62. כהן שידו נקטעה האם יכול לשאת כפיו?

62. כהן שידו נקטעה האם יכול לשאת כפיו? אל מול פני השכינה המציצה מבין חרכי ידיהם של הכוהנים ,אנו ניצבים הפעם מול שאלה שוברת לב המבקשת לברר את גבולותיה של המצווה במקום שבו הגוף חסר .האם כהן שאיבד את ידו ,אותו כלי מקודש להעברת השפע ,עדיין נושא בקרבו את הכוח לברך את ישראל? אנו חוקרים האם נשיאת הכפיים היא חובה המוטלת על "הגוף" כפי שהוא ,או שמא החיסרון הגופני…

62. כהן שידו נקטעה האם יכול לשאת כפיו? אל מול פני השכינה המציצה מבין חרכי ידיהם של הכוהנים ,אנו ניצבים הפעם מול שאלה שוברת לב המבקשת לברר את גבולותיה של המצווה במקום שבו הגוף חסר .האם כהן שאיבד את ידו ,אותו כלי מקודש להעברת השפע ,עדיין נושא בקרבו את הכוח לברך את ישראל? אנו חוקרים האם נשיאת הכפיים היא חובה המוטלת על "הגוף" כפי שהוא ,או שמא החיסרון הגופני יוצר מחיצה שאין הברכה יכולה לעבור דרכה .זוהי שאלה הנוגעת בשורשי המושג "ראוי לבילה" וביכולת של הכהן להוות צינור לאור האלוקי גם מתוך שבירה וחיסרון, ומעוררת בקרבנו את התהייה :האם השפע תלוי בשתי ידיים פרוסות ,או שמא הלב והדיבור הם עיקר המצווה?

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך השאלה הכואבת על הכהן העומד חסר מול קהל עדתו ,מבקש להשפיע טוב אך ידו אינה עמו ,אנו פונים אל המקורות הקדומים בתורה .כאן אנו מבקשים לדייק בלשון המקרא ולראות האם התורה כבלה את הברכה למציאות של שתי ידיים דווקא ,או שמא עצם פעולת הנשיאה היא המהות ,והאיברים אינם אלא כלים שיכולים להשתנות לפי מצבו של האדם. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא פרק ט פסוק כב). רש"י (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "וישא אהרן את ידיו -נשיאת כפים בברכת כהנים" .רש"י מדגיש את הקשר הישיר בין המעשה של אהרן לדורות .הביאור בזה הוא שהתורה השתמשה בלשון רבים "ידיו" ,ומכאן עולה השאלה האם זו גזירת הכתוב שדווקא בשתי ידיים תהא הברכה ,או שמא התורה דיברה בהווה ,בדרך שרוב בני האדם מברכים. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "וישא אהרן את ידיו -כנגד השמים" .האבן עזרא רואה בנשיאת הידיים תנועה של פנייה אל מקור הברכה .לפי דבריו ,ייתכן שעיקר העניין הוא ההפניה של הגוף כלפי מעלה וכלפי העם ,ואם הכהן עושה זאת בידו האחת שנותרה לו ,ייתכן שדי בכך כדי לבטא את אותה פנייה רוחנית. רבנו בחיי (במדבר פרק ו פסוק כג) כתב "יברכו פנים כנגד פנים ונשיאות כפים כנגד השמים, כדי שתחול ברכת שמים על ידיהם ומשם לראשי העם" .רבנו בחיי מתאר את הידיים כמעין "תחנת ממסר" לשפע .הביאור הישיבתי בזה הוא שאם חסרה יד אחת ,הרי שחסר חלק מהכלי הקיבול לשפע ,ויש לחקור האם שפע חלקי הוא ברכה ,או שמא הברכה היא מציאות אחת שאינה מתחלקת ,ואם הכלי חסר – המצווה כולה חסרה. הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (ויקרא פרק ט פסוק כב) כתב "שישא ידיו ממש בשעה שמברך" .הנצי"ב מדגיש את הצורך הפיזי בנשיאה .מתוך דבריו עולה כי התנועה הגופנית היא חלק מגוף המצווה ,ומכאן מתחדד הספק במי שאינו יכול לבצע את התנועה בשלמותה מחמת חיסרון איבר. מתוך היסודות שהונחו בלשון המקרא ,המלמדים על הקשר שבין פריסת הידיים להורדת השפע ,אנו ניגשים לברר את דברי רבותינו האחרונים שדנו במקרה שבו המציאות הגופנית חסרה .כאן אנו פוגשים את הדילמה בין המניעה החיצונית של מראית העין לבין המניעה המהותית של חסרון במעשה המצווה .אנו מתבוננים בדברי הרדב"ז המבקש להגן על כבוד המצווה וריכוז הקהל ,אל מול דברי הלקט הקמח המנסה למצוא פתח לכהן שבור הלב. רבי דוד בן זמרא בחיבורו שו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים קיז) כתב "כהן שנקטעה ידו לא ישא כפיו אף על פי שמכסה את פניו ,משום דמכל מקום המום ניכר מתחת הטלית" .הרדב"ז אוסר על כהן כזה לעלות לדוכן .הביאור הישיבתי בזה הוא שאין האיסור נובע מפסול בעצם הכהן ,אלא מחשש שהעם יסתכלו בו .למרות שהכהן מתכסה בטלית ,היעדר היד יוצר מראה חריג שמושך את העין וגורם להסחת דעת הציבור מהברכה .מכאן אנו למדים שגם אם הברכה עצמה יכולה לחול ,כבוד הציבור ושלמות המעמד מעכבים. רבי יצחק חזן בחיבורו לקט הקמח החדש (סימן קכח) כתב "ולא כתב הטעם משום שאינו

