1. האם אדם צריך להכין את הפתילות בעצמו, או שיכול לקנות פתילות מהודרות מוכנות?

1. האם אדם צריך להכין את הפתילות בעצמו, או שיכול לקנות פתילות מהודרות מוכנות? הנה עומדים אנו נבוכים מול אורה של מצווה ,בשעה שהימים הקדושים והמאירים של חנוכה ממשמשים ובאים ,והלב היהודי נדרך כולו בציפייה פנימית ורוטטת לקראת רגע השפעת האור הגדול ממרומים ,רגע בו מתעלים בני בית ישראל ומבקשים להעלות את שלהבת המנורה בטהרה ובאהבה ,ולהאיר את חשכת התקופה באור האלוקי…

1. האם אדם צריך להכין את הפתילות בעצמו, או שיכול לקנות פתילות מהודרות מוכנות? הנה עומדים אנו נבוכים מול אורה של מצווה ,בשעה שהימים הקדושים והמאירים של חנוכה ממשמשים ובאים ,והלב היהודי נדרך כולו בציפייה פנימית ורוטטת לקראת רגע השפעת האור הגדול ממרומים ,רגע בו מתעלים בני בית ישראל ומבקשים להעלות את שלהבת המנורה בטהרה ובאהבה ,ולהאיר את חשכת התקופה באור האלוקי הנורא .השקיקה לקראת קיום רצון קוננו מעוררת בקרב שלומי אמוני ישראל רצון עז וכמיהה פנימית להשקיע את כל כוחם ומרצם בגופן של מצוות ,ולעסוק בעצם ידם במלאכת הכנת הפתילות כהנהגת קדושי עליון ,מתוך תחושה רוממת כי בכך הם מזככים את נפשם ושותפים ביצירת ההידור וההכנה לקדושת היום. אולם בתוככי היכל התורה פנימה מתעוררת לה סערה רבת מימדים המרעישה את עולמה של הלכה ,כאשר מול התשוקה הנפלאה לעסוק במצווה בגופו ,ניצבת המציאות המודרנית המציעה פתילות מוכנות ומתוחכמות ,העשויות מצמר גפן משובח בדרגת הידור עילאית ודולקות באור בהיר וברור בצורה שאינה בת השוואה כלל לפתילות הנעשות בידי אדם פשוט בביתו .המחשבה נודדת מיד אל עומק משמעותה של קדושת הברכה ואור המצווה, ומכאן עולה התהייה המהדהדת בחללו של עולם האם כדאי לו לאדם להקדיש מזמנו היקר והמצומצם ,זמן המיועד לעמל התורה ולהתמדת הלימוד ,כדי לגלגל ולחתוך פתילות בעצמו

