מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש במדבר · פרשת בהעלותך · עמ׳ 669–678

2. מה היה השבח של אהרן הכהן שלא שינה ממה שהקב''ה ציווה אותו והרי כל אחד יעשה כן?

2. מה היה השבח של אהרן הכהן שלא שינה ממה שהקב''ה ציווה אותו והרי כל אחד יעשה כן? הנה עומדים אנו נבוכים מול היכל קודש ,בשעה שפתחי פרשת בהעלותך נפתחים לפנינו בקדושה עליונה ,והלב משתוקק להבין את עומק שבחם של קדושי עליון המשמשים לפני ולפנים .המקרא מספר לנו בלשון קצרה ופלאית על אודות קיום ציווי המנורה הטהורה על ידי אהרון קדוש ה' ,וכפי שנאמר "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח ג) ,ומתוך דברים אלו מביא לנו המפרש הגדול של התורה ,רש"י, את דברי הספרי המהדהדים מקצה העולם ועד קצהו ,ומבאר כי באו המילים הללו "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אולם בתוככי בית המדרש פנימה מתעוררת לה סערה רבת מימדים המרעישה את עולמם של מפרשי התורה והעמקים בהלכה ,המבקשים להבין איזה מין שבח הוא זה לאדם הגדול בענקים ,כהן משוח בשמן המשחה ,שלא שינה מן הציווי האלוקי שנאמר לו מפי הגבורה, וכי יעלה על הדעת שאהרון הכהן ישנה חס וחלילה מכל אשר ציווהו יוצר בראשית ,והלא אפילו אדם פשוט מישראל המקיים מצווה אינו מעז לשנות מן הציווי ,ומה הרבותא והשבח הגדול שנכתב לדורות עולם על עצם הציות הפשוט והמובן מאליו .המחשבה נודדת מיד אל עומק משמעותה של קדושת הברכה ועבודת המקדש ,ומכאן עולה התהייה המהדהדת

גם לנשמה מגיע אוכל

ומסקרנת את כל מבקשי ה' לשפוך אור בהיר על פשר השבח הלזה ,האם נחבאים כאן כוונות טמירות ונעלמות ,נפתולי נפש ודביקות עילאית ,או שמא הנהגות הלכתיות כבירות ותנאים מורכבים במציאות החיים של אותה שעה ,אשר הפכו את עצם העשייה ללא שינוי לגבורה רוחנית נשגבת שאין לה אח ורע בכל דברי הימים ,מבלי שיש בידינו ברגע זה שום מענה או רמז לפתרון הסוד הנורא. מתוך אותה תמיהה עמוקה המרעישה את הלבבות ,נושאים אנו את עינינו אל גופי הפסוקים בפרשת השבוע ומבקשים למצוא מרגוע בצלם של רבותינו חכמי התורה ,אשר ברוח קודשם פתחו פתחים רחבים להבנת שבחו המופלא של אהרון הכהן ,מתוך עיון קפדני בלשון המקרא ודקדוק אותיותיו. המקראות מלמדים אותנו את עצם קיומו של הציווי ההיסטורי ואת הנהגתו של אהרון בזה הלשון "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח ג) רש"י (במדבר ח ג) כתב על אתר כפי שהביא מן המדרש "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" ומציב לדורות את היסוד שדווקא בעשייה המדויקת והנאמנה הזו טמון שבח שאין למעלה ממנו. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר ח ג) ביאר "ויעש כן אהרן ,כטעם כאשר צוה ה' את משה, להראות כי מיד עשה ולא אחר" ומראה שהשבח אינו רק בעצם העשייה אלא במהירות ובזריזות הבלתי רגילה שבה פעל אהרון הכהן. הרמב"ן (במדבר ח ג) חידש וביאר "ויעש כן אהרן ,הזכיר הכתוב עשיית אהרן לומר שהוא בעצמו נתעסק בה ,להראות חביבותו במצווה ,ולא מינה לה שוערים ולא כהנים אחרים ,אף על פי שאינה עבודה המעכבת כהן גדול" הרי לנו עומק חדש ,ששבחו של אהרן הוא בכך שלא חלק כבוד לעצמו ,אלא עסק במלאכת הנרות בגופו ובקדושתו. הרד"ק (במדבר ח ג) מבאר "ויעש כן אהרן ,הגיד הכתוב שלא נפל דבר מכל אשר צוה ה' את משה ,ועשה הכל בתמים ובשלמות" ומדגיש את העקביות והשלמות המעשית של עבודתו. הרלב"ג (במדבר ח ג) ביאר את התועלת העולה מכאן "הנה ספר הכתוב זה להודיע כי אהרן השלים המצווה הזאת בכל תנאיה ופרטיה ,וזה מורה על השגחתו הנפלאה בכל דברי השם יתברך" ומראה שהדיוק בכל הפרטים הוא השבח האמיתי. החזקוני (במדבר ח ג) ביאר פשוטו של מקרא "ויעש כן אהרן ,שלא פירש מן העבודה ולא נמנע ממנה ,אלא הזדרז לעשותה מיד" ומלמד על התגברותו הפנימית של אהרון. הספורנו (במדבר ח ג) כתב "ויעש כן אהרן ,כי לא כיוון בהעלאתם להנאתו כלל ,אלא לעשות רצון קונו בלבד ,וזהו השבח האמיתי שלא שינה בכוונתו אפילו כל שהוא" ומבאר את טהרת המחשבה של הכהן הגדול. בתרגום אונקלוס (במדבר ח ג) תירגם "ועבד כן אהרן לקבל אפי מנרתא אדליק בוציניה כמא דפקד ה' ית משה",