אשנ תשרפ

יכול לישא את כפיו ,ומשמע דהגבהת הידיים אינה מעכבת" .הלקט הקמח מדייק בלשון הרדב"ז דיוק נפלא .הביאור בזה הוא שאם הטעם היחיד הוא מראית העין ,משמע שאילו היינו מוצאים דרך להסתיר את המום לגמרי ,היה הכהן יכול לברך .כלומר ,אין גזירת הכתוב שדווקא שתי ידיים מעכבות את עצם המצווה ,אלא המניעה היא צדדית בלבד. רבי אברהם אריה כהנא בחיבורו תורת חיים (שם ד"ה אבל מצאתי) כתב "דלאו דווקא מי שיש לו ידיים הגבהת ידיו מעכבת ,אבל אינה מעכבת אצל מי שאין לו יד" .התורת חיים מחדש חידוש גדול בהגדרת המצווה .הביאור בזה הוא שחובת נשיאת הכפיים היא חובה המוטלת על "הגוף הקיים" .למי שיש שתי ידיים ,עליו להרימן ,ואם לא הרימן – לא קיים מצווה .אך מי שחסר יד ,אין חובת הנשיאה קיימת אצלו לגבי היד שאינה ,וממילא מה שנותר לו הוא להרים את ידו האחת ,ובזה הוא מקיים את המצווה לפי כוחו ומצבו. מתוך דברים אלו אנו רואים את תחילת המחלוקת :האם נשיאת כפיים היא דין ב"כהן" כפי שהוא עומד לפנינו ,או שמא היא דין ב"שתי ידיים" שבלעדיהן אין שם ברכה כלל. מתוך הבירור הראשוני המעלה את האפשרות כי נשיאת הידיים היא חובה המותאמת לכוחו של הכהן ,אנו פונים אל עומק עיונם של רבותינו האחרונים המבקשים להגדיר האם חסרון היד הוא חסרון טכני או שמא מדובר בעיכוב מהותי בגוף המצווה .כאן אנו נכנסים אל כבשנו של עולם ההלכה ,שבו נבחנת השאלה האם התורה קבעה צורה מסוימת למצווה שבלעדיה היא מאבדת את שמה ,או שמא הרחמים והרצון להיטיב גוברים על דרישת השלמות הגופנית. רבי יוסף תאומים בחיבורו פרי מגדים (אשל אברהם ס"ק כא) כתב "דמי שנקטעה ידו אינו נושא את כפיו ,משום דהגבהת הכפיים מעכבת" .הפרי מגדים נוקט עמדה מחמירה וברורה. הביאור הישיבתי בזה הוא שנשיאת כפיים אינה רק ליווי לברכה ,אלא היא מעשה המצווה עצמו .מאחר שהתורה השתמשה בלשון "ידיו" ,הרי ששתי הידיים הן חלק בלתי נפרד מהגדר ההלכתי .לשיטתו ,כהן שחסר יד אחת אינו נחשב "ראוי" לקיים את המצווה כפי שציוותה תורה ,ולכן עדיף שלא יעלה לדוכן כלל כדי שלא לעשות מצווה קטועה וחסרה. רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בחיבורו שו"ת אבני נזר (או"ח סימן לא) כתב "יש לומר דוקא בכהאי גוונא דראוי לסמיכת שתיהן ,אבל באין לו אלא יד אחת ...והוא הדין שאינו נושא כפיו משום דאינו ראוי" .האבני נזר מעמיק בחקירה מתוך דיני סמיכה בקורבנות .הוא דן האם המצווה דורשת "גוף הראוי" לשתי ידיים ,גם אם כרגע הוא משתמש רק באחת .הביאור בזה הוא הכלל "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ,וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו" .לפי סברא זו ,מי שיש לו שתי ידיים אך הרים רק אחת – ייתכן שיצא ידי חובה כי הוא "ראוי" להרים את השנייה .אך מי שנקטעה ידו ,שוב אינו נחשב "ראוי" למציאות של שתי ידיים ,וממילא החיסרון במציאות הופך לעיכוב בדין. עוד כתב באבני נזר (שם) "וזה עניין ארוך אין לי כעת פנאי לברר" .הוא משאיר את הדברים בצורך עיון ,אך נוטה לומר שמאחר שהתורה הקפידה על "שתי" ידיים ,הרי שזהו תנאי

