2. מה היא הדגה אשר אכלו במצרים?

2. מה היא הדגה אשר אכלו במצרים? בלב המדבר ,אל מול המן הלבן והזך ,צפה ועלתה נוסטלגיה מרה ,געגוע שהפך לזעקה: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים .הזיכרון הזה אינו רק רשימת מכולת של טעמים אבודים ,אלא ביטוי של תסכול עמוק – מה היה שם במצרים ,בדגה ההיא ,שהפך אותה למיתוס שקם לתחייה בלב השממה? האם דגים היו אלו…

2. מה היא הדגה אשר אכלו במצרים? בלב המדבר ,אל מול המן הלבן והזך ,צפה ועלתה נוסטלגיה מרה ,געגוע שהפך לזעקה: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים .הזיכרון הזה אינו רק רשימת מכולת של טעמים אבודים ,אלא ביטוי של תסכול עמוק – מה היה שם במצרים ,בדגה ההיא ,שהפך אותה למיתוס שקם לתחייה בלב השממה? האם דגים היו אלו ,או שמא סמל לשפע עבדים שהפך בעיני המתאוננים לשיא העונג? שאלת זהותה של אותה דגה פותחת צוהר אל עולם של פרשנות ,שבו כל מפרש מבקש לפענח את התשתית הנפשית של אלו שביקשו להמיר את השמימי בארצי, והיא מטלטלת את הקורא בין הגדרות לשוניות לבין תהיות על מהות הנס והטבע .בואו נצא למסע בעקבות הדגה הזו ,ננסה להבין מה היא הייתה ומה בקשו ישראל למצוא בה ,כשאנו צוללים אל תוך הפרשנות העמוקה של חכמי התורה והראשונים. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ,ה) .פסוקים אלו חורטים בזיכרון הלאומי את רשימת המאכלים שהפכה למצע של תלונה ,ומרכזם – הדגה – מעורר את הצורך בבירור מהות המושג המטריד הזה בלב המדבר. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יא ,ה) ביאר :כי המילה דגה אינה מצביעה על מין דג ספציפי, אלא מהווה שם כולל לכלל הדגים ,כפי שמשתמש הכתוב בביטוי והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז ,כא) ,וכפי שחידש בספר יונה (ב ,ב) שאין הבדל מהותי בין המונחים דג ודגה ,אלא מדובר בשמות נרדפים לאותו המין. רבי דוד קמחי (ספר שורשים ,שורש דגה) ביאר :כי המושג דגה מורה על שם קיבוצי לכלל מיני הדגים ,ואין לחלק בין דג לבין דגה ,שכן שניהם מתייחסים להגדרה הכללית של היצורים החיים במים. המלבי"ם (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה מייצגת את האסופה המקובצת של הדגים ,ובכך היא מסמלת את השפע והריבוי שהיו נחלתם של בני ישראל במצרים ,שכן הנילוס היה מקור בלתי נדלה של מזון זמין. רבנו בחיי (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה היא שם של דגים באושים ומתים ,כפי שנאמר והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור .הוא מוסיף ומחדד כי המצרים היו מעניקים לבני ישראל, כעבדים ,רק את הדגים הפסולים והנפסדים ,וטענתם הייתה שדווקא אותם דגים מקולקלים היו בעיניהם מועדפים על פני המן הנשגב. התולדות יצחק (במדבר יא ,ה) ביאר :כי המצרים היו נותנים לעבדים את הדגים הבאושים והמקולקלים כנדבה ,בידיעה שדגים אלו מתקלקלים במהירות שיא ,ובכך הוא מבליט את השפל שבו היו נתונים ישראל ,שביקשו כעת להטיל דופי במן ולהעדיף עליו אפילו את אותם דגים ירודים.