ךתולעהב תשרפ

בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר ח ג) הוסיף וביאר "ועבד כן אהרן לקבל אפי מנרתא אדליק בוציניה כמא דפקד ה' ית משה ,ולא שני במדלקא" שניהם מדגישים את הנאמנות המוחלטת לקו הציווי האלוקי בלא נטייה ימין ושמאל. הכלי יקר (במדבר ח ג) חידש וביאר יסוד הלכתי ורעיוני נשגב "אף על פי שהדלקה כשירה בזר ,מכל מקום אהרן עשה זאת בעצמו בגלל חשיבות המצווה ,וזו הייתה המעלה של אהרון שלא שינה" ומבאר שהשבח הוא שאהרון החמיר על עצמו לעסוק בהדלקה בגופו ולא מסר אותה לאחרים ,למרות שהדין התיר זאת. מתוך יסודות המקראות ומפרשי התורה המשובחים ,מעתיקים אנו את פסיעותינו אל משכנה של תורה שבעל פה ,לפתוח את שערי הלימוד בדברי חז"ל הקדושים ,המאירים את הדינים והתנאים ההלכתיים המורכבים שהיו מסביב לעבודת המנורה והדלקתה ,ומתוך דברי הגמרות נשאב את הביאור הישיבתי המיושר להבנת עומק השבח. בגמרא במסכת יומא (דף כו ע"א) מצינו את דברי חכמים הדנים בסגולת עבודת הקטורת במקדש ובתדירות מפעל הפיס שעשו הכהנים עבורה "אמר להם הממונה ,באו והפיסו מי שוחט ,מי זורק ...ומי מעלה אברים לכבש ...אמר להם ,חדשים לקטורת באו והפיסו" ומפרש רש"י שם במקומו כי הפיס על עבודת הקטורת היה מיועד אך ורק לכהנים חדשים שמעולם לא זכו להקטיר ,והטעם לזה הוא משום שהקטורת מעשרת את המקטיר אותה ומביאה עליו עושר רב ,כפי שדרשו חז"ל מן הפסוקים ,ולכן רצו לחלק את העושר לכל הכהנים ולא להעניק את המצווה פעם נוספת למי שכבר זכה בה .הדלקת הנרות ,לעומת זאת ,הייתה נעשית בסמוך לקטורת ,ואינה מביאה עושר אלא חכמה ,כדאיתא בגמרא "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין ,וסימנך מנורה בדרום ושולחן בצפון" ,ומכאן עולה ביאור ישיבתי רציף בגדרה של עבודה זו ,שהיו כהנים שהיו מעדיפים לרוץ אחר הקטורת כדי לזכות בעושר הגשמי ,ואילו אהרון הכהן ביטל רצונו ושמר על עבודת המנורה בתמימות. עוד מצינו בגמרא במסכת סוטה (דף לח ע"א) בדיון רחב על אופן נשיאת כפיים של הכהנים בברכתם "במקדש ברכה אחת ,במדינה שלש ברכות .במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו ...במקדש נושאים את ידיהם למעלה מראשיהם ,חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ ,רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ" ותוספות שם בדיבור המתחיל 'חוץ' הוסיפו וביארו דשיעור שלוש אמות של המעלה שהייתה לפני המנורה הוא חוץ מן הראש של הכהן ,ומכאן אנו לומדים שקיימת קפידה גדולה על גובהו של הכהן ביחס למנורה וביחס לציץ שעל מצחו ,ואסור שיווצר מצב שבו הידיים או הגוף יסתירו או יגעו במקומות הקדושים שלא כדת. ובתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה (פרק א הלכה ח) מצינו יסוד נורא בעניין הטהרה והקדושה של כלי המקדש בזמן הרגלים "מעשה ביוחנן בן גדגדא שהיה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו ,והיו מטפחותיו טהורות כבגדי קודש" ומבארים מפרשי הירושלמי שם במקומו כי שמירת הכלים והמנורה מכל שמץ של טומאה בשעת האבלות או בשעה שהמשכן כולו נתעלה דרשה זהירות קיצונית ודקדוק מבהיל בכל תנועה מתנועות הגוף.

