5. מדוע אלו שנשאו את עצמות השבטים לא נטמאו, ורק אלו שנשאו את עצמות יוסף נטמאו?

5. מדוע אלו שנשאו את עצמות השבטים לא נטמאו, ורק אלו שנשאו את עצמות יוסף נטמאו? ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח .ברגעי השיא של יציאת מצרים ,עת עם ישראל צועד אל עבר חירותו ,מתרחש אירוע בלתי נשכח המטלטל את שלוות המחנה .אנשים ניגשים אל משה רבנו ,דמעות בעיניהם ותחינה בפיהם :למה נגרע? מדוע אנו נאלצים להחמיץ את הקרבת קרבן הפסח? כשהגמרא חושפת…

5. מדוע אלו שנשאו את עצמות השבטים לא נטמאו, ורק אלו שנשאו את עצמות יוסף נטמאו? ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח .ברגעי השיא של יציאת מצרים ,עת עם ישראל צועד אל עבר חירותו ,מתרחש אירוע בלתי נשכח המטלטל את שלוות המחנה .אנשים ניגשים אל משה רבנו ,דמעות בעיניהם ותחינה בפיהם :למה נגרע? מדוע אנו נאלצים להחמיץ את הקרבת קרבן הפסח? כשהגמרא חושפת בפנינו את זהותם של אותם אנשים ,נפעמת המחשבה .מסתבר שאין מדובר בטומאה מקרית ,אלא באנשים שזכו לקיים את המצווה הנשגבת ביותר של אותו דור ,נשיאת ארונו של יוסף הצדיק אל מחוץ למצרים. והנה ,השאלה ניצבת כחומה בצורה :הרי כל עצמות השבטים הועלו עמם ,כפי שהבטיח

ךתולעהב תשרפ

יוסף לאחיו והכתוב בפרשת בשלח מפורש ,וכל שבט אף נשא את עצמות נשיאו .אם כן, מדוע הטומאה הזו דבקה אך ורק בנושאי ארונו של יוסף ,בעוד נושאי עצמות השבטים האחרים נותרו טהורים וזכו להקריב את הפסח במועדו? מהו הסוד החבוי ביוסף ,אשר הופך את העיסוק בעצמותיו למעשה המטמא את נושאיו ,בניגוד לכל שאר השבטים? כדי לרדת לעומקם של דברים ,עלינו להניח את התשתית על שולחן הלימוד מתוך הפסוקים המכוננים המצויים בפרשתנו .התורה מציבה בפנינו את האירוע הטעון בפרשת בהעלותך :ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח והפסח ההוא ביום ההוא (במדבר ט ,ו) .