבר מתיישב עם חובת השמחה שהזכיר הרמ"א. מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות ,המעמידות את מנהג הגולה אל מול חובת הכוונה
אשנ תשרפ
והייחוס ,אנו מתעלים אל מרחבי המחשבה והסוד .כאן אנו מבקשים להבין את הקשר העמוק שבין האדמה לבין הברכה ,ומדוע בחוץ לארץ נאלם קולו של הכהן ברוב ימות השנה .אנו מתבוננים במהותה של הברכה כצינור של שפע ,ובמחיצות שיוצרת הגלות בתוך נפש האדם ובתוך סדרי ההשפעה העליונים ,בחינת "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". הרעיון המרכזי העולה מן המנהג בחוץ לארץ הוא חשיבותה של "השמחה שבמצווה" כתנאי להשראת השכינה .ברכת כוהנים אינה רק פעולה מכנית ,אלא היא דורשת "לב שלם". הביאור הישיבתי בזה הוא שבארץ ישראל ,הקדושה עצמה מסייעת לאדם להתעלות מעל טרדותיו ,בבחינת "אוירא דארץ ישראל מחכים" .בחוץ לארץ ,לעומת זאת ,המציאות של "בלבול הדעת" היא מובנית בתוך עצם השהות בארץ העמים .הניגוד שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא הניגוד שבין ראייה בהירה לבין הסתרה .הברכה בחוץ לארץ מצריכה כוח נפשי עצום של שמחה כדי לפרוץ את מסכי הגלות ,וכוח זה מצוי בקהל רק בימי טובים ,כאשר קדושת היום מסייעת להם. עומק נוסף טמון בדברי המשיב דבר בשם גדולי וולוז'ין ,על כך שביטול הברכה בחוץ לארץ הוא בחינה של "סוד בסתרי השפעת הברכה" .ישנן השפעות רוחניות שהעולם אינו יכול להכילן בחוץ לארץ בכל יום מחמת חוסר הכלים .הביאור בזה הוא שברכת כוהנים מורידה אור כל כך חזק ,שאם הוא יפגוש לב שאינו פנוי וטהור לגמרי ,הוא עלול ליצור "שבירת כלים" של בלבול ודאגה .לפיכך ,מן השמיים עיכבו את גדולי הדור שרצו להנהיג נשיאת כפיים יום-יומית בחוץ לארץ ,כדי להגן על הציבור מפני שפע שאין להם את הכלים להכילו בימות החול האפרוריים. זאת ועוד ,הברכה בחוץ לארץ היא בחינה של "זכירה" .אנו מברכים בחגים כדי שלא תשתכח תורת כהונה ,אך אנו נמנעים ביום חול כדי להדגיש את החיסרון שאנו חשים בגלות .ההימנעות מן הדוכן היא מעין קינה שקטה על חורבן המקדש ועל הריחוק מאדמת הקודש .הכהן בחוץ לארץ אומר בשתיקתו" :איני יכול לברך באותה רמה של אהבה ושמחה שהייתה לי בירושלים". כך ,דווקא ביטול המצווה הופך לכלי של כיסופים ,המזכיר לנו בכל יום ויום שאין לנו שלמות בברכה אלא כאשר נחזור למקומנו הטבעי ,ונוכל לברך בלב שקט ובשמחה תמידית. מתוך ההתבוננות במחיצות הרוחניות שמציבה הגלות ,המונעות מהשפע לזרום בבהירות בכל יום ,אנו באים אל המפגש האישי והנוגע ללב של כל אדם עם סוגיה זו .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הדוכן הריק בחוץ לארץ משקף את הדוכן הפרטי שבתוך לבנו ,ואת המאבק הקיומי למצוא רגע של שמחה ודבקות בתוך ים של דאגות חומריות .הדיון בהלכות נשיאת כפיים הופך למראה המלמדת אותנו על היכולת האנושית לשמור על ניצוץ של קודש גם כשענני הפרנסה והטרדה מכסים את השמיים. במישור הנפשי ,המנהג שלא לברך ביום חול בחוץ לארץ בשל בלבול הדעת ,הוא הכרה עמוקה של התורה במורכבותה של הנפש .האדם אינו מכונה ,ולא תמיד הוא מסוגל לגייס את "טוב הלב" הנדרש כדי להשפיע טוב על אחרים .הביאור הישיבתי בזה הוא שהתורה מלמדת אותנו יושרה פנימית – אל תנסה לברך ב"כאילו" .אם הלב שלך טרוד ועמוס ,אם אינך יכול