ךתולעהב תשרפ

הנציב מוולוז'ין (העמק דבר ,במדבר יא ,ה) ביאר :כי כוונתם הייתה לדגים קטנים ומתים שהיו רגילים לכבוש במלח ולאכול אותם כתיבול למאכליהם .הוא מבסס זאת על לשון בני אדם המובאת במסכת נדרים (דף נא ע"ב) ,שם מבואר שדגה מורה על דגים קטנים ,ומסביר כי הדברים האחרים שהזכירו בפרשה הם תבלינים המלווים את המזון העיקרי. רבי יוסף בכור שור (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה אינה מתייחסת לדג מסוים אלא היא לשון ריבוי ,בדומה לביטוי וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מח ,טז) .על פי שיטתו ,המתאוננים התלוננו על עצם ריבוי המאכלים שהיו להם במצרים ,אותם הם מונים לאחר מכן בפירוט, ומבקשים לשוב לאותה מציאות של שפע מגוון. הדעת זקנים מבעלי התוספות (במדבר יא ,ה) ביאר :בדומה לבכור שור ,כי הדגה היא לשון ריבוי ,והם לא ביקשו דג דווקא ,אלא התרעמו על היעדר מגוון המאכלים והשפע שהיה להם במצרים ,שם היו הקישואים והאבטיחים מצויים להם לרוב. רבנו יעקב בעל הטורים (במדבר יא ,ה) ביאר :בשם אביו הרא"ש ,כי המונח דגה אינו מצביע על דג אלא על ריבוי מזונות ,והוא משתמש בדוגמה של וידגו לרוב כדי להמחיש שכוונתם הייתה לשפע שהיה להם במצרים. הרמב"ן (במדבר יא ,ה) ביאר :כי המצרים היו מעבידים את בני ישראל במלאכת הדייג, וכחלק מהתגמול היו נותנים להם את הדגים הקטנים שנאחזו במצודות ,דגים שלא היה להם ערך כספי רב .הוא מדגיש כי הדגה המדוברת הייתה אותם דגים קטנים שהיו נותנים להם על שפת היאור ,מנהג שהיה מקובל בקרב פורשי המכמורות במצרים. כשאנו פותחים את דפי הש"ס ומטים אוזן לדברי חז"ל ,מתברר לנו כי השאלה על אותה דגה מופלאה ממצרים אינה רק עניין של מזון גשמי ,אלא יסוד בדרך בה הנהגת האדם צריכה להיראות ,וכיצד התלמוד מפרק את המושגים הנדמים כפשוטים לגורמים של אמונה והשגחה. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא :אמר רב יצחק ,דג דג ממש .תנא דבי רבי ישמעאל: דג דג ממש ,דג שבים דג שביאור .אלא מה אני מקיים אשר נאכל במצרים חינם? שהיו דגים מצויין להן ,שכיון שהיו ישראל שואבין מים ,הקב"ה מזמין להן דגים בכדיהן .ומבאר שם רש"י :דגים בכדיהן -הקב"ה היה מזמין להן דגים בכליהן בלא טורח .הגמרא כאן חושפת טפח מן ההשגחה המופלאה שליוותה את בני ישראל במצרים ,ומבהירה כי הדגים לא היו רק אוכל ,אלא המחשה של חסד אלוקי שקדם ליציאתם לחירות ,חסד שהם כעת ,בתלונתם, מסרבים להכיר בו ככזה ,אלא רואים בו מציאות טבעית שהייתה שייכת להם. בתלמוד ירושלמי במסכת ביצה (פרק ב הלכה ד) מבאר :ריבון יוחנן בן אדם ,צולה לו דגה. התלמוד כאן משתמש במונח דגה בהקשר של דיני יום טוב וצרכי סעודה ,ובכך הוא מלמד אותנו כי המילה דגה משמשת בלשון חכמים כשם כולל למאכל דגים ,בלי לחלק אם מדובר בדגים גדולים או קטנים ,מה שמעיד על כך שהשימוש המקראי בדגה הוא לשון חול טבעי ששימש את בני ישראל לתיאור מציאותם המצרית.