גם לנשמה מגיע אוכל

הכרחי .הדיון שלו מלמדנו שברכת כוהנים נתפסת כ"עבודה" ,וכמו בעבודת המקדש שבה כל חיסרון באיבר או בשינוי מהסדר המדויק עלול לפסול ,כך גם בדוכן ישנה הקפדה על הצורה המקורית שקבעה התורה לאהרן ובניו. מתוך דברי הפרי מגדים והאבני נזר אנו חשים את כובד המשקל של דרישת השלמות, העומד אל מול הרצון של הכהן קטוע היד להיכלל בברכת השם. מתוך עומק הסברא של האבני נזר והפרי מגדים ,המבקשים לשמור על תבניתה המקורית של הברכה כפי שניתנה מסיני ,אנו באים אל שולחן ההכרעה .כאן אנו מבקשים לראות כיצד מתגבשת ההלכה למעשה ,תוך ניסיון לאזן בין הדרישה לשלמות גופנית לבין כמיהתו של הכהן לשמש כצינור לשכינה .אנו מגלים כי בעוד שחציצה חיצונית הותרה בקלות יתרה ,הרי שחיסרון בגוף האיבר מעורר שאלות יסודיות על עצם היכולת לקיים את המצווה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח) והרמ"א בביאוריו ,לא דנו בפירוש בכהן קטוע יד ,אך הפוסקים למדו מדין מומין שבידיים .הביאור הישיבתי בזה הוא שאם מום קטן הפוסל בעבודה פוסל גם בדוכן מחמת הסתכלות העם ,קל וחומר שחיסרון איבר שלם יהווה מניעה .הכרעת רוב האחרונים ,וביניהם הפרי מגדים והאבני נזר כפי שראינו ,היא שכהן שנקטעה ידו אינו יכול לשאת את כפיו .הטעם העיקרי הוא שהתורה הגדירה את המצווה ב"נשיאת כפיים" בלשון רבים ,וחסרון יד אחת אינו נחשב רק כמום חיצוני אלא כביטול המציאות הנדרשת לקיום המצווה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בחיבורו ילקוט יוסף (סימן קכח) נוטים לקבל את דעת האוסרים במקרה של קטיעה גמורה .הביאור בזה הוא שברכת כוהנים היא "מצווה שבגוף" ,וכשם שכהן בעל מום פסול לעבודה במקדש ,כך נשיאת כפיים דורשת שלמות מינימלית של האיברים המברכים .אף על פי שבלבנו אנו חסים על הכהן ,ההלכה מדריכה אותנו שאין לאדם להמציא צורות חדשות למצוות התורה ,ואם חסרה היד – חסר הכלי שדרכו ציוותה התורה להעביר את הברכה. עם זאת ,ישנו פתח של תקווה בדעת התורת חיים והלקט הקמח ,הסוברים שאין הגבהת הידיים מעכבת במי שאין לו יד .אך למעשה ,החשש הגדול מהסחת דעת הציבור ומהמראה החריג ,בצירוף הספק אם ניתן לצאת ידי חובה ביד אחת ,מכריעים את הכף לטובת המניעה. הכהן קטוע היד נחשב כ"אנוס" שפטור מן המצווה ,ושכרו כפול מן השמיים על רצונו הטוב, אך על הדוכן אין הוא עולה כדי שלא לפגום בסדר הברכה כפי שתוקן. נמצאנו למדים שההלכה דורשת מאיתנו לעיתים את "קרבן השתיקה" .הכהן שאינו עולה לדוכן מחמת חסרונו ,מקיים בזה את רצון ה' לא פחות מחבריו המברכים ,שכן הוא מכפיף את רצונו האישי להגדרותיה המדויקות של התורה ,ובכך הוא מקדש שם שמיים בעמידתו הצנועה מאחורי הפרגוד. מתוך הכרעת ההלכה המבדילה בין כהן שלם בגופו לבין זה שידו חסרה ,אנו ניגשים לנתח את גבולות הדין במצבי ביניים .כאן אנו מבקשים לברר האם כל חיסרון קטן נחשב כקטיעה

