7. מדוע משה רבינו לא אמר לטמאים ששאלו למה נגרע שהם טמאים לנפש?

7. מדוע משה רבינו לא אמר לטמאים ששאלו למה נגרע שהם טמאים לנפש? שאלה זו פותחת צוהר אל לב ליבו של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים .נדמיין את הסיטואציה :העם מתכונן לחג הפסח ,והנה ניגשים אנשים – טמאים לנפש ,כאלו שנטלו על עצמם את משא הקודש של נשיאת ארון יוסף או עיסוק במת מצווה – וזועקים אל משה ואהרן :למה נגרע? הרי המציאות ההלכתית ברורה ,הטמא אינו מקריב! ובכל זאת…

7. מדוע משה רבינו לא אמר לטמאים ששאלו למה נגרע שהם טמאים לנפש? שאלה זו פותחת צוהר אל לב ליבו של הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים .נדמיין את הסיטואציה :העם מתכונן לחג הפסח ,והנה ניגשים אנשים – טמאים לנפש ,כאלו שנטלו על עצמם את משא הקודש של נשיאת ארון יוסף או עיסוק במת מצווה – וזועקים אל משה ואהרן :למה נגרע? הרי המציאות ההלכתית ברורה ,הטמא אינו מקריב! ובכל זאת ,הקדוש ברוך הוא לא רק מקבל את טענתם ,אלא בורא עבורם מציאות הלכתית חדשה ,מצווה שלא הייתה קיימת קודם לכן – פסח שני .משה רבנו ,מנהיג הדור ,לא דוחה אותם באמירה טכנית של 'אתם טמאים' ,אלא עוצר את הזמן :עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם .מה טמון בצעקה הזו שמרעידה את השמיים? מה גורם למשה רבנו להבין שדווקא כאן נדרשת התגלות חדשה, ולא רק החלת הדין הקיים? הנה אנו ניגשים אל הפסוקים המזמינים אותנו למסע של בירור עומק :ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן

גם לנשמה מגיע אוכל

ביום ההוא (במדבר ט ,ו) .מתוך המפגש הזה ,שבו נפרצים גבולות הדין הרגיל אל עבר מחוזות החסד והתיקון ,אנו נחשפים למפרשי התורה המבארים כיצד נולדה השאלה הזו מתוך עומק הנשמה. רש"י (שם ,ז) מבאר את מהות הגישה שלהם :אמרו לו טמאים היינו למת מצווה שמוטלת עלינו עלינו מצוותה ,ולפיכך נטמאנו .רש"י חושף כאן כי שאלתם לא הייתה כפירה בדין או חוסר ידיעה ,אלא זעקה של מי שמרגיש שהמצווה שבה עסק – מצוות כבוד המת – אינה אמורה להרחיק אותו מהמצווה הגדולה של הפסח .