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת נדרים (דף נא ע"ב) מבאר :תנא ,כל שקרוי דג – מותר ,כל שקרוי דגה – אסור. ורש"ן שם מבאר :דגה היינו דגים קטנים ,ודג היינו דגים גדולים .הגמרא כאן דנה בדיני נדרים, ומבדילה הלכתית בין המונחים ,מה שמלמדנו כי אכן ישנה משמעות הלכתית לדקויות הלשון ,וכי כאשר העם אמר זכרנו את הדגה ,הם השתמשו במינוח המדויק לתיאור אותם דגים קטנים ופשוטים שהיו מנת חלקם ביומיום המצרי ,ולא התכוונו לדגים הגדולים והמשובחים. בתוספתא במסכת פאה (פרק ד הלכה ח) מבאר :נותנין לעני מזון שלש סעודות ,שמן וקטניות דגה וירק .התוספתא מונה את הדגה כאחד ממרכיבי המזון הבסיסיים הניתנים לעני ,ובכך היא מאששת את הבנת הראשונים כי הדגה הייתה מזון פשוט ,שכיח וזול ,מה שמחדד את הקושי בתלונת בני ישראל ,שכן הם ביקשו לחזור למציאות שבה היו נסמכים על מאכלים המיועדים לשכבות החלשות ביותר. כאשר אנו מעיינים בדברי הראשונים ,המנסים לפענח את סבך הנפש של בני ישראל במדבר ,אנו מוצאים דעות שונות המנסות להבין האם דרישת הדגים הייתה תביעה ממשית או רק זעקת ייאוש ,והיכן עובר הגבול בין זיכרון העבר לבין המרידה בהווה. הרמב"ן (במדבר יא ,ה) ביאר :את השאלה מדוע דווקא הדגים נזכרו ,וחידש כי כוונתם הייתה לזוכרם כדבר שהיה נשכח מליבם משום שלא אכלו דגים כלל מאז צאתם ממצרים ,מה שאין כן בשר שהיה להם לעיתים מן המקנה .לפי דבריו ,התלונה לא נבעה מרעב גשמי בלבד ,אלא מתסכול מצטבר על היעדר הגיוון בתפריט היומי ,דבר שהפך אצלם למוקד של התמרמרות ואי-נחת מול המן שירד יום ביומו. הרוקח (במדבר יא ,ה) ביאר :כי כשאמרו ישראל זכרנו את הדגה ,כוונתם הייתה לזכירה בעלמא ללא שום כוונה לבקש אותם בפועל .הם הבינו היטב כי נמצאים הם בארץ ציה ושוממה ,וכי אין זה מן הראוי להטריח את הקב"ה שיברא עבורם ימים ונהרות בלב המדבר רק כדי לגדל דגים .תלונתם הייתה ביטוי של געגוע נוסטלגי למציאות של שפע עבר ,ולא תביעה ריאלית לשינוי המציאות הפיזית הקשה בה היו נתונים. רבנו אפרים (במדבר יא ,ה) ביאר :בדרך דומה לרוקח ,כי הבקשה לדגים לא הייתה בקשה של ממש ,שכן ידעו שאין דגים במדבר .לעומת זאת ,את הבקשה לבשר הם הגישו מתוך ידיעה שבשר הוא מאכל המצוי אף במדבר מן הצאן והבקר ,ולכן בזה הם תבעו את שלהם ,בעוד שהדגה הייתה רק חלק מתיאור המציאות העדיפה שחוו במצרים אל מול דלות המדבר. רבי חיים פלטיאל (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הם התרעמו על שני דברים ,האחד הוא זיכרון הדגים והשני הוא הדרישה לבשר .הוא מחדש כי בתגובה לכך ניתן להם השליו ,שהוא עוף הגדל על פלגי מים ,ובכך הוא מהווה שילוב מיוחד של בשר ודגים גם יחד ,וכיצד הוא ניתן להם ללא צורך בשחיטה כמאכל שמימי. כאשר אנו מעמיקים את מבטנו אל דברי האחרונים ,אנו מגלים כי השאלה האם הבקשה

