1. האם המתאוננים ובני ישראל התכוונו לבקש דגים?

1. האם המתאוננים ובני ישראל התכוונו לבקש דגים? בלב המדבר ,תחת שמיים בוערים ושממה שאין לה סוף ,ניצב העם ומעלה זיכרונות ממרחקי הזמן ,זיכרונות המהולים בגעגוע עז ובתלונה מרה .ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה' (במדבר יא ,א) .הדברים אשר הטיחו כלפי מעלה לא היו רק מילים של חוסר שביעות רצון, אלא בכי משותף ,בכי של אומה שחשה אבודה ,שחשה כי המן ,אותו לחם שמימי ,אינו…

1. האם המתאוננים ובני ישראל התכוונו לבקש דגים? בלב המדבר ,תחת שמיים בוערים ושממה שאין לה סוף ,ניצב העם ומעלה זיכרונות ממרחקי הזמן ,זיכרונות המהולים בגעגוע עז ובתלונה מרה .ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה' (במדבר יא ,א) .הדברים אשר הטיחו כלפי מעלה לא היו רק מילים של חוסר שביעות רצון, אלא בכי משותף ,בכי של אומה שחשה אבודה ,שחשה כי המן ,אותו לחם שמימי ,אינו מספק את תאוותיה הארציות .והתלונה הגיעה לשיאה בבקשת הבשר המפורסמת ,שסחפה עמה גם את הזיכרון החמוץ-מתוק של מאכלי מצרים :זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים .הזיכרון הזה הפך לנשק, למצע של טענות על קפדנות המדבר לעומת השפע הנדמה שהיה להם בבית העבדים.

גם לנשמה מגיע אוכל

האם בבקשה זו על הדגים התכוונו בני ישראל באמת ובתמים שייבראו להם ימים ונהרות בלב המדבר ,או שמא היה זה אך ביטוי של מרירות ,ניסיון להדגיש את עומק חסרונם אל מול המציאות הנוכחית? סביב השאלה הזו ,שבין הממשי לבין המופשט ,בין צורך גשמי לבין תסכול נפשי ,נסובים הדיונים הגדולים ,המבקשים להבין מה עמד מאחורי אותה אמירה קשה, ומה הייתה כוונתם האמיתית של המתאוננים בהזכרת אותם דגים שנאכלו במצרים חינם. כרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (במדבר יא ,ה) .פסוקים אלו חושפים את פער הציפיות שבין לחם השמיים לבין תאוות האדם ,ומתוכם אנו למדים על עומק טענתם של ישראל. אונקלוס (במדבר יא ,ה) תרגם :דכרין אנחנא ית נוניא די הוינא אכלין במצרים מגן .התרגום מדגיש את המונח מגן ,המורה על כך שהם תפסו את האוכל במצרים ככזה שניתן להם ללא מאמץ ,ובכך הוא מחדד את התפיסה שלהם שכל שינוי במצבם במדבר הוא הרעה בתנאים הקיומיים. רש"י (במדבר יא ,ה) ביאר :חנם -מן המצות ,שהיו משועבדים למצרים ולא היו צריכים לעמול כדי להשיג את מזונם ,ואף כאן באו בטענה שגם המן הוא מצווה שאינה דורשת מהם עשייה מוחשית ,והם חסרים את המעורבות הגשמית במזונם. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה הייתה מצויה להם בנילוס בחינם ,ועל כן העלו אותה על נס כדבר שהיה נגיש וקל להשגה ,ובכך הם משתמשים בזיכרון הזה ככלי ניגוח כנגד הנהגת הקב"ה במדבר ,שבו הכל ניתן כמתנה מלמעלה ללא טרחה אנושית. הרמב"ן (במדבר יא ,ה) ביאר :כי זכירת הדגה הייתה נשכחות ,שכן מאז צאתם ממצרים לא ראו דגים ,והבשר היה מצוי להם לעיתים מתוך המקנה ,אך הדגים היו חסרון מוחלט .כאן הוא מחדד את ההבדל בין מה שהיה להם לבין מה שהם תופסים כחוסר משווע ,מה שמעיד על כך שהבקשה שלהם נבעה מתסכול על היעדר גיוון ולאו דווקא מצורך קיומי דחוף. הספורנו (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הם באו בטענה שגם הקישואים והאבטיחים היו מתוצרת הארץ המצרית והיו מושקים במימי הנילוס שהיו זמינים להם ,ובכך הם ממחישים את העובדה שהם חשו תלות מוחלטת בטבע המצרי שסיפק את צורכיהם ,לעומת התלות הישירה בקב"ה שהם חשו בקושי רב להכיל אותה. כאשר אנו מבקשים לחדור אל שורש הדיון ,עלינו להטות אוזן לשיח התלמודי המנתח את נפש המתאוננים ,ומגלה כי מאחורי בקשת המאכלים הסתתרה תביעה עמוקה הרבה יותר. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא :תנו רבנן ויהי העם כמתאוננים -אין מתאוננים אלא לשון עלילות ,שהיו מבקשים עלילה מלפני הקב"ה לפרוש ממנו .ומסבירים שם בגמרא כי התלונה על הדגים לא הייתה בקשה גרידא לאוכל ,אלא ניסיון למצוא אמתלה כדי להשתחרר מעול המצוות שהוטל עליהם במדבר .הגמרא כאן חושפת את הרובד העמוק יותר של הדברים ,כיצד הרצון לדגים הפך לכלי שרת בידי אלו שחיפשו סיבה להתרחק מן השכינה. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק י הלכה ב) מבאר :שטענת בני ישראל על הדגים