גם לנשמה מגיע אוכל

ובכך לקיים מעלת מצווה בו יותר מבשלוחו ,או שמא שורת הדין וההידור החיצוני המעלה את איכות השלהבת מחייבים אותו דווקא לרכוש מן המוכן ,להעדיף את שלמות חפץ המצווה על פני פעולת האדם ,ולהותיר את שעותיו יקרות הערך פנויות ומקודשות לתלמוד תורה הנשקלת כנגד כולם ,מבלי להפסיד דבר מן ההארה הרוחנית הגנוזה בימי האור. מתוך עומקה של השאלה המרתקת הזו ,המבקשת לברר את היחס שבין פעולת האדם והכנתו העצמית לבין הידור המצווה כשהיא לעצמה ,נושאים אנו את עינינו אל פרשת השבוע ומבקשים למצוא את שורשי הדברים בתורתנו הקדושה ,במקום בו נצטווה אהרון הכהן על עריכת המנורה והטבת הנרות במשכן שילה ,ומכאן אנו שואבים השראה לכל ענייני נרות המצווה הדורשים הכנה מדוקדקת וקפדנית לשם שמים. גירסא דאורייתא מורה לנו בפרשת בהעלותך את עצם הציווי האלוקי על סידור והכנת הנרות "דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח ב) המפרש הגדול של התורה ,רש"י (במדבר ח ב) כתב על אתר "בהעלותך ,על שם שהלהב עולה ,כתוב בהדלקתן לשון עליה ,שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה .ועוד דרשו רבותינו מכאן ,שמעלה היתה לפני המנורה ,שעליה הכהן עומד ומטיב" הרי לנו מבואר להדיא כי ההכנה של הנרות והטבתם ,שכוללת את עריכת הפתילות והשמן ,צריכה להיעשות בצורה כזו שהאור יאיר בצורה המושלמת ביותר ,עד שהשלהבת תעלה מאליה ביופי ובהידור ,ומכאן יש ללמוד שחלק בלתי נפרד מגוף המצווה הוא לדאוג לאיכות הדליקה והאור העולה מן המנורה. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר ח ב) כתב "אל מול פני המנורה ,הוא נר המערבי שהוא על המנורה עצמה ,ושאר הנרות פניהם מולו" ומבאר כאן כי ישנה חשיבות עצומה לכיוון ולאופן שבו הנרות ערוכים ,וכל שינוי קטן בפתילה או במיקום משנה את גוף המצווה ,ומכאן שהדיוק בפרטי הנר והפתילה הוא מעיקר עניינה של המנורה. ונבוא אל רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (במדבר ח ב) שחידש והרחיב בעניין זה "ולפי דעתי, בעבור שלא פירש בהקמת המשכן הדלקת הנרות אלא דרך כלל ,החזיר אותה כאן ,וסמך אותה לחנוכת הנשיאים ,לרמוז על חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות שהיא נוהגת בבית שני על ידי אהרון ובניו ,והיא חנוכת חשמונאי הנוהגת אף לאחר חורבן הבית" הרי לנו קשר פלאי וישיר בין המנורה הטהורה שבמקדש לבין נרות החנוכה המאירים בבתינו ,ומכיוון שמנורת המקדש דרשה את עבודת הכהנים בעצמם בהטבה ובסידור ,יש מקום לומר שגם בנרות חנוכה ישנה מעלה מיוחדת בעצם פעולת ההכנה והעריכה של האדם. ונפנה אל הרד"ק (במדבר ח ב) שביאר "בהעלותך את הנרות ,לשון הדלקה ,כמו להעלות נר תמיד ,ונקראת ההדלקה עליה מפני שהאש עולה למעלה" ומדגיש את הטבע של האש המבקשת לעלות בבהירות ,דבר התלוי לחלוטין באיכות הפתילה הנעשית לצורך כך. וכך גם הרלב"ג (במדבר ח ב) ביאר את התועלת וההנהגה העולה מכאן "הנה למדנו מזה שראוי