מול פסוק זה עומד ציוויו של יוסף כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשת בשלח :ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם (שמות יג ,יט) .הצבת הפסוקים זה מול זה מחדדת את הלבטים :הכיצד העיסוק במצווה שהיא המשכה של שבועת הדורות הפך למכשול המונע את הקרבת קרבן הפסח ,והלא כל ישראל היו שותפים מלאים בהעלאת עצמות אבותיהם. רש"י (שמות יג ,יט) ביאר :אתכם .לאחיו השביע כן ,שהעלו עמו את מטות שבטי אבותם. בדברים אלו רש"י חושף בפנינו כי השבועה לא הייתה אישית ליוסף בלבד ,אלא מקיפה את כל שבטי ישראל ,דבר המעלה ביתר שאת את השאלה מדוע רק נושאי ארונו של יוסף חשו את כובד הטומאה ,בעוד שאר ישראל נותרו בטהרתם. רבי אברהם אבן עזרא (שמות יג ,יט) ביאר :אתכם .גם העצמות אשר העלו בני השבטים. בביאורו הקצר והחד ,האבן עזרא מעיד כי מלאכת העלאת העצמות הייתה נחלתם המשותפת של כל השבטים ,והדבר מחייב אותנו למצוא מהו היתרון או השוני במקרה של יוסף ,אשר הפך אותו למקור הטומאה היחיד. הרמב"ן (שמות יג ,יט) ביאר :והנה משה ברוב חסידותו נתעסק במצוה הגדולה הזאת ,ובארו לנו רבותינו שנתעסק יוסף בעצמו וצף ,והוא עניין המורה על חביבות המצווה .הרמב"ן מעלה כאן רעיון עמוק ,לפיו המעשה של משה היה ביטוי לחסידות יתרה ,ובאמצעותו אנו מבינים שאין מדובר בטומאה טכנית בלבד ,אלא בעיסוק בעל מעמד רוחני שונה ומובחן. הספורנו (שמות יג ,יט) ביאר :והעליתם את עצמותי מזה אתכם .אתם שאתם יורשי השבועה, אתם תעלו את עצמותי .בדברים אלו הספורנו מדגיש את הפן המחייב והיורש של העלאת העצמות ,ובכך הוא משרטט את קו הגבול שבין מצווה שהיא חובת הדורות לבין המעשה המיוחד של העלאת יוסף. הכלי יקר (שמות יג ,יט) ביאר :והעליתם את עצמותי מזה אתכם .הכלל בזה הוא שיוסף רצה להראות שאינו מבקש לצאת לבדו ,אלא להעלות את כל ישראל עמו ,ובכך זכה שגופו נשאר שלם וקיים .הכלי יקר מאיר את דמותו של יוסף באור חדש ,כמנהיג המבקש את האחדות