גם לנשמה מגיע אוכל
למצוא בקרבך אהבה ושמחה באותו רגע ,עדיף להמתין לעת רצון .זהו שיעור בכנות רוחנית, האומר לאדם שמותר לו להיות אנושי ,ומותר לו להכיר בכך שישנם זמנים שבהם הוא זקוק בעצמו לברכה ולנחמה לפני שיוכל להעניק אותן לאחרים. זאת ועוד ,המנהג הזה מעורר אותנו לחשוב על מושג ה"פניות" .בחוץ לארץ אנו "טרודים על מחייתנו" ,ודבר זה מונע מאיתנו את המפגש עם הנשגב .עבור האדם המודרני ,ה"גלות" אינה רק גיאוגרפית אלא גם תודעתית – המרדף הבלתי פוסק אחרי הישגים וחומר .הדוכן ששותק בימי החול בחוץ לארץ זועק אלינו" :מצאו לכם רגעים של שבת" .הוא מזכיר לנו שהשמחה אינה רק בונוס לחיים ,אלא היא הכלי המאפשר לנו להתחבר לבורא ולהיות צינור של טוב .המאבק האישי הוא להפוך את ה"ביטול" הזה לכוח של געגוע ,למאמץ יומיומי לפנות מעט מקום בלב מהרהורי המחיה כדי לזכות ,ולו לרגע ,בתחושה של יום טוב. החיבור לאדם טמון גם בהבנה שכל אחד מאיתנו הוא בחינת "כהן" המבקש להשפיע על סביבתו – בבית ,בעבודה ובקהילה .המצפן המוסרי שעולה מכאן הוא שהנתינה האמיתית חייבת לנבוע מתוך שלום פנימי .כאשר אנו רואים את הכוהנים עולים לדוכן רק בחגים בחוץ לארץ ,אנו למדים שאיכות הנתינה קודמת לכמות .עדיפה ברכה אחת הנאמרת מתוך התעלות ושמחת אמת ביום טוב ,מאשר ברכות רבות הנאמרות מתוך הרגל ופיזור נפש. הלקח האישי הוא להשקיע ביצירת ה"כלים" של השמחה בתוכנו ,כדי שכאשר נפתח את ידינו לברך ,הברכה תהיה שלמה ,חמה ואוהבת. מתוך החיבור האישי אל נפש האדם הטרודה ,המבקשת למצוא מרגוע ופניות בתוך סערת החיים ,אנו באים אל בירורו של המצפן המוסרי .כאן אנו מבקשים לראות כיצד המנהג שלא לשאת כפיים בחוץ לארץ בשל חוסר שמחה ,מטיל אחריות מוסרית כבדה לא רק על הכהן המברך ,אלא על הציבור כולו .המצפן המוסרי מלמדנו כי הברכה אינה אירוע פרטי של הכהן ,אלא פרי של אטמוספירה קהילתית ,וכי המוסר התורני תובע מאיתנו ליצור את התנאים הנפשיים שבהם הטוב יכול לנבוע ולהתפשט. המצפן המוסרי מאיר בראש ובראשונה את ערך ה"שותפות בברכה" .העובדה שבני ארץ ישראל נדרשים ,כדברי מו"ר הגר"מ שטרנבוך ,להקשיב היטב לחזרת הש"ץ כדי לאפשר לכוהנים לברך כדין ,מלמדת על אחריות מוסרית הדדית .הביאור בזה הוא שברכה אינה יכולה לחול במקום של זלזול או היסח הדעת .המוסר המשתקף כאן הוא שעל המקבל להיות "כלי ראוי" למתנה שהוא מקבל .כאשר הציבור בחוץ לארץ אינו פנוי רגשית ביום חול ,הרי שמוסרית אין זה נכון לתבוע מהכהן לעמוד ולהשפיע שפע במקום שבו אין לו קונים בלב שלם. עוד במישור המוסרי ,עולה כאן חובת ה"רגישות לסבל ולעמל" .הטעם של "ביטול מלאכה" ועוני ,שהביא הרמ"א ,מבטא חמלה מוסרית עמוקה של חכמים כלפי האדם העמל .המצפן המוסרי מורה לנו כי הקדושה אינה צריכה לבוא על חשבון לחמו של העני או על חשבון שלוות הנפש המעטה שנותרה לו בין מלאכה למלאכה .ישנו מוסר של "צמצום הקדושה" למען כבוד הבריות ורווחתם .הבחירה לרכז את הברכה בימים טובים היא אמירה מוסרית שחיי הקודש צריכים להשתלב עם צורכי החיים ולא לרמוס אותם.