ךתולעהב תשרפ

להשתדל שיהיה האור חזק ויפה כפי האפשר ,ולזה פנו שאר הנרות אל מול הנר האמצעי כדי להרבות את האור במקום אחד" הרי לן מקור מפורש שכל עניין הנרות הוא להרבות אור יפה ובהיר ככל האפשר ,ומחשבה זו תומכת לכאורה ברכישת הפתילות היותר מהודרות שמאירות בצורה היפה ביותר. ומצינו לחזקוני (במדבר ח ב) שביאר פשוטו של מקרא "בהעלותך ,כשהיית מטיב את הנרות להדליקן" ומדגיש כי פעולת ההטבה וההכנה היא היא תחילת המצווה. הספורנו (במדבר ח ב) כתב "יאירו שבעת הנרות ,להאיר אל עבר פניה ,כדי שישתמשו לאור המנורה ,להורות שכל שבעת המאורות יאירו אל מול פני המנורה הטהורה ,להראות כי כל החכמות משרתות אל התורה" ומבאר את השלמות הפנימית של האור שצריך להיות מיושר ומכוון לתכליתו. וכשנעיין בתרגומים הארמיים ,הנה תרגום אונקלוס (במדבר ח ב) תירגם "באדלקותך ית בוציניא" ,ותרגום יונתן (במדבר ח ב) הוסיף וביאר "במיעלקך למדלקא ית בוציניא" ,שניהם מדגישים את עצם פעולת העלאת האור והבערתו ,המצריכה כלים מוגמרים ומתוקנים. ולבסוף נביא את הכלי יקר (במדבר ח ב) שביאר נפלאות "בהעלותך את הנרות ,רמז לשני מיני נרות ,נר מצווה ותורה אור ,ונשמת אדם נר ה' ,וצריך האדם להעלות את עצמו ואת נשמתו על ידי המצוות" ומכאן אנו למדים שכל הכנה גשמית של פתילה ושמן היא בעצם הכנה רוחנית של הנפש לקראת האור הגדול. מתוך שורשי המקראות המאירים ,מעתיקים אנו את פסיעותינו אל היכלה של תורה שבעל פה ,לפתוח את שערי הדיון בדברי חז"ל הקדושים ,אשר פתחו לנו צוהר להבנת גדרה של הכנת המצווה ואיכות הדלקת הנרות ,ומתוך דבריהם הקדושים נשמע את ההדים המכוונים אותנו אל פשיטת הספק. בגמרא במסכת שבת (דף כה ע"ב) מצינו את דברי חכמים הדנים בגופה של הדלקת נרות "אמר רב יהודה אמר רב ,הדלקת נר בשבת חובה ,רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצווה" ומבאר רש"י שם על אתר כי המצווה של הדלקת הנר נועדה לשם שלום ביתו ושלא ישבו בחושך ,ומכאן אנו למדים שעיקר עניינה של המצווה בנרות הוא התוצאה המאירה ,שהאור יהיה בהיר ,נעים ושלם ,ללא הפרעה של פתילה שאינה מתוקנת כדבעי. עוד מצינו בגמרא במסכת שבת (דף כא ע"א) בדיון רחב ומפורט על אודות כשרות הפתילות והשמנים לנרות חנוכה "אמר רב הונא ,פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת ,אין מדליקין בהן בחנוכה ,בין בחול בין בשבת" ומפרש רש"י שם במקומו כי הטעם שאין מדליקין בפתילות מסוימות הוא משום שהאור אינו נמשך אחריהן יפה ,והשלהבת קופצת או מתעקמת ,ואילו תוספות שם בד"ה 'אין' הוסיפו וביארו שהקפידה היא כדי שתהא המצווה ניכרת ויפה לעין כל ,משום פרסומי ניסא .הרי לנו יסוד עצום מחז"ל ,שאיכות השלהבת ,יופי האור וקביעות הדליקה בלא הפרעות ,הם מעיקר ותוכן המצווה של נרות חנוכה ,וכל דבר שגורם לאור להבהב או לדלוק בצורה פחות משובחת חסר בעיקר ההידור.