הוא מלמדנו כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את אותם אנשים בפרשה זו ,ולכן גלגל את הדברים כך שהם יפנו בתביעה אל משה. האור החיים הקדוש (שם ,ז) מבאר את גודל הערגה :למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו .הוא מבאר כי בני ישראל לא הסתפקו רק בקיום המצווה ,אלא היו חדורים בגעגועים עזים לקרבת השם .הם ידעו שהם טמאים ,אך לא היו מוכנים להשלים עם המציאות שבה הם מנועים מלהקריב את קרבן ה' .הוא מרחיב כי זעקתם הייתה תביעה אמונית :אנו רוצים את המלך ,ואיך נוכל להישאר בחוץ? הספורנו (שם ,ז) מבאר את נקודת המבט של משה ואהרן :משה רבנו ,בחוכמתו העצומה, הבין כי השאלה כאן אינה שאלה הלכתית יבשה של טמא וטהור ,אלא שאלה של רצון .הוא הורה להם עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם ,ובכך לימד אותנו כי תפקידו של המנהיג הוא להקשיב לזעקה שבוקעת מן הלב ,ולדעת להפנות אותה אל הקדוש ברוך הוא כדי לקבל תשובה שמתקנת את המציאות. האבן עזרא (שם ,ז) מבאר את שורש התביעה :שהיו רוצים להקריב את קרבן הפסח במועדו, כי זה היה הציווי המרכזי שקיבלו .הוא מבאר כי הטמאים היו מודעים לדין ,אך הם האמינו כי רצונם העז והעיסוק במצווה האחרת – שהייתה כבוד מת מצווה – צריכים להעניק להם מעמד מיוחד .האבן עזרא רואה בזה עדות לכך שגם במצב של טומאה ,האדם נשאר מחובר לרצונו לעבוד את השם. רבנו בחיי (שם ,ז) מבאר את עומק השיתוף :כי פסח הוא קרבן של כלל ישראל ,והטמאים הרגישו שהם חלק מהכלל ולא יכלו לסבול את המחשבה שהם נגרעים מהשתתפות בקרבן המאחד .הוא מדגיש כי התביעה למה נגרע נבעה מהבנתם שהם שייכים לעם ישראל ,ולכן אין שום סיבה שבעולם שתמנע מהם את הזכות להיות חלק מהקודש. הננו צוללים אל מעמקי התלמוד הבבלי ,אל המקום שבו מילים בודדות הופכות לדרמה רוחנית רחבת היקף ,שבה משה רבנו ,מנהיג הדור ,ניצב מול תביעתם של הטמאים. במסכת סוכה (דף כה ע"א) נפתח הדיון באותם אנשים :מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא; רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים להיטהר ...למת מצווה היו טמאים .הגמרא כאן אינה רק מבררת עובדות היסטוריות ,אלא משרטטת את גובה המחיר שאותם אנשים שילמו. הם לא היו אנשים שזלזלו בטהרה ,אלא אנשים שנטמאו מתוך דבקות במצווה אחרת .הגמרא

