13. האם מותר לכתוב שם בתוך ספר תורה בסופו כדי שאם ייגנב ידעו מי הבעלים? הוכח מפרשת השבוע!

13. האם מותר לכתוב שם בתוך ספר תורה בסופו כדי שאם ייגנב ידעו מי הבעלים? הוכח מפרשת השבוע! בלב המולת החיים ,בין צלילי התפילה העולים מן ההיכל לבין החשש המתמיד מן הגניבות המאיימות על קדושת ספרי התורה ,ניצבת שאלת מיליוני השקלים – שאלת הקיום של קודש הקודשים .בתי הכנסת ,שהיו אמורים להיות מבצר של רוח ,הפכו למטרה קלה לפורצים, כשהנתונים מצביעים על מאות ספרי תורה…

13. האם מותר לכתוב שם בתוך ספר תורה בסופו כדי שאם ייגנב ידעו מי הבעלים? הוכח מפרשת השבוע! בלב המולת החיים ,בין צלילי התפילה העולים מן ההיכל לבין החשש המתמיד מן הגניבות המאיימות על קדושת ספרי התורה ,ניצבת שאלת מיליוני השקלים – שאלת הקיום של קודש הקודשים .בתי הכנסת ,שהיו אמורים להיות מבצר של רוח ,הפכו למטרה קלה לפורצים, כשהנתונים מצביעים על מאות ספרי תורה הנעלמים בשנה ,נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. איגוד חברות הביטוח מנה גניבת 51-02ס"ת בשווי של כמיליון ל"י מבית-הכנסת הגדול בנתניה כאחת מעשר הגניבות הגדולות שבוצעו ב .-6791בעתון "מעריב" מיום 77.5.4מובא שהסיכום השנתי של גניבת ס"ת ברחבי הארץ עולה ליותר ממאתיים ספרי-תורה בשווי של יותר מ -52מיליון ל"י .דו"ח משטרתי מאייר תשל"ז מאת מפקח נתן פלג מצביע על גניבת כ -002ס"ת מתחילת ,6791כשהבולטת שבגניבות הייתה גניבת 71ס"ת בנתניה באמצע אפריל 51 ,6791ס"ת בנהריה באמצע אוקטובר 6791וגניבת 91ס"ת בנתניה בסוף פברואר .7791 ובלב הסערה ,עולה התהייה המטלטלת :האם מותר לנו ,כדי להגן על כבוד התורה ולמנוע את גזילתה ,לכתוב סימן היכר ,שם בעלים או זיהוי בתוך הספר עצמו? האם העיסוק המגן הזה הוא בגדר מצווה ,או שמא הוא הופך את הספר ,חלילה ,לפסול? הדעת מתלבטת בין הרצון להציל את התורה לבין החרדה הקדושה מכל הוספה על הכתוב ,והשאלה מהדהדת: האם מותר להטביע טביעת אצבע אנושית בתוך היריעות הקדושות כדי להבטיח את שיבתן לבעליהן ,או שמא הקודש נותר מוגן בטהרתו ,ללא סימנים זרים ,גם במחיר של אובדן? כדי לבסס את היסודות לדיוננו ולהבין את גדרי כתיבת הסימנים בתוך הספר הקדוש, עלינו לעיין בדברי התורה והמפרשים המאירים לנו את הדרך. התורה מציינת בפרשת בהעלותך את נסיעת הארון במדבר :ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' (במדבר י ,לה) .פסוק זה משמש בסיס לדיון בגמרא על הסימנים שנעשו בפרשה זו ,והוא עומד במוקד השאלה האם מותר לעשות סימנים בתוך ספר התורה או שמא כל תוספת פוסלת את הספר. רש"י (במדבר י ,לה) ביאר :ויהי בנסוע הארון .פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין מלמעלה ומלמטה ,שתהא זו פרשה בפני עצמה .בדבריו אלו רש"י מבאר שסימנים אלו נועדו לתחום את הפרשה ,ומכאן אנו למדים שקיימת צורת סימון שאינה פוסלת את הספר ,אלא משרתת צורך תורני מובהק. הרד"ק (בפירושו על הפסוק) ביאר :שהיו אלו נונין הפוכין ,וצריך שיהיו ככתבם ,וסימן זה הוא מסורת בידינו למען נדע את סדר הפרשיות .הרד"ק מדגיש כי מדובר במסורת עתיקה שאינה נחשבת לתוספת אותיות פסולות אלא לסימון מובנה בתוך המקרא. הכלי יקר (במדבר י ,לה) ביאר :עשה לה הקב"ה סימנין ,כדי להורות שאין הפרשה הזו במקומה הראוי לה ,והסימן נועד להורות על שינוי בסדר הדברים .בביאורו הוא מאיר שהסימנים

