61. האם יש איסור חציצה בידיים בשעת נשיאת כפיים?

61. האם יש איסור חציצה בידיים בשעת נשיאת כפיים? בין כנפי הטלית המצילה על ידי הכוהנים ,בשעה שהם פושטים את כפות ידיהם לעבר הקהל ,מתעוררת שאלה הנוגעת בטהרתה ובשלמותה של המצווה .האם ידיו של הכהן צריכות להיות נקיות וגלויות לגמרי מכל דבר חוצץ ,בדומה לעבודת הקרבנות במקדש, או שמא כוחה של הברכה בוקע ועובר גם מבעד למחיצות גשמיות המונחות על היד? אנו מבקשים לחקור את…

61. האם יש איסור חציצה בידיים בשעת נשיאת כפיים? בין כנפי הטלית המצילה על ידי הכוהנים ,בשעה שהם פושטים את כפות ידיהם לעבר הקהל ,מתעוררת שאלה הנוגעת בטהרתה ובשלמותה של המצווה .האם ידיו של הכהן צריכות להיות נקיות וגלויות לגמרי מכל דבר חוצץ ,בדומה לעבודת הקרבנות במקדש, או שמא כוחה של הברכה בוקע ועובר גם מבעד למחיצות גשמיות המונחות על היד? אנו מבקשים לחקור את דינו של כהן שידו נתונה בגבס או עטופה בתחבושת – האם החציצה הזו מעכבת את השפע ,או שמא רק המום הנגלה לעין והסחת דעת הציבור הם שעומדים למכשול? שאלה זו מובילה אותנו לבירור עמוק בגדרי המצווה :האם נשיאת כפיים היא "עבודה" שבגוף הכהן ,או שמא היא דיבור המלווה בתנועה סמלית ,והיכן עובר הגבול שבין שלמות היד לבין שלמות הלב? מתוך השאלה המרתקת על גבולותיה הגשמיים של כף היד ועל המחיצות המפרידות בינה לבין הקהל ,אנו פונים אל המקור הקדוש בתורה .כאן אנו מבקשים לדלות את היסוד הראשוני של נשיאת הכפיים ,כדי להבין האם עצם פריסת הידיים היא פעולה שגופה של היד מעכב בה ,או שמא המבט האלוקי חודר כל מחיצה ומבקש רק את פנייתם של הכוהנים אל העם. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים (ויקרא פרק ט

פסוק כב). רש"י (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "וישא אהרן את ידיו -נשיאת כפים בברכת כהנים" .רש"י מלמדנו שפעולת הידיים היא חלק בלתי נפרד מן הברכה .הביאור בזה הוא שהידיים הן הכלים שדרכם עובר השפע ,וכביכול הן משמשות כצינורות להורדת הברכה מן השמיים אל הארץ.