גם לנשמה מגיע אוכל

מתוך דברי חז"ל והגמרות ,אנו עולים אל שולחנם של רבותינו הראשונים ,אשר האירו את עיינינו בגדרי עבודת המנורה והתנאים המיוחדים ששררו במשכן באותה שעה ,ומתוך דבריהם נדלה יסודות מוצקים להבנת קושיית המפרשים על שבחו של אהרון. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובותיו חלק א סימן שח) כתב וביאר את דין 'הדלקה כשרה בזר' ,וחידש שאף על פי שהטבת הנרות ,שכוללת את ניקוי המנורה והנחת הפתילות והשמן, חייבת להיעשות דווקא על ידי כהן מיוחס ומקודש ,מכל מקום עצם פעולת ההדלקה ,דהיינו הבאת האש אל הפתילה ,אינה מוגדרת כעבודה מעכבת ,ואם הדליק זר הדלקתו כשרה לחלוטין .הרי לנו יסוד הלכתי מוצק מהראשונים ,שממנו מתעצמת קושיית המפרשים, שהרי הדלקת הנרות לא הייתה חובה גמורה שהוטלה דווקא על כתפיו של אהרון הכהן, ויכול היה למסור את ההדלקה עצמה לכל אדם מישראל ,ומכאן שהתעקשותו לעסוק בה בעצמו נושאת עמה משמעות עמוקה מעבר לעצם הציות הטכני. רבנו משה בן מיימון ,הרמב"ם (בהלכות ביאת מקדש פרק ב הלכה ח) חידש ופסק להלכה את דין האנינות במקדש ,וכתב שהכהן הגדול ,בשונה מכהן הדיוט ,מקריב כשהוא אונן ,ואינו פוסל את העבודה אם עבד ביום מות קרוביו ,שנאמר 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו' .ומבאר שם הרמב"ם שאף על פי שמן המקדש לא יצא ,מכל מקום כל זה נאמר דווקא על עצם העבודות המוטלות עליו לחובה גמורה כהקרבת הקרבנות ,אבל עבודה שיכולה להיעשות על ידי אחרים ,אין הכהן הגדול מחויב לרדוף אחריה בזמן אבלו ואנינותו, וזהו פתח נפלא להבנת המדרש הדן במצבו של אהרון ביום חנוכת המשכן. רבנו מנחם המאירי ,בספרו בית הבחירה (מסכת שבת דף כב ע"א) ביאר את דין סידור הפתילות במנורה ,וכתב שהיה צורך בזהירות יתירה ובמומחיות מופלאה בהטיית ראשי הפתילות אל עבר הנר האמצעי ,שהוא נר המערבי ,כדי לקיים את הציווי 'אל מול פני המנורה יאירו' ,וכל נטייה קלה של היד או חוסר דיוק בסידור הראשים היה פוגם במבנה ההדלקה המבוקש. מתוך דברי הראשונים אשר העמידו את גדרי העבודה והאנינות ,באים אנו אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים ,אשר פתחו לן פתחי עיון רחבים ועמוקים ,וכל אחד בנתיבו שלו פירש והעמיק בביאור פשר שבחו של אהרון שלא שינה ,מתוך המציאות המורכבת של אותם הימים. רבי משה סופר בספרו חתם סופר (דרשות חלק ב עמוד שצד) חידש וביאר את עומק שבחו של אהרון מתוך המצב הקשה שבו היה שרוי ביום חנוכת המשכן ,שהרי היה זה היום שבו מתו שני בניו ,נדב ואביהוא ,ואהרון היה שרוי באנינות כבדה .והביא שם את המדרש המורה שמדרכו של אבל ומלך בשר ודם שכאשר הוא אבל הוא מכבה את הפנסים ואינו מדליק נרות ,ואף על פי שאהרון נצטווה מפי הגבורה 'ומן המקדש לא יצא' שלא יחלל עבודתו ושלא להניחה מפני אבלו ,מכל מקום כל זה נאמר על עבודות המוטלות עליו בגזירת הכתוב ,אבל הדלקת הנרות הרי כשרה בזר ולא הייתה חובה המוטלת דווקא עליו ביום ההוא ,ואפילו הכי, מתוך חביבות המצווה וביטול צערו הפרטי ,לא שינה אהרון ועסק בהדלקה בעצמו באותו היום ,וזהו שבחו הנורא שלא שינה מהנהגתו הרגילה מחמת אבלו.