גם לנשמה מגיע אוכל

ובתלמוד ירושלמי במסכת יומא (פרק ו הלכה א) מצינו יסוד מופלא המאיר את עינינו בדין קדימות במצוות והידורן ,שם שנינו לעניין הבאת העומר "מצא עבור מצות העומר אביב קצור ,ויבש שעדיין לא קצרו ,אביב קצור קודם" ומבאר ומפרש שם בעל קרבן העדה בדיבור המתחיל 'אביב' כי אף על פי שישנה מצווה מפורשת לקצור את העומר לשם המצווה ,מכל מקום כיוון שהאביב הקצור כבר משובח וטוב יותר בגופו ,שהרי הוא לח ורענן ,מעדיפים אנו את השבח וההידור בגוף החפץ של המצווה ,ומבטלים עבור כך את עצם פעולת הקצירה שהאדם היה יכול לעשות בעצמו .הרי לן שורש קדוש מחז"ל המורה כי כאשר ישנה התנגשות בין פעולת האדם לבין שלמות והידור המצווה ,ההידור של החפץ גובר ומכריע את המערכה. מעולם דברי חז"ל והתלמודים ,אנו עולים אל שולחנם של רבותינו הראשונים ,אשר ברוח קודשם ובעומק עיונם פתחו את שערי ההבנה וההלכה ,ודנו ביסודות המושג של הכנת המצווה ,הידור המצווה ,והיחס שביניהם לבין פעולת האדם בגופו ,ומתוך דבריהם נדלה פנינים להאיר את נתיב ספקנו. המקשה הגדול רבנו מרדכי בן הלל ,בספרו המרדכי (סוכה רמז תשסט) הקשה קושיא עצומה ועמוקה וכתב למה העושה סוכה יכול לברך שהחיינו על עשייתו ,ואילו על הכנת נר חנוכה אין מברכים שהחיינו למרות שהוא בא מזמן לזמן ,הרי שניהם הכנה למצווה הבאה לפרקים. וביאר וחידש שם המרדכי לתרץ את הדברים ,דמשעת עשייתו של הנר או הפתילה לא מינכר שעושה אותם לשם מצוה ,דשמא ידליקם לצורכו הפרטי ולתשמישו הרגיל ,ולהכי לא מברך על ההכנה אלא ממתין עד שעת ההדלקה עצמה שהיא גמר המצווה .הרי שאף על פי שאין מברכים על כך ,אנו חוזים ומבינים מדבריו את גודל ועוצם מעלת ההכנה של הנרות, שאילו היה הדבר ניכר לעין כל שעושה זאת לשם מצווה ,היה ראוי מצד הדין לברך על הכנה זו שהחיינו ,ומכאן שיש ערך סגולי וחשיבות הלכתית לעצם פעולת סידור הפתילות והכנתן. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובותיו חלק א סימן קנו) ביאר והרחיב בעניין המושג "מצווה בו יותר מבשלוחו" ,וכתב שכל עניין זה נאמר דווקא במקום שבו האדם עושה את עיקר המצווה בעצמו ,משום שיש לאדם קורת רוח ושמחה יתירה בעשיית רצון בוראו, וההכנה הזו מביאה אותו לידי דבקות ,אולם במקום שבו השליח או הכלי המוכן עושים את הדבר בצורה משובחת ומתוקנת בהרבה ,לא נאמר כלל יסוד זה לעכב ,שהרי תכלית המצווה היא השלמות של החפץ וההידור הנראה לעין. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם (בהלכות חנוכה פרק ד הלכה ו) כתב וביאר את גדרו של הידור המצווה בנרות חנוכה "מצות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד ,וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל ולהודות לו על הנסים שעשה לנו ,ואפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה הרי זה שואל או מוכר כסותו ומקבל שמן ונרות ומדליק" .ומבאר כאן הרמב"ם שכל מהות המצווה בנויה על חביבות והודעת הנס ,וממילא ככל שהפתילה משובחת יותר והאור דולק בצורה יפה ,יציבה ונקייה יותר ,כך מתקיים פרסומי ניסא וחביבות המצווה בצורה נעלה ושלמה יותר ,וזהו עיקר המכוון בהדלקה זו. מתוך דברי הראשונים אשר יסדו את גדרי המצווה ,באים אנו אל היכלם של רבותינו

ךתולעהב תשרפ

האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר בשאלה זו ממש ,ופתחו לן פתחי עיון רחבים בשאלת היחס שבין פעולת המצווה בגופו של אדם לבין הידור חפץ המצווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן רנ סק"ג) כתב וביאר שמצווה שכל אחד ואחד יכין בעצמו איזה דבר לצורך שבת קודש ,ואפילו אם יש לו עבדים ומשרתים רבים שיכולים לעשות זאת ,מכל מקום יש לו לאדם להשתדל בזה בעצמו כי מצווה בו יותר מבשלוחו ,וכפי שמצינו באמוראים בגמרא שהיו מולחים את הדג ומבקעים עצים לכבוד שבת .הרי לנו מקור ברור וחזק שגם בעצם פעולת ההכנה והעריכה לקראת המצווה ,שייך היסוד הגדול שמצווה בו יותר מבשלוחו ,ומכאן יש ללמוד לכאורה שגם בהכנת הפתילות בערב חנוכה יש מעלה עצומה כשהאדם עושה זאת בידיו ממש. אולם מול יסוד זה ,הנה המחדל הגדול רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל סח ס"ז)