אשנ תשרפ

רבי אברהם אבן עזרא (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "אמור להם -פנים כנגד פנים" .האבן עזרא מדגיש את הקשר הישיר שבין הכהן למתברכים .הביאור הישיבתי בזה הוא שעל הידיים להיות פשוטות בקו ישר וגלוי כלפי הציבור ,ומכאן עולה השאלה האם גבס או תחבושת נחשבים כהסתרה של אותו קשר ישיר או שמא אין הם אלא תוספת על גוף הכהן. הרמב"ן (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "כי היתה הברכה ההיא נשיאת כפים ממש ככל ברכת כהנים" .הרמב"ן עומד על כך שהפעולה הפיזית היא מהותית .מתוך דבריו אנו למדים שנשיאת הידיים אינה רק סמל ,אלא פעולה הדורשת נוכחות של גוף הכהן בשלמותו מול העם ,דבר המחדד את הצורך לחקור האם דבר החוצץ על היד פוגם באותה נשיאה ממשית. הספורנו (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "וישא אהרן את ידיו -להכין את העם שתחול עליהם הברכה" .הספורנו רואה בידיים כלי של הכנה והתעוררות .לפי דבריו ,ייתכן שעיקר עניין הידיים הוא לעורר את כוונת השומעים ,ואם כן ,כל זמן שהידיים נשואות וניכרת פעולת הברכה ,אין החציצה הגשמית אמורה לפסול ,שכן הפעולה הרוחנית של ההכנה מתקיימת. הכלי יקר (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "להורות שהברכה באה מלמעלה דרך ידיהם" .הכלי יקר מדגיש שהידיים הן בחינת "מעבר" .הביאור בזה הוא שהשפע האלוקי הוא רוחני ,ולפיכך ייתכן שחציצה פיזית אינה יכולה לעצור שפע שאינו גשמי ,כל עוד הידיים מורמות כהלכה. מתוך דברי המפרשים המעמידים את פריסת הידיים כצינור להורדת השפע וכלי להכנת הלבבות ,אנו פונים אל היכל המשנה במסכת מגילה .כאן אנו מבקשים לדייק את הגדר ההלכתי של שלמות היד בשעת הברכה ,ולברר האם המניעה מלשאת כפיים נובעת מחסרון בעצם גוף הכהן או שמא היא נעוצה במבטם של המתברכים .אנו מגלים כי חכמים נתנו דעתם לא רק על מהות הברכה ,אלא גם על היכולת של הקהל להתרכז בה ללא הסחות דעת. במשנה במסכת מגילה (דף כד עמוד ב) כתב "כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר באף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו". המשנה מבחינה בין מום קבוע לבין צבע זמני על הידיים .הביאור הישיבתי בזה הוא שאין המניעה מצד פסול בעצם הכהן ,שהרי הכהן כשר לברכה ,אלא המניעה היא מצד הקהל. בשעה שהכוהנים מברכים ,על הציבור להיות מרוכז בברכה ,וכל דבר חריג המושך את העין גורם לביטול הכוונה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף לא) כתב "היו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם ואם רוב העיר מלאכתן בכך ישא את כפיו" .מרן פוסק שהעיכוב הוא בגלל הסתכלות העם .הביאור בזה הוא שאם הדבר רגיל ושכיח באותו מקום ,אין העם מסתכלים בו עוד כדבר חריג ,וממילא בטל הטעם לאסור. מכאן אנו למדים יסוד גדול :בברכת כוהנים ,ה"חציצה" המרכזית אינה פיזית אלא תודעתית – כל מה שחוצץ בין כוונת הלב של השומע לבין דברי הברכה. עוד כתב מרן (שם) "וכן אם הוא דש בעירו ישא את כפיו" .גם כאן הטעם הוא ההרגל .אם