ךתולעהב תשרפ

הייתה סמל לטענה על חירותם ,שכן המצרים היו משליכים אותם ליאור והם היו מוצאים בו את מחייתם ,ולכן בטענתם זכרנו את הדגה הם ביטאו זיכרון של תקופה שבה הטבע המצרי היה הבית שלהם ,ועתה במדבר הם חשים זרים .הירושלמי מעמיק את ההבנה שהדגים לא היו רק מאכל ,אלא חלק מההוויה הלאומית שנוצרה במצרים ושהם התקשו להיפרד ממנה לטובת המציאות החדשה והנשגבת של המדבר. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ה ע"א) מבאר :לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה ולא דוד ראוי לאותו מעשה ,אלא שבא ללמדנו שאם חטא אדם וביקש תשובה ,הקב"ה מקבלו .ורש"י שם מבאר :שאותה התלונה על הדגים הייתה חטא קדמון שנועד ללמד את הדורות הבאים כיצד לתקן את התנהלותם מול הנהגת הקב"ה ,ומתוך הקלקול הזה צמחה הידיעה שניתן תמיד לשוב ולתקן את הלב שנמשך אחר תאוות העולם הזה. כשאנו ניגשים להקשיב לקולם של הראשונים ,המנסים לפענח את סבך הנפש של בני ישראל במדבר ,אנו מוצאים דעות שונות המנסות להבין האם דרישת הדגים הייתה תביעה ממשית או רק זעקת ייאוש ,והיכן עובר הגבול בין זיכרון העבר לבין המרידה בהווה. הרמב"ן (במדבר יא ,ה) ביאר :את השאלה מדוע דווקא הדגים נזכרו ,וחידש כי כוונתם הייתה לזוכרם כדבר שהיה נשכח מליבם משום שלא אכלו דגים כלל מאז צאתם ממצרים ,מה שאין כן בשר שהיה להם לעיתים מן המקנה .לפי דבריו ,התלונה לא נבעה מרעב גשמי בלבד ,אלא מתסכול מצטבר על היעדר הגיוון בתפריט היומי ,דבר שהפך אצלם למוקד של התמרמרות ואי-נחת מול המן שירד יום ביומו. הרוקח (במדבר יא ,ה) ביאר :כי כשאמרו ישראל זכרנו את הדגה ,כוונתם הייתה לזכירה בעלמא ללא שום כוונה לבקש אותם בפועל .הם הבינו היטב כי נמצאים הם בארץ ציה ושוממה ,וכי אין זה מן הראוי להטריח את הקב"ה שיברא עבורם ימים ונהרות בלב המדבר רק כדי לגדל דגים .תלונתם הייתה ביטוי של געגוע נוסטלגי למציאות של שפע עבר ,ולא תביעה ריאלית לשינוי המציאות הפיזית הקשה בה היו נתונים. רבנו אפרים (במדבר יא ,ה) ביאר :בדרך דומה לרוקח ,כי הבקשה לדגים לא הייתה בקשה של ממש ,שכן ידעו שאין דגים במדבר .לעומת זאת ,את הבקשה לבשר הם הגישו מתוך ידיעה שבשר הוא מאכל המצוי אף במדבר מן הצאן והבקר ,ולכן בזה הם תבעו את שלהם ,בעוד שהדגה הייתה רק חלק מתיאור המציאות העדיפה שחוו במצרים אל מול דלות המדבר. כאשר אנו מעמיקים את מבטנו אל דברי האחרונים ,אנו מגלים כי השאלה האם הבקשה לדגים הייתה תביעה ממשית או רק זעקת לב ,מובילה אותם לעסוק ביסודות המידות וההשגחה ,וכיצד ראוי לאדם להתנהל מול רצונותיו גם במצבי דחק. האברבנאל (במדבר יא ,ה) ביאר :כי תלונת האספסוף על הדגים באה כתוספת לאחר שכבר ביקשו בשר ,וכל מטרתם הייתה לחזק את עמדתם .הם תהו בינם לבין עצמם ,שמא יטענו כנגדם מדוע אתם מתלוננים על בשר והלא גם במצרים לא היה לכם בשר ,שכן הדג הוא מאכל יקר והם הרי היו עניים ודלים .לכן הקדימו ואמרו זכרנו את הדגה ,כדי להוכיח שאף