ךתולעהב תשרפ

מלמדת אותנו כי משה רבנו הבין מיד את עומק השאלה :האם המצווה העכשווית היא חומת מגן מפני הפסד מצווה אחרת ,או שמא היא יוצרת חיסרון שדורש השלמה? במסכת פסחים (דף צג ע"ב) מרחיבה הגמרא את הדיון על המושג 'למה נגרע' .התלמוד מציין כי השאלה שלהם לא הייתה טכנית ,אלא מהותית :האם ייתכן שסדר העולם ,כפי שבורא עולם ברא אותו ,יגרום ליהודי להימנע מקרבת השם? הגמרא שם מדגישה כי בני ישראל באו בטענה של 'למה נגרע' מתוך תחושת שייכות ,ולא מתוך תחושת 'מגיע לי' .הם חשו שקרבן הפסח הוא החיבור שלהם אל הקדוש ברוך הוא ,ומחשבת ההיפרדות מהקודש הייתה בלתי נסבלת עבורם. במסכת סנהדרין (דף עב ע"א) מביאה הגמרא גישה משלימה :חכמים למדו מהטמאים שאין דבר העומד בפני הרצון והתביעה לתיקון .הגמרא מתארת כיצד התביעה שלהם עוררה למעלה רצון חדש .זהו רגע נדיר בתלמוד ,שבו הקדוש ברוך הוא ,כביכול ,משנה את סדרי העולם בעקבות תביעה שעלתה מלמטה .התלמוד מבאר כי כוחם של הטמאים היה בכך שהם לא השלימו עם המציאות הטכנית ,אלא הבינו כי בתורה תמיד יש מקום לתשובה ולתיקון. במסכת ברכות (דף יד ע"א) אנו מוצאים את ההדהוד לדיאלוג הזה בהקשרים אחרים :חכמים דנים שם על הדינמיקה שבין עוסק במצווה לבין החמצת מצווה אחרת .התלמוד שם מבאר כי משה רבנו ,כששמע את טענתם ,לא רק הקשיב להם ,אלא הפך להיות הפה שלהם לפני הקדוש ברוך הוא .זהו הלימוד הגדול :משה רבנו לא דחה אותם ,כי הוא זיהה בצעקתם את קולו של עם ישראל השואף לקרבת ה' ,והוא ידע ששאלה כזו חייבת למצוא את פתרונה ברוח הקודש. הננו ניצבים בפתח שערי הראשונים ,אל מול גדולי עולם המנתחים את מהות טענת הטמאים ואת גבורתו של משה רבנו שסירב להסתפק בתשובה טכנית. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר ט ,ז) מבאר יסוד עמוק :מדוע לא אמר להם משה שהם טמאים? לפי שראה משה שהם מבקשים דבר שאינו לפי הדין הידוע להם ,אך הוא זיהה כי בלבם בוערת אש של אהבת השם .הרמב"ן מחדש כי משה הבין שזוהי שעת רצון, ושייתכן שהקדוש ברוך הוא יחדש הלכה בעקבות התביעה הזו .משה לא ענה להם 'אתם טמאים' משום שהוא לא רצה לכבות את הלהבה הזו; הוא ידע שתשובה שלילית עלולה הייתה להרפות את ידיהם ,בעוד שהתשובה הממתינה – עמדו ואשמעה – פתחה להם פתח לאמונה חדשה. הספורנו (שם ,ז) מבאר את עומק השאלה של הטמאים :למה נגרע .הוא מסביר כי הטמאים היו מבינים גדולים בהלכה ,והם ידעו היטב שהם טמאים .שאלתם לא הייתה מתוך אי- ידיעה ,אלא מתוך טענה מהותית :האם ייתכן שמי שטרח ועסק בצרכי מצווה יפסיד את קרבת השם? הספורנו מבאר כי משה ראה שהם אינם דורשים פטור ,אלא דורשים חיבור. הוא מבאר כי השתיקה של משה לא הייתה מפני שלא ידע ,אלא מפני שראה בזה פתח להתחדשות שנובעת מתוך דבקותם של ישראל.