ךתולעהב תשרפ

בתורה אינם אקראיים ,אלא נושאים משמעות רוחנית עמוקה ,ובכך הוא מחדד את השאלה האם ניתן להקיש מכאן לסימנים שנועדו להגנה גשמית בלבד. אונקלוס (במדבר י ,לה) תרגם :והוה כד הוה ארון נטיל ,והוה אמר משה תוב ה' ויתבדרון בעלי דבבך ויערקון סנאך מן קדמך .התרגום מעניק לנו את עוצמתה של הברכה המלווה את נסיעת הארון ,ובכך הוא מחבר אותנו להבנה כי הארון הוא כלי הקודש השומר על ישראל, וכאשר אנו דנים בהגנה עליו ,אנו עוסקים במהות הקדושה עצמה. בכדי להעמיק את הבנתנו ביחס לסימנים המותרים והאסורים בספר התורה ,עלינו לצלול אל דיוני חז"ל ,המנתחים את המקורות לסימני הנונין שבפרשת ויהי בנסוע ,ומתוכם נלמד מהו הגדר המותר בסימון. הגמרא במסכת שבת (דף קטז ע"א) מובא :תנו רבנן פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין מלמעלה ומלמטה ,כדי לומר שאין זו מקומה .ופליגי ב' תנאים בטעם הדבר .הגמרא מעמידה אותנו על היסוד העקרוני :ישנם סימנים שנקבעו על ידי השכינה עצמה ,ומכאן אנו למדים שקיימת חשיבות לסימונים המבנים את הכתוב ,אך השאלה שנותרה פתוחה היא האם לנו יש סמכות להוסיף סימנים משלנו ,או שמא כל תוספת אנושית נחשבת כפגיעה בטהרת הקלף. הגמרא במסכת סופרים (פרק ט הלכה ד) מבאר :שצריך לעשות נונין הפוכין ,ואין לכתוב אותם כצורת אותיות רגילות אלא כסימנים בלבד ,כדי שלא יטעו לקרותם כאותיות התורה. בדבריו אלו מתחדד ההבדל בין אות לבין סימן ,שכן מציאותו של סימן שאינו צורת אות אינה פוסלת את הספר ,מה שפותח פתח לדיון האם סימון בעלים או סימן זיהוי שאינו בצורת אותיות יהיה מותר לכתוב על גבי הגיליון. ועתה נצלול אל עומק דברי הפוסקים הראשונים ,אשר ניתחו את שאלת הסימנים בתורה ואת ההשלכות המעשיות העולות מן המקורות שסקרנו. המהרש"ל בחידושיו (שו"ת מהרש"ל סימן ע"ג) ביאר :דמי שאומר שהכוונה של הסימניות בפרשה של ויהי בנסוע ,שצריך לעשות שני נונים הפוכים אחד בתחילת הפרשה ואחד בסופה ,תמה אני עליהם שהם כותבים בתורה ב' אותיות בתורה שלא לצורך ולפוסלה ,שהרי אפילו אות אחת יתירה פוסל את הספר תורה .המהרש"ל עומד על החומרא הגדולה שכל אות מיותרת פוסלת את הספר ,וממילא הוא מסיק שאין להוסיף סימנים שאינם מיוסדים במסורת ברורה ,שמא יבואו לידי איסור. המהרש"ל עוד הוסיף :דאם זו הייתה הכוונה מדוע לא הזכירו הרמב"ם והפוסקים כיון דמן התורה צריך לעשות כן ,ואם כן מי שלא עושה שני נונים הרי שחסר בספר התורה, וקיימ"ל להלכה שספר תורה שחסר פסול ,אלא שמע מינה דאין זה מעכב ,ואין להם שורש ויסוד בגמרא ,ואם כן אסור לעשות את זה דמוסיף לחנם אותיות מיותרות בתורה .המהרש"ל מבקש להוכיח כי היעדר התייחסות מפורשת של הרמב"ם לסימנים אלו מלמדת על כך שאין זה חיוב ,ולפיכך הוספתם היא איסור של תוספת אותיות. הנודע ביהודה בספרו שו"ת נודע ביהודה (מ"ק יו"ד סימן ע"ד) פליג על המהרש"ל :וכתב