ךתולעהב תשרפ

רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספרו נחל קדומים (פרשת בהעלותך) כתב וביאר בדרך זו ממש את יסוד חביבות המצווה של אהרון ,שאף שעל פי שורת הדין היה יכול למסור את הדלקת המנורה לכהן אחר או לזר ,מפני שהיה אונן ומפני שההדלקה עצמה אינה מעכבת ,מכל מקום מתוך אהבתו לקונו ומתוך רצון לעשות נחת רוח מלא ליוצר בראשית ,לא שינה מדרכו בקודש והתעסק בה בעצמו. רבי שלמה קלוגר בספרו תיקון mשה (בשם החתם סופר) ביאר את השבח מתוך דין עשירות וקטורת ,שהרי הדלקת נרות וקטורת היו נעשים בזמן אחד ,כפי שנאמר 'ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה' ,והגמרא במסכת יומא מלמדת שהקטורת מעשרת את העוסק בה ,ואילו הדלקת נרות מביאה חכמה ,והיה מקום לומר שאהרון הכהן יהדר וירדוף דווקא אחר עבודת הקטורת כדי לזכות בעושר הגשמי ,לזה שיבח הכתוב את אהרון שלא שינה מעבודת הדלקה לעבודת הקטורת ,הגם שעל ידי זה לא יזכה לעושר ,אלא העדיף את החכמה ואת קיום הציווי הפשוט כפי שנצטווה. רבי יעקב צבי יאליש בספרו אגרא דכלה (פרשת בהעלותך) חידש ופירש פירוש נפלא המיוסד על מעשה המובא בספר חסידים ,שם מסופר על צדיק אחד שהיה דבוק מאוד בדביקות נפלאה להשם יתברך ,והבריות לא היו יודעים ערכו ,ועשאוהו לשמש בבית הכנסת ומילא הנרות שמן ,ומתוך שמחשבתו הייתה משוטטת באהבת יוצרו ,היה שופך את השמן חוץ לכלים מבלי הרגש עד שחשבוהו למשוגע ,עד שהרגיש בו חכם העיר שזה מגודל דביקותו. והסביר הגאון כי יש צדיקים אשר לגודל דביקותם בקונם ,מתבטל הרגש גופם ואינם יודעים לאמן ידם במעשה מורגש בעשייה ,והנה כוונת הדלקת המנורה בבית המקדש היא כוונה עצומה לייחד כל המאורות העליונים ,ואהרון קדוש ה' כיוון את כל הכוונות הללו בדביקות ובהתלהבות רבה ,ואף על פי כן לא התבטלו ההרגשות שלו ונתן את השמן במנורה בצורה מדויקת ולא נשפך לחוץ ,וזהו שבחו של אהרן שלא שינה ,שהצליח לחבר את הדביקות הרוחנית הנוראה יחד עם המעשה הגשמי המדויק ,ולא שפך השמן לחוץ. מתוך עומק דברי הפוסקים הקדומים ,עולים אנו אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר הוסיפו לצלול אל נבכי המקרא והמדרש ,והאירו באור ישיבתי בהיר פנים נוספות וגילויים מופלאים בשבחו הגדול של אהרון הכהן שלא שינה במעשיו ובקדושתו. רבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין בספרו מהרי"ל דיסקין (פרשת בהעלותך) ביאר את החידוש ההלכתי הגדול שהיה בעמידת אהרון ,שהרי אהרון הכהן היה גבוה בקומתו מאוד, ומצד גובהו הפיזי לא הוצרך כלל לעמוד על מעלה שלוש המדרגות שהיו לפני המנורה כדי להגיע אל נרותיה .מכל מקום ,כדי שלא לשנות לדורות הבאים את סדר ואופן ההדלקה כפי שנקבע לכל הכהנים ,החמיר אהרון על עצמו ועמד על המעלה הזו למרות שלא נזקק לה, וזהו שבחו הגדול שלא שינה מן המנהג והסדר הקבוע. אולם מול שיטה זו ,הנה רבי צבי הירש הורוביץ בספרו פנים יפות (פרשת בהעלותך) חולק על דבריו של המהרי"ל דיסקין וסבירא ליה שלמרות שאהרון היה גבוה ,בכל אופן גם הוא היה מחויב לעלות על המעלות בשעת ההדלקה .וביאר הגאון את יסוד המחלוקת על פי מה