גם לנשמה מגיע אוכל

החזקוני (שם ,ז) מבאר את גדלות משה בסיטואציה :משה ידע את הדין ,אך הוא העדיף להראות לעם ישראל שהקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו באמת .הוא מבאר כי לו משה היה עונה להם בביטול ,הוא היה מאבד את הרגע המופלא של התגלות מצוות פסח שני. החזקוני חושף כאן את המנהיגות של משה – מנהיג אינו רק מי שמשיב על שאלות ,אלא מי שיודע מתי להפנות את העם אל המקור של התורה כדי שיתגלה בהם רצון חדש. רבנו בחיי (שם ,ז) מבאר את סוד התיקון שביקשו :הטמאים לא רצו להישאר במצב של חסרון ,והם תבעו מהתורה שתתן להם כלים להשלים .הוא מבאר כי בזה שהם קרבו לפני משה ואהרן ,הם הראו על כניעתם ועל רצונם העמוק .משה ,שראה את לבם ,לא מצא לנכון לדחותם ,כי הוא הבין שהתביעה שלהם אינה נובעת מחוצפה ,אלא מגעגועים שאין להם גבול. לכן הוא אמר להם עמדו ואשמעה ,ובכך הפך את השאלה שלהם למנוע לצמיחה הלכתית. הננו נכנסים אל היכלי האחרונים ,המקום שבו גדולי עולם בוחנים את גבולות ההלכה מול עוצמת הרגש ,ומגלים כיצד משה רבינו ידע להפוך את שאלת הטמאים למנוף של גאולה וחידוש. המשך חכמה (במדבר ט ,ז) מבאר את עומק תגובתו של משה :הוא מדגיש כי משה לא ענה להם שהם טמאים ,משום שגם הוא עצמו לא ידע את התשובה לחידוש זה .הוא מבאר כי משה רבינו ,למרות כל חכמתו ,היה מודע לכך שיש דברים שהקב"ה שומר לעצמו כדי לגלותם דווקא דרך תביעתם של ישראל .משה ידע שאם יענה להם 'טמאים אתם' ,הוא יסתום את הגולל על האפשרות שהקב"ה ירצה להעניק לעם ישראל את המתנה של פסח שני .לכן הוא אומר להם 'עמדו ואשמעה' ,ובכך הוא משאיר את הדלת פתוחה לאפשרות של התחדשות אלוקית. האור החיים הקדוש (במדבר ט ,ז) מבאר את הסוד הטמון במילה 'למה' :הוא מסביר כי הם לא טענו מתוך קטנוניות ,אלא מתוך דאגה עמוקה לכבודו של הקב"ה .הם זעקו' :למה נגרע' – מדוע שיהיה מצב שבו יהודי ייוותר מחוץ למחנה הקדושה? האור החיים מבאר כי זוהי תביעה שנובעת מלב שאוהב את ה' ,והיא הופכת להיות מצווה חדשה לא משום שהם רצו פטור ,אלא משום שהם רצו קרבה .הוא מדגיש כי משה רבנו זיהה בצעקתם את רצון השכינה, ועל כן לא היה יכול להשיב להם על פי הדין הקיים ,אלא רק להוביל אותם אל השואל הגדול. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (במדבר ט ,ז) מבאר נקודה מופלאה :מדוע משה רבינו לא דחה אותם? כי הוא ידע שהם אנוסים .והאונס במצווה ,כשמצטרף אליו רצון כזה ,הופך להיות למעלה של בחירה .הוא מבאר כי משה ראה שהטומאה שלהם לא הייתה 'חטא' ,אלא 'מצב' שנכפה עליהם בשל מצווה גדולה אחרת .לכן ,התשובה של משה אינה הלכתית יבשה ,אלא הנהגתית :הוא מלמד אותם להמתין לה' כדי להבין שהאונס הזה הוא השער שדרכו תיכנס המצווה החדשה של פסח שני. החפץ חיים – הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן – בספרו 'חיזוק הדת' ,מבאר את המוסר השכל הנצחי :הוא טוען כי משה רבינו לימד אותנו שגם כשנראה שהדלת סגורה והדין