הסתפק והשאיר בצריך עיון שאלה עמוקה מעין זו ,וזה לשונו :צ"ע אם הוא יעשה המצווה לא יהיה מהודר כל כך ,כגון הרוצה לכתוב לו ספר תורה ואין כתבו מהודר ,ואם ישכור סופר יהיה מהודר איזה עדיף וצריך עיון .הרי לנו שהחיי אדם עמד נבוך מול שני הערכים הללו ,ומצא מקום להסתפק האם עדיף שהאדם יקיים את המצווה בעצמו ובגופו אף על פי שהתוצאה תהיה פחות מהודרת ,או שמא מוטב לוותר על המעלה של עשייה עצמית כדי שחפץ המצווה עצמו יהיה בשלמות ובהידור הגדול ביותר. ובא הגאון רבי דב בריש ווידנפלד בשו"ת דובב מישרים (חלק א סימן מז) וכתב בפשיטות לפשוט את ספקו של החיי אדם ,ופסק שישכור את הסופר ולא יכתוב בעצמו ,והביא ראיה ניצחת לזה ממה שמצינו בתלמוד ירושלמי במסכת יומא ,שאם מצא עבור מצוות העומר אביב קצור ,ויבש שעדיין לא קצרו ,אביב קצור קודם .וביאר הגאון כפי שפירש בעל קרבן העדה ,שאף על פי שישנה מצווה מפורשת לקצור ,מכל מקום הואיל וזה שכבר קצור משובח יותר בגופו שהרי הוא אביב לח ורענן ,מצווה בו יותר ,ואלמא שמבטלים את מצות הקצירה בידי אדם כדי שיהיה חפץ המצווה משובח בגופו ,ומכל שכן לעניין היסוד של מצווה בו יותר מבשלוחו ,שמבטלים אותו לחלוטין בכל מקום שבו המצווה עצמה תהיה מהודרת ומשובחת יותר על ידי השליח או על ידי הכלי המוכן. מתוך בירור דברי הפוסקים וההכרעה הברורה של הראיה מן התלמוד הירושלמי ,נבוא אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר האזינו למצוקת הזמן של לומדי התורה וליבנו את השאלה הזו מתוך מבט רחב ,המשלב את ערך התמדת התורה יחד עם גדרי חביבות המצווה והידורה המעשי במציאות ימינו. הגאון הגדול והפוסק המובהק רבנו שלמה זלמן אוירבך (בספרו הליכות שלמה חנוכה פרק יז)

ביאר והרחיב בעניין הדלקת המנורה בפתילות המוכנות ,וכתב שבימינו ,כאשר הטכנולוגיה מאפשרת לייצר פתילות מצמר גפן מהודר שהן אחוזות וארוגות במכונה בצורה שווה ומדויקת ,הרי פתילות אלו דולקות באור בהיר ,יציבה ונקייה לאין ערוך מפתילות הנעשות בבית על ידי גלגול ידני .והוסיף הגאון שמאחר שעיקר מצוות נר חנוכה הוא שיהיה האור יפה וניכר משום פרסומי ניסא ,הרי שהשימוש בפתילות אלו נחשב להידור מצווה מעליא ,ואין

