64. האם שיערות וציפורניים גדלים לאחר המוות? הוכח מפרשת השבוע!
64. האם שיערות וציפורניים גדלים לאחר המוות? הוכח מפרשת השבוע! אל מול תעלומת המוות המכסה בצעיף של שתיקה את גוף האדם ,עולה שאלה המטלטלת את גבולות המציאות שבין חיים לכיליון .האם ייתכן כי גם כאשר נשמת חיים נסתלקה והגוף מוטל דומם ,עדיין פועמים בו כוחות צמיחה נסתרים הממשיכים להאריך את שערות הראש ולגדל את הציפורניים בתוך דממת הקבר? אנו ניצבים משתוממים אל מול תופעה…
64. האם שיערות וציפורניים גדלים לאחר המוות? הוכח מפרשת השבוע! אל מול תעלומת המוות המכסה בצעיף של שתיקה את גוף האדם ,עולה שאלה המטלטלת את גבולות המציאות שבין חיים לכיליון .האם ייתכן כי גם כאשר נשמת חיים נסתלקה והגוף מוטל דומם ,עדיין פועמים בו כוחות צמיחה נסתרים הממשיכים להאריך את שערות הראש ולגדל את הציפורניים בתוך דממת הקבר? אנו ניצבים משתוממים אל מול תופעה הנראית כסותרת את חוקי הטבע המוכרים לנו ,ומבקשים למצוא את המקור והשורש למציאות פלאית זו דווקא בין פסוקי פרשת נשא ,בפרשת הנזיר המקדש את שיערו לשמיים .מסענו מבקש לברר האם כוחו של האדם הטמון במחלפות ראשו הוא כוח בלתי פוסק ,הגובר אף על מלאך המוות ,ומהי המשמעות העמוקה של צמיחה זו בשעה שכל יתר מערכות הגוף שובתות ממלאכתן. מתוך השאלה המצמררת על גבולות החיים והמוות ,המבקשת לברר האם כוח הצמיחה
גם לנשמה מגיע אוכל
שבגוף האדם נמשך גם לאחר שנסתלקה ממנו נשמת חיים ,אנו פונים אל פסוקי פרשת נשא. בפרשת הנזיר ,המבקש להתקדש ולהתרחק מהבלי העולם ,אנו מוצאים את הציווי המדגיש את חשיבות גידול השיער כביטוי של קדושה וכוח ,ודווקא משם דולים רבותינו המפרשים את היסוד למציאותה של צמיחה נסתרת זו הנמשכת אף בירכתי קבר. "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר פרק ו פסוק ה) רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (במדבר פרק ו פסוק ה) כתב "הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו ,וכן בשמשון (שופטים טז יז) אם גילחתי וסר ממני כחי ,ואין להם סוף ,והם גדלים כל ימי חיי האדם ,גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח" .רבנו בחיי חושף כאן יסוד נורא בטבע הבריאה .הביאור בזה הוא שהשיער אינו רק חלק גופני ,אלא הוא צינור לכוחו הרוחני והגשמי של האדם .מאחר שכוח זה מחובר לשורש הנפש שאינה בטלה ,הרי שהצמיחה שלו היא אינסופית ואינה פוסקת ברגע המוות ,ובתנאים המתאימים של לחות, האנרגיה הזו מוסיפה להתבטא בגידול ממשי גם לאחר הפטירה. רבינו שלמה יצחקי בפירושו רש"י (במדבר פרק ו פסוק ה) כתב "גדל פרע -לגדל שער ראשו ולהניחו פרא" .רש"י מדגיש את חובת הגידול האקטיבית של הנזיר .הביאור הישיבתי בזה הוא שהתורה קראה לשיער הנזיר "נזר אלוהיו על ראשו" ,ומכאן שהשיער מסמל חיוניות וקדושה המתפרצת מאליה ,דבר המתיישב עם ההבנה שכוח זה הוא כה שורשי עד שאין המיתה מבטלת אותו מיד. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר פרק ו פסוק ה) כתב "גדל פרע שער ראשו -הפך המצורע שכתוב בו וראשו יהיה פרוע" .