גם לנשמה מגיע אוכל

דגים היו להם לרוב ,ומכאן שהם חוו מציאות של שפע ,ועתה במדבר אין להם לא בשר ולא דגים ,ובכך ביקשו להצדיק את עוצמת התמרמרותם. האלשיך הקדוש (במדבר יא ,ה) ביאר :כי בני ישראל לא התאוננו על החוסר בדגים כשלעצמו, אלא על העובדה שהמן ,על אף טעמו המופלא ,אינו מספק להם את הרגשת העונג שהייתה להם במצרים .הוא חידש שטענתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ,מלמדת על כך שהם חשו שהם כפופים להנהגה שאינה משתפת אותם בעשייה ,וביקשו להשתחרר מהתלות המוחלטת במזון שיורד מן השמיים ללא עמל ,גם אם המזון הזה הוא שיא השלמות. הכלי יקר (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הטענה זכרנו את הדגה הייתה ביטוי של כפיות טובה כלפי הניסים המקיפים אותם .הוא מבאר שאלו שצעקו חנם ,לא הבינו שהחינם הזה היה עבדות גמורה ,אלא ראו בו חירות של הנאה .ההתמקדות בדגים ובשאר הירקות הייתה הדרך שלהם להחליף את המהות הרוחנית של ארץ ישראל והמדבר ,בחומריות המצרים ,ובכך הם ניסו להעביר את מוקד חייהם מהנהגה אלוקית לחיים של טבע ומקריות. כאשר אנו מעיינים בדבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו נוכחים לדעת כיצד שאלת תלונת ישראל על הדגים הופכת בבית מדרשם למראה המשקפת את דמותו של האדם המודרני, השבוי בתוך מערכת של רצונות מתנגשים וחיפוש אחר משמעות בתוך ים של חומריות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (במדבר ,פרשת בהעלותך) ביאר :את עומק השבר בתלונת הדגים ,ומחדש כי הבעיה לא הייתה עצם הרצון לדגים ,אלא ההשלכה שביקשו בני ישראל לעשות -להפוך את המדבר למצרים .הוא מבאר כי כאשר אדם נמצא בתהליך של עלייה רוחנית ,הוא עלול להיבהל מהניתוק מהרגלים ישנים וממאכלים שהיו חלק מהווייתו ,ומתוך הבהלה הזו הוא נתלה בזיכרונות העבר ,לא בגלל טעם הדג ,אלא בגלל הטעם של המוכר והידוע שמעניק לו תחושת ביטחון מזויפת מול הלא-נודע של ההתקדמות לקראת יעדים נשגבים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר :בהקשר של דיני תענוג וסיפוק הנפש, כי התלונה על הדגים מלמדת אותנו שיעור ביסודות הכרת הטוב .הוא מדגיש כי האדם נוטה לשכוח את חסדי ה' הגדולים -את המן ,את באר המים ואת ענני הכבוד -ברגע שבו מופיע חיסרון קטן או רצון שלא נענה מיד .על פי דבריו ,התלונה לא הייתה על חסרון הדגה ,אלא על חסרון במידת ההסתפקות במועט ,שהיא התרופה היחידה שמאפשרת לאדם לחיות בשמחה בתוך המדבר של החיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר :את מהות הטענה חנם ,ומחדש כי זו הייתה טענה של גאוות לב .הוא מבאר כי הם ביקשו את הדגים לא כדי לאכול ,אלא כדי להרגיש שהם בשליטה על חייהם ,שהם צרכנים שנהנים מפרי עמלם או מהזמינות המצרית ,ולא כמי שנזקקים לחסדי שמיים בכל רגע ורגע .הוא מחדש שהשורש של כל תלונה הוא חוסר באמונה פנימית בכך שכל צרכינו מסופקים בדרך הטובה ביותר עבורנו ,גם אם היא שונה ממה שהיינו בוחרים לעצמנו מתוך דמיונות העבר. כשאנו יורדים אל עולמם של הנפקא מינות ,אנו מגלים כי השאלה האם בקשת הדגים