גם לנשמה מגיע אוכל

לאדם לחוש כלל שמא מפסיד את המעלה של עשייה בעצמו ,שהרי שלמות חפץ המצווה והיופי של השלהבת דוחים את מעלת ההכנה הפרטית של האדם. ונשמע את דברי הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספרו חזון עובדיה חנוכה עמוד סג) שכתב וחידש כי אף על פי שישנה מעלה גדולה ועצומה לעסוק בגופו בהכנת המצווה ,מכל מקום כל זה נאמר דווקא במקום שבו אין הדבר גורם לביטול תורה של קבע ,או במקום שאין פתילות מהודרות הימנה ,אבל בזמננו שיש להשיג פתילות מוכנות ומשובחות הדולקות יפה, בוודאי שמוטב לאדם לקנותן מן המוכן ,ואת הזמן היקר הזה שמתפנה לו ינצל להוספת לקח ,ללימוד התורה הקדושה עם בני ביתו ולחינוך הילדים בסיפורי הניסים והנפלאות של הימים ההם .וסיים שם שהתורה היא כנגד כולם ,ולימוד תורה ברבים או עם בני המשפחה בלילות חנוכה עדיף לאין ערוך מלעסוק שעה ארוכה בגלגול פתילות שאינן מגיעות לרמת ההידור המקצועי. מו"ר הגר"א וייס (בקובץ דרכי הוראה חלק ד עמוד פא) ביאר עניין זה ביאור ישיבתי עמוק ,וחידש שיש לחלק בין עצם פעולת המצווה לבין שלב ההכנה .לדבריו ,דין 'מצווה בו יותר מבשלוחו' נאמר בעיקר על גוף קיום המצווה ,כגון הדלקת הנר עצמה ,שבה ודאי יש מעלה עצומה שהאדם ידליק בעצמו ולא יעשה שליח ,אולם בשלב ההכנה והכשרת הכלים ,אם יש לפניו כלי מוכן שהוא מהודר ומשובח יותר ,הרי חובת ההידור על גוף החפץ גוברת לחלוטין על פני המעלה של הכנה עצמית ,ולכן הרוכש פתילות מוכנות ומהודרות כדי שהאור יאיר באור בהיר ושלם ,מקיים את המצווה בתכלית השלמות והיופי ,ואינו צריך לחוש כלל לחסרון בעשייתו. מתוך שרשרת המקורות העשירה ,החל מן הפסוקים בפרשת השבוע ,דרך דברי חז"ל והכרעת הראשונים והאחרונים ,ועד לפסקי הלכה של גדולי דורנו ,אנו יורדים כעת אל עולם המעשה ,ותרגומה של הסוגיה למציאות החיים מניב כמה נפקא מינות הלכתיות ורוחניות יום-יומיות. ההכרעה המעשית לכל אדם המכין את ביתו לקראת ימי החנוכה היא ,שאין שום צורך או עדיפות הלכתית לגלגל את הפתילות מצמר גפן בעצמו ,אלא נכון וישר לקנות את הפתילות המוכנות והארוזות הנמכרות בחנויות ,שכן הן מוגדרות כמהודרות יותר מצד איכות השלהבת ,וכלשון הפוסקים ,הידור חפץ המצווה והאור העולה ממנו בצורה יציבה ונקייה דוחה את מעלת העשייה העצמית בגופו. נפקא מינה נוספת נוגעת לדין קדימות בניצול הזמן בערב חנוכה ,שכן במקום להקדיש שעה ארוכה ויקרה לחיתוך ,יישור וגלגול פתילות ,דבר שהיה נכון בתקופות קדומות מחוסר ברירה ,הרי שבזמננו מתפנות שעות יקרות ערך אלו ,והאדם מחויב לנצלן לטובת לימוד תורה עצמי או ללימוד עם ילדיו על מהותם וקדושתם של ימי החנוכה ,ומתוך כך נמצא מרוויח הן את הידור אור הנר והן את הידור אור התורה. תובנה מעשית נוספת עולה עבור מי שכתב ידו אינו מהודר ומבקש לכתוב ספר תורה, מזוזה או תפילין בעצמו כדי לקיים את המצווה בגופו ,שמכוח פסק הדובב מישרים והראיה