ךתולעהב תשרפ

הוא נגדנו ,התביעה לקרבה לה' היא תמיד לגיטימית .הוא מבאר כי לולא שאלו הטמאים ,לא היינו זוכים למצווה הזו .הוא קורא לכל יהודי להבין שגם בתוך הטומאה ובתוך המרחק, הצעקה 'למה נגרע' יכולה להוליד עולמות שלמים של תיקון ,וזוהי הנהגה שמשה רבינו רצה להנחיל לדורות. הננו ניצבים בפתח דבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,המבקשים להאיר את דמותו של משה רבנו מול הטמאים ,ולגלות כיצד התנהגותו המופתית היא מורה דרך עבורנו בכל עת של חיפוש וגעגוע אל הקודש. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בספריו המאירים ,מבאר כי גדלותו של משה רבנו הייתה ביכולתו להבין שאלות שחורגות מהגדרים ההלכתיים הקבועים .הוא מלמדנו כי משה, באומרו 'עמדו ואשמעה' ,לימד אותנו שיעור בענווה :אפילו מנהיג הדור ,המחובר בצינור ישיר לשכינה ,אינו ממהר להשיב על שאלות שנוגעות ללבבות כואבים ,אלא הוא מפנה את העם אל הקב"ה .הוא מבאר כי בזה שמשה אמר 'אשמעה' ,הוא הצהיר כי גם הוא זקוק להדרכה עליונה כדי להבין את עומק התביעה שנוצרה מתוך אונס של מצווה .זוהי הנהגה שמלמדת את המנהיג לא למהר לפסוק הלכות קשות ,אלא להקשיב ולהתפלל עבור השואל. מו"ר הגר"א וייס ,בחידושיו המעמיקים ,מבאר כי השאלה 'למה נגרע' הייתה שאלה של אהבה .הוא מסביר כי משה רבנו לא השיב להם 'אתם טמאים' משום שהוא חש בחושיו הקדושים שזו אינה שאלה טכנית .הוא מבאר כי משה ידע שאם ישיב להם על פי הדין היבש ,הוא יחמיץ את גילוי הרצון האלוקי המבקש להיטיב עם השבים .הוא מדגיש כי משה רבנו היה 'רועה נאמן' שחיפש את הדרך לקרב כל יהודי ,גם כזה שנמצא מחוץ למחנה בשל טומאה .הוא מבאר שזהו יסוד החינוך :להאמין בכל יהודי שזעקתו היא זעקה אמיתית ,גם כשהיא נראית כסותרת את הדין הידוע. האדמו"ר מליובאוויטש ,כפי שמופיע בלקוטי שיחות ובאיגרותיו ,מבאר כי משה רבנו לא ענה להם 'אתם טמאים' משום שבעומק נשמתם ,הטמאים הללו לא היו 'רחוקים' .הוא מבאר כי עצם העובדה שהם עסקו בכבודו של יוסף או במת מצווה מעידה על כך שהם היו מחוברים לשורש של עם ישראל .הוא מבאר כי משה רבנו ,בראייתו הנבואית ,ראה שהתביעה שלהם אינה נובעת מחיסרון ,אלא מנשמה יתרה .הוא מלמד אותנו כי המנהיג צריך להביט על התביעה של היהודי לא דרך המשקפיים של הדין ,אלא דרך המשקפיים של הנשמה, ולכן הדרך היחידה הייתה לפנות אל הקב"ה שיחדש כאן את ההלכה שתתאים לרצונם הכן. גדולי הדורות האחרונים מאחדים קולות לכדי אמירה אחת :משה רבנו לימד אותנו שאין שאלה שאין לה פתח של תקווה ,ואין יהודי שנמצא במצב שאין לו מוצא אל הקודש .הוא לא ענה 'לא' טכני ,כי הוא רצה להנחיל לנו את האמונה שגם כשאנחנו מרגישים טמאים או רחוקים ,יש לנו אפשרות לתבוע את מקומנו ,וזעקתנו היא כלי שדרכו הקב"ה פותח שערים חדשים של חסד. הנפקא מינות העולות מסיפורם של הטמאים משורטטות בקווי אמונה ופעולה עבור כל אחד מאיתנו ,המבקש למצוא את דרכו אל הקודש גם בתוך מציאות של הסתר או אונס.