גם לנשמה מגיע אוכל

דאיתא בגמרא במסכת סוטה ,שבמקדש היו הכהנים נושאים כפיהם למעלה מראשיהם ,חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שעל מצחו ,ואף לפי מה שכתבו התוספות שם ששיעור שלוש אמות של המדרגות הוא חוץ מן הראש ,מכל מקום אי אפשר לצמצם ולדייק שהידיים יישארו למטה מן הציץ בלא עמידה על המעלות ,ולכן פירש את שבחו של אהרון בצורה אחרת ,שהיה צריך זהירות יתירה מפני שנטמאה המנורה באוהל בשעת מיתת נדב ואביהוא ,והיה צורך להדליק בפתילות ארוכות ולא על ידי קינסא כדברי הגמרא בשבת, והיה צריך להסב ראשי הפתילות אל צד נר המערבי ,ונזהר אהרון בזהירות קיצונית שלא לגעת במנורה עצמה כדי שלא לטמאה ,וזהו שבחו שלא שינה והעלה אל מול פני המנורה בזהירות עילאית. רבי אברהם מרדכי אלתר מגור ,דבריו הובאו בספר ליקוטי יהודה (פרשת בהעלותך) ביאר את שבחו של אהרון בנתיב חביבות המצווה מתוך האבלות ,והוסיף על דברי החתם סופר ,שעצם העמידה של אהרון באותו יום מר ונמהר של מיתת בניו ,והיכולת שלו לנתק את עצמו מן הצער הנורא ולעסוק בהדלקה בשמחה ובחביבות ללא שום שינוי מהימים הרגילים ,היא הגבורה הרוחנית שעליה שיבחו הכתוב. רבי מרדכי פלטרס מלינץ בספרו ישמח ישראל (פרשת בהעלותך) הביא המחשה חסידית נוראה לעניין הדביקות וההתלהבות של אהרון הכהן ,וכתב שאילו היה הקדוש ברוך הוא מטיל מצווה זו של הדלקת הנרות על רבי לוי יצחק מברדיטשוב ,הוא היה שובר את המנורה ושופך את השמן מרוב התלהבות וכלות הנפש .ומכאן מתבאר שבחו של אהרון ,שעם כל האש הקודש וההתלהבות העצומה שהייתה בלבו ,ידע למשול ברוחו ולעשות את המעשה הטכני בדייקנות מבהילה ,בלא לשנות דבר. רבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו כתב סופר (פרשת בהעלותך) חידש וביאר את השבח על פי עניין ההתמדה ,שהרי טבעו של אדם לעשות מצווה בפעם הראשונה בהתלהבות גדולה, אך ככל שהזמן עובר והמעשה חוזר על עצמו ,ההתרגשות פוחתת .שבחו של אהרון היה שאף על פי שהדליק את המנורה במשך ארבעים שנה יום אחר יום ,לא השתנתה ההתלהבות שלו, והדליק בכל יום באותה שמחה ורעננות כאילו היא הפעם הראשונה. רבי מאיר קרליבך בספרו למיקטר קטורת (בהעלותך) ביאר את דברי הספרי באופן שהשבח היה על כך שאהרון לא שינה את בגדיו לבגדי כבוד מיוחדים בשעת ההדלקה ,אלא עשה את העבודה בבגדי הבד הפשוטים שציווה ה' ,מבלי להוסיף שום גינוני גאווה של כהן גדול. רבי מאיר רוזנבוים מפרימשלאן בספרו דברי מאיר (פרשת בהעלותך) כתב וחידש דרך מופלאה במוסר והנהגה ,שביאר כי השבח "שלא שינה" מוסב על אישיותו של אהרון הכהן עצמו .שאף על פי שנתעלה אהרון למעלה העליונה והנשגבת ביותר ,להיות הכהן הגדול מאחיו ,מכל מקום לא שינה את דרכו בקודש ונשאר כמקודם מעורב עם הבריות ,יושב בתוך העם ,מביא שלום בין איש לרעהו ומשריר שלום ואהבה בין איש לאשתו ,בא בין הבריות ומשוחח עמם ומקרבם למצוות ,וזה שלא שינה את עצמו למרות גדולתו. החוזה מלובלין בספרו זיכרון זאת (פרשת בהעלותך) ביאר את שבחו של אהרון על פי דברי

ךתולעהב תשרפ

הגמרא במסכת שבת ,חגיגה וגיטין ,על הפסוק 'והמכשלה הזאת תחת ידך' – אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם ,ועל זה התפלל דוד המלך 'דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני' ,שלא יצטרך לבוא אל האמת על ידי מכשול .והנה הכתוב מגיד שהיה שבחו של אהרון שלא שינה ,היינו שאפילו בפעם הראשונה שעשה את העבודה המורכבת הזו לא נכשל בה כלל ,והגיע אל האמת המוחלטת בלא שום מכשול קודם. רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בספרו דברי יציב ושפע חיים (ליקוטי תורה חלק יז פרשת