גם לנשמה מגיע אוכל

הציבור מכיר את הכהן ואת מראה ידיו המיוחד מחמת מלאכתו ,שוב אין בכך משום הסחת דעת .למדנו מדבריו שהמגבלה על נשיאת כפיים מחמת מראה הידיים היא גמישה ותלויה בנסיבות ובמציאות החברתית ,ואין היא דין נוקשה בגוף הכהן כפי שמצינו בדיני חציצה בעבודה במקדש. מתוך דברים אלו מתחדדת השאלה לגבי הגבס והתחבושת :אם נבטיח שהעם לא יסתכל בהם ,למשל על ידי כיסוי הטלית ,האם נותר עוד חשש של חציצה מצד עצמו? מתוך הבירור במשנה ובשולחן ערוך ,המלמדנו כי המניעה המרכזית בנשיאת כפיים אינה נובעת מפסול בגוף הכהן אלא מחשש הסחת דעת הקהל ,אנו באים אל שולחנם של רבותינו האחרונים הדנים בשאלת החציצה הממשית .כאן אנו מבקשים לברר האם יש דמיון בין ברכת כוהנים לבין עבודת המקדש או נטילת לולב ,שבהם דבר החוצץ על היד פוסל את המצווה ,או שמא כאן המציאות שונה בתכלית .אנו מתבוננים במשא ומתן ההלכתי המבקש להגדיר מהו ה"כלי" של המצווה והאם גבס או רצועה נחשבים למחיצה בפני השפע. רבי יוסף הלוי בחיבורו שו''ת מטה יוסף (סימן ב') כתב "ראוי להסיר כריכות התפילין אשר באצבע האמה ...כדי שיוכל לחלק אצבעותיו היטב לעשות ג' אוירים" .המטה יוסף מעלה סברא שיש להסיר את הרצועות מהאצבעות .הביאור הישיבתי בזה הוא שעל היד להיות פנויה כדי לקיים את צורת המצווה בשלמותה – חלוקת האצבעות המיוחדת .הוא קושר זאת גם למנהג נטילת הידיים לפני הדוכן ,ששם הרצועות מהוות חציצה ממשית בנטילה ,ומכאן שההקפדה בברכה היא המשך של ההקפדה על הטהרה שלפניה. רבי שמואל יצחק מודיאנו בחיבורו עיקרי הד"ט (סימן ה' אות י''ח) כתב "לגבי חציצה חסרה המציאות ,לפי שאין דבר שצריך שיגע בבשרו בשעת נשיאת כפיים עד שיהיה מקום לחוש לחציצה" .בעיקרי הד"ט חולק בתוקף על ההשוואה לעבודת המקדש .הביאור בזה הוא שבעבודה ובנטילת לולב יש "חפץ" שהכהן או האדם אוחזים בו ,ושם המגע הישיר בין היד לחפץ הוא מעכב .אולם בברכת כוהנים ,הכהן אינו אוחז בדבר; ידיו פשוטות בחלל העולם. לפיכך ,גם אם יש רצועה או גבס על היד ,אין הם חוצצים בין היד לבין שום דבר אחר ,וממילא אין מושג של חציצה שייך במציאות כזו. עוד כתב בעיקרי הד"ט (שם) "נהי דאתקש נשיאת כפיים לעבודה ,מ"מ לגבי חציצה חסרה המציאות" .הוא מבאר שגם אם למדנו את דיני הברכה מהעבודה במקדש ,אין זה אלא לדברים ששייכים בשניהם .חציצה שייכת רק במקום שיש מגע בין שני גופים ,ובברכה הידיים הן כלי ביטוי רוחני ולא כלי קיבול גשמי ,ולכן אין הגבס נחשב למחיצה המפסקת את הברכה. מתוך דברי רבותינו אנו מתחילים לראות את קו ההלכה המבחין בין פעולה טכנית של אחיזה לבין פעולה רוחנית של השפעה ,שבה המחיצה החיצונית אינה מעלה ואינה מורידה מחשיבות המעמד. מתוך בירור המשא ומתן המעמיק בדברי המטה יוסף והעיקרי הד"ט ,המבחינים בין

אשנ תשרפ

חציצה במגע פיזי לבין פריסת ידיים רוחנית ,אנו באים אל שולחנם של גדולי הפוסקים בדורנו .כאן אנו מוצאים את ההכרעה הבהירה והנחרצת ,המיישבת את הדעת וקובעת את המעשה .אנו מתבוננים בפסיקותיהם של מרן רבנו עובדיה יוסף ובנו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,המעמידים את ההלכה על יסוד הסברא הישרה והמנהג המקובל בבתי המדרשות, ומסירים כל חשש מפני מחיצה גשמית המונחת על יד הכהן. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחיבורו שו''ת יביע אומר (חלק ח' או"ח סימן י''ג) כתב "דאין חציצה ברטיה שעל האצבע לברכת כהנים" .מרן רבנו עובדיה יוסף פוסק בנחרצות שאין לחוש לחציצה בתחבושת .הביאור הישיבתי בזה הוא שמאחר ובברכת כוהנים אין צורך במגע של היד עם שום חפץ אחר ,הרי שהרטיה אינה חוצצת בין היד לבין דבר ,וממילא אין כאן מציאות של חציצה כלל .הוא מחזק את הסברא שברכת כוהנים היא מצווה שבדיבור ובנשיאת ידיים ,ואין להשוותה לנטילת לולב או לעבודה ששם החציצה היא בין היד לכלי השרת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בחיבורו ילקוט יוסף (הלכות תפילה כרך ב סימן קכח הערה עא) כתב "כהן שיש לו תחבושת בכף ידו עד הפרק ,נושא כפיו ואין לפוסלו משום חציצה .וכן מעשים בכל יום ...ואין פוצה פה" .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף מעיד על המנהג הרווח ומאשש אותו. הביאור בזה הוא שאפילו תחבושת גדולה המכסה את רוב כף היד אינה מהווה מחיצה בפני הברכה .הוא מוסיף שהעובדה שהדבר נעשה בכל יום בבתי הכנסיות ללא מחאה מצד גדולי ההוראה ,היא הוכחה חזקה לכך שהמחיצה הפיזית אינה פוגמת במהות המצווה. עוד כתב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (שם) "וכן עיקר שאין בזה משום חציצה" .הוא מדגיש שגם במקרה של גבס ,אם הכהן יכול להרים את ידיו כראוי ולעמוד בתנאי המצווה של נשיאת ידיים בגובה הכתפיים ,אין הגבס מונע ממנו לקיים את המצווה .הדיון היחיד שנשאר הוא מצד הסתכלות העם ,וכפי שביארנו ,במקום שבו הכהן מכוסה בטלית או שהדבר ניכר לכל שזו תחבושת לרפואה ,אין כאן חשש הסחת דעת. מתוך פסקי רבותינו אנו למדים שקדושת הכהן וכוח הברכה שבו בוקעים ועולים מבעד לכל תחבושת או גבס ,שכן הברכה היא פועל יוצא של רצון הבורא להשפיע טוב על עמו באמצעות משרתיו ,ואין חומר גשמי שיכול לעכב שפע רוחני זה. מתוך הכרעתם הברורה של הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף ובנו הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף, המלמדת כי אין מחיצה גשמית שיכולה לעמוד בפני כוחה של ברכת הכוהנים ,אנו באים לברר את ההשלכות המעשיות המורכבות העולות מתוך מציאות זו .כאן אנו בוחנים לא רק את עצם קיום המצווה ,אלא את האופן שבו היא מתקיימת כאשר הגוף אינו במיטבו ,ומגלים כיצד גדרי ההלכה מתחשבים במגבלותיו של הכהן כדי שלא להפסיד את השפע המיוחל. נפקא מינא ראשונה עוסקת בדין חלוקת האצבעות כאשר הגבס מונע זאת .המטה יוסף הזכיר שיש להסיר רצועות כדי לאפשר את עשיית חמשת האווירים המקובלת .הנפקא מינא