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנפקא מינה הראשונה נוגעת לערכה של הצעקה .אנו למדים מן הסיפור כי אין לוותר על השאיפה לקדושה בשל נסיבות חיצוניות .אדם שמרגיש מרוחק ,בשל טעויות העבר או בשל נסיבות חיים כפויות ('אונס') ,אינו צריך להשלים עם המרחק .הלקח המעשי הוא שגם כשההלכה היבשה מציבה גבול ,הנשמה מחויבת להוסיף ולתבוע' :למה נגרע?' .הנפקא מינה היא שאין להניח ללב להתקרר ,אלא להפוך את הכאב על החיסרון לצעקה המבקשת פתח של תשובה ותיקון. הנפקא מינה השנייה עוסקת בהתנהלות מול מנהיגות ורבנות .משה רבנו מציב כאן מודל למנהיג שאינו חוסם את הצמאון הרוחני בשל קושי הלכתי רגעיי .עבורנו ,הנפקא מינה היא למצוא דמויות שניתן לפתוח בפניהן את הלב ,דמויות שאינן משיבות בתשובה טכנית של 'אסור' או 'אי אפשר' ,אלא מראות לנו את הדרך 'לעמוד' – להתפלל ,לצפות ולהמתין להדרכה עליונה .זוהי קריאה לחפש את המורה שרואה את הכמיהה שמעבר לדין ומסייע לנו להפוך אותה למציאות של עבודת השם. הנפקא מינה השלישית נוגעת להגדרת האונס .הטמאים היו עסוקים במצווה ,וזה מה שהעניק להם את העוז לתבוע .הנפקא מינה לחיינו היא להבחין בין טומאה הנובעת מניתוק לבין טומאה הנובעת מעיסוק שליחותי .כשאדם עסוק בצרכי הזולת או במילוי חובותיו, והדבר מונע ממנו קיום מצוות אחרות ,עליו לשאת את כאבו בגאון ולדעת שגם הכאב הזה הוא חלק מעבודת השם .הנפקא מינה היא לא להרגיש חסרון אלא להתמלא באמונה שגם המצב שבו אני מנוע מלהתפלל או ללמוד הוא חלק ממסלול השליחות שהשם הועיד לי. הנפקא מינה האחרונה עוסקת בביטחון בתיקון .פסח שני מלמד אותנו כי לעולם אין זה מאוחר מדי .הנפקא מינה למעשה היא לעולם לא להתייאש .אדם יכול להחמיץ מועד, להחמיץ הזדמנות ,להחמיץ שנה ,אך לעולם אינו מחמיץ את היכולת לברוא מצווה חדשה מתוך הגעגוע .זוהי נפקא מינה שמטהרת את הנפש מחששות של כישלון ומעניקה לה כוח להתחיל מחדש ,שוב ושוב ,בכל רגע ובכל שעה. ההרחבה הרעיונית מזמינה אותנו אל תוך הלב הפועם של הקשר שבין האדם לבוראו, ומגלה לנו את סוד כוחה של התביעה האנושית בתוך עולם של חוקים וסדרים .השאלה המנקרת בלב – מדוע משה רבינו לא השיב להם בלאו מוחלט – חושפת כי התורה אינה רק ספר חוקים המצמצם את האדם למסגרות ,אלא מרחב חי שבו הרצון האנושי הפועם בתשוקה אל האלוקים ,מוצא את דרכו לפרוץ גבולות ולברוא מציאות חדשה. הרעיון העמוק הוא שהטמאים לא באו אל משה כדי לקבל 'פטור' מהדין ,אלא כדי להביע את כאב הניתוק .כאשר אדם מרגיש שהוא רחוק ,שהזמן עבר ושהשער ננעל ,יש שתי דרכים להגיב :האחת היא השלמה כנועה עם המציאות ,והשנייה היא צעקה של אהבה .משה רבינו, בחוכמתו ,זיהה כי הצעקה שלהם אינה כפירה במציאות הטומאה שלהם ,אלא ביטוי של נפש שאינה מסוגלת לחיות בלי הקשר עם בוראה .השתיקה של משה ,ובקשתו 'עמדו ואשמעה', הייתה הפעולה המנהיגותית הגדולה ביותר :הוא לא חסם את הרגש שלהם ,אלא נתן לו את הכלי להפוך לתפילה.