גם לנשמה מגיע אוכל

דבוודאי מי שמוסיף אות אחת בתורה בין הגיליונות או בריווח שבין הפרשיות לא פסול ואין לזה שום מקור בהלכה ,וכל שכן כאן שאין להם צורת אותיות כלל ,שהרי הנונין הם מנוזרים ואין להם צורת אותיות כלל ולא מקרי אות רק סימן בעלמא ,ואטו אם נפל שריטה דיו בגיליון הספר ,יפסל הספר ,הא ודאי ליתא ,א"כ בוודאי עדיף לעשות את הנונים הפוכים ,דספר תורה שחסר אות אחת בוודאי פסול ,א"כ מספק יעשה וממ"נ זה טוב דאם צריך הרי עשה כהלכה, ואפילו אם אינו צריך מ"מ אינו פוסל את הספר תורה .הנודע ביהודה מחדש כאן יסוד רחב: סימן שאין לו צורת אות אינו נחשב כלל ככתב בתורה ,וממילא אינו יכול לפסול את הספר. הבית אפרים (שו"ת בית אפרים יו"ד סימן ס"ד) מובא בפתחי תשובה (יו"ד סימן ער"ה ס"ק ו') ביאר: דמי שכתב אות אחת מיותר בספר תורה אינו פוסל .בכך הוא מצטרף לגישה המקלה יותר ביחס לתוספות שאינן משנות את גוף הכתוב הקדוש. הנודע ביהודה מבאר את דברי הרמב"ם (הלכות ספר תורה פרק י) שכתב שאות אחת יתירה פוסלת :והקשה הנודע ביהודה :מהא דכתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה (פרק י') שאחד הדברים שפוסל ספר תורה כאשר אדם הוסיף אפילו אות אחת ,אם כן משמע שאסור להוסיף אות אחת בספר תורה לחנם? ומתרץ הנודע ביהודה :שהכוונה היא שכתב אות בתיבה שהיה צריך להיות חסר ועושהו מלא ,אבל סתם להוסיף בין הפרשיות ליכא שום איסור ,אם כן לפי זה יהא מותר לעשות סימן בסוף הספר כדי שלא ייגנב. כאשר אנו ניגשים אל גופי הקלף ,אל המרחבים שנותרו ריקים בין היריעות ,או אל הצד החלק שאינו נושא את דברי הקודש ,עולה וצפה השאלה הטכנית-הלכתית המורכבת :האם כל פעולה של סימון ,בין אם בדיו ובין אם בחריטה ,נחשבת ככתב האסור על פי דין ,או שמא יש לחלק בין חלקי הקלף השונים ובין סוגי הסימונים. בשו"ת בית אבי (ח"ג סימן קי"א) ביאר :את הספק הגדול האם מותר לכתוב סימן או שם בתוך הספר תורה כדי שלא ייגנב ,והביא ראיה לכך מהרמב"ם (הלכות מזוזה פרק ה הלכה ד) שכתב על אותם אלו שכותבים מבפנים חותמות לא די שביטלו המצווה ,אלא שאין להם חלק לעולם הבא .הראיה משם מלמדת שגם כאשר מדובר בחותמות ולא בכתב רגיל ,הדבר נחשב לשינוי אסור במעשה המצווה ,וזהו פתח לאסור כל סימון בתוך הספר הקדוש. לפני מספר שנים ,כאשר התקיים דיון בבית המדרש שלנו ,אחד מהת"ח העלה תמיהה על הראיה הזו מהרמב"ם ,וטען שהטעם של הרמב"ם לאיסור הוא משום דעושהו קמיע ,מה שמוביל למסקנה שאפילו חותמות פוסלות ,וממילא יש להחמיר ולא לכתוב שום חותמת בסוף הספר ,גם אם מטרתה היא רק למנוע גניבה. לעניין הלכה למעשה ,הכריע מו"ר הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל בספרו שו"ת אגרות משה (יו"ד