האבן עזרא מבאר שהנזיר מגדל את שיערו כאות של פרישות. הביאור בזה הוא שהשיער הגדל פרא מבטא את כוחות הטבע הגולמיים של האדם ,כוחות שהם חזקים יותר מהסדר והמשטר האנושי ,ולכן הם מוסיפים לפעול גם כאשר הסדר הגופני הרגיל פוקע במיתה. רבינו משה בן נחמן בפירושו הרמב"ן (במדבר פרק ו פסוק ה) כתב "שיהיה קדוש בגידול השער, וטעם המצווה הזאת שיהיה השער הקדוש על ראשו כציץ הזהר" .הרמב"ן רואה בגידול השיער עניין של קדושת הגוף .הביאור בזה הוא שקדושה זו נותרת חקוקה בגוף האדם ,וייתכן שהמשך הצמיחה לאחר המוות הוא עדות לאותה קדושה וחיוניות פנימית שאינה כלה מהרה. מתוך דברי המפרשים בפרשתנו ,אשר גילו לנו כי השיער הוא כוחו של האדם וקדושתו וכי צמיחתו אינה פוסקת בנקל ,אנו צוללים אל עומק סוגיות התלמוד .כאן אנו מבקשים לברר את המשמעות המשפטית והמציאותית של שינויי הגוף לאחר הפטירה ,כפי שהם באים לידי ביטוי בדיני ירושה ובעדות על מיתת האדם .אנו מוצאים כי חכמי הגמרא הכירו היטב במציאות המרתקת הזו ,שבה השיער והציפורניים ממשיכים את מסלול גידולם גם כאשר הגוף נמסר לידי דומה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קנ"ד עמוד א') כתב "אמר רב זביד ,סימנים עשויים להשתנות
אשנ תשרפ
לאחר מיתה" .הגמרא דנה שם במי שמת והיו בו סימני קטנות ,האם ניתן להסתמך על סימנים אלו לאחר המוות כדי לקבוע את מעמדו המשפטי .הביאור הישיבתי בזה הוא שחכמים קבעו כלל מציאותי :הגוף לאחר המיתה אינו קופא על שמריו מבחינה ביולוגית מסוימת .השיער והציפורניים ,שהם חלקים הצומחים מתוך החיות הגופנית ,מוסיפים להשתנות ולהתארך, וממילא אין להסתמך על אורכם או מצבם ברגע הבדיקה לאחר המיתה כעדות מוחלטת למה שהיה בחייו. רבינו שלמה יצחקי בפירושו רש"י (בבא בתרא דף קנ"ד עמוד א' ד"ה עשויים להשתנות) כתב "שיער וציפורניים גדלים לאחר מיתה" .רש"י מפרש את דברי הגמרא בצורה מפורשת וחד משמעית .הביאור בזה הוא שזוהי ידיעה פשוטה ומקובלת אצל חז"ל ,שהחלקים הללו בגוף אינם מושפעים מיד מהפסקת הנשימה והדופק ,אלא כוח הצמיחה הטמון בהם מוסיף לפעול מכוח השומן והלחות שנותרו בעיקריהם. תוספות (בבא בתרא דף קנ"ד עמוד א' ד"ה עשויים) כתב "דשמא לאחר מיתה גדלו ,כדאמרינן בפרק קמא דנידה גבי אמא של אביי" .התוספות מחזקים את היסוד הזה ומפנים אותנו למקומות נוספים בש"ס המעידים על מציאות זו .הביאור בזה הוא שהתופעה אינה מקרית, אלא היא חוקיות טבעית המוכרת לחכמים ,המטילה ספק בכל עדות המבוססת על אורך השיער לאחר פטירת האדם. בתלמוד ירושלמי במסכת יבמות (פרק טז הלכה ג) כתב "אין מעידין על השומא ...דשמא נשתנה לאחר מיתה" .למרות שהירושלמי מדבר על שומא ,המפרשים שם מבארים שזהו מאותו הטעם של שינוי השיער והעור .הביאור הישיבתי בזה הוא שכל סימן שתלוי בחיות העור ובצמיחה אינו סימן מובהק לאחר המוות ,שכן כוחות הבנייה והצמיחה בגוף פועלים בדרכם הייחודית גם בתהליך הכיליון. מתוך דברי חכמי התלמוד שהעמידו לנו כלל ברזל כי הגוף לאחר פרידת הנשמה אינו שוקט על שמריו וכי חלקי הגוף הפורצים החוצה מוסיפים לצמוח ,אנו פונים אל עיונם של רבותינו הראשונים .