ךתולעהב תשרפ

התובנה שמרחיבה את הלב היא שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ רק בקיום מצוות אוטומטי, אלא בתביעה של האדם אליו .פסח שני הוא ההוכחה המוחלטת לכך שהרצון האנושי ,כאשר הוא מזוכך ומכוון לקרבת ה' ,מסוגל להניע את גלגלי ההשגחה ולהביא לידי גילוי ציווי אלוקי חדש .הטמאים שבאו בטענה 'למה נגרע' לימדו את כולנו שאין מקום שבו האדם נמצא רחוק כל כך ,שאין לו בו אפשרות לתקן .הרעיון הוא שגם במצב שבו אדם אנוס ,גם כשהוא טמא, גם כשהוא בדרך רחוקה – הנשמה שלו נשארת טהורה בשאיפתה ,והשאיפה הזו היא היא המפתח לפתיחת השערים. הרעיוני המבט הזה משחרר אותנו מהתפיסה שהחיים הם רצף של הצלחות טכניות שבהן מודדים רק ביצועים .הוא מזמין אותנו לראות את החיים כסיפור של דיאלוג .כשאדם מרגיש שהוא החמיץ ,כשהוא מרגיש שהוא נגרע ,הוא אינו אבוד; הוא נמצא ברגע שבו הוא יכול לפנות אל הקב"ה ולבקש שייתן לו את הכלים להשלים ,לתקן ולמצוא את הדרך חזרה .זהו רעיון שנוטע ביטחון בלב ,כי הוא מלמד שגם מתוך השבר ,גם מתוך הטומאה ,יכולה לצמוח מצווה חדשה ,מציאות מתוקנת ,ואור גדול יותר מזה שהיה בכתחילה. ההרחבה המחשבתית מציבה אותנו מול עומקה של הנפש היהודית שאינה מסתפקת במציאות כפי שהיא ,אלא תובעת את עלבונה של השכינה בקרבה .החיבור לנפש האדם כאן הוא מוחלט :אנו למדים כי הריחוק אינו סוף פסוק ,אלא הזמנה למפגש חדש. בעולמנו הפנימי ,לעיתים אנו פוגשים את תחושת ה'טומאה' או ה'דרך רחוקה' .אלו אינם רק מושגים הלכתיים ,אלא חוויות קיומיות של אדם שמרגיש שפספס ,שנכשל ,שהזמן שלו ברח לו בין האצבעות .האמונה שמשה רבנו מנחיל לנו בסוגיה זו היא שגם ברגעים השפלים ביותר ,כשהאדם מרגיש 'טמא' ורחוק ,הזכות לתבוע 'למה נגרע' שייכת לו .הנהגה של אמת מתוך תובנה זו היא להפסיק להסתכל על ה'אונס' כעל גזירת גורל מוחלטת ,ולהתחיל לראות בו נקודת מוצא לשיחה אישית עם הקב"ה .הנפש שצועקת היא נפש חיה ,נפש שלא השלימה עם הניתוק ,וזוהי התכונה החשובה ביותר בעבודת ה'. האמונה שלנו מתעצמת מתוך ההבנה שהקדוש ברוך הוא אינו פועל רק לפי 'ספר חוקים' סגור ,אלא הוא כביכול מחכה לצעקה שלנו .כשאדם מבין זאת ,ההנהגה שלו משתנה מן הקצה אל הקצה .הוא מפסיק לפעול מתוך לחץ של 'הספקתי' או 'לא הספקתי' ,ומתחיל לפעול מתוך תודעה של 'שליח' .גם אם נקלעתי לסיטואציה של 'אונס' ,אני לא מחוץ למחנה, אלא אני נמצא במקום שבו אני יכול לגלות משהו חדש .הנהגה כזו מרפאה את החרדות מהפספוסים של החיים ,ומחליפה אותן בביטחון שכל מצב שבו אני נמצא הוא מקום פוטנציאלי לגילוי רצון ה'. החיבור לנפש כאן הוא בכך שאנו לומדים לאהוב את התביעה הפנימית שלנו .לא מדובר בחוצפה ,אלא בכיסופים .משה רבינו לימד אותנו שמי שמרגיש חסר ביראת שמיים ,חייב לתבוע זאת .העבודה המחשבתית היא להבין שזה שאני מרגיש חסר – זו ההוכחה לכך שאני עדיין קשור .הנפש שרוצה קרבה היא נפש שיש לה את כל הכלים לברוא מציאות חדשה. הנהגה של אמת היא זו שמגלה לכל יהודי את הכוח הגנוז בתוכו לצעוק לקדוש ברוך הוא