ח"ב סימן ל"ג) וביאר :שראוי להחמיר שלא לכתוב שם בצד הכתב ,והעצה הנכונה היא לכתוב בחוץ על הצד השני של הקלף ,כך שהסימון לא יבוא במגע עם הכתב הקדוש וממילא לא יהיה בו חשש פגיעה בקדושת הספר. בצל הגניבות המעיקות על עולם התורה ,מתעוררת שאלה נוקבת המלווה את הציבור

ךתולעהב תשרפ

בכל שבת ושבת :מהו דינו של ספר תורה שנפל לידיים זרות ,ומהו הערך של קריאה בספר שראשיתו או אמצעו נגזלו מבעליו החוקיים? כאן ניצבים אנו בפני מתח מוסרי והלכתי בין רצונו של האדם לקיים מצווה לבין המציאות שבה החפץ שבו הוא משתמש עבר תהליך של גזילה ,כאשר המתווך ביניהם ,הגזלן ,מנסה לטשטש את עקבותיו. בספר יסודי ישורון מבאר :כי נזילות בשני הקצוות ,אצל הנגזל ואצל הקונה ,היא זו המאפשרת את הפעולות האסורות ,אך יחד עם זאת ,כאשר אדם בא לקנות ספר תורה, המוטיבציה שלו היא לקיים מצווה עמוקה ,ובכך הוא משקיע ממון רב .חשוב להדגיש :קיום מצווה זו אינו נחשב בדרך כלל למצווה חיובית ממש ,אלא למצוות רשות ,שכן כבר מצאו ראשונים פתחים המאפשרים לאדם לצאת ידי חובה בדרכים אחרות ,כגון קניית ספרי לימוד, אך בוודאי שאם אדם רכש ספר תורה או העמידו לרשות הציבור ,הרי הוא זוכה במידת צדקה גדולה ,כפי שביאר התלמוד במסכת כתובות (דף נ ע"א) על הפסוק עושה צדקה בכל עת ,זה הכותב תורה ,נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. בפתח בירורנו בשאלה המורכבת האם אדם יוצא ידי חובה בקריאת התורה בספר גזול, עלינו להבחין בין ההיבט הלכתחילה לבין מצבו של האדם בדיעבד ,ולהתבונן כיצד משתלבת קדושת הברכה בתוך מציאות של גזילה. מרן רבי יוסף קארו ביאר בשולחן ערוך (או"ח תרצא ,יא) את הכלל שעל חפץ גזול אין לברך, וזאת על יסוד דברי התלמוד במסכת בבא קמא (דף צד ע"א) ובסנהדרין (דף ו ע"ב) האומרים בוצע ברך נאץ ה' ,שאין זה מברך אלא מנאץ .על כן ,פסק מרן שגם אם בדיעבד יוצא אדם ידי חובה בקריאת מגילה גזולה ,אין הוא רשאי לברך על קריאה שכזו. מו"ר הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף נוקט עמדה דומה ,ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן קט)