אשנ תשרפ

המבטלת את המצווה ,או שמא ישנו שיעור שבו היד עדיין שומרת על שמה ועל כוחה לברך. אנו צוללים אל תוך דקויות המציאות כדי להבין היכן עובר הקו שבין מום המאפשר ברכה תחת כיסוי ,לבין חיסרון המפקיע את שם "נשיאת כפיים". נפקא מינא ראשונה עוסקת בקטיעה חלקית של האצבעות .הביאור הישיבתי בזה הוא שאם נקטעו רק ראשי האצבעות והכף קיימת ,הרי שאין זה נחשב כקטיעת יד אלא כמום. במקרה כזה ,כפי שראינו בדרכו של מרן בשולחן ערוך ,אם הכהן מכסה את ידיו בטלית כך שהחיסרון אינו ניכר לעין הציבור ,הוא יכול וצריך לשאת את כפיו .כאן המצפן הוא "שם יד", וכל עוד הכף קיימת ויכולה להיפרס ,המצווה קיימת. נפקא מינא שנייה מתעוררת בשאלת היד התותבת .כיום ,הטכנולוגיה מאפשרת לכהן להרכיב יד מלאכותית הנראית כשלמה .הנפקא מינא למעשה היא האם יד זו יכולה להיחשב כהשלמה לצורך קיום המצווה .לפי שיטת האבני נזר המחפש "גוף הראוי" ,נראה שיד תותבת אינה מועילה ,שכן אין היא בשר מבשרו של הכהן והיא נחשבת כחציצה גמורה או ככלי חיצוני .אולם ,מצד הסחת דעת הציבור ,יד תותבת המשלימה את המראה תחת הטלית עשויה להועיל כדי שלא יבחינו בחיסרון ,אך עדיין נותרת שאלת המקור – האם נשיאת יד מלאכותית נחשבת כ"נשיאת כפיו" של הכהן. נפקא מינא שלישית נוגעת לכהן שידו קיימת אך היא משותקת לגמרי ואינו יכול להרימה. כאן אנו חוזרים לדיוק של הלקט הקמח :האם "הגבהת הידיים" מעכבת .אם הכהן מרים את ידו הבריאה ,וידו השנייה נותרת שמוטה או נתמכת על ידי חברו ,האם זה נחשב כנשיאת כפיים .לפי הפרי מגדים שקבע שהגבהת הכפיים מעכבת ,כהן כזה יהיה פטור ,אך לפי התורת חיים ייתכן שאם היד קיימת בגופו ,עליו לעשות כל מאמץ להרימה ,ולו במעט ,כדי להיכלל בברכה. נפקא מינא רביעית עולה במקרה של כהן שנקטעה ידו השמאלית לעומת הימנית .האם יש חשיבות ליד ימין בברכה יותר מאשר בקרבנות .הביאור בזה הוא שברכת כוהנים הוקשה לעבודה ,ובעבודה עיקר השירות הוא בימין .לכן ,כהן שחסרה לו יד ימין ,חסרונו ניכר ובולט יותר מבחינה הלכתית ,בעוד שחוסר בשמאל עשוי להותיר מקום לסברא שהעיקר הוא הימין המברך ,אך למעשה רוב הפוסקים לא חילקו בכך ודרשו שתי ידיים שלמות כפי שכתוב בתורה. מתוך הכרעת ההלכה העומדת על משמר צורת המצווה ,ומתוך הנפקא מינות המשרטטות את הגבול הדק שבין השלם לחסר ,אנו מתעלים אל היכל המחשבה .כאן אנו מבקשים להבין את המשמעות הפנימית של כהן העומד חסר איבר אל מול קהלו .אנו מתבוננים בסוד הברכה הבוקעת דווקא מתוך ה"אין" ,ומגלים כיצד החסרון הגופני הופך לזעקה שותקת של דבקות ,המלמדת אותנו שקדושת הכהונה אינה פוקעת לעולם ,גם כשכלי הביטוי שלה נשבר או נקטע. הביאור הישיבתי בעומק עניין זה הוא שהכהן הוא בראש ובראשונה "איש של חסד" ,וכוחו