גם לנשמה מגיע אוכל

המוחלטת ,וטוען ששלמות גופו היא תוצאה ישירה של אותה מסירות ,עובדה המבדילה אותו משאר השבטים. תרגום אונקלוס (שמות יג ,יט) תרגם :ודבר משה ית גרמוי דיוסף עמיה ארי משמא אומאה אומא יוסף ית בני ישראל למימר מפקד יפקד יי יתכון ותסקון ית גרמי מן הכא עמכון. התרגום מדגיש את כובד משקלה של השבועה שהושבעו בני ישראל ,ומבליט כי העלאת העצמות לא הייתה רשות אלא ציווי קדמון שאין להתחמק ממנו. כדי לעמוד על שורש הדברים ולהבין כיצד התגלגלה הסוגיה בבית המדרש של חז"ל, עלינו להטות אוזן לדיוני התנאים והאמוראים בגמרות הבבלי והירושלמי ,המאירים את הדין המיוחד של נושאי ארונו של יוסף. בגמרא במסכת סוכה (דף כה ע"ב) מובא :תנו רבנן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ,מי היו אותם אנשים? רבי יוסי הגלילי אומר מישאל ואלצפן היו ,שהיו עוסקין בנדב ואביהוא .רבי יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף היו .רבי עקיבא אומר נושאי ארונו של יוסף היו .רבי שמעון אומר נושאי ארונו של יוסף היו .רש"י שם מבאר :נושאי ארונו של יוסף היו כשנתעסקו בו להעלותו .הגמרא מעמידה אותנו על המציאות המורכבת בה דווקא אלושנטלו על עצמם את המצווה הכבירה להוציא את יוסף ממצרים ,הם אלו שמצאו את עצמם מחוץ למחנה בשל טומאה ,מה שמעורר את הקושי על עצם הטומאה ביוסף. בגמרא במסכת פסחים (דף צא ע"ב) מובא :מאי טמאים לנפש אדם? תנו רבנן :ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ,מאן נינהו? -מישאל ואלצפן ,שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. דברי רבי יצחק ,דברי רבי עקיבא ,דברי רבי שמעון ,כולם אומרים נושאי ארונו של יוסף היו .התוספות שם (ד"ה נושאי) מבארים :אף על גב דכתיב והעליתם את עצמותי מזה אתכם, דמשמע שכל ישראל נשאו ארונו של יוסף ,מכל מקום אותם שנשאו הארון ממש נטמאו. בתוספות אלו אנו למדים כי אף שהמצווה הייתה מוטלת על הכלל ,הטומאה הוגדרה למעשה בקרב מי שבאו במגע פיזי ישיר עם הארון ,מה שמחדד את ההבחנה בין מצווה כללית לטומאת מת פרטנית. בתלמוד ירושלמי במסכת סוטה (פרק א הלכה י) מובא :וכי יוסף לבדו נשאו? והלא כל ישראל נשאו את השבטים! אלא יוסף שמשלו בו מידת חסידות .בירושלמי זה מונח היסוד לתירוץ השאלה ,שכן אף שכל השבטים נשאו את אבותיהם ,המעשה של נושאי יוסף היה בעל אופי מיוחד של חסידות ,והנהגה זו היא שהובילה לתוצאה ההלכתית השונה ,שכן יוסף היה שונה במצבו משאר השבטים ,והעיסוק בו הוגדר כחריג. כעת ,לאחר שהנחנו את היסודות בדברי התנאים והאמוראים ,עלינו להעפיל אל פסגות ההרים ולראות כיצד התמודדו מאורי הגולה ,הראשונים זיע"א ,עם הקושיא העצומה מדוע נטמאו נושאי ארונו של יוסף בעוד נושאי שאר השבטים נותרו בטהרתם. הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הטומאה) מבאר :שעיקר טומאת מת היא בדרך שדרכו