ךתולעהב תשרפ

הייתה תביעה ממשית או זיכרון נוסטלגי ,מקיפה מגוון עצום של היבטים המלווים את חיינו בתחומים שונים ,מהלכות יום-יום ועד להנהגה הציבורית והאישית. במישור ההלכתי של הכרת הטוב ,אנו למדים מתוך הסוגיה כי אדם חייב להיזהר שלא להפוך את תסכולו מהחיסרון לרמיסה של הטובה הקיימת .הנפקא מינה המעשית לכל אחד מאיתנו היא בעת שאיננו זוכים לקבל בדיוק את מבוקשנו או את מה שהתרגלנו אליו בעבר ,עלינו להישמר מביטויים של תלונה שעלולים להישמע ככפיות טובה .אדם העומד בסיטואציה של מחסור ,ראוי לו שיחנך את עצמו להבחין בין צורך חיוני לבין געגוע מדומה, ולא יטריח את סובביו או את הנהגת הציבור בדרישות שאינן נובעות אלא מחיפוש אחר הרגלים ישנים שאינם מתאימים עוד למציאות החדשה. בתחום ההנהגה והחינוך ,הסוגיה מציבה לנו מראה מאירה :מנהיג או מחנך הנדרש להתמודד עם טענות של המונהגים ,צריך לדעת לזהות האם הטענה היא צורך אמיתי או אמתלה להסחת דעת מהמשימה המרכזית .נפקא מינה מוחשית היא כאשר קהילה או צוות דורשים שינויים בתנאי העבודה או בתכני הלימוד ,עלינו לבדוק היטב האם המניע הוא אכן שיפור המצב ,או שמא זהו ניסיון לברוח מהמשימה המאתגרת אל אזור הנוחות המוכר והנוסטלגי ,בדומה לאותם מתאוננים שביקשו את דגי מצרים כדי להמלט מעול המדבר. בהנהגה האישית והמשפחתית ,הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אנו נדרשים להתמודד עם שחיקה .נפקא מינה היא ביכולת להבדיל בין רצון אמיתי לשדרוג איכות החיים לבין רצון להיכנע לשגרה .אדם הרוצה להתפתח רוחנית ומעשית ,לעיתים חש צורך לעצור ולהביט לאחור ,אך עליו לוודא שהזיכרון אינו הופך לסיבה לעצירה .העבודה הפנימית היא ללמוד כיצד לשאוב השראה מהעבר מבלי לתת לו לערער את היציבות והמחויבות להווה ,ולהימנע מלבקש את דגי המצרים במקום שבו נדרשת צמיחה של מן המדבר. כשאנו צוללים אל תוך עומק הרעיון ,מתברר כי תלונת ישראל אינה נוגעת רק בטעם הדגה או בערגון לקישואים ,אלא היא נוגעת בשאלת יסוד אנושית :מהו מקומו של הזיכרון בתהליך הצמיחה ,והאם ניתן לבנות עתיד מבלי להשתחרר לחלוטין מנוחות העבר? ביסוד הדברים מונחת הבנה כי האדם אינו יצור חד-ממדי .הוא נושא עמו מטען של זיכרונות ,הרגלים ,וטעם של חיים קודמים .כאשר בני ישראל מבקשים את הדגים ,הם בעצם מבטאים את הקונפליקט בין הרצון להיות בני חורין ,לבין הפחד מהחירות עצמה. החירות דורשת התמודדות ,נשיאה באחריות ,והסתגלות למציאות שבה המזון אינו מגיע בדרך הטבע המצרי ,אלא דרך הנס והתלות הישירה בקב"ה .הדגים הם הסמל למציאות שבה האדם מרגיש שהוא שולט בטבעו ,שהוא אוכל מפרי עמלו או משכרו ,ושהוא אינו כפוף למבחן יומיומי של אמונה. הרעיון העמוק יותר שעולה מן הסוגיה הוא שהתלונה היא בעצם ביטוי של חוסר יכולת להכיל את הבלתי מוגדר .המן הוא לחם נשגב ,הוא טעמו של גן עדן ,אך הוא דבר שאינו ניתן לאחיזה ,אינו ניתן לאגירה ,ואינו נותן לאדם תחושת יתרון על חברו .הדגים ,לעומת זאת,