אשנ תשרפ
זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת על המוסר שב"אמת הפנימית" .הכהן שמסרב לעלות לדוכן ביום חול בחוץ לארץ משום שאינו בשמחה ,פועל מתוך יושרה מוסרית עליונה .הוא אינו מוכן להציג מצג שווא של אהבה וברכה כאשר לבו טרוד .המצפן המוסרי הזה קורא לכל אדם להיות נאמן לעצמו – אל תעניק לאחרים מתוך ריקנות או מתוך כפייה ,אלא חכה לרגע שבו תרגיש שאתה יכול לתת "באהבה" ,כפי שחותמים בברכה עצמה .המוסר הוא שהנתינה האיכותית ,המגיעה מתוך פניות אמיתית ,היא זו שבונה את העולם באמת. מתוך המבט המוסרי המזכך את הווית הנתינה והופך את השתיקה של הדוכן בחוץ לארץ לקריאה של כנות ויושרה ,אנו נכנסים אל השלב האחרון במסענו המשותף .כאן אנו מאספים את כל הנימוקים – מהטבילה והחורף האירופי ,דרך טרדות הפרנסה ועד לסודות המכוסים של גדולי וולוז'ין והגר"א – לכדי תמונה אחת שלמה .אנו חותמים את הבירור בהבנה שהברכה החסרה בגולה היא עצמה תפילה חרישית לשובם של כוהנים לעבודתם ולוויים לדוכנם בשמחה תמידית שאינה פוסקת.
עיקר העניין: הנהגת הכהנים בחוץ לארץ שלא לשאת כפיים בכל יום ,אף שהיא נראית כביטול מצות עשה שיש בה שלשה עשין כפי שפסק מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכ"ח) ,יסודה בהררי קודש ונובעת מהבנה עמוקה של מהות הברכה .הרמ"א בדרכי משה ובמפה (שם סעיף מד) ביאר שהטעם העיקרי הוא שברכת כהנים צריכה להיעשות בשמחה ובטוב לבב ,ככתוב "טוב לב הוא יברך" ,ומחמת קושי הגלות, העניות וטרדת הפרנסה בכל ימות החול ואף בשבתות ,אין הכהנים והציבור פנויים בדעתם ובליבם להשראת השכינה הדורשת שמחה גמורה .טעמים נוספים שהובאו על ידי המהרי"ל והאגור עוסקים בחומרא שנהגו הכהנים לטבול לפני הדוכן ,דבר שהיה קשה ליישום בימי החורף הקרים בחוץ לארץ ,וכן החשש לביטול מלאכה וטורח ציבור .עוד הוסיף החתם סופר (או"ח סוף סימן כג) שברכת כהנים כעין עבודת המקדש היא ,וכשם שמחשבה זרה פוסלת בקורבן ,כך בלבול הדעת שבגולה פוגם בשלמות הברכה .לכן נהגו לישא כפיים רק בימים טובים שבהם מצוות היום היא השמחה ,והכהן מתפנה מכל טרדותיו .אף על פי שגדולי עולם כמו הגר"א ניסו להנהיג נשיאת כפיים בכל יום בחוץ לארץ ,נמסר בערוך השולחן ובמשיב דבר שמן השמיים עכבו בעדם ,ללמדנו שיש בזה סוד נעלם וכי שלמות הברכה בכל יום שמורה היא לארץ ישראל ,שם האוויר המקודש מסייע לפניות הדעת ולשמחת הלב. בסיום עבודתנו זו ,נשאת תפילה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ,ונזכה כולנו לראות את הכהנים בדוכנם מברכים את ישראל באהבה ובשמחה גלויה ,פנים אל פנים ,בכל יום תמיד.
גם לנשמה מגיע אוכל
עיקר העניין -המשך: תקציר המסע בין שמי הגולה לארץ הקודש התברר לנו סודה של ברכת הכהנים, הנעה בין חובת התורה הנצחית לבין מגבלות הלב האנושי בניכר .ראינו כיצד השתיקה בחוץ לארץ אינה זלזול במצווה חלילה ,אלא יראה ויראה מפני עמידה בדוכן ללא שמחה פנימית ופניות הדעת הנדרשת להשראת שכינה .עקבנו אחר פסיקת מרן התמה על המנהג אל מול הכרעת הרמ"א המבצר את חובת הלב, והבנו כי הברכה היא פרי של אהבה ושלווה שקשה להשיגן בתוך עמלה של הגלות. ביררנו כיצד כל כהן נושא עמו געגוע לירושלים בכל פעם שהוא נמנע מלעלות לדוכן ,והסקנו כי הדרך לשלמות הברכה עוברת דרך זיכוך הלב והכנת הכלים לשמחה אמיתית שתפרוץ את כל המחיצות.