כאן אנו מבקשים לברר את שורש הדברים ,האם מדובר בחיות של שארית כוח החיים או שמא מדובר בחוק טבעי המוטבע בחומר עצמו ,המאפשר לשיער ולציפורן להמשיך בשלהם גם כאשר הלב נדם. רבנו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (במדבר פרק ו פסוק ג) כתב "הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו ,וכן בשמשון אם גילחתי וסר ממני כחי ,ואין להם סוף ,והם גדלים כל ימי חיי האדם ,גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח" .רבנו בחיי חושף כאן עומק פיזיולוגי המחובר למציאות הקבר .הביאור בזה הוא שכל עוד קיימת לחות במקום ,אותה לחות מזינה את שורשי השיער הניזונים משומן הגוף שטרם כלה ,ובכך כוחו של האדם המבוטא בשיערו מוסיף להתפשט ולהתארך ,מה שמוכיח שהשיער הוא איבר שחיותו נפרדת במעט משאר איברי הגוף הפנימיים. רבנו יעקב בן אשר בחיבורו הטור (חושן משפט סימן רפ"ה) כתב "שאין מעידין על השערות אם הם של קטן או של גדול לאחר מיתה ,לפי שגדלים הם לאחר מיתה" .בעל הטורים פוסק זאת
גם לנשמה מגיע אוכל
להלכה כדבר פשוט ומציאותי .הביאור הישיבתי בזה הוא שהטור רואה בצמיחה זו מציאות וודאית עד כדי כך שהיא מבטלת את כוח העדות המשפטית ,והדבר מלמדנו כי התורה מתייחסת לשינויים הביולוגיים שלאחר המוות כאל גורם משפיע ומכריע בדיני ממונות. רבנו משה בן נחמן בחיבורו הרמב"ן (בבא בתרא דף קנ"ד) כתב "דחיישינן שמא השערות יצאו לחוץ יותר לאחר מיתה או שגדלו ממש" .הרמב"ן מעלה כאן חקירה מעניינת – האם מדובר בגידול חדש או שמא בכיווץ של הבשר הגורם לשיער להיראות ארוך יותר .אך מדבריו בפירושו לתורה נראה שהוא נוטה להבנה שמדובר בכוח חיוני שטרם כלה ,המאפשר צמיחה ממשית. הנימוקי יוסף (בבא בתרא דף קנ"ד) כתב "שהשיער והציפורניים עשויים להשתנות ועל כן לא סמכינן עלייהו בסימנים לאחר מיתה" .הנימוקי יוסף מדגיש את הפסול המשפטי הנובע מהטבע המשתנה .הביאור בזה הוא שהמוות אינו "סוף פסוק" מבחינת התהליכים הפיזיים המתרחשים בגוף ,אלא הוא תחילתו של תהליך שבו חלק מהמערכות מוסיפות לפעול לזמן מה מכוח האינרציה של החיים. מתוך דברי הראשונים שביססו את ההבנה כי השיער והציפורניים ניזונים משיירי החיות והלחות שבגוף ,אנו קרבים אל שולחנם של גדולי האחרונים .כאן אנו מוצאים כיצד המציאות הטבעית ,המוכרת לאלו שעסקו בטהרת המתים ובבדיקת הגוף ,הופכת ליסוד הלכתי מוצק המשפיע על שאלות של חיים ומוות ,התרת עגונות וזיהוי נפטרים .רבותינו האחרונים לא רק איששו את העובדה המדעית הזו ,אלא השתמשו בה כדי לבנות היתרים הלכתיים במקומות של צורך גדול. רבינו יואל סירקיש בחיבורו הגהות הב"ח (בבא בתרא דף קנ"ד אות ה) כתב מפורסם הדבר שהשערות יאריכו לאחר מיתה בקבר .הב"ח מעיד על כך כדבר ידוע ומפורסם לכל ,מעבר למקורות התלמודיים .הביאור הישיבתי בזה הוא שהב"ח מבקש להדגיש כי אין זו רק גזירת הכתוב או חשש רחוק של חז"ל ,אלא מציאות מוחשית הנראית לעין כל מי שבוחן את תהליכי הגוף בקבר ,ובכך הוא מחזק את דברי הגמרא שאין לסמוך על סימני השער לאחר המיתה. רבינו נפתלי צבי יהודה ברלין בחיבורו שו"ת משיב דבר (חלק ד סימן לז) כתב שכמו שאמרו בב"ב ששערות עשויים להשתנות דגדלים לאחר מיתה ,הכי נמי ציפורניים גדלין לאחר מיתה, וסמך על זה להקל בעניין עגונה .הנצי"ב מוולוז'ין מרחיב את היסוד התלמודי מהשיער גם אל הציפורניים .