ךתולעהב תשרפ

לדגים הייתה תביעה ממשית או רק זעקת לב ,מובילה אותם לעסוק ביסודות המידות וההשגחה ,וכיצד ראוי לאדם להתנהל מול רצונותיו גם במצבי דחק. האברבנאל (במדבר יא ,ה) ביאר :כי תלונת האספסוף על הדגים באה כתוספת לאחר שכבר ביקשו בשר ,וכל מטרתם הייתה לחזק את עמדתם .הם תהו בינם לבין עצמם ,שמא יטענו כנגדם מדוע אתם מתלוננים על בשר והלא גם במצרים לא היה לכם בשר ,שכן הדג הוא מאכל יקר והם הרי היו עניים ודלים .לכן הקדימו ואמרו זכרנו את הדגה ,כדי להוכיח שאף דגים היו להם לרוב ,ומכאן שהם חוו מציאות של שפע ,ועתה במדבר אין להם לא בשר ולא דגים ,ובכך ביקשו להצדיק את עוצמת התמרמרותם. האלשיך הקדוש (במדבר יא ,ה) ביאר :כי בני ישראל לא התאוננו על החוסר בדגים כשלעצמו, אלא על העובדה שהמן ,על אף טעמו המופלא ,אינו מספק להם את הרגשת העונג שהייתה להם במצרים .הוא חידש שטענתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ,מלמדת על כך שהם חשו שהם כפופים להנהגה שאינה משתפת אותם בעשייה ,וביקשו להשתחרר מהתלות המוחלטת במזון שיורד מן השמיים ללא עמל ,גם אם המזון הזה הוא שיא השלמות. הכלי יקר (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הטענה זכרנו את הדגה הייתה ביטוי של כפיות טובה כלפי הניסים המקיפים אותם .הוא מבאר שאלו שצעקו חנם ,לא הבינו שהחינם הזה היה עבדות גמורה ,אלא ראו בו חירות של הנאה .ההתמקדות בדגים ובשאר הירקות הייתה הדרך שלהם להחליף את המהות הרוחנית של ארץ ישראל והמדבר ,בחומריות המצרים ,ובכך הם ניסו להעביר את מוקד חייהם מהנהגה אלוקית לחיים של טבע ומקריות. כאשר אנו מעיינים בדבריהם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו נוכחים לדעת כיצד שאלת תלונת ישראל על הדגים הופכת בבית מדרשם למראה המשקפת את דמותו של האדם המודרני ,השבוי בתוך מערכת של רצונות מתנגשים וחיפוש אחר משמעות בתוך ים של חומריות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (במדבר ,פרשת בהעלותך) ביאר :את עומק השבר בתלונת הדגים ,ומחדש כי הבעיה לא הייתה עצם הרצון לדגים ,אלא ההשלכה שביקשו בני ישראל לעשות -להפוך את המדבר למצרים .הוא מבאר כי כאשר אדם נמצא בתהליך של עלייה רוחנית ,הוא עלול להיבהל מהניתוק מהרגלים ישנים וממאכלים שהיו חלק מהווייתו ,ומתוך הבהלה הזו הוא נתלה בזיכרונות העבר ,לא בגלל טעם הדג ,אלא בגלל הטעם של המוכר והידוע שמעניק לו תחושת ביטחון מזויפת מול הלא-נודע של ההתקדמות לקראת יעדים נשגבים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר :בהקשר של דיני תענוג וסיפוק הנפש, כי התלונה על הדגים מלמדת אותנו שיעור ביסודות הכרת הטוב .הוא מדגיש כי האדם נוטה לשכוח את חסדי ה' הגדולים -את המן ,את באר המים ואת ענני הכבוד -ברגע שבו מופיע חיסרון קטן או רצון שלא נענה מיד .על פי דבריו ,התלונה לא הייתה על חסרון הדגה ,אלא