גם לנשמה מגיע אוכל

למעשה היא בכהן שידו נתונה בגבס המאחד את אצבעותיו :מאחר שביארנו כי אין כאן חציצה ,הרי שגם אם אינו יכול לחלק את אצבעותיו ,אין הדבר מעכב את הברכה .הביאור בזה הוא שחלוקת האצבעות היא מנהג ונוי מצווה ,אך אין היא מעיקר הדין המעכב ,ולכן כהן כזה יעלה לדוכן ויפרוס את ידיו כפי יכולתו ,וברכתו ברכה שלמה. נפקא מינא שנייה מתגלה בשאלת הסחת הדעת כאשר התחבושת בולטת במיוחד .כפי שראינו בשולחן ערוך ,עיקר העיכוב בידיים הוא מפני שהעם מסתכלים בהן .הנפקא מינא היא שגם אם מצד חציצה הדבר מותר ,על הכהן להקפיד לכסות את ידיו בטלית לגמרי. במקום שבו נהגו הכוהנים לשלשל את הטלית על פניהם ועל ידיהם ,בטל חשש הסתכלות העם ,וגם כהן עם תחבושת צבעונית או גבס בולט יוכל לברך ללא חשש ,שכן הטלית מהווה מחיצה המונעת את הסחת הדעת. נפקא מינא שלישית נוגעת לדין נטילת ידיים לפני הברכה .הרי המטה יוסף חשש לחציצה בנטילה עצמה .הנפקא מינא היא שכהן שיש לו תחבושת או גבס שאינו יכול להסירו ,יטול את ידו עד מקום התחבושת ,ואת החלק המכוסה לא יטול ,שכן אין אדם חייב ליטול את מה שמכוסה ואינו גלוי .מאחר שנטילת ידיים לברכת כוהנים היא לצורך קדושה וטהרה, המגבלה הרפואית נחשבת כאונס ,ואין היא פוסלת אותו מלעמוד לפני ה' ולברך את עמו. נפקא מינא רביעית עולה במקרה של כהן החושש מפני שאלות הציבור או מראה חריג .כפי שראינו בדין "דש בעירו" ,אם הכהן מוכר בקהילתו וכולם יודעים על פציעתו ,שוב אין בכך משום "חידוש" המושך את העין .ההשלכה המעשית היא שאין לכהן כזה להימנע מן הדוכן מחמת בושה או חשש "מה יאמרו" ,שכן המנהג וההלכה תומכים בעלייתו ,וברגע שהציבור מתרגל למראהו ,חוזר הדין להיות ככל כהן הממלא את שליחותו נאמנה. מתוך הבירור ההלכתי והמעשי ,המלמדנו כי אין המחיצה החומרית מעכבת את השפע הרוחני ,אנו מתעלים אל מרחבי הסוד והמחשבה .כאן אנו מבקשים להבין את המשמעות הפנימית של יד שבורה או חבושה הפרוסה אל העם .אנו מתבוננים במהותה של הברכה ככוח אלוקי הפועל דרך האדם ,ומגלים כי דווקא מתוך השבירה והמוגבלות של הגוף ,יכולה לבקוע קדושה עליונה וזכה יותר ,המלמדת אותנו על הקשר הבלתי אמצעי שבין הבורא לישראל. הביאור הישיבתי בעומק עניין זה הוא שהידיים הפרוסות בברכת כוהנים אינן פועלות מכוחו האישי של הכהן ,אלא הן משמשות כ"חלונות" שדרכם מציצה השכינה .כאשר הכהן נושא את כפיו ,הוא מבטל את ישותו והופך לצינור .העובדה שחציצה כגון גבס או תחבושת אינה מעכבת ,מלמדת אותנו שהשפע האלוקי הוא "אור פשוט" שאינו מוגדר בגבולות החומר. כפי שקרן אור עוברת מבעד לזכוכית ,כך הברכה עוברת מבעד לכל כיסוי ,שכן מקורה הוא למעלה מן המקום והזמן .היד החבושה מזכירה לנו שהכהן אינו המברך ,אלא הוא רק השליח המניח את שמו של הקדוש ברוך הוא על בני ישראל. זאת ועוד ,ישנו עומק מיוחד בברכה הבאה מתוך צער או מגבלה גופנית .חז"ל לימדונו כי "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" ,אך שמחה זו אינה סותרת את קיומו של כאב פיזי.