חידש וביאר שיש מקום לחלק בין ברכת המגילה לבין ברכת התורה ,שכן בעוד שבמגילה הברכה היא על מצות הקריאה עצמה ,הרי שבתורה הברכה היא על מתן התורה ,וייתכן שעל כך לא נקבע הניאוץ .למרות זאת ,פסק להלכה שאין לברך לכתחילה ,שכן אין המצווה שלמה במציאות של גזילה. לגבי שאלת היציאה ידי חובה בדיעבד ,ספר יסודי ישורון מבאר כי ישנה שורה של פוסקים המשווים את דין קריאת התורה לדין מקרא מגילה ,ומכיוון שבמגילה פסק מרן שאם קרא גזולה יצא ידי חובה -משום שקול אינו נגזל -כך גם בדיעבד הקורא בתורה גזולה יצא ידי חובתו .אמנם יש להסתייג ולהביא את ספר חסידים (סימן תשעב) שביאר שמי שחטף סידור תפילה מחברו חייב להתפלל שנית ,אך ייתכן שדבריו נאמרו במידת חסידות ולא מדין גמור. כדי להשלים את התמונה ולמנוע את הטשטוש שנוצר על ידי הגזלנים ,נחשפים אנו כיום לדרכים חדשות ומתקדמות שמצאו בעלי המכונים המומחים ,המאפשרות לנו לזהות בוודאות את ספרי התורה ולשמור על הקיים. בעלי המכונים המומחים לזיהוי ספרי תורה מבארים :כי כיום קיימים בישראל שלושה מכוני זיהוי וסימון בעלי מאגר ארצי ,המתבססים על סריקת וצילום יריעות הספר והכתב.

גם לנשמה מגיע אוכל

תהליך זה יוצר כעין תעודת זהות ייחודית לכל ספר ,המלווה אותו בכל מהלך חייו ומבטיחה שאם חלילה ייגנב ,ניתן יהיה לעלות על עקבותיו בקלות ,שכן ספר בעל תעודת זהות הופך להיות חפץ שקשה עד בלתי אפשרי לסחור בו בשוק הגנובים. המומחים מסבירים את מהות הסימון :כי אין כתב אחד שזהה למשנהו ,אפילו אם כל הספר נכתב על ידי סופר אחד ,שכן תמיד ישנם הבדלים קטנים בין יריעה ליריעה ואף בין עמוד לעמוד .כל ספר הוא עולם ומלואו ובעל טביעת אצבע ייחודית ,ממש כמו אדם בשר ודם. לגבי אופן הביצוע המעשי ,הם מפרטים :כי איש צוות מגיע לבית הכנסת עם ציוד סריקה משוכלל וסורק מספר קטעים מתוך הספר ,קטעים המהווים את הדי.אנ.איי .של ספר התורה. נתונים אלו הופכים לקובצי תמונה המצטרפים לנתונים נוספים ,כגון שם בית הכנסת ,שם התורם ,מידות הספר ועוד ,וכל אלו נשמרים במאגר ממוחשב המהווה תעודת זיהוי לכל דבר .כאשר מישהו מציע ספר למכירה ,הפונה למכונים יכול לבדוק בנקל במאגר הממוחשב האם הספר גנוב או רשום כדת וכדין על שם המוכר ,ובכך נחסמת הדרך בפני הגזלן. בסבך המציאות שבה אנו חיים ,כשספרי תורה הופכים למטרה לפורצים וערכי הקדושה עומדים למבחן מול כוחות השוק האפלים ,אנו למדים שהמצפן הפנימי שלנו אינו רק עניין של הלכה יבשה ,אלא ביטוי של נאמנות עמוקה למה ששייך לנו באמת. הגבורה המוסרית נמדדת ביכולת שלנו להגן על מה שקדוש ,לא רק על ידי החמרות וגדרים שנועדו להגן על הקלף ,אלא בראש ובראשונה על ידי יצירת תודעה של אחריות משותפת. כאשר אנו מחפשים פתרונות טכנולוגיים או הלכתיים לזיהוי הספרים ,אנו מבטאים בכך את ההבנה שחייו של ספר תורה אינם מסתיימים ברגע כתיבתו ,אלא מתחילים ברגע שבו הוא נכנס לבית הכנסת והופך לחלק מהקהילה הנושאת אותו בידיים רועדות מהתרגשות. אנו למדים מן הסוגיה הזו שאין לטשטש את הגבולות המוסריים בין הנגזל לרוכש ,ובין הפורץ למתווך .אדם שמחפש לקיים מצווה חייב להיות נקי כפיים בראש ובראשונה במקור החפץ שבידו .המודעות לכך שקריאה בספר גזול משאירה צלקת רוחנית ,גם אם בדיעבד יצאנו ידי חובה ,היא תזכורת חיה לכך שאין דרך קצרה אל השמיים דרך עבירה ,ואין מצווה שערכה שקול לערכו של צדק בסיסי ויושר לב. ההנחיה הפנימית שלנו היא להמשיך ולחפש דרכים להגן על קדושת התורה ,מתוך ענווה ומתוך חיבור אמיתי למורשת .כשאנו משתמשים בכלים חדשניים ,אנו לא רק נלחמים בגניבות ,אלא מכריזים שספר התורה הוא נכס שאין לו מחיר ,ושהמאמץ שלנו לשמור עליו הוא חלק בלתי נפרד מההתחייבות שלנו להמשיך את המסורת ולהעביר אותה הלאה ,נקייה מכל רבב ,לדורות הבאים. התובנה הראשונה שאנו לוקחים עמנו היא היכולת להסתכל מעבר לנראה לעין .לעיתים אנו פוגשים אדם המצוי במצב של ירידה ,או חווים בעצמנו תחושה של התרחקות רוחנית, ושוכחים שייתכן וזהו בדיוק המקום שבו אנו עוסקים במצווה הגדולה ביותר שלנו .כשם שנושאי ארונו של יוסף לא יכלו להקריב את הפסח בשל מצווה גדולה ממנה ,כך גם אנו למדים שעיכובים רוחניים אינם תמיד סימן למחדל ,אלא לעיתים הם עדות לכך שאנו