גם לנשמה מגיע אוכל

של החסד הוא להתפשט ללא גבול .אולם ,התורה נתנה לחסד הזה "כלים" – שתי ידיים פרוסות .כאשר יד אחת חסרה ,הכהן חווה את שיא המתח שבין הרצון האינסופי להיטיב לבין המגבלה הסופית של החומר .המניעה מלעלות לדוכן אינה עונש ,אלא היא ביטוי לעומק האחריות :הכהן מלמד אותנו שברכה דורשת שלמות .הכאב של הכהן העומד למטה ושותק בזמן שחבריו מברכים ,הוא עצמו הופך לברכה עליונה .זוהי ברכה של "ביטול היש", המכריזה כי רצון ה' וידיעת גבולות האדם הם המעלה הגבוהה ביותר. זאת ועוד ,ישנו סוד טמון ב"יד האחת" שנותרה .על פי תורת הסוד ,שתי הידיים מייצגות את מידות החסד והגבורה ,והחיבור ביניהן בברכה יוצר את מידת הרחמים .כאשר חסרה יד אחת ,האיזון העליון כביכול חסר את כלי ביטויו בעולם הזה .הביאור בזה הוא שהכהן קטוע היד מזכיר לעם ישראל את מצב הגלות ,שבו השכינה כביכול חסרה את כליה השלמים. עמידתו של הכהן בשתיקה מעוררת בלב השומעים געגוע לשלמות הגוף והנפש ,ודווקא מתוך החלל הריק של היד החסרה ,בוקעת תפילה חרישית לבניין המקדש ,שם יתרפאו כל המומים ותשוב הברכה למקומה בשלמותה. עומק נוסף טמון בהבנה שהכהן אינו "בעלים" על הברכה .המניעה ההלכתית מברכה ביד אחת מלמדת את הכהן ואת העם שהאדם הוא רק צינור ,ואם הצינור חסר – עליו להכיר בחסרונו בענווה .המצפן הרוחני כאן הוא היכולת למצוא את ה' גם בתוך ה"לא" .כשם שיש עבודה בנשיאת כפיים ,יש עבודה בפרישה מהן .הכהן שאינו נושא כפיו מחמת אונסו הגופני, מקדש שם שמיים בזה שהוא מראה לכל שאין המצווה "קרדום לחפור בו" או אמצעי לסיפוק אישי ,אלא היא צו אלוקי שיש לו גדרים וגבולות ,והציית לגבול הוא גופו של חיבור לבורא. מתוך המבט אל סוד הברכה השוכנת בחלל הריק ,ואל הכהן המקדש שם שמיים בעמידתו הצנועה מחוץ למעגל הנשיאה ,אנו מוצאים מסילה אל לבבו של כל אדם .כאן אנו מבקשים לראות כיצד שאלת היד הקטועה משקפת את המאבקים הפנימיים שלנו ,את אותם רגעים שבהם אנו מרגישים "קטועים" וחסרי יכולת להגשים את תפקידנו .אנו מגלים כיצד התורה, בדרישתה לשלמות בדוכן ,מלמדת אותנו דווקא על הדרך להתמודד עם החסר והאין בחיינו האישיים. במישור האישי ,הסוגיה הזו נוגעת בנקודה הכואבת של תחושת ה"אנוס" .לכל אדם ישנה "יד קטועה" בתחום כלשהו – חלום שנגדע ,כישרון שאינו יכול לבוא לידי ביטוי ,או מגבלה פיזית ונפשית המונעת ממנו "לשאת כפיים" אל מול שאיפותיו .הביאור הישיבתי בזה הוא שההלכה מלמדת אותנו כי הערך של האדם אינו נמדד רק ב"מעשה" שהוא עושה ,אלא גם ב"שביתה" מתוך ציווי .הכהן שאינו עולה לדוכן אינו כהן פחות; הוא כהן המבטא את נאמנותו לבורא דרך קבלת המציאות .המצפן האישי מורה לנו שגם כשאנו מרגישים חסרים ,אין זה אומר שהקשר שלנו עם המקור נותק ,אלא שצורת הביטוי שלו השתנתה. זאת ועוד ,אנו למדים כאן שיעור גדול ב"שלמות שבתוך החיסרון" .כאשר הכהן קטוע היד עומד בקהל ושומע את ברכת חבריו ,הוא הופך לחלק מהציבור המתברך .לעיתים ,השליחות שלנו בעולם היא לא להיות "המברך" אלא להיות "המתברך" בענווה .הביאור בזה הוא