אשנ תשרפ

אדרבה ,כהן המתאמץ להרים את ידו הכבדה בגבס כדי לברך את אחיו ,מבטא מסירות נפש ואהבה שאין להן שיעור .הביאור בזה הוא שהמאמץ הגופני הופך את המצווה ליקרה יותר, והברכה הבוקעת מתוך יד שבורה יש בה כוח לעורר רחמים גדולים בשמיים .היא מלמדת את הקהל שהקשר עם ה' אינו תלוי בשלמות חיצונית בלבד ,אלא ברצונו של האדם להיות שותף בהפצת הטוב גם כשהוא עצמו זקוק לרפואה. עומק נוסף טמון בסוד ה"חציצה" .ברוחניות ,החציצה היחידה הקיימת היא הגאווה או הפירוד בין אדם לחברו .הגבס החיצוני הוא רק מעטפת ,אך אם לבו של הכהן פתוח ואוהב, אין שום דבר שיכול לחצוץ בינו לבין השכינה ובינו לבין עם ישראל .המבט הפנימי מלמד אותנו שכל "חציצה" שאנו פוגשים בעולם הזה היא הזדמנות לגלות את מה שמעבר לה. הכהן העומד על הדוכן עם תחבושת על ידו ,אומר בשתיקתו לכל אחד מהמתברכים" :גם אם נדמה לכם שיש מחיצות ביניכם לבין אביכם שבשמיים ,דעו שהברכה חודרת הכל ,והיא מחכה לכם בכל עת ובכל מצב". מתוך המבט אל סוד הברכה הבוקעת מבעד למסכי החומר ,אנו מוצאים מסילה אל לבבו של כל אדם העומד מול בוראו .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הגבס הגשמי על ידו של הכהן משקף את המחיצות השקופות שאנו מציבים לעיתים על נשמתנו ,וכיצד השכינה המציצה מבין החרכים מלמדת אותנו על האפשרות להאיר גם מתוך מקומות חבולים וסגורים. המאבק של הכהן להרים את ידו החבושה הופך למשל על היכולת האנושית להתעלות מעל המגבלות ולגלות את הכוח הנצחי השוכן בנו. במישור האישי ,הסוגיה הזו מלמדת אותנו על ערכה של ה"עבודה בתוך המגבלה" .לכל אדם ישנם רגעים שבהם הוא מרגיש "חבוש" – אם אלו קשיים רגשיים ,דאגות פרנסה או תחושת חוסר מסוגלות .הביאור הישיבתי בזה הוא שהתורה אומרת לנו :אל תחכו להיות מושלמים כדי להשפיע טוב .כשם שהכהן אינו נפסל בגלל תחבושת או גבס ,כך גם האדם אינו צריך להמתין עד שכל בעיותיו ייפתרו כדי להתחיל לברך את סביבתו ,להעניק מילה טובה או להאיר פנים .דווקא העשייה מתוך ה"גבס" האישי היא זו שיוצרת את החיבור העמוק ביותר ,כי היא נובעת מאמת קיומית ולא ממצג שווא של שלמות. זאת ועוד ,אנו למדים כאן שיעור גדול בראיית המהות מעבר לחיצוניות .הציבור המתברך מתבקש שלא להסתכל במומים או בתחבושות ,אלא להקשיב לקול הברכה .המצפן האישי מורה לנו לאמץ מבט כזה גם כלפי עצמנו וכלפי חברינו .פעמים רבות אנו נעצרים מול ה"חציצות" החיצוניות של הזולת – התנהגות שאינה מובנת ,מראה שונה או חולשה גלויה. ההלכה המכשירה את הכהן החבוש קוראת לנו להסיר את המחיצות המחשבתיות הללו, ולהבין שהקדושה והטוב נמצאים בפנים ,והם יכולים לעבור ולפעול גם אם המעטפת החיצונית פגועה או שבורה. החיבור לאדם טמון גם בהבנה שהברכה היא מתנה שעוברת "דרך" האדם ולא "ממנו". הכרה זו משחררת את האדם מהלחץ להיות תמיד במיטבו .הכהן עם הגבס מזכיר לנו שכולנו רק צינורות .כשאדם מבין שאין הוא המקור לטוב אלא רק השליח להעבירו ,הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