ךתולעהב תשרפ

עסוקים בדבר מהותי ומשמעותי שדורש מאיתנו כוחות נפש וריכוז שאינם מאפשרים לנו את השגרה המקובלת. התובנה השנייה היא חשיבותה של הנאמנות לשליחות .יוסף הצדיק הטיל על אחיו את השבועה ,וזו הפכה למצפן דורי .גם בחיינו הפרטיים ,עלינו לשאול את עצמנו מהם הערכים והשליחויות שהם נר לרגלינו ,האם אנו נושאים אותם עמנו בנאמנות גם כשהדרך ארוכה ומייגעת ,וגם כשהמחיר הוא ויתור על מה שנראה לנו כמרכז חיינו הרוחניים .נאמנות אינה נמדדת ברגעים קלים ,אלא דווקא ברגעים של עמידה מול קשיים והתמדה בדרכו של הצדיק.

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו מגלה טפח מהקשר העמוק שבין אדם לבין הערכים שהוא מייצג. יוסף הצדיק ,שגופו נחנט ונשמר ,הוא סמל לזיכרון חי ונוכח .העיסוק בו הוא העיסוק בעבר שמעצב את העתיד .הטומאה שנטמאו בה נושאיו היא טומאה המקדשת את השליחות ,ומלמדת אותנו שמי שמוכן ליטול על עצמו את משא הדורות ,מי שמוכן לשאת את עול האחריות המשותפת ,זוכה להתחבר אל מה שנצחי באמת .החיים הם רצף של בחירות בין טהרה אישית לבין מחויבות כלל-ישראלית ,והבחירה בנשיאת ארונו של יוסף ,גם במחיר של נטילת טומאה ,היא הדרך שבה אנו הופכים להיות חלק משרשרת הדורות ,חלק מהעם שזוכר ,שומר וממשיך את הבטחת הגאולה אל עבר האופק המצפה לנו. כשהתורה יוצאת מבית המדרש אל השוק ,עלינו לזכור כי כל ספר וכל אות הם עדות חיה לשלשלת הדורות .השמירה על הקדושה אינה מונעת מאיתנו להשתמש בכלים מודרניים כדי להגן על מה שיקר לנו ,אלא להפך -היא מקדשת את המעשה הטכני והופכת אותו למצווה .הנאמנות שלנו לספר התורה ,הניקיון המוסרי שלנו ברכישתו ,וההקפדה שלנו על גדרי ההלכה בכל תג ותג ,הם אלו ששומרים את התורה חיה ,מוגנת ורלוונטית ,גם בימים של פריצה וחשיכה ,עד היום שבו נזכה לראות את הארון נח ומונח במקומו הקבוע ,וקומה ה' יתקיים בנו במלוא הדרו.