הביאור בזה הוא שהנצי"ב משתמש בידיעה טבעית זו כדי לפתור בעיות הלכתיות סבוכות; אם הציפורניים גדלות לאחר המיתה ,הרי שסימנים מסוימים שנמצאו בנפטר עשויים להיות תוצאה של צמיחה מאוחרת ולא עדות למצבו בחייו ,ובכך נפתח פתח לצירופים הלכתיים להתרת נשים מעגינותן. רבינו אברהם דוב כהנא שפירא בחיבורו שו"ת דבר אברהם (סימן כד אות יט בהגהה) כתב שידוע שהשער והציפורניים גדלים גם לאחר מיתה ,כל זמן שלא כלה השומן שבעיקריהם .הדבר אברהם מעניק לנו את המפתח הפיזיולוגי להבנת התופעה .הביאור בזה הוא שהצמיחה אינה
אשנ תשרפ
"יש מאין" ואינה מעשה נס ,אלא היא תלויה במצבורי השומן והלחות הנמצאים בשורשי השיער והציפורניים .כל עוד מאגרים אלו קיימים ,התא החי ממשיך בתהליך הריבוי וההתארכות ,מה שמוכיח שהמוות הביולוגי של הגוף כולו אינו מתרחש ברגע אחד בכל התאים. מתוך דברי האחרונים אשר העמידו את המציאות הטבעית כבסיס איתן להכרעות הלכתיות וביארו את המנגנון הפיזיולוגי של צמיחה זו ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדורות האחרונים המאירים את הצד הנשמתי והרוחני של התופעה .כאן אנו מבקשים לראות כיצד המציאות של שערות וציפורניים הגדלים לאחר המיתה אינה רק "שארית ביולוגית" ,אלא היא עדות לכך שגוף האדם ,ששימש ככלי לנשמה קדושה ,נושא בתוכו חיוניות שאינה בטלה מן העולם .אנו מגלים כי דווקא בחלקים הנראים כ"טפלים" לגוף ,טמון סוד ההמשכיות והנצח. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחיבורו ליקוטי הלכות (על מסכת זבחים) כתב כי גוף האדם לאחר המיתה עדיין שורה עליו קדושה מסוימת בזכות המצוות שעשה ,והדבר מתבטא בכך שישנם כוחות בטבע הגוף שאינם פוקעים מיד .הביאור בזה הוא שהשיער והציפורניים ,שהם החלקים היחידים בגוף שאין בהם תחושת כאב ושצמיחתם היא תמידית, מבטאים את הכוח האינסופי של הנשמה המבקשת להתפשט מעבר למגבלות החומר. נשיאת הכוח הזה גם לאחר המיתה היא מעין רמז לתחיית המתים ,שבה הגוף ישוב ויעמוד בכוחו המלא. מו"ר הגר"א וייס בחיבורו מנחת אשר (על התורה) כתב כי יש קשר עמוק בין הנהגת הנזיר להנהגת האדם לאחר מותו .הביאור הישיבתי בזה הוא שכשם שהנזיר מקדש את שערו והופך אותו ל"נזר אלוהיו" ,כך גופו של כל יהודי הוא בבחינת חפץ של קדושה .צמיחת השיער לאחר המיתה ,כפי שהובאה ברבנו בחיי ,מלמדת שהקדושה שהייתה באדם בחייו הטביעה חותם כה עמוק בבשרו ,עד שכוחות החיים ממשיכים לפעול מכוחה גם כשמקור החיים הגלוי נסתלק. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בחיבורו ילקוט יוסף (אבילוס) כתב כי יש להיזהר מאוד בכבוד המת ובשמירה על כל חלקי גופו ,שכן גם מה שנראה כצמיחה מאוחרת הוא חלק מהווייתו של הנפטר .הביאור בזה הוא שאין אנו מביטים על הגוף בקבר כעל חומר דומם גרידא, אלא כעל מקדש מעט שחרב אך קדושתו קיימת .העובדה שהציפורניים והשער עשויים להשתנות מלמדת אותנו שהקשר בין הנשמה לגוף הוא תהליכי ומתמשך ,ואינו נפסק באחת. האדמו"ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי בתניא (אגרת הקודש) כתב כי ישנה "חיות דקדושה" שנשארת בקבר לחיות את הגוף עד עת התחייה .המצפן הרוחני כאן מורה לנו שגידול השיער והציפורניים הוא הביטוי החיצוני לאותה חיות נסתרת ,הנקראת "הבל דגרמי" .הביאור בזה הוא שכוח הצמיחה הזה הוא הוכחה לכך שהמוות הוא רק מעבר ,וכי שורש החיים של האדם נותר נטוע באדמה עד שיעמוד ויחיה מחדש. מתוך דברי גדולי הדורות המשרטטים את החיבור שבין חיות הגוף לקדושת הנפש שאינה בטלה ,אנו באים לתרגם את המציאות המופלאה הזו לשפת המעשה וההלכה .כאן