בהעלותך) ביאר שאהרון הכהן ברוב ענוותנותו העצומה חשב בעצמו שאין הוא ראוי כלל לעשות עבודה קדושה ונוראה כזו של הדלקת המנורה לפני השם יתברך ,אשר איננה רק הדלקה פשוטה אלא טמונים בה עניינים גבוהים וסודות עליונים ,עד שאפילו משה רבינו נתקשה בעשייתה עד שהקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע .ובכל פעם שהלך אהרון להדליק את המנורה היה חרד ונרתע ונשבר לבו בקרבו ,מתוך מחשבה וכי ראוי הוא להתקרב לעבודה קדושה כזו ,וזהו מה שאמר הספרי ששבחו שלא שינה ,שכל מה שהדליק את המנורה היה רק כדי שלא לשנות מציווי השם יתברך ,שאלמלא הציווי המפורש היה נמנע מלהדליק מרוב ענוותנותו ושפלותו. מתוך בירורן של השיטות המופלאות והבנת הגבורה הרוחנית הגנוזה במעשהו של אהרון הכהן ,מעתיקים אנו את פסיעותינו אל עולם המעשה ,ותרגומה של הסוגיה למציאות החיים וההלכה מניב כמה נפקא מינות בהנהגה ,ביחס למצוות ובדרכי עבודת השם. ההכרעה המעשית הראשונה עולה לעניין גדרו של דין אנינות במצוות שאינן חובה גמורה על האדם ,שכן מכוח דברי החתם סופר והחיד"א אנו למדים שגם כאשר אדם שרוי בצער עמוק או באנינות ,ואף על פי שההלכה פוטרת אותו מחלק מן המצוות או מאפשרת לעשותן על ידי שליח ,מכל מקום אם מדובר במצווה חביבה ויקרה ,יש מעלה עצומה לאדם להתגבר על צערו הפרטי ולקיים את המצווה בגופו ובצביונה המושלם ,בלא לשנות דבר מהנהגתו הקבועה בימי השמחה. נפקא מינה נוספת וחשובה נוגעת ליסוד ההתמדה בעשיית המצוות ,שמכוח דברי השפת אמת והכתב סופר אנו מקבלים מצפן הלכתי יום-יומי ,לפיו מחויב האדם להילחם בטבע השחיקה של המעשים החוזרים על עצמם .המעשה ההלכתי של קיום המצווה ביום השני, המאה או האלף ,צריך להיעשות באותו דיוק ,זריזות והתלהבות פנימית שאפיינו את הפעם הראשונה ,מתוך הבנה שהעקביות בלא שינוי היא היא עומק שבחו של עובד השם. תובנה מעשית והנהגתית נוספת עולה עבור מי שנתעלה במעלות התורה והחסידות או זכה לגדולה ומעמד ,שעל פי דברי הדברי מאיר מפרימשלאן ,אין לו לשנות מאומה מהנהגתו הפשוטה והלבבית עם הבריות .עליו להישאר מעורב עם העם ,להרבות שלום ואהבה בין איש לרעהו ,ולא להשתמש בגדולתו כדי לפרוש מן הציבור או לנהוג בגינוני כבוד עצמיים, אלא אדרבה ,לעסוק במצוות החסד והקירוב בשפלות רוח ובלא שום שינוי באישיותו. לבסוף ,נפקא מינה עצומה מצינו לעניין דרך הלימוד והפסיקה ההלכתית ,שמכוח דברי