יכול להרפות מהביקורת העצמית הנוקשה .הוא יכול לעמוד בדוכן חייו ,לפרוס את ידיו כפי שהן – חבושות ,עייפות או שבורות – ולדעת שברכת ה' היא זו שתשלים את החסר ותעבור אל יעדה בטהרה. מתוך החיבור האישי אל תחושת השליחות הפועמת באדם גם ברגעי חולשתו ,אנו באים אל בירורו של המצפן המוסרי העולה מבין דפי ההלכה .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הדיון על גבס ותחבושת בידי הכהן אינו רק שאלה טכנית של חציצה ,אלא קריאה מוסרית עמוקה לבניית חברה המקדשת את המהות על פני המראה ,חברה המאפשרת לכל יחיד למלא את תפקידו הרוחני והחברתי מבלי שמוגבלותו הגופנית תהפוך למחיצה בינו לבין הכלל. המצפן המוסרי מאיר בראש ובראשונה את ערך הכלת השונה והמוגבל בתוככי הקודש. העובדה שההלכה מכשירה כהן עם מומים בידיו במקום שבו "דש בעירו" או כשהוא מכוסה בטלית ,מלמדת אותנו מוסר של חמלה וקבלה .הביאור הישיבתי בזה הוא שהקהילה נדרשת לעבור תהליך מוסרי של התרגלות – במקום שהכהן ירגיש דחוי בגלל מראהו ,על הציבור לעדן את מבטו כך שהחריג יהפוך לרגיל .המצפן המוסרי מורה לנו כי האחריות להסרת "הסחת הדעת" מוטלת על המתבונן לא פחות משהיא מוטלת על המוגבל ,והמוסר התורני תובע מאיתנו ליצור מרחב שבו אדם אינו נשפט על פי שלמות איבריו אלא על פי רצונו לברך ולהיטיב. עוד במישור המוסרי ,עולה כאן חובת ה"רגישות לכבודו של העמל והסובל" .כאשר מרן בשולחן ערוך מתיר לכהן שידיו צבועות מחמת מלאכתו לישא כפיו ,הוא מעמיד את כבוד המלאכה והפרנסה כערך מוסרי עליון שאינו גורע ממעלת הקדושה .המצפן המוסרי מלמדנו שאין לתת למגבלות החיים – בין אם הן נובעות מפציעה ובין אם הן תוצאה של עבודה קשה – להשתיק את קולו של האדם .ישנו מוסר של "שוויון רוחני" האומר שכל כהן ,בכל מצב גופני ,נושא עמו את אותו כוח אלוקי ,ואין לנו הרשות המוסרית למנוע ממנו את זכות הנתינה בשל מחיצות חיצוניות. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת על המוסר שב"התגברות על המבוכה" .הכהן העולה לדוכן למרות התחבושת הגלויה פועל מתוך עוצמה מוסרית של נאמנות לשליחותו .המצפן המוסרי הזה קורא לכל אדם בחברה לא לתת ל"חציצות" חברתיות או לבושה למנוע ממנו להשפיע טוב .המוסר הוא שהשירות לכלל והענקת הברכה לאחרים קודמים לנוחות האישית ולחשש מהסתכלות הבריות .החברה המוסרית האידיאלית היא זו שמעודדת את חבריה להביא את עצמם כפי שהם ,על תחבושותיהם וצלקותיהם ,אל תוך המרחב המשותף של הברכה והחסד. מתוך המעיין המוסרי המלמדנו כי אין בכוחה של תחבושת גשמית להעיב על זוהר הנשמה, וכי השליחות האלוקית של הכהן גדולה מכל מחיצה המונחת על בשרו ,אנו באים אל חתימת הבירור .כאן אנו מאספים את כל נתיבי הסוגיה – מהמשנה המזהירה מפני הסחת דעת ,דרך פלפולי האחרונים בגדרי חציצה ,ועד להכרעה הבהירה של גדולי דורנו .אנו מסכמים את המסע בהבנה שברכת כוהנים היא גילוי של אהבה שאינה תלויה בדבר ,וכי ידיו של הכהן ,גם כשהן עטופות ומכוסות ,נותרות הצינור הטהור ביותר לשפע העליון.