גם לנשמה מגיע אוכל

הם מוחשיים ,הם ניתנים למדידה ,הם נותנים לאדם תחושת יציבות .המאבק של ישראל במדבר הוא המאבק של כל דור ודור :היכולת להשתחרר מהצורך בתחושת ביטחון חיצונית וחומרית ,ולעבור אל תחושת הביטחון הפנימית ,הנשענת על הקשר עם הקב"ה. כאשר חז"ל מגדירים את המתאוננים ככאלו שחיפשו עלילה לפרוש מן המקום ,הם מלמדים אותנו כי לעיתים קרובות האדם משתמש בצרכיו הגשמיים כתירוץ להתרחקות רוחנית .הבריחה מהתביעה הרוחנית הגבוהה – היציאה ממצרים וההליכה אל עבר מתן תורה והארץ – מולבשת בתלבושת של צרכים בסיסיים ,כביכול הכל בשם רעב פיזי .אך האמת העמוקה היא שהרעב הוא רעב למשמעות ,רעב לעולם שבו יש כללים ברורים של חומר ורוח ,מבלי להידרש לשינוי התודעתי הנדרש מאדם שחי תחת השגחה גלויה .הדיון על הדגים הוא ,אם כן ,משל למאבק הנצחי של האדם בין הרצון להישאר במוכר ובטוח לבין האתגר של העלייה אל המדרגות הגבוהות של עבודת ה’. כשמתבוננים אל מעמקי הנפש ,פוגשים אנו את תלונת הדגים כהד חרישי לשאלות המלוות את האדם בכל צומת דרכים בחייו .לעיתים קרובות ,דווקא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של תהליך צמיחה משמעותי ,או בשעה שאנו זוכים להתעלות רוחנית גבוהה ,צפה ועולה תחושת אי-נוחות שורשית .זהו המפגש עם הריקנות המדברית – המקום שבו אין לנו את "הדגים" המוכרים ,את העוגנים שסיפקו לנו ביטחון בעבר ,והנפש מוצאת את עצמה כמהה אל הלא- נודע המצרי ,רק בגלל שהוא זכור לנו כבית .החיבור לאמונה בהקשר הזה הוא ההכרה בכך שגם המדבר ,על צחיחותו ועל השממה שבו ,הוא המקום שבו מתעצבת הדמות האמיתית שלנו ,ושם אנו נדרשים לאכול מן המן – מאותו לחם נשגב שאינו מאפשר לנו להיאחז בחומר, אלא מחייב אותנו לחיות מתוך אמון מוחלט בבורא המלווה אותנו בכל צעד ושעל. בתהליך הנהגת הנפש ,אנו למדים שיש להבחין בין צרכים אמיתיים לבין געגועים למסגרות שעיצבו אותנו בטרם היינו בני חורין .אדם המבקש לשנות את איכות חייו ,להשתפר במידותיו או להתקדם בלימודו ,חייב להבין שיהיו רגעים של "ערגון לדגים" .אלו הם רגעים של חולשה שבהם הזיכרון המצרי נראה כחף מכל פגם ,אך הנהגת האמונה מלמדת אותנו להביט בגעגועים אלו בעין מפוכחת .האמונה אינה מבקשת מאיתנו לזרוק את הזיכרון ,אלא למקם אותו במקומו הנכון – כחלק מהסיפור האישי שלנו ,ולא כבסיס שעליו אנו מבקשים לבנות את ההווה .הנפש מוצאת את המנוחה האמיתית שלה לא כשהיא חוזרת אל סיר הבשר המצרי ,אלא כשהיא מקבלת על עצמה את אתגר ההליכה במדבר ,מתוך ידיעה שהמחסור בדגים הוא לעיתים הדרך היחידה להיוותר רעבים וצמאים לחיבור גבוה יותר ,לשכינה המלווה אותנו במקום שבו אין לנו דבר מלבד האמונה. במרחב המוסרי שבו אנו פוסעים ,מתברר כי השמירה על היושרה הפנימית דורשת מאיתנו להישיר מבט אל הכמיהות שלנו ולשאול מהו המניע המסתתר תחתיהן .תלונת בני ישראל על הדגים מעמידה אותנו בפני מבחן כנות שאינו מתיר לנו להסתתר מאחורי תירוצים של צרכים בסיסיים ,אלא מחייב אותנו לעמוד באחריות על הבחירות שלנו ועל האופן שבו אנו מציגים את דרישותינו כלפי חוץ וכלפי שמיים. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להכרה כי הזכות להתלונן על חוסר אינה עומדת לאדם