גם לנשמה מגיע אוכל

האגרא דכלה והישמח ישראל אנו למדים כי הדביקות הרוחנית וההתלהבות הפנימית, נשגבות ככל שיהיו ,אינן יכולות לבוא על חשבון הדיוק ההלכתי של הפרטים המעשיים. האדם נדרש לאמן את ידו ולשמור על גדרי התורה וההלכה הצרופה ,כך שגם בשעת כלות הנפש וההתרגשות העילאית ,לא יישפך השמן לחוץ ולא ישתנה דבר מן המעשה הגופני המוגדר ,אלא המחשבה והמעשה יתאחדו יחד בתמימות מוחלטת. כשמתבוננים אנו בעין בוחנת אל עומק המערכה הזו ,מתגלה לנגד עינינו יסוד רעיוני כביר המשנה את כל מבטנו על מהותה של עבודת השם ועל מושג השבח הרוחני .התמיהה הראשונית שרעשה בבית המדרש – מה הרבותא בכך שאדם גדול כאהרון הכהן אינו משנה מציווי הבורא – נבעה מתוך תפיסה שטחית הרואה בציות מעשה טכני וחיצוני בלבד .אולם רבותינו לימדונו כי הבחירה "שלא לשנות" אינה מבטאת קפיאה מנוכרת או ציות יבש ,אלא היא מייצגת את הגבורה הרוחנית הגבוהה ביותר של פגוש האדם את רצון קונו. הרעיון העמוק העולה מכאן הוא שהחידוש הגדול בעבודת השם אינו מצוי דווקא בפריצת גבולות ,ברעש או בחידושים מקוריים שהאדם ממציא מדעתו ,אלא דווקא ביכולת להכניס את כל עוצמת החיים ,התשוקה וההתלהבות אל תוך התבניות הקבועות והמדויקות של ההלכה .העולם הרוחני של האדם שואף מטבעו לחידושים ולהתרגשויות ,והשחיקה של המעשה היום-יומי היא האויב הגדול של הקדושה .כאשר אהרון הכהן ניצב יום אחר יום, במשך ארבעים שנה ,ומדליק את המנורה הטהורה באותה רעננות ,באותו הלב ובאותו הדיוק כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ,הוא מגלה לעולם שהקביעות והנאמנות לפרטים הקטנים אינן סותרות את אש הקודש ,אלא הן הן הכלי האמיתי להשראת השכינה. עומק נוסף הטמון בשבח זה הוא ביטול הישות המוחלט מול דבר השם .הטבע האנושי מבקש להטביע חותם אישי ,להרגיש את כוח העשייה ואת הייחודיות של האני בתוך המצווה. שבחו של אהרון שהשכיל להבין כי שלמות המצווה היא הנקודה המרכזית ,ועל כן ביטל את כל נטיותיו הפרטיות – בין אם זה הצער הנורא של האנינות ,ובין אם זו הענווה העצומה שגרמה לו להרגיש שאינו ראוי – ועשה בדיוק נמרץ כפי שנצטווה .הנאמנות המוחלטת לציווי האלוקי ,ללא הוספה וללא גריעה ,היא עדות לכך שהאדם הפך את עצמו לצינור נקי לחלוטין להופעת הרצון העליון ,וזהו השבח המפואר ביותר של קדוש השם המשמש לפני ולפנים. ההרחבה המחשבתית המוליכה אותנו מן הדיון התורני אל נבכי הנפש ,חושפת נתיב מופלא בהבנת נפש האדם ובדרכי האמונה וההנהגה בחיים ,המאיר את עולמנו הפנימי באור בהיר וחדש .טבעו של אדם שהוא מחפש תמיד את הריגוש ,את השינוי ואת החידוש ,והוא נוטה להאמין שרק חוויות יוצאות דופן ואירועים מסעירים נושאים עמם קדושה ומשמעות פנימית .לעומת זאת ,השגרה המלווה את ימי החול נתפסת בעיניו כמנוונת ,כמכבה את השלהבת וכחוסמת את נביעת הנשמה. כאשר התורה מדגישה את שבחו של אהרון הכהן שלא שינה מן הציווי ,היא מעניקה לנו מפתח מחשבתי עצום להתמודדות עם שגרת החיים .החכמה העמוקה אינה מצויה ביכולת להתלהב מתוך חידוש זמני וחולף ,אלא דווקא ביכולת למצוא את העומק ,את האמונה

ךתולעהב תשרפ

ואת הרעננות בתוך המעשים הקבועים והחוזרים על עצמם .הנאמנות והעקביות בלא שינוי ,כאשר הן נעשות מתוך תודעה חיה ומתוך חיבור פנימי למקור ,הופכות את המעשה השגרתי עצמו למקור של התחדשות בלתי פוסקת .אהרון הכהן מלמד את נפש האדם כי האש האמיתית אינה אש מתפרצת המכלה את הכלים ושופכת את השמן לחוץ ,אלא שלהבת יציבה ,זקה וברורה העולה מאליה מתוך סדר קבוע ומדויק. מכאן עולה הנהגה יסודית לכל אדם בנתיבות חייו האישיים והרוחניים :עבודת הלב האמיתית היא היכולת לשלוט בסערות הנפש ובהתרגשויות הזמניות ,ולתרגם אותן לכדי עשייה יציבה ,עקבית ותמידית .בין אם האדם נמצא בשעות של שמחה והרחבת הדעת, ובין אם הוא עובר ימים של צער ,אבלות או חוסר אונים ,עליו לדעת לשמור על קו קבוע של הנהגה ,על נאמנות לחובותיו בעולמו ,ועל קשר אמיץ ורציף עם בוראו .היכולת להמשיך ולהדליק את הנרות שבנפש בכל יום מחדש ,באותה רמת אחריות ובאותו הדיוק ,היא המביאה את האדם לידי שלמות רוחנית והיא המאפשרת לשכינה לשכון בתוך מעשי ידיו. ההרחבה המוסרית הנובעת מן היסודות הללו מעמידה בפנינו מצפן פנימי נוקב ,המכוון את האדם לבחון בציציות נפשו את המניעים האמיתיים לעשייתו ,ומזהירה אותו מפני סכנה מוסרית דקה האורבת לפתחו של כל אדם השואף למעלות רמות .לעיתים קרובות ,הרצון של האדם לשנות ,לחדש ולהטביע את חותמו הייחודי על סביבתו אינו נובע מתוך בקשת האמת הצרופה ,אלא מתוך דחף פנימי של גאוות היחיד ,המבקשת להפגין עליונות ,מקוריות ותחושת חשיבות עצמית מול פני הבריות. המצפן המוסרי של התורה מלמדנו כי הגבורה הרוחנית הגבוהה ביותר היא דווקא יכולת ההתבטלות והענווה המושלמת ,שבה האדם מניח בצד את הצורך שלו בסיפוק אנוכי וברעש חיצוני ,ומתמסר כולו למילוי החובה כפי שהיא נדרשת ממנו .שבחו של אהרון הכהן שלא שינה מציג בפנינו דגם מוסרי נשגב של אדם המקבל עליו עול מלכות שמים ביושר פנימי עמוק ,ומבין כי העשייה שלו אינה במה להאדרת שמו או לביטוי סערות רגשותיו ,אלא שליחות מקודשת שנועדה להרבות אור ושלום בעולם ,מתוך צניעות והצנע לכת. שיעור גדול זה תובע מן האדם משמעת עצמית ואיזון מוסרי בחיי החברה והמשפחה. פגישת האדם עם חבריו וקרוביו צריכה להיות מושתתת על עקביות ונאמנות ,בלא שהמצבים המשתנים של החיים ,תהפוכות הרגש או עלייתו של האדם במעלות העושר והחכמה ישנו את יחסו הישר והלבבי אל הבריות .החובה המוסרית הטבועה בנו היא להישאר מעורבים עם העם ,להשכין שלום ואהבה ,ולדעת להכיל את הדביקות והשאיפות הרוחניות הגדולות ביותר בתוך הכלים העדינים והמדויקים של בין אדם לחברו ,בלא לסטות מן הנתיב המוסרי הישר והפשוט. ומתוך כך נפיק תובנות עמוקות ובהירות לחיי היום יום ,המכוונות את דרכנו בנתיבות העשייה והאמונה .התובנה המעשית הראשונה היא שעלינו לטפח בקרבנו את מידת העקביות והנאמנות לשגרה ,ולדעת כי כוחה של ההתמדה במעשים הקטנים והיומיומיים גדול לאין ערוך מפריצות דרך חד פעמיות וסוערות .תובנה שנייה מלמדת אותנו לבקש