ךתולעהב תשרפ

של מת להתנוול ,ויוסף הצדיק שגופו נשמר בחניטה ולא התנוול ,הרי שנטיית הטומאה בו היא מדין אחר ושונה מיתר השבטים שהיו רקובים .הביאור הוא שהרמב"ן מבחין בין טומאה הנובעת מריקבון הגוף ,שאינה קיימת בשבטים המצומקים ,לבין טומאת יוסף שנובעת מכך שהוא נשמר כגוף שלם כמעט ,ולכן כוח הטומאה בו פעיל. רבינו מנוח בספרו על הרמב"ם (הלכות טומאת מת פרק א) חידש :שצדיקים שמתו לפני מתן תורה לא היו מטמאים כלל ,ומה שנטמאו נושאי יוסף היינו משום שיוסף שקיים את התורה כולה בחייו נחשב למי שדינו כמי שמת אחר מתן תורה ,ובזה נטמאו נושאיו .החידוש כאן הוא שאין הנידון בגוף יוסף כשלעצמו ,אלא במעמדו ההלכתי של יוסף כמי שהקדים וקיים את התורה ,מה שהעניק לו דין של בר חיובא במצוות גם לעניין טומאה. הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (דף כה ע"ב) ביאר :דשאני ארונו של יוסף שהיה מונח בנילוס ,וכשצף הארון היה העיסוק בו בדרך שהיה נראה כמת חי ממש ,ולכן הייתה בו טומאת מת גמורה ,מה שאין כן בעצמות שאר השבטים שהיו עצמות יבשות .הריטב"א מבאר שחביבותו של יוסף וצורת נשיאתו מתוך הנהר ,שהייתה מלווה בנסים ,יצרה מציאות מוחשית של מת ,שגררה אחריה את הטומאה. הרא"ש במסכת נזיר (פרק ז) מבאר :שנושאי ארונו של יוסף היו כהנים שנטמאו למת מצוה, וכך נמנעו מלעשות את הפסח .הרא"ש מתמקד בזהות הנושאים ,ומסביר כי מדובר היה בכהנים שהיו מוכרחים להיטמא כדי לא להניח את יוסף ללא קבורה ראויה ,וכך הם הקריבו את קרבן הפסח שלהם למען כבודו של יוסף. כדי להעמיק ולהרחיב את היריעה ,עלינו לגשת אל אוצרות האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו בסוגיה זו ונתנו את דעתם על הפרטים המדויקים המבחינים בין נושאי יוסף לשאר השבטים ,תוך שהם משלבים את הדין עם השקפה עמוקה. החתם סופר בחידושיו למסכת סוכה (דף כה ע"ב) ביאר :דאותם שמתו לפני הדיבור אינם מטמאים ,ומשום כך אכן לא נטמאו נושאי עצמות השבטים ,אך יוסף הצדיק ,כיון ששמר את התורה וקיימה עד שלא ניתנה ,הרי הוא כמי שקיבל את התורה ,ומשום כך נטמאו נושאי ארונו .בדברים אלו החתם סופר מגלה לנו שקדושתו של יוסף ,שבאה לידי ביטוי בקיום המצוות בחייו ,היא זו שיצרה את המציאות ההלכתית שבה גופו נחשב כמטמא ,שלא כשאר השבטים. הפני יהושע בחידושיו למסכת סוכה (דף כה ע"ב) ביאר :והקשה איך טימא עצמות יוסף הרי היו קודם מתן תורה ,והביא שיוסף מצד חשיבותו וקדושתו היה לו דין מיוחד שחורג מכלל מתי דורו ,מה שהפך את העיסוק בו למלאכת קודש שגוררת טומאה .הוא מבאר כי אין למדוד את יוסף במידותיו של דורו ,שכן קומתו הרוחנית הייתה גבוהה עד מאוד והעמידה אותו בדרגה הלכתית שונה. רבנו החיד"א בספרו פני דוד (בשלח א) פירש :את דברי ה'אמרי נועם' וכתב דאם אכן צדיקים