גם לנשמה מגיע אוכל

ולפעול ,מתוך אמונה שהתביעה הזו לא רק תתקבל ,אלא תביא איתה אורות חדשים שהיו נשארים נסתרים לולא הזעקה. ההרחבה המוסרית הנובעת מן הסוגיה מציבה מצפן פנימי חד ומזוקק :היכן עובר הגבול בין השלמה עם המציאות לבין מרידה בקיפאון הרוחני? המופת של הטמאים מלמד אותנו כי המוסר האמיתי של עובד ה' אינו נמדד רק בציות לפקודה ,אלא בנאמנות לגעגוע. הגבורה המוסרית של הטמאים היא בסירובם לקבל את הריחוק כגזירה מוחלטת .אנו למדים מכך כי אדם המוסרי שואף תמיד לצמצם את הפער בינו לבין האידיאל שלו .אולם, עלינו להישמר מהתחכמות :המוסר האמיתי כאן הוא הדיוק מול הקדוש ברוך הוא .הטמאים לא ניסו לעקוף את הדין בדרכים עקלקלות ,אלא ניגשו אל המנהיג – אל משה – והציפו את הכאב שלהם ביושר .המצפן שלנו חייב להיות היושר הזה; אם אני מרגיש מרוחק ,האם אני פונה אל התורה והתפילה כדי לחפש את הדרך חזרה ,או שאני משתמש בתחושת הריחוק כתירוץ להמשך העיסוק בענייני העולם? הסכנה המוסרית טמונה בתחושת ה'אונס' ההופכת לאורח חיים .אדם עלול להתרגל למצבו ה'טמא' או ה'רחוק' ,ולהתחיל לראות בו מצב טבעי .כאן מתגלה המצפן המוסרי של פסח שני :התורה אינה נותנת לנו לנוח במקום הזה .היא דורשת מאיתנו לצעוק .מוסר העבודה של הטמאים הוא שגם כשאדם מוצדק בטומאתו ,גם כשהנסיבות החיצוניות כופות עליו התרחקות ,הלב אינו מורשה להשלים עם כך .המצפן המוסרי מורה לנו שכל יום שבו אנו חיים ללא ניסיון להגיע אל השורש הוא יום שבו החמצנו את השליחות האמיתית שלנו. המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם המנהיג את חייו כך זוכה לבהירות .הוא אינו מפוצל בין התירוצים לבין הרצונות .הוא מכיר בכך שהעולם מלא במניעות חיצוניות ,אך הוא אינו נותן להן לחדור פנימה ולהפוך למניעות פנימיות .זוהי ענווה מוסרית שאינה מתיימרת לשנות את דיני התורה לפי רצונה ,אלא משליכה את יהבה על התביעה לתיקון .כשאדם חי עם מצפן כזה ,הוא מגלה שגם מתוך הנפילות הכי כואבות ,הקדוש ברוך הוא בורא לו פתח חדש, פסח שני ,שמאפשר לו לא רק להשלים את החסר ,אלא להגיע למדרגה גבוהה יותר של קרבה ודביקות. הננו מגיעים אל חוף מבטחים ,אל התובנות שמעצבות את חיינו ביומיום ומעניקות לנו כוח להמשיך ולעלות .תובנה ראשונה ומאירה היא הכרה בכך שכל מצב של אונס ,כל קושי שמציב לנו החיים ואשר מרחיק אותנו מהאידיאל ,אינו מהווה כשלון אלא קריאת כיוון לחיפוש עמוק יותר .התובנה השנייה מלמדת אותנו כי הצעקה האמיתית ,זו הבוקעת ממעמקי הלב המשתוקק ,אינה נוגדת את רצון ה' אלא היא המפתחות שפותחים דלתות שנסגרו .תובנה שלישית מחזקת בנו את הביטחון כי תמיד ,בכל גיל ובכל מצב ,ישנה הזדמנות שנייה ,ומעל לכל – שמי שדורש באמת ובכנות את קרבת המקום ,זוכה שהקב"ה יפתח עבורו דרכים שכלל לא היו בנמצא קודם לכן.

ךתולעהב תשרפ

עיקר העניין: נמצאנו למדים מתוך הסוגיה המרתקת של הטמאים שזעקו למה נגרע ,כי סוד הקיום היהודי טמון ביכולת שלא להשלים עם המרחק .משה רבינו ,בדבריו עמדו ואשמעה, לא סגר דלת אלא פתח שער למציאות חדשה ,מציאות שבה האונס אינו מפריד בין יהודי לבוראו ,אלא הופך למנוף לחידוש הלכתי ורוחני בדמותו של פסח שני .למדנו כי התורה אינה רק אוסף של הלכות יבשות ,אלא דיאלוג חי שבו הרצון הפועם של האדם למצוא את מקומו בעבודת השם מסוגל לעורר רחמים וחסד עליון .התובנה המטלטלת שנשארת איתנו היא שמי שאינו מוכן להשלים עם היותו רחוק ,וצועק באמת לקדוש ברוך הוא ,הופך בעצמו להיות הגורם לכך שה' יגלה לו את דרך התשובה והתיקון ,ויעניק לו כוחות לצמוח מתוך המקום הנמוך ביותר אל המדרגה הגבוהה ביותר ,עד כדי שפסח שני יהיה לעיתים אף נעלה מפסח ראשון .מתוך כל אלו נלמד – לעולם לא להתייאש ,לעולם לא לוותר על הגעגוע ,ותמיד להאמין שצעקה אמיתית היא היא הכוח שבורא את מציאות הגאולה הפרטית והכללית.