גם לנשמה מגיע אוכל

תמיד את טהרת הכוונה וענווה פנימית ,ולהשתחרר מן הצורך להטביע את חותמנו האישי או לחפש תשואות ,אלא לעשות את המוטל עלינו מתוך התבטלות גמורה לרצון הבורא ולטובת העניין .לבסוף ,נשכיל להבין כי האש הרוחנית וההתלהבות של הנפש אינן צריכות להוביל לידי שבירת הכלים והסביבה ,אלא חובתנו לאמן את כוחותינו ולמשול ברוחנו ,כדי שנוכל להכניס את הדביקות הגדולה ביותר אל תוך המעשים המדויקים ,המיושרים והשקטים של התורה ושל ההנהגה עם הבריות.

עיקר העניין: נמצאנו למדים מתוך עומקה של הלכה ומתוך נתיבות המחשבה של גדולי הדורות, כי תמצית שבחו של עובד השם האמיתי היא היכולת לשמור על עקביות מושלמת וטהרה פנימית בתוך עולם של שינויים ותהפוכות .כאשר עמד אהרון הכהן קדוש ה' ביום חנוכת המשכן ,בתוך הצער הנורא של מיתת בניו ומול כוונות נשגבות וטמירות שהיו בהדלקת המנורה ,לא נתן לסערות הנפש או לגדולתו הרמה לשנות מאומה מסדר העבודה הפשוט והמדויק שנצטווה מפי הגבורה .הבחירה שלא לשנות אינה עדות לקפיאה או לציות יבש ,אלא היא ביטוי לענווה עילאית המבטלת את הישות הפרטית ומציבה את רצון הבורא במרכז ,תוך חיבור מופלא בין אש קודש לוהטת לבין מעשה גשמי מדויק שאינו שופך שמן לחוץ .הנאמנות הזו לפרטים הקטנים ולשגרת המצווה יום אחר יום ,במשך ארבעים שנה ובאותה התלהבות של הפעם הראשונה ,היא המציבה לדורות את המצפן המוסרי והמחשבתי של האדם ,ומלמדת כי השכינה שורה דווקא במקום שבו האדם הופך את עצמו לצינור נקי לרצון העליון, ומשמר את אורה הבהיר של שלהבת הנשמה בתוך גדרי התורה ,מתוך שלמות המעשה ,מתוך הרחבת הדעת ומתוך התעלות פנימית ופיוטית המאחדת את הגשם והרוח יחד לעשות נחת רוח ליוצרנו.

שאלות קשורות מן הסדרה

האם אדם צריך להכין את הפתילות בעצמו, או שיכול לקנות פתילות מהודרות מוכנות?

מה היה השבח של אהרן הכהן שלא שינה ממה שהקב''ה ציווה אותו והרי כל אחד יעשה כן?

האם גילחו הלויים את הפאות?

האם יש חיוב לכבד לוי קודם לישראל מכיוון שהוא מקודש יותר? הוכח מפרשת השבוע!