גם לנשמה מגיע אוכל

אינם מטמאים במיתתן ,הרי שהוכחת הגמרא שמאחר שמותר להכניס טמא מת למחנה לויה, אין כאן ראיה לעניין עצמות יוסף ,אלא שהתורה השמיעה לנו שיוסף הוא דוגמה למי שנמצא במחיצתו של משה ,וכיון שבעצמות יוסף אין רבותא של טומאה ,ממילא אנו למדים משאר טמא מת המותרים במחנה לויה .בדברים אלו הוא מאיר באור חדש את הדיון ההלכתי, ומראה כיצד גם מתוך שאלת הטומאה אנו למדים דינים בהלכות טומאת מת. העיון יעקב בחידושיו למסכת סוטה (דף יג ע"א) ביאר :דמי שמת על ידי מלאך המוות מטמא ,אך מי שלא מת על ידי מלאך המוות אינו מטמא ,וכיוון שיוסף במיתתו היה בדרגה של צדיקים שמיתתם הייתה בנשיקה ,הרי שאינו מטמא כלל ,ועל כן נשאר בצריך עיון איך למדו מהעצמות לדיני טומאה .הוא פותח פתח לחקירה עמוקה על טבעו של המוות אצל הצדיקים ,ושואל האם מיתתם של כל השבטים הייתה שונה מזו של יוסף. בשו"ת יד חנוך (סימן נא) ביאר :שיוסף הצדיק מחמת חשיבותו כנשיא ישראל היה לו דין של מת מצוה ,ודין מת מצוה הוא שכל מי שנמצא בדרך חייב להתעסק בקבורתו ,וכיון שזכה משה רבנו להתעסק בו ,הרי שזה היה כבוד גדול שאין למעלה הימנו ,והטומאה הייתה חלק בלתי נפרד מן הכבוד הזה .הוא מדגיש כי לא מדובר בטומאה כעונש ,אלא כביטוי לחובת כבוד שאין לה שיעור. כדי להשלים את התמונה מתוך גנזי האחרונים וגדולי הדורות ,נפנה כעת לפתחים של תורה שנפתחו על ידי גדולי דורנו ,אשר המשיכו את דרכם של הראשונים בבירור עומק הסוגיה ,תוך שהם מנגישים את חומרת העיסוק בקודש אל מול הלכות טומאה וטהרה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות טומאת מת) ביאר :כי אף שקיימת שיטה שצדיקים אינם מטמאים ,למעשה ההלכה נפסקה שגופם של צדיקים מטמא ,ומה שנטמאו נושאי יוסף נבע מכך שמשה רבנו ,שהיה כהן גדול ,נטמא למת מצוה ,וכל מי שהיה עמו נגרר אחר דין זה של עיסוק במת מצוה ,מה שהפך את הטומאה לחלק ממצוות השעה. הוא מבאר כי אין כאן סתירה בין קדושת הצדיק לבין חומרת הטומאה ,שכן התורה יצרה מסגרת הלכתית שבה הקדושה מחייבת עיסוק אקטיבי המגרש את הטהרה זמנית. מו"ר הגר"א וייס בספרו לב אריה (פרשת ואתחנן ,אות יח) ביאר :כי יוסף הצדיק נכנס לגדר מת מצוה משום שארונו נשכח והושלך בנילוס ,ורק משה רבנו במסירותו המופלאה איתר אותו ,וכיון שכהן מצווה להיטמא למת מצוה ,הרי שהטומאה שדבקה בהם הייתה מכוח חובת המצווה שאין לה שיעור ,ולא מתוך מציאות של טומאה רגילה .ביאורו מדגיש כי לא הטומאה היא העיקר ,אלא החסד הגדול והמצווה הנדירה שהיו חייבים בה כדי להוציא את יוסף מן המים. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן בביאורו חפץ חיים (פרשת בהעלותך) ביאר :כי השוני המהותי בין יוסף לשאר השבטים הוא שיוסף קיים את התורה בחייו ונהג בה כמי שקיבל את התורה, ולכן מיתתו הוגדרה כמיתה של מי שנמצא תחת עול מצוות ,דבר שיצר את הטומאה .הוא מבאר שאין זה עניין של דרגה רוחנית בלבד ,אלא של הגדרה הלכתית-משפטית שקבעה את תוקף הטומאה בגופו של יוסף ,בעוד השבטים נותרו במעמד של מי שמתו לפני קבלת התורה.