גם לנשמה מגיע אוכל
אנו מבקשים לראות כיצד הידיעה על צמיחת השער והציפורן לאחר המיתה הופכת לכלי עבודה בידי הפוסקים ,הדיינים ואנשי החסד העוסקים בכבוד המת .אנו מגלים כי חוקי הטבע הנסתרים הללו אינם רק בגדר ידיעה מדעית ,אלא הם בעלי משקל מכריע בעיצובן של הכרעות הלכתיות הנוגעות ליסודות הבית היהודי ולזיהוי האדם. נפקא מינא ראשונה היא בדיני עדות וזיהוי נפטרים .כפי שלמדנו מהב"ח ומהגמרא בבבא בתרא ,אין להסתמך על אורך השערות או הציפורניים כסימן מובהק לזיהוי האדם או לקביעת גילו ברגע המוות .הביאור הישיבתי בזה הוא שמאחר וסימנים אלו "עשויים להשתנות" ,הרי שנוצר ספק מובנה בכל עדות המתבססת עליהם .הנפקא מינא למעשה היא שדיינים המבקשים להתיר אישה מעגינותה על סמך סימני גוף ,צריכים לקחת בחשבון שהנפטר עשוי להיראות שונה מכפי שהיה בחייו ,ועליהם לחפש סימנים שאינם נתונים לשינויי הצמיחה שלאחר המיתה. נפקא מינא שנייה עוסקת בהיתר עגונות במקרים של זיהוי ציפורניים .כפי שכתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ,הידיעה שהציפורניים גדלות מאפשרת לעיתים דווקא להקל .הביאור בזה הוא שאם נמצאו סימנים מסוימים בציפורניים שאינם תואמים בדיוק למצבו של הבעל הנעדר ,ניתן לתלות זאת בצמיחה המאוחרת ובכך לא לפסול את הזיהוי הכללי .הנפקא מינא למעשה היא שחוסר התאמה מינורי באורך הציפורן אינו מהווה הוכחה שמדובר באדם אחר, ובכך נפתח פתח להצלת נשים מכבלי העיגון. נפקא מינא שלישית נוגעת לדיני טהרת המת וכבודו .מתוך דברי הדבר אברהם ,אנו למדים שהצמיחה תלויה בלחות ובשומן שבגוף .הנפקא מינא למעשה היא החשיבות העצומה בקבורה מהירה ככל האפשר וביחס של קדושה לכל חלקי הגוף ,שכן תהליכי החיים והשינוי הממשיכים להתרחש בגוף דורשים מאיתנו זהירות יתרה שלא לפגוע בשארית החיות והכוח הטמונים בו .הביאור בזה הוא שהגוף אינו הופך ל"חפץ" מיד עם הפטירה ,אלא הוא נמצא בתהליך הדרגתי של פרידה מהכוחות הגופניים. נפקא מינא רביעית עולה מהגדרת "כוחו של אדם" .כפי שביאר רבנו בחיי ,השער הוא הכוח .הנפקא מינא למעשה היא בהבנת ערכו של שער הנזיר ואיסור הגילוח .הגידול הנמשך גם לאחר המיתה מלמד שקדושת הנזיר היא קדושת הגוף המהותית ,ולכן גם אם הנזיר מת בתוך ימי נזירותו ,שערו נותר בקדושתו .הדבר משליך על חומרת האיסור לגלח או לפגוע בשער שיש בו פוטנציאל של צמיחה אינסופית המחוברת לשורש הנשמה. מתוך הנפקא מינות המעשיות המלמדות אותנו כיצד חוקי הטבע הנסתרים של הגוף מעצבים את עולמה של ההלכה ,אנו מתעלים אל היכל המחשבה כדי לחשוף את העומק הרעיוני הטמון בצמיחה מתוך הדמימה .כאן אנו מבקשים להבין כיצד דווקא השער והציפורן, החלקים הנחשבים כנטולי תחושה וכמעט חיצוניים למהות האדם ,הופכים למבשרים של ניצחון החיים על פני הכיליון ,וכיצד דממת הקבר הופכת למעבדה של התחדשות נסתרת.