אשנ תשרפ

עיקר העניין: הנידון בדבר חציצה בידי הכהן בשעת נשיאת כפיים ,כגון כהן שידו נתונה בגבס או עטופה בתחבושת ,הוכרע להלכה שאין בזה משום פסול חציצה כלל .מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף לא) פסק שעיקר המניעה בידיים אינה מצד חציצה פיזית אלא מצד הסחת דעת הקהל ,כגון כהן שידיו צבועות או שיש בהן מומים המושכים את עין המתברכים .אולם כפי שביאר רבי שמואל יצחק מודיאנו בעיקרי הד"ט (סימן ה' אות י''ח) ,ברכת כוהנים אינה דומה לעבודת המקדש או לנטילת לולב ,שכן בברכה הכהן אינו אוחז בדבר ואין מגע בין ידו לחפץ אחר ,וממילא המושג ההלכתי של חציצה חסר את המציאות הבסיסית הנדרשת לו .על יסוד זה פסק הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו''ת יביע אומר (חלק ח' או"ח סימן י''ג) שתחבושת על האצבע אינה מעכבת ,וכן העלה הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (שם הערה עא) שכהן עם גבס או רטיה נושא כפיו כרגיל ואין פוצה פה .למעשה ,במקום שבו הכהן מכסה את ידיו בטלית ,בטל חשש הסתכלות העם ,וגם אם אין ביכולתו לחלק את אצבעותיו כראוי מחמת הגבס ,אין הדבר מעכב שכן חלוקת האצבעות היא למצווה ולא לעיכובא. נמצאנו למדים כי כל עוד הכהן יכול להרים את ידיו כנגד כתפיו ולברך באהבה ,אין כל מחיצה חיצונית החוצצת בין ברכת ה' לבין עמו ישראל. במסענו ביררנו את גבולות המצווה הנעה בין המעשה הגופני לבין הכוונה הרוחנית, ומצאנו כי התורה חסה על כבודו של הכהן ועל צורכי הציבור גם בשעת חולי ומגבלה. ראינו כיצד ההלכה מבחינה בין חציצה המעכבת את המעשה לבין מראה המעכב את הריכוז ,ולמדנו כי בברכת כוהנים העיקר הוא הקשר הישיר והפשוט שבין הלב לבין הדיבור .הבנו שגבס ותחבושת אינם אלא מעטפת זמנית שאינה יכולה לעצור את השפע האלוקי ,וכי דווקא מתוך השלמה עם השבירה הגופנית מתגלה שלמות רוחנית עמוקה יותר .חתמנו בהכרה מוסרית ואישית שכל אדם הוא שליח לברכה ,וכי המחיצות שעל הידיים נעלמות כלא היו כאשר הלב נפתח להשפיע טוב על העולם.