ךתולעהב תשרפ

מהירושלמי ,עליו לשכור סופר סת"ם מומחה שכתבו משובח ומדוייק ,ולא לעשות זאת בעצמו ,מפני שיופי המצווה ושלמותה בגופה קודמים לכל מעלה של עשייה עצמית. כשמביטים אנו בעין בוחנת אל עומק המערכה ההלכתית הזו ,מתגלה לנגד עינינו יסוד רעיוני כביר המשנה את כל מבטנו על אופן עבודת השם .הסוגיה שלפנינו אינה עוסקת רק בחומר שממנו עשויה הפתילה ,אלא היא נוגעת בשורש השאלה מהי תכליתה של המצווה – האם המצווה נועדה כדי לשכלל את האדם העושה אותה ,או שמא נועדה כדי ליצור מציאות מתוקנת ומאירה בעולם. מעלת "מצווה בו יותר מבשלוחו" מייצגת את עולמו הפנימי של האדם ,את החיבור החם והנפשי שלו לחפץ המצווה ,את רצונו להטביע את חותמו האישי על גבי הקדושה .אולם הלכה זו מלמדת אותנו שיעור עמוק בביטול הישות :כאשר האדם פוגש במציאות שבה הכלי המוכן או השליח יכולים להביא את גוף המצווה לרמת שלמות והידור עילאית יותר ,על האדם להניח את רצונו האישי ואת סיפוקו הרוחני מהעשייה העצמית ,ולהתבטל לחלוטין מול כבודה של המצווה .התורה מבקשת מאיתנו שלא נחפש את הרגש הפרטי שלנו בעשיית המצווה ,אלא נדאג שהתוצאה הסופית לכבוד שמים תהיה המפוארת והיפה ביותר. הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהאור של המצווה אינו שייך לאדם הפרטי ,אלא הוא אור אלוקי שצריך להאיר לעולם כולו .בנרות חנוכה ,שבהם עיקר הגדר הוא פרסומי ניסא, השלהבת צריכה לעלות מאליה בבהירות ובלא דלדול .כשאדם מוותר על הנגיעה הפרטית שלו ומעדיף את הפתילה המוכנת והמהודרת שמפיקה אור בהיר יותר ,הוא מוכיח כי כל מגמתו אינה בשביל להרגיש שהוא עשה ,אלא כדי ששם שמים יתקדש והנס יתפרסם בצורה המושלמת ביותר ,ומתוך ביטול פנימי זה גופא הוא זוכה להתעלות למדרגה רוחנית נשגבת בהרבה. ההרחבה המחשבתית המובילה אותנו מן הדיון ההלכתי אל נבכי הנפש ,מגלה לן נתיב מופלא בהבנת נפש האדם ובדרכי האמונה וההנהגה בחיים .פעמים רבות מתעורר בלב האדם דחף פנימי חזק ליצור בעצמו ,לבנות את עולמו הרוחני במו ידיו ,והוא מרגיש שרק מלאכה שנעשתה מתוך עמלו האישי ויזע כפיו נושאת עמה ערך אמיתי וקדושה .זוהי מחשבה יפה ונשגבת ,אך הטעות הטמונה בה היא שלעיתים האדם מתרכז כל כך בכוח העשייה שלו ,עד שהוא שוכח להביט על התוצאה ועל המטרה האמיתית שלשמה נשלח לעולם. כאשר התורה מדריכה אותנו להעדיף את הפתילה המוכרת והמהודרת שמפיקה אור בהיר ויציב ,היא מלמדת אותנו שיעור עמוק בהנהגת החיים והאמונה .הקדוש ברוך הוא אינו מבקש מהאדם להיות זה שעושה הכל בכוחות עצמו ,אלא הוא מבקש ממנו להביא את המציאות שסביבו לכדי השלמות הגבוהה ביותר ,גם אם הדבר דורש ממנו להשתמש בכלים מוכנים שנוצרו על ידי אחרים .האמונה האמיתית היא לדעת שכל השכלולים והכלים הנמצאים בעולם ,ואותן פתילות מהודרות שנעשו בחכמה ובטכנולוגיה מתקדמת ,כולם מאת ה' המה, והם ניתנו לנו כדי שנוכל להעלות את שלהבת החיים שלנו בקלות יתירה ובאור בהיר יותר. מכאן עולה הנהגה נפלאה לאדם בנפשו פנימה :אל לו לאדם להצטער או להרגיש חסרון