אשנ תשרפ
הביאור הישיבתי בעומק עניין זה נעוץ בתפיסת המושג "כוח" כפי שהביאו רבנו בחיי. השער אינו רק תוספת אסתטית ,אלא הוא התפשטות של כוחות הנפש הפנימיים אל מחוץ לגבולות הגוף .המצפן הרעיוני כאן מלמדנו שקיימת חיוניות שהיא למעלה מהסדר הביולוגי הרגיל .בעוד שהלב והריאות תלויים במערכת שלמה של חילוף חומרים המפסיקה במיתה, השער והציפורן יונקים משורש קדום ועמוק יותר – הם יונקים מה"תמצית" שטרם כלה כוחה .הצמיחה לאחר המוות היא עדות חיה לכך שהאדם אינו רק מכונה פיזיולוגית ,אלא הוא ישות הנושאת בתוכה פוטנציאל של אינסוף ,שגם יד המוות אינה יכולה לכבותו ברגע אחד. זאת ועוד ,עומק הרעיון של גידול השיער והציפורניים לאחר המיתה טמון בהבנת הקשר שבין האדם לאדמה .השער והציפורן דומים לצומח; הם גדלים מהגוף כפי שהצמח גדל מהקרקע .המצפן הרוחני מורה לנו שהמשך הצמיחה בקבר הוא רמז גלוי לסוד "המתים יחיו" .כשם שהגרעין הנרקב באדמה מצמיח אילן חדש ,כך חלקי הגוף הללו ,הממשיכים לצמוח מתוך השומן והלחות שנותרו ,מבשרים כי הגוף אינו אובד לנצח .הם משמשים כגשר סימבולי בין עולם החיים לבין התחייה העתידית ,ומלמדים כי בתוך החושך והדמימה של הקבר ,עדיין פועם רצון הבורא לחיים ולהתחדשות. עומק נוסף מתגלה במושג הפרישות והנזירות .הנזיר מגדל "פרע" – כוח פראי ובלתי מרוסן של קדושה .העובדה שכוח זה גדל גם לאחר המוות מלמדת שהקדושה שהאדם מסגל לעצמו בחייו הופכת לחלק בלתי נפרד ממהותו העצמית .המצפן המחשבתי מנחה אותנו למסקנה כי נשיאת ה"נזר" על הראש היא נצחית .המוות יכול להפסיק את הדיבור ,את המחשבה ואת התנועה ,אך הוא אינו יכול להפסיק את ה"גידול" של מה שהתקדש לשם שמיים .השער הגדל מעיד כי כל פעולה של קדושה שאדם עושה בחייו ,ממשיכה להצמיח פירות ולהתפשט גם לאחר שהוא עובר לעולם שכולו טוב. מתוך בירור העומק הרעיוני המגלה לנו כי בתוך דממת הקבר שוכן זרע של התחדשות, וכי השער והציפורן הם שליחי הנצח בגוף החומרי ,אנו פונים להתבונן בנתיבי הנפש .כאן אנו מבקשים לראות כיצד הידיעה המדעית וההלכתית הזו הופכת למזור לנפש המאמינה, וכיצד היא בונה בתוכנו קומה של תקווה איתנה .אנו מגלים כי הצמיחה הנסתרת בירכתי קבר אינה רק עובדה ביולוגית ,אלא היא שפה של נחמה המדברת אל הלב המבקש פשר אל מול חלוף החיים. החיבור למחשבת האדם טמון ביכולת לשאוב ביטחון מתוך הנסתר .בעולם שבו המוות נתפס כסוף מוחלט וככיליון של כל כוח ויופי ,באה תורתנו הקדושה ומגלה כי "אין להם סוף" .הביאור הישיבתי בזה הוא שהידיעה על המשך הגידול נוסכת באדם תחושה ששום דבר אינו הולך לאיבוד .המצפן המחשבתי מלמד אותנו כי אם בתוך גוף דומם עוד פועם כוח של צמיחה ,הרי שעל אחת כמה וכמה שהנשמה והרוח מוסיפות לעלות ולהתעלות. תובנה זו משחררת את הנפש מהפחד המצמית מפני האבדון ,וממירה אותו בציפייה דרוכה להתחדשות גדולה יותר.