אשנ תשרפ

שהיכולת לקבל ברכה מאחרים ,בזמן שאנו עצמנו כמהים להעניק אותה אך מנועים מכך, דורשת עוצמה נפשית אדירה .היא מלמדת אותנו לשבור את חומות האגו והגאווה ,ולהבין שכולנו גוף אחד – ואם חברי מברך ,הרי שגם ידי הקטועה משתתפת בברכה זו בדרך נעלמת. החיבור לאדם טמון גם בהבנה שאין "חצי חצי" בקדושה .התביעה ההלכתית לשתי ידיים מלמדת אותנו שעל האדם לשאוף תמיד לשלמות ,אך כשהמציאות אינה מאפשרת זאת ,עליו לדעת להרפות בלב שלם .המאבק של הכהן אינו בנסיון להוכיח שהוא יכול "למרות הכל", אלא בנסיון להיות נאמן למה שה' מבקש ממנו ברגע זה .המצפן הרוחני קורא לנו להפסיק להשוות את ה"ידיים" שלנו לידיים של אחרים .לכל אחד יש את ה"דוכן" שלו ,ולעיתים הדוכן הגבוה ביותר הוא היכולת לעמוד למטה ,להביט למעלה בלב אוהב ,ולדעת שגם בשתיקה ובחיסרון יש הד של ברכה אלוקית נצחית. מתוך ההתבוננות במאבק הנפשי של הכהן העומד למטה ,חסר ודומם ,אנו באים אל בירורו של המצפן המוסרי המחייב את הקהילה כולה .כאן אנו מבקשים לראות כיצד שאלת היד הקטועה הופכת למבחן של רגישות חברתית ואחריות מוסרית .המצפן המוסרי מורה לנו כי שלמותה של הקהילה אינה נמדדת רק בזוהרם של המברכים על הדוכן ,אלא דווקא ביכולתה להעניק מקום של כבוד והערכה למי שמקריב את רצונו האישי למען כבודה של ההלכה ושלמות המצווה. המצפן המוסרי מאיר את חובת הציבור לזהות את ה"גבורה שבשתיקה" .כאשר הכהן קטוע היד נמנע מלעלות לדוכן מחמת ציווי ההלכה ,הוא מבצע מעשה מוסרי של ענווה גדולה. הביאור הישיבתי בזה הוא שהקהילה נדרשת ליצור אווירה שבה הכהן הזה אינו מרגיש "פגום" או "מיותר" ,אלא שותף מלא וחשוב בברית הכהונה .המצפן המוסרי תובע מאיתנו להבין שהקרבה מרצון של זכות רוחנית היא מעלה שאינה פחותה מעשיית המצווה עצמה, ועלינו להוקיר את מי שמכפיף את תשוקתו לקדושה למען הדיוק והאמת. עוד במישור המוסרי ,עולה כאן האחריות למנוע את עלבונם של הסובלים .דברי הרדב"ז על כך שהמום ניכר מתחת לטלית מזכירים לנו את האחריות המוסרית שיש לנו על המבט שלנו. חברה מוסרית היא כזו שמתאמצת שלא "לנעוץ מבטים" בחיסרון של הזולת .המצפן המוסרי מלמדנו כי לעיתים ההלכה עוצרת את הכהן מלברך כדי להגן עליו מפני המבטים החודרניים של הקהל .בזה התורה מלמדת אותנו מוסר של הגנה על הפרטיות ועל הכבוד העצמי של האדם המוגבל ,ומורה לנו כי השמירה על נפשו של האדם קודמת להפגנת כוח רוחני חיצוני. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת על המוסר שב"ערבות הדדית" .כאשר הכהנים האחרים עולים לדוכן ,עליהם לשאת בלבם גם את חברם שנותר למטה .המצפן המוסרי קורא לכוון בברכה גם על הכהן שלא זכה לעלות ,ובכך להפוך את הברכה לכללית ומקיפה יותר .המוסר הוא שהשפע אינו שייך רק למי ש"ביצועיו" מושלמים ,אלא לכל מי ששייך למהות .חברה מוסרית מתוקנת היא כזו שיודעת לחבק את החסר ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מן השלם ,מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו ,בדרכו שלו ,נושא בקרבו את ברכת ה' לעולם. מתוך המשא המוסרי המלמדנו כי גבורתו של הכהן נמדדת לעיתים דווקא בדמימתו ,וכי