גם לנשמה מגיע אוכל

כאשר הוא רואה שזמנו מצומצם והוא אינו יכול להשקיע שעות ארוכות בכל פרט ופרט של עשייה גשמית .לפעמים החכמה האמיתית וההנהגה הנכונה היא לדעת להשתמש מן המוכן במה שהעולם מציע לנו ,כדי לפנות את המשאבים הנפשיים והזמן היקר למטרות נעלות ורוחניות יותר ,כמו עמל התורה ,תפילה בכוונה ,וחינוך הילדים .האדם נדרש להבין שעיקר תפקידו אינו הגלגול הטכני של הפתילה ,אלא הדלקת השלהבת הפנימית של נשמתו ,וכאשר הכלי החיצוני מוכן ומתוקן ,קל לו יותר להתפנות אל עבודת הלב פנימה ,שהיא תכלית הכל. ההרחבה המוסרית העולה מתוך נבכי הסוגיה מעמידה בפנינו מצפן פנימי נוקב ,המכוון את האדם לבדוק בציציות נפשו ולבחון מהו המניע האמיתי העומד מאחורי שאיפותיו הרוחניות והידוריו במצוות .לפעמים ,תחת המעטה המרהיב של חסידות ,פרישות ורצון לעסוק במצווה בגופו ,עלולה להסתתר נגיעה דקה של גאווה סמויה ,המבקשת לחוש סיפוק עצמי ותחושת עליונות על פני האחרים ,כאילו עשייתו שלו נעלה ומקודשת יותר מזו של השאר הדורכים בנתיב המקובל. המצפן המוסרי של התורה מלמד אותנו כי החסידות האמיתית אינה נמדדת במידת הרעש והמאמץ החיצוני שהאדם מייצר סביב המצווה ,אלא דווקא ביכולת שלו להצניע לכת, להתבונן במציאות בעיניים מפוכחות וישרות ,ולבחור בטובת העניין ובכבוד המצווה עצמה. כאשר המציאות מציעה פתילה מהודרת ומוכנה המאירה בצורה מושלמת ,הבחירה בה על פני העשייה העצמית היא מבחן מוסרי עמוק של ענווה ויושר פנימי ,המורה כי האדם אינו מעמיד את עצמו ואת חווייתו האישית במרכז ,אלא את רצון הבורא ואת תועלת הבריות הנהנות מאור המצווה ומהתמדת התורה שלו. שיעור גדול זה מזהיר את האדם מפני עיוות רוחני ,שבו הוא עלול להשקיע אנרגיות רבות וזמן יקר בפרטים טכניים משניים ,בעוד שהחובות המהותיות והמרכזיות של חייו – כמו השכנת שלום ואהבה בתוך ביתו ,הארת פנים לסובבים אותו ,ועמידה איתנה על משמר לימוד התורה – נותרות מוזנחות וחסרות .המוסר הפנימי מחייב אותנו לדעת להבחין בין עיקר לטפל ,להשתמש בכלים הטובים ביותר שההשגחה העליונה העמידה לרשותנו בדור זה ,ומתוך כך למקד את עיקר המאמץ והעמל בתיקון המידות פנימה ובהרבות אור של חסד ואמת בעולם. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,להבין כי השכלולים והכלים שהעמיד הבורא לרשותנו בדור המודרני לא באו לפטור אותנו מעמל ,אלא לכוון את כוחותינו אל המקומות הנכונים והעמוקים ביותר של הנפש .התובנה המעשית הראשונה היא שעלינו לשחרר את הצורך בשליטה מוחלטת ובביצוע עצמי של כל פרט טכני ,ולדעת להישען על פתרונות מהודרים ומוכנים כדי לפנות זמן לאפיקים נעלים יותר .תובנה שנייה מלמדת אותנו לבחון תמיד את התוצאה הסופית של מעשינו בעיניים ישרות ,ולהעדיף את מה שמביא את מירב האור והתועלת לסובבים אותנו על פני הסיפוק האישי והאנוכי שלנו .לבסוף ,נשכיל להבין כי האור האמיתי שאנו נדרשים להעלות בבתים אינו האור הגשמי של הפתילה בלבד ,אלא אור התורה ,השלום ,וחינוך הדורות הבאים ,הדורשים מאיתנו את מלוא הנוכחות והפניות הנפשית.

ךתולעהב תשרפ

עיקר העניין: נמצאנו למדים מתוך עומקה של הלכה ומתוך נתיבות המחשבה של גדולי הדורות, כי תכלית עשיית המצוות היא השאיפה אל השלמות וההידור לכבוד שמו יתברך, תוך ביטול מוחלט של נגיעות הנפש ותאוות העשייה העצמית .כאשר עמד האדם בעבר והכין פתילותיו ביזע כפיו ,עשה זאת משום שלא הייתה דרך אחרת להעלות את אור המנורה ,אולם בימינו ,כאשר הטכנולוגיה והחכמה האלוקית חברו יחד להמציא פתילות מהודרות הארוגות בדייקנות ומפיקות שלהבת יציבה ,זקה ובהירה ,הרי שהעדפת החפץ המשובח היא היא תמצית ההידור וחביבות המצווה. הבחירה לרכוש את המוכן אינה עדות לעצלות או לחיסרון ,אלא להיפך – היא ביטוי לענווה פנימית המציבה את כבוד המצווה ופרסום הנס במרכז ,ומתוך כך היא מעניקה לאדם את המתנה הגדולה מכולן ,את פדות הזמן המקודש לעמל התורה ולהתמדת הלימוד .פתילות המצווה המוכנות הופכות לצינורות של אור טהור המאיר את חשכת העולם ,בשעה שהאדם פנוי בדעתו ובלבו להצית את שלהבת הנשמה האלוקית שבקרבו ,ולהפיץ את אורה של תורה בביתו ובעולם כולו ,מתוך שלמות המעשה ,מתוך הרחבת הדעת ומתוך התעלות פנימית ופיוטית המאחדת את הגשם והרוח יחד לעשות נחת רוח ליוצרנו.