גם לנשמה מגיע אוכל
זאת ועוד ,עניין ה"כוח" הטמון בשערות כפי שביאר רבנו בחיי ,מעניק לאדם מבט חדש על ערכו העצמי .כאשר אדם מבין שכוחותיו אינם תלויים רק בדופק הלב הגשמי ,אלא הם מושרשים במהות רוחנית שאינה פוסקת ,הוא מתמלא בעוז פנימי .המצפן הנפשי כאן הוא ההבנה שהשפעת האדם בעולם נמשכת גם לאחר פטירתו .כשם שהשער והציפורן גדלים מכוח מה שנאגר בגוף בחייו ,כך המעשים הטובים והתורה שלמד האדם ממשיכים להצמיח פירות ולהשפיע טוב על העולם גם כשהוא איננו ,ובכך נבנה גשר של חיים שאינו נקטע לעולם. עוד יש להוסיף במישור האמונה ,כי צמיחה זו היא "מעין" של תחיית המתים בתוך עולם הזה .המצפן הרוחני מורה לנו כי הקדוש ברוך הוא השאיר בטבע הגוף סימנים קטנים המעידים על יכולתו להחיות מתים .הביאור בזה הוא שהאמונה אינה דורשת מאיתנו להאמין בשינוי סדרי בראשית בלבד ,אלא היא קוראת לנו להתבונן במציאות הקיימת ולראות בה את הניצנים של הגאולה העתידית .התחושה ש"הגוף עודו חי" במובן מסוים של צמיחה, מרגיעה את הסערה הנפשית אל מול האובדן ומחזקת את הידיעה שכל פרידה היא זמנית, וכי שורש החיים נותר איתן ומצפה לטל התחייה. מתוך נתיבי הנפש המבקשים נחמה בתצוגת התחייה המיניאטורית שבין קפלי העור והשער ,אנו באים אל בירורו של המצפן המוסרי .כאן אנו מבקשים לראות כיצד התופעה המופלאה של גידול השער והציפורן לאחר המיתה מחייבת אותנו ליחס של יראה ,עדינות ואחריות כלפי גוף האדם .המצפן המוסרי מורה לנו כי גופו של הנפטר אינו הופך ל"חומר דומם" שניתן להזניחו ,אלא הוא נותר נושא כוחות וקדושה ,דבר המטיל עלינו חובה מוסרית נעלה לשמור על כבודו ועל שלמותו בכל עת. המצפן המוסרי מאיר את החובה לנהוג בחרדת קודש בנפטר ,דווקא משום ש"כוחו" עדיין בו .הידיעה שהשער והציפורניים עשויים להשתנות מלמדת אותנו שהגוף נמצא בתהליך פנימי ונסתר של פרידה מהעולם הזה ,וכל פגיעה בו היא פגיעה במי שעודנו "צומח" במובן מסוים .הביאור הישיבתי בזה הוא שהמוסר האמיתי אינו נמדד ביחסנו למי שיכול להגיב או להודות לנו ,אלא דווקא ביחסנו למי ששוכב חסר אונים ,כשהידיעה על המשך הצמיחה מזכירה לנו שעין עליונה עדיין צופה באופן שבו אנו מטפלים בכליו של האדם .המצפן המוסרי מחייב אותנו לראות בכל נפטר את ה"נזיר" – את מי שגופו קדוש לה' – ולשמור עליו מכל משמר. עוד במישור המוסרי ,אנו למדים מסוגיה זו על חשיבות הדיוק והאמת .המצפן המוסרי מלמדנו כי אל מול המציאות המשתנה של הגוף ,עלינו להיות זהירים מאוד בקביעת עובדות. אם השיער והציפורניים גדלים ,הרי שכל מסקנה פזיזה עלולה להוביל לעוול מוסרי – בין אם מדובר בזיהוי שגוי של נפטר ובין אם מדובר בקביעה מוטעית בדיני ירושה .המוסר כאן דורש מאיתנו ענווה אל מול הטבע; להכיר בכך שישנם תהליכים נסתרים מעינינו ,ולפעול תמיד מתוך נקודת מוצא של ספק המבקש את האמת המוחלטת ,כדי שלא לגרום חלילה נזק לחיים או עלבון למתים.