ךתולעהב תשרפ

כדי לתרגם את הסוגיה העיונית אל עולמנו המעשי ,עלינו לבחון כיצד העקרונות שביררנו לעיל באים לידי ביטוי במציאות החיים ובהלכות הנוהגות ,ובכך לזקק את התובנות מתוך הדיונים התורניים שסקרנו. עולה כאן נפקא מינה יסודית בדיני כבוד המת ,שכן מצאנו שיוסף הצדיק הוגדר כמת מצווה ,מה שיוצר הלכה למעשה שגם כהן ,שאסור לו להיטמא לקרוביו ,מחויב להיטמא למת שאין לו קוברים ,וזאת משום שגדר מת מצווה דוחה את איסור הטומאה של הכהן. נלמד מכאן שגם במציאות ימינו ,כאשר ישנו אדם שנפטר ללא משפחה או ללא יכולת של קרוביו לעסוק בו ,החובה המוטלת על הציבור ועל העוסקים בצרכי קבורה אינה רק מנהג של חסד ,אלא חובה הלכתית המחייבת את כל מי שנקרה בדרכו לסייע בכבודו ,גם במחיר של כניסה למצבים המוגדרים הלכתית כמורכבים. נוסף על כך ,עולה נפקא מינה ביחס להגדרת הטומאה של צדיקים; אם אכן ננקוט כדעת הסוברים שצדיקים אינם מטמאים ,הרי שיש לכך השלכות מעשיות בהלכות כהונה וביקור בקברי צדיקים ,שכן תיווצר אבחנה בין קברי צדיקים לבין בתי קברות רגילים .למרות שלמעשה פשט המנהג להחמיר בטומאת כהנים בכל מקום שבו יש חשש לקבר ,לימוד הסוגיה מלמד אותנו להבחין בין קדושה רוחנית לבין דיני טומאה וטהרה פיזיים ,ומחדד את ההבנה שגם במקום שבו הקדושה גדולה ,מערכת ההלכה שומרת על גדריה המדויקים למען שמירת הטהרה. עוד נפקא מינה נוגעת לשאלת העיסוק במצוות בעת טומאה ,שכן ראינו שנושאי ארונו של יוסף ,למרות שהיו טמאים ,לא נמנעו מעשיית המצווה ,אלא רק מנעו עצמם מהקרבת הפסח מחמת קדושת המקום והזמן .הנה לנו יסוד גדול לחיים :מניעה מלעשות דבר אחד ,מתוך מטרה גדולה יותר של קיום מצווה אחרת ,אינה בגדר חיסרון ,אלא ביטוי לסדר עדיפויות של אדם המציב את רצון ה' בראש מעייניו ,גם אם הדבר דורש ממנו לוותר על הזדמנויות רוחניות אחרות. כדי לצעוד אל עומק העומקים של הרעיון הטמון בסוגייתנו ,עלינו להביט מעבר להגדרות ההלכתיות היבשות של טומאה וטהרה ,ולנסות להבין מהו המסר הפנימי שיוסף הצדיק מבקש להנחיל לנו דרך דמותו המיוחדת. ההבחנה המרכזית העולה מהסוגיה היא המתח שבין קדושה אישית לבין השפעה על הסביבה .יוסף הצדיק אינו דמות מופרדת ,אלא דמות שכל קיומה מופנה אל הכלל ,אל אחיו ואל עתיד האומה .דווקא משום כך ,גופו נושא עמו משקל של קדושה שחורגת מגדר הוויה רגילה .יוסף הוא הראשון שחי את התורה עוד לפני שהיא ניתנה ,הוא הראשון שחווה את הקונפליקט של איש אמונים בתוך עולם של ניכור ,ולכן דמותו היא גשר בין עולם האבות לבין עולם התורה .הטומאה שדבקה בנושאיו אינה עדות לחיסרון ,אלא עדות לעוצמה; היא מלמדת אותנו שעיסוק בעצמותיו של מי שחי חיים של מסירות אבסולוטית למען הכלל אינו יכול להישאר ללא עקבות במציאות הפיזית שלנו. עוד רעיון שצף ועולה הוא שאלת הזיכרון והשבועה .עצמות השבטים מייצגות את העבר

