3. מדוע בלשון עתיד - זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים?

3. מדוע בלשון עתיד - זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים? במרחבי המדבר ,אל מול המן הניחן בטעמים ככל אשר יחפוץ האדם ,התפרצה זעקה שהדהדה בין אוהלי ישראל :זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים .אך בתוך בליל התלונות, נחבאת דקדוק לשוני המעלה תמיהה עמוקה :המתאוננים זועקים בלשון עתיד ,אשר נאכל, כאילו המציאות המצרית עדיין פרושה לפניהם ,בעוד הם עומדים בעיצומו של מסע אל עבר החירות…

3. מדוע בלשון עתיד - זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים? במרחבי המדבר ,אל מול המן הניחן בטעמים ככל אשר יחפוץ האדם ,התפרצה זעקה שהדהדה בין אוהלי ישראל :זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים .אך בתוך בליל התלונות, נחבאת דקדוק לשוני המעלה תמיהה עמוקה :המתאוננים זועקים בלשון עתיד ,אשר נאכל, כאילו המציאות המצרית עדיין פרושה לפניהם ,בעוד הם עומדים בעיצומו של מסע אל עבר החירות ,רחוקים שנות אור ממיצר מצרים .מדוע נשמטה מהם הלשון המובנת מאליה, אשר אכלנו ,והוחלפה בערגה עתידית המוזרה למקומם ולזמנם? השאלה הזו אינה רק תהייה דקדוקית ,אלא היא פותחת צוהר אל עולם פנימי של תסכול ,של ניסיון אנושי עקר לשמר טעמים שאבדו ,ושל הבנה כיצד זיכרון של עבר עלול להשתלט על תודעת ההווה ולצבוע אותו