ךתולעהב תשרפ

שאינו מעריך את הקיים .כאשר אנו מביטים על המתאוננים ,אנו לומדים כי טשטוש הגבולות בין מצוקה אמיתית לבין פינוק נוסטלגי הוא אם כל חטאת מוסרית .הלקח המוסרי העולה אינו ציווי לשתיקה ,אלא קריאה לבירור פנימי עמוק :האם אני מוחה מתוך כאב על אמת שחסרה, או שמא אני יוצר מציאות של תלונה רק כדי לברוח מהמחויבות שדורשת ממני התקדמות? האחריות שאנו נושאים על כתפינו בתור בני חורין מחייבת אותנו להכיר בכך שחירות אינה רק היעדר עבדות ,אלא נוכחות של תודעה נקייה .אדם שבוחר בדרך של עבודת ה' ובמסלול של עלייה רוחנית ,אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו – גם לדרוש את השגב של המדבר וגם להתגעגע לשפל של מצרים .המוסר הפנימי מחייב אותנו להישאר נאמנים לערכינו, גם כשהדרך מאתגרת וגם כשהלב נוטה לחפש מנוחה בדפוסים ישנים שאינם ראויים עוד. ההתמודדות עם היצר המבקש דגים היא למעשה ההתמודדות עם השאיפה לאמת ,ליושר ולנאמנות לדרך שבה בחרנו ,מתוך ידיעה שהמצפן שלנו הוא הדבר היחיד שמגן עלינו מפני ההתפזרות בתוך ים של תאוות וזיכרונות חולפים. מן המסע שערכנו בסוגיית תלונת הדגים ,אנו לוקחים עמנו תובנות מאירות לחיים. הראשונה שבהן היא היכולת להבדיל בין רעב אמיתי לבין געגוע דמיוני .לעיתים קרובות, אנו מוצאים את עצמנו כמהים למקומות או למצבים שהשארנו מאחור ,לא משום שהם היו טובים יותר ,אלא משום שהם היו מוכרים ובטוחים .התובנה שלנו היא ללמוד להישיר מבט אל הזיכרון ,להוקיר את מה שנתן לנו בעבר את הכוח לגדול ,אך לדעת לשחרר אותו ברגע שהוא הופך למעצור המונע מאיתנו להתקדם אל המשימה העומדת לפנינו בהווה. התובנה השנייה היא חשיבותה של הכרת הטוב כבסיס לכל התקדמות נפשית .כאשר אנו עסוקים בתלונה ,אנו מאבדים את היכולת לראות את הניסים הקטנים המלווים אותנו בכל יום .הלימוד מהמדבר הוא שהסתפקות במה שיש ,גם אם הוא נראה דל בעינינו ,היא המפתח האמיתי לשמחה פנימית .כשאדם מבין שכל מה שניתן לו – בין אם זה המן השמימי ובין אם זו ההתמודדות המדברית – הוא חלק ממסלול שנועד לבנות את קומתו הרוחנית ,הוא מפסיק לחפש את דגי המצרים ומתחיל לראות את האור הגדול הממלא את חייו.

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו מגלה לנו כי המדבר הוא המקום שבו האדם נפגש עם האמת הצרופה שלו ,ללא כל מסכות של הרגלים .תלונת הדגים לא הייתה דרישה למאכל, אלא מרידה בשלטון של הנס ,ניסיון כושל להחזיר את הגלגל לאחור אל מציאות שבה הטבע מנהל את החיים ללא התערבות אלוקית גלויה .הבחירה שלנו ,בני הדורות הבאים ,היא להסכים להישאר במדבר ,לקבל את המן כדרך חיים ,ולהבין שהקושי שאנו חשים בהיעדרם של "דגי המצרים" הוא הוא המבחן הגדול של האמונה .מי שמוכן לוותר על הנוחות המדומה ולצעוד באמונה בדרכי המדבר ,זוכה להפוך כל רגע של התמודדות לצעד נוסף בבניית הברית הנצחית בינו לבין קונו ,עד ליום שבו נזכה לראות את השלמת הגאולה המלאה ,מתוך עין טובה והודיה על הכל.

גם לנשמה מגיע אוכל