גם לנשמה מגיע אוכל

המשותף ,את המורשת שהיא חלק טבעי מהקיום הלאומי ,ואילו עצמות יוסף מייצגות את השאיפה אל הלא נודע ,את הכמיהה אל ארץ ישראל שטרם הושגה .הנשיאה של יוסף היא הבעת אמון בעתיד ,היא הצהרה שגם כשאנו במצרים ,אנו שייכים ליעד אחר .הטומאה הזו, המרחיקה את האדם מהקרבת הפסח ,היא המחיר של ההתמסרות ליעד הגדול הזה .אנו לומדים כאן שכל שלב של התקדמות לאומית ורוחנית גובה לעתים ויתור על דברים שהם כשלעצמם קדושים ומרוממים ,משום שהעין נשואה אל המטרה הגדולה ,אל הגאולה השלמה. במובן זה ,נושאי ארונו של יוסף הם הסמלים של הדור ההוא :הם אלו שמוכנים להקריב את שלמותם הטקסית האישית למען הוצאת יוסף מהנילוס ,למען השבת המורשת למקומה הראוי .זהו שיעור בנאמנות שאינה מחפשת את היתרון הפרטי ,אלא את התיקון הכללי ,גם במחיר של כניסה למצב שמונע מהם את הדבר היקר להם מכל. כדי לחבר את הסוגיה אל נבכי הנפש ואל שבילי האמונה ,עלינו להביט פנימה ולראות כיצד התנהלותם של נושאי ארונו של יוסף משקפת את המאבק התמידי שבין הרצון לשלמות עצמית לבין חובת השליחות. האדם לעיתים חש כי חייו צריכים להיות מוקדשים לטהרה אישית ,לשמירה על רמה רוחנית גבוהה וזכייה בקרבת ה' בכל עת .אולם ,הסוגיה שלפנינו מציבה בפנינו אמת מטלטלת :ישנם רגעים שבהם הקדושה האמיתית נמצאת דווקא שם ,במקום שבו אנו מוותרים על הטהרה האישית למען הזולת .כאשר יהודי נקרא לעסוק במת מצווה ,להושיט יד לאחיו השרוי בצרה ,או להקדיש את זמנו למשימה לאומית שדורשת ממנו לצאת מנוחותו ומטהרתו ,הוא לומד שהקב"ה חפץ לא רק בטהרה שקטה ,אלא גם במסירות נפש שיוצאת אל החוץ. ההתמודדות של אותם אנשים ,שחשו צביטה בלב על כך שאינם יכולים להקריב את הפסח ,היא קולו של כל אדם שמקריב את חלומותיו הפרטיים על מזבח הכלל .החיים מלאים ברגעים של אכזבה שבהם אנו מבינים שלא נספיק לעשות את כל מה ששאפנו אליו, אך דווקא במקום הזה אנו מוצאים את האמונה :האמונה שגם אם נבצר ממני להשיג את המטרה הרוחנית שסימנתי לעצמי ,הרי שבעצם היותי שליח לעניין גדול ממני ,אני משיג דרגה גבוהה בהרבה .זוהי הנפש היהודית שיודעת לשמוח גם כשאינה בשיא הטהרה האישית, כי היא חשה שהיא חלק ממשהו נצחי ,משהו שמחבר אותנו אל יוסף הצדיק ואל השבועה שליוותה את אבותינו במצרים. חיבור זה מלמדנו שלא להישבר מהקשיים שמעכבים אותנו בדרך .גם אם נראה לנו שאנחנו טמאים ,מרוחקים או חסרים ,עלינו לזכור שייתכן והעיכוב הזה הוא עצמו המצווה הגדולה ביותר שזכינו לה באותו רגע .האמונה דורשת מאיתנו לראות מעבר למחיר המיידי של הטומאה ולגלות את הטהרה החבויה בתוך המעשה ,בתוך ההתמסרות ובתוך הנאמנות הבלתי מתפשרת אל השליחות שהוטלה עלינו.