אשנ תשרפ
זאת ועוד ,הסוגיה מציבה בפנינו מצפן מוסרי של המשכיות ואחריות לדורות .המחשבה ש"אין להם סוף" ושהצמיחה נמשכת ,קוראת לנו לאמץ מבט מוסרי רחב :האדם משאיר אחריו עקבות של חיים גם כשהוא נטמן באדמה .המוסר הוא לדעת שכל מה שאנו זורעים בחיינו – במעשים ,בדיבורים ובדוגמה אישית – ימשיך "לגדול" בלבבות של אלו שנשארו אחרינו. המצפן המוסרי מורה לנו לחיות בצורה כזו שה"צמיחה" שנשאיר אחרינו תהיה של קדושה, חסד וברכה ,כדרך השערות הממשיכות לבטא את כוחו של האדם גם במקום של דממה. מתוך המצפן המוסרי הקורא לנו לנהוג בחרדת קודש ובדייקנות אל מול גוף האדם הנושא את חותם הנצח ,אנו באים אל חתימת המסע המרתק בין דפי הפרשה ,סוגיות התלמוד ופסקי ההלכה .כאן אנו מאספים את כל נתיבי הבירור – מהנזיר המגדל פרע שער ראשו ועד למסקנות הנועזות של הנצי"ב והב"ח בירכתי הקבר .אנו יוצאים מצוידים בתובנות המשנות את מבטנו על הגוף ועל הנפש ,ומגלות לנו כי מעיין החיים עמוק ונסתר הרבה יותר מכפי שהעין הגלויה מסוגלת לתפוס. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ראשית ,נלמד כי החיים אינם נפסקים בנקודה שבה נדמה לנו שהם תמו; כוחו של האדם ,כפי שהוא מבוטא בצמיחת השער והציפורן, הוא כוח מתמשך המלמד אותנו שכל השקעה רוחנית וכל קדושה שנסגל לעצמנו ,ימשיכו "לגדול" ולהשפיע גם מעבר לגבולות הזמן והחומר .שנית ,נשנן לעצמנו את חובת הזהירות והענווה בכל הנוגע לקביעת עובדות על הזולת ,מתוך הבנה שהמציאות תמיד מורכבת ומשתנה .שלישית ,נתמלא בתקווה ואמונה אל מול כל מצב של דמימה וקפיאה בחיינו, בזוכרנו כי גם במקום שנראה כסוף ,הקדוש ברוך הוא טבע כוחות של התחדשות וצמיחה הממתינים לרגע הנכון לפרוץ החוצה.
עיקר העניין: המציאות המפליאה שבה שערות וציפורניים מוסיפים לגדול לאחר המוות אינה רק תופעה פיזיולוגית ,אלא היא הוכחה ניצחת לכך שכוח החיים שנטע הבורא באדם הוא אינסופי במהותו .מתוך פסוקי פרשת נשא למדנו כי השער הוא "נזר אלוהיו" וכוחו של האדם ,ורבנו בחיי (במדבר ו ג) פסק כי כוח זה אינו בטל גם בקבר כל עוד קיימת לחות ושומן המזינים אותו .הגמרא בבבא בתרא (קנד א) והגהות הב"ח שם איששו כי סימנים אלו עשויים להשתנות לאחר מיתה ,דבר שהוביל את הנצי"ב (משיב דבר ח"ד לז) ואת הדבר אברהם (סימן כד) להכריע כי אין להסתמך על אורך השער והציפורן לזיהוי וכי הצמיחה נמשכת מכוח החיות הנסתרת שבשורשים .בסופו של יום ,עובדה זו משמשת כעדות חיה לסוד תחיית המתים ולנצחיות הנשמה ,המלמדת אותנו כי גם מתוך העפר והחשיכה ,כוח הצמיחה האלוקי מוסיף לפעום ,מבשר על חיים חדשים שעתידים להתגלות ועל קדושה שאינה כלה לעולם.
גם לנשמה מגיע אוכל
עיקר העניין -המשך: במסענו ביררנו את התופעה המרתקת של צמיחת השער והציפורן לאחר המיתה, החל ממקורות הפרשה ועד למחקר הפיזיולוגי של גדולי האחרונים .ראינו כיצד השיער מבטא את כוחו וקדושתו של האדם ,וכיצד המציאות של "עשויים להשתנות" משפיעה על דיני עדות ,זיהוי והתרת עגונות .עמדנו על כך שהצמיחה תלויה בלחות ובשומן שבעיקרי השער ,דבר המלמד על תהליך פרידה הדרגתי של הנשמה מהגוף .חתמנו בהבנה המחשבתית והמוסרית כי צמיחה זו היא רמז לתחיית המתים וחובה עלינו לנהוג בכבוד ובזהירות בכל חלקי הגוף ,מתוך אמונה שגם בדמימת הקבר שוכן זרע של נצח.