גם לנשמה מגיע אוכל

על חסרון במידת ההסתפקות במועט ,שהיא התרופה היחידה שמאפשרת לאדם לחיות בשמחה בתוך המדבר של החיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה) ביאר :את מהות הטענה חנם ,ומחדש כי זו הייתה טענה של גאוות לב .הוא מבאר כי הם ביקשו את הדגים לא כדי לאכול ,אלא כדי להרגיש שהם בשליטה על חייהם ,שהם צרכנים שנהנים מפרי עמלם או מהזמינות המצרית ,ולא כמי שנזקקים לחסדי שמיים בכל רגע ורגע .הוא מחדש שהשורש של כל תלונה הוא חוסר באמונה פנימית בכך שכל צרכינו מסופקים בדרך הטובה ביותר עבורנו ,גם אם היא שונה ממה שהיינו בוחרים לעצמנו מתוך דמיונות העבר. כשאנו צוללים אל עולם המעשה ומבקשים לתרגם את סוגיית הדגה אל מציאות חיינו ,אנו מוצאים כי הנפקא מינות אינן מצומצמות רק לפרשנות היסטורית ,אלא פורשות רשת של תובנות מעשיות ליומיום של כל אחד מאיתנו. במישור ההלכתי של הכרת הטוב ,אנו למדים מתוך הסוגיה כי אדם חייב להיזהר שלא להפוך את תסכולו מהחיסרון לרמיסה של הטובה הקיימת .הנפקא מינה המעשית לכל אחד מאיתנו היא בעת שאיננו זוכים לקבל בדיוק את מבוקשנו או את מה שהתרגלנו אליו בעבר ,עלינו להישמר מביטויים של תלונה שעלולים להישמע ככפיות טובה .אדם העומד בסיטואציה של מחסור ,ראוי לו שיחנך את עצמו להבחין בין צורך חיוני לבין געגוע מדומה, ולא יטריח את סובביו או את הנהגת הציבור בדרישות שאינן נובעות אלא מחיפוש אחר הרגלים ישנים שאינם מתאימים עוד למציאות החדשה. בתחום ההנהגה והחינוך ,הסוגיה מציבה לנו מראה מאירה :מנהיג או מחנך הנדרש להתמודד עם טענות של המונהגים ,צריך לדעת לזהות האם הטענה היא צורך אמיתי או אמתלה להסחת דעת מהמשימה המרכזית .נפקא מינה מוחשית היא כאשר קהילה או צוות דורשים שינויים בתנאי העבודה או בתכני הלימוד ,עלינו לבדוק היטב האם המניע הוא אכן שיפור המצב ,או שמא זהו ניסיון לברוח מהמשימה המאתגרת אל אזור הנוחות המוכר והנוסטלגי ,בדומה לאותם מתאוננים שביקשו את דגי מצרים כדי להמלט מעול המדבר. בהנהגה האישית והמשפחתית ,הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אנו נדרשים להתמודד עם שחיקה .נפקא מינה היא ביכולת להבדיל בין רצון אמיתי לשדרוג איכות החיים לבין רצון להיכנע לשגרה .אדם הרוצה להתפתח רוחנית ומעשית ,לעיתים חש צורך לעצור ולהביט לאחור ,אך עליו לוודא שהזיכרון אינו הופך לסיבה לעצירה .העבודה הפנימית היא ללמוד כיצד לשאוב השראה מהעבר מבלי לתת לו לערער את היציבות והמחויבות להווה ,ולהימנע מלבקש את דגי המצרים במקום שבו נדרשת צמיחה של מן המדבר. כשאנו צוללים אל תוך עומק הרעיון ,מתברר כי תלונת ישראל אינה נוגעת רק בטעם הדגה או בערגון לקישואים ,אלא היא נוגעת בשאלת יסוד אנושית :מהו מקומו של הזיכרון בתהליך הצמיחה ,והאם ניתן לבנות עתיד מבלי להשתחרר לחלוטין מנוחות העבר? ביסוד הדברים מונחת הבנה כי האדם אינו יצור חד-ממדי .הוא נושא עמו מטען של

ךתולעהב תשרפ

זיכרונות ,הרגלים ,וטעם של חיים קודמים .כאשר בני ישראל מבקשים את הדגים ,הם בעצם מבטאים את הקונפליקט בין הרצון להיות בני חורין ,לבין הפחד מהחירות עצמה. החירות דורשת התמודדות ,נשיאה באחריות ,והסתגלות למציאות שבה המזון אינו מגיע בדרך הטבע המצרי ,אלא דרך הנס והתלות הישירה בקב"ה .הדגים הם הסמל למציאות שבה האדם מרגיש שהוא שולט בטבעו ,שהוא אוכל מפרי עמלו או משכרו ,ושהוא אינו כפוף למבחן יומיומי של אמונה. הרעיון העמוק יותר שעולה מן הסוגיה הוא שהתלונה היא בעצם ביטוי של חוסר יכולת להכיל את הבלתי מוגדר .המן הוא לחם נשגב ,הוא טעמו של גן עדן ,אך הוא דבר שאינו ניתן לאחיזה ,אינו ניתן לאגירה ,ואינו נותן לאדם תחושת יתרון על חברו .הדגים ,לעומת זאת, הם מוחשיים ,הם ניתנים למדידה ,הם נותנים לאדם תחושת יציבות .המאבק של ישראל במדבר הוא המאבק של כל דור ודור :היכולת להשתחרר מהצורך בתחושת ביטחון חיצונית וחומרית ,ולעבור אל תחושת הביטחון הפנימית ,הנשענת על הקשר עם הקב"ה. כאשר חז"ל מגדירים את המתאוננים ככאלו שחיפשו עלילה לפרוש מן המקום ,הם מלמדים אותנו כי לעיתים קרובות האדם משתמש בצרכיו הגשמיים כתירוץ להתרחקות רוחנית .הבריחה מהתביעה הרוחנית הגבוהה – היציאה ממצרים וההליכה אל עבר מתן תורה והארץ – מולבשת בתלבושת של צרכים בסיסיים ,כביכול הכל בשם רעב פיזי .אך האמת העמוקה היא שהרעב הוא רעב למשמעות ,רעב לעולם שבו יש כללים ברורים של חומר ורוח ,מבלי להידרש לשינוי התודעתי הנדרש מאדם שחי תחת השגחה גלויה .הדיון על הדגים הוא ,אם כן ,משל למאבק הנצחי של האדם בין הרצון להישאר במוכר ובטוח לבין האתגר של העלייה אל המדרגות הגבוהות של עבודת ה'. כשמתבוננים אל מעמקי הנפש ,פוגשים אנו את תלונת הדגים כהד חרישי לשאלות המלוות את האדם בכל צומת דרכים בחייו .לעיתים קרובות ,דווקא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של תהליך צמיחה משמעותי ,או בשעה שאנו זוכים להתעלות רוחנית גבוהה ,צפה ועולה תחושת אי-נוחות שורשית .זהו המפגש עם הריקנות המדברית – המקום שבו אין לנו את הדגים המוכרים ,את העוגנים שסיפקו לנו ביטחון בעבר ,והנפש מוצאת את עצמה כמהה אל הלא- נודע המצרי ,רק בגלל שהוא זכור לנו כבית .החיבור לאמונה בהקשר הזה הוא ההכרה בכך שגם המדבר ,על צחיחותו ועל השממה שבו ,הוא המקום שבו מתעצבת הדמות האמיתית שלנו ,ושם אנו נדרשים לאכול מן המן – מאותו לחם נשגב שאינו מאפשר לנו להיאחז בחומר, אלא מחייב אותנו לחיות מתוך אמון מוחלט בבורא המלווה אותנו בכל צעד ושעל. בתהליך הנהגת הנפש ,אנו למדים שיש להבחין בין צרכים אמיתיים לבין געגועים למסגרות שעיצבו אותנו בטרם היינו בני חורין .אדם המבקש לשנות את איכות חייו ,להשתפר במידותיו או להתקדם בלימודו ,חייב להבין שיהיו רגעים של ערגון לדגים .אלו הם רגעים של חולשה שבהם הזיכרון המצרי נראה כחף מכל פגם ,אך הנהגת האמונה מלמדת אותנו להביט בגעגועים אלו בעין מפוכחת .האמונה אינה מבקשת מאיתנו לזרוק את הזיכרון ,אלא למקם אותו במקומו הנכון – כחלק מהסיפור האישי שלנו ,ולא כבסיס שעליו אנו מבקשים

גם לנשמה מגיע אוכל

לבנות את ההווה .הנפש מוצאת את המנוחה האמיתית שלה לא כשהיא חוזרת אל סיר הבשר המצרי ,אלא כשהיא מקבלת על עצמה את אתגר ההליכה במדבר ,מתוך ידיעה שהמחסור בדגים הוא לעיתים הדרך היחידה להיוותר רעבים וצמאים לחיבור גבוה יותר ,לשכינה המלווה אותנו במקום שבו אין לנו דבר מלבד האמונה. במרחב המוסרי שבו אנו פוסעים ,מתברר כי השמירה על היושרה הפנימית דורשת מאיתנו להישיר מבט אל הכמיהות שלנו ולשאול מהו המניע המסתתר תחתיהן .תלונת בני ישראל על הדגים מעמידה אותנו בפני מבחן כנות שאינו מתיר לנו להסתתר מאחורי תירוצים של צרכים בסיסיים ,אלא מחייב אותנו לעמוד באחריות על הבחירות שלנו ועל האופן שבו אנו מציגים את דרישותינו כלפי חוץ וכלפי שמיים. המצפן הפנימי שלנו מכוון אותנו להכרה כי הזכות להתלונן על חוסר אינה עומדת לאדם שאינו מעריך את הקיים .כאשר אנו מביטים על המתאוננים ,אנו לומדים כי טשטוש הגבולות בין מצוקה אמיתית לבין פינוק נוסטלגי הוא אם כל חטאת מוסרית .הלקח המוסרי העולה אינו ציווי לשתיקה ,אלא קריאה לבירור פנימי עמוק :האם אני מוחה מתוך כאב על אמת שחסרה ,או שמא אני יוצר מציאות של תלונה רק כדי לברוח מהמחויבות שדורשת ממני התקדמות? האחריות שאנו נושאים על כתפינו בתור בני חורין מחייבת אותנו להכיר בכך שחירות אינה רק היעדר עבדות ,אלא נוכחות של תודעה נקייה .אדם שבוחר בדרך של עבודת ה' ובמסלול של עלייה רוחנית ,אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו – גם לדרוש את השגב של המדבר וגם להתגעגע לשפל של מצרים .המוסר הפנימי מחייב אותנו להישאר נאמנים לערכינו, גם כשהדרך מאתגרת וגם כשהלב נוטה לחפש מנוחה בדפוסים ישנים שאינם ראויים עוד. ההתמודדות עם היצר המבקש דגים היא למעשה ההתמודדות עם השאיפה לאמת ,ליושר ולנאמנות לדרך שבה בחרנו ,מתוך ידיעה שהמצפן שלנו הוא הדבר היחיד שמגן עלינו מפני ההתפזרות בתוך ים של תאוות וזיכרונות חולפים. מן המסע שערכנו בסוגיית תלונת הדגים ,אנו לוקחים עמנו תובנות מאירות לחיים. הראשונה שבהן היא היכולת להבדיל בין רעב אמיתי לבין געגוע דמיוני .לעיתים קרובות, אנו מוצאים את עצמנו כמהים למקומות או למצבים שהשארנו מאחור ,לא משום שהם היו טובים יותר ,אלא משום שהם היו מוכרים ובטוחים .התובנה שלנו היא ללמוד להישיר מבט אל הזיכרון ,להוקיר את מה שנתן לנו בעבר את הכוח לגדול ,אך לדעת לשחרר אותו ברגע שהוא הופך למעצור המונע מאיתנו להתקדם אל המשימה העומדת לפנינו בהווה. התובנה השנייה היא חשיבותה של הכרת הטוב כבסיס לכל התקדמות נפשית .כאשר אנו עסוקים בתלונה ,אנו מאבדים את היכולת לראות את הניסים הקטנים המלווים אותנו בכל יום .הלימוד מהמדבר הוא שהסתפקות במה שיש ,גם אם הוא נראה דל בעינינו ,היא המפתח האמיתי לשמחה פנימית .כשאדם מבין שכל מה שניתן לו – בין אם זה המן השמימי ובין אם זו ההתמודדות המדברית – הוא חלק ממסלול שנועד לבנות את קומתו הרוחנית ,הוא מפסיק לחפש את דגי המצרים ומתחיל לראות את האור הגדול הממלא את חייו.

ךתולעהב תשרפ

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו מגלה לנו כי המדבר הוא המקום שבו האדם נפגש עם האמת הצרופה שלו ,ללא כל מסכות של הרגלים .תלונת הדגים לא הייתה דרישה למאכל, אלא מרידה בשלטון של הנס ,ניסיון כושל להחזיר את הגלגל לאחור אל מציאות שבה הטבע מנהל את החיים ללא התערבות אלוקית גלויה .הבחירה שלנו ,בני הדורות הבאים ,היא להסכים להישאר במדבר ,לקבל את המן כדרך חיים ,ולהבין שהקושי שאנו חשים בהיעדרם של דגי המצרים הוא הוא המבחן הגדול של האמונה. מי שמוכן לוותר על הנוחות המדומה ולצעוד באמונה בדרכי המדבר ,זוכה להפוך כל רגע של התמודדות לצעד נוסף בבניית הברית הנצחית בינו לבין קונו ,עד ליום שבו נזכה לראות את השלמת הגאולה המלאה ,מתוך עין טובה והודיה על הכל.