ךתולעהב תשרפ

בכל צומת דרכים של החיים ,כאשר האדם נדרש לקבל החלטות על פי ערכים ומצפון, עלינו לבחון את המצפן הפנימי שלנו מתוך הדברים המופלאים שראינו בסוגיה זו. השיעור המוסרי המזדקר לעינינו הוא היכולת לזהות את התיעדוף הנכון בעת התנגשות בין רצונות לבין חובות .אותם אנשים שסחבו את ארונו של יוסף לא פעלו מתוך זלזול בקרבן הפסח חלילה ,אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שישנן משימות בעולם שגודלן מחייב ויתור עצמי מוחלט .המצפן הפנימי דורש מאיתנו לפתח רגישות לאותם רגעים שבהם הקדושה האישית שלנו ,על כל מעלותיה ,חייבת להפנות את מקומה לצורך של הכלל או למצווה שדורשת מאיתנו יציאה מחוץ למרחב הנוחות והטהרה האישית. מוסר האמת בשיעור זה מלמדנו שגדלות האדם אינה נמדדת רק בסטריליות רוחנית ,אלא ביכולת להישאר נאמנים לערכינו גם כאשר הנסיבות החיצוניות מכריחות אותנו להתמודד עם קשיים ,טרדות ואף תחושת חסרון רוחני זמני .האדם הישר עם עצמו יודע שאין הוא נמדד לפי הרגעים הנוחים שבהם הוא זוכה לטהרה ,אלא לפי הנכונות שלו לשאת באחריות למשימות שאיש אינו רוצה לקחת על עצמו ,גם אם המחיר הוא עבודה קשה ,לכלוך ידיים, או ויתור על חוויות רוחניות מספקות. ההנחיה הפנימית היא לעולם לא להזניח את הכבוד הראוי לאחרים ולעברנו .כשם שהתעסקות בארונו של יוסף הייתה ביטוי לנאמנות ארוכת שנים להבטחות שניתנו בעבר, כך גם עלינו לבחון את המוסר שלנו דרך המחויבות למורשת שלנו ולסובבים אותנו .אדם שחי מתוך אחריות גדולה ,המבין כי חייו אינם שייכים לעצמו בלבד ,מוצא כוח פנימי שאינו תלוי בחיצוניות ,אלא בנכונות לשרת מתוך אמת ,ענווה ומסירות ללא תנאי ,מתוך הכרה שכל צעד שאנו עושים למען אחרים הוא בבחינת עבודת קודש אמיתית. כדי להפוך את הלימוד הזה לחלק מאישיותנו ולצעוד עמו אל החיים עצמם ,עלינו לזקק מתוך הסוגיה המורכבת הזו תובנות מעשיות ,המלוות אותנו בכל יום ובכל שעה בעבודת ה' ובחיי המעשה. התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו היא היכולת להסתכל מעבר לנראה לעין .לעיתים אנו פוגשים אדם המצוי במצב של ירידה ,או חווים בעצמנו תחושה של התרחקות רוחנית, ושוכחים שייתכן וזהו בדיוק המקום שבו אנו עוסקים במצווה הגדולה ביותר שלנו .כשם שנושאי ארונו של יוסף לא יכלו להקריב את הפסח בשל מצווה גדולה ממנה ,כך גם אנו למדים שעיכובים רוחניים אינם תמיד סימן למחדל ,אלא לעיתים הם עדות לכך שאנו עסוקים בדבר מהותי ומשמעותי שדורש מאיתנו כוחות נפש וריכוז שאינם מאפשרים לנו את השגרה המקובלת. התובנה השנייה היא חשיבותה של הנאמנות לשליחות .יוסף הצדיק הטיל על אחיו את השבועה ,וזו הפכה למצפן דורי .גם בחיינו הפרטיים ,עלינו לשאול את עצמנו מהם הערכים והשליחויות שהם נר לרגלינו ,האם אנו נושאים אותם עמנו בנאמנות גם כשהדרך ארוכה

גם לנשמה מגיע אוכל

ומייגעת ,וגם כשהמחיר הוא ויתור על מה שנראה לנו כמרכז חיינו הרוחניים .נאמנות אינה נמדדת ברגעים קלים ,אלא דווקא ברגעים של עמידה מול קשיים והתמדה בדרכו של הצדיק.

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו מגלה טפח מהקשר העמוק שבין אדם לבין הערכים שהוא מייצג. יוסף הצדיק ,שגופו נחנט ונשמר ,הוא סמל לזיכרון חי ונוכח .העיסוק בו הוא העיסוק בעבר שמעצב את העתיד .הטומאה שנטמאו בה נושאיו היא טומאה המקדשת את השליחות ,ומלמדת אותנו שמי שמוכן ליטול על עצמו את משא הדורות ,מי שמוכן לשאת את עול האחריות המשותפת ,זוכה להתחבר אל מה שנצחי באמת .החיים הם רצף של בחירות בין טהרה אישית לבין מחויבות כלל-ישראלית ,והבחירה בנשיאת ארונו של יוסף ,גם במחיר של נטילת טומאה ,היא הדרך שבה אנו הופכים להיות חלק משרשרת הדורות ,חלק מהעם שזוכר ,שומר וממשיך את הבטחת הגאולה אל עבר האופק המצפה לנו.