גם לנשמה מגיע אוכל

קדושת הכהונה אינה תלויה בשלמות האיברים אלא בביטול הרצון בפני מצוות הבורא ,אנו באים אל חתימת הבירור המרתק .כאן אנו מאספים את כל נתיבי הסוגיה – מהלשון המדויקת של התורה "וישא את ידיו" ,דרך פלפולי האחרונים בחובת ההגבהה ובגדרי "ראוי לבילה", ועד להכרעה המעשית המבקשת לשמור על תבניתה המקודשת של הברכה .אנו מסכמים את המסע בהבנה שברכת כוהנים היא מעשה של שלמות אלוקית ,וכי הכהן המכפיף את כיסופיו לגדרי ההלכה ,הופך בעצמו לברכה חיה המהדהדת בעולם.

עיקר העניין: הנידון בדבר כהן שנקטעה ידו האם יכול לישא את כפיו ,הוכרע בקרב רוב הפוסקים למניעה ,שכן נשיאת כפיים דורשת מציאות של שתי ידיים כפי שניתנה לאהרן ובניו בסיני .רבי דוד בן זמרא בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים קיז) פסק שכהן כזה לא ישא כפיו מחמת שהמום ניכר מתחת לטלית וגורם להסחת דעת הקהל ,והוסיף רבי יצחק חזן בלקט הקמח החדש (סימן קכח) לדייק שעיקר המניעה היא מראית העין ולא עצם חסרון היד .אולם ,רבי יוסף תאומים בפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק כא) נקט להחמיר שמעשה הגבהת שתי הכפיים הוא לעיכובה במצווה ,ובלעדיו אין כאן קיום של "נשיאת כפיים" .רבי אברהם בורנשטיין בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן לא) העמיק בזה מצד הכלל שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ,וסבר שמאחר שהתורה הקפידה על "ידיו" בלשון רבים ,הרי שמי שחסר יד אחת אינו נחשב ראוי לקיים את המצווה ואינו יכול לברך ביד אחת בלבד .לכן למעשה ,כפי שהעלו הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף והראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (סימן קכח) ,כהן קטוע יד לא יעלה לדוכן ,שכן השלמות הגופנית בנשיאת הכפיים היא גזירת הכתוב המעכבת את הברכה. במסענו ביררנו את המתח שבין הלב המשתוקק לברך לבין הגוף החסר את כלי הביטוי ,ומצאנו כי התורה דורשת את הצורה המקורית של המצווה כדי להוריד שפע שלם לעולם .ראינו כיצד חכמינו דנים בין חששות חיצוניים של הסחת דעת לבין הגדרות מהותיות של "חובת הגוף" ,ולמדנו כי בברכת כוהנים המעשה והכוונה שלובים זה בזה ללא הפרד .הבנו שחיסרון גופני אינו גורע ממעלתו הרוחנית של הכהן, אלא מזמין אותו לעבודת השם מזווית אחרת – עבודה של קבלת הדין ואהבה שאינה תלויה במעשה .חתמנו בהכרה כי גם כשידו של האדם קצרה מלהושיע או מלהעניק, הרי שבעצם עמידתו הנאמנה בפני ה' ,הוא מושך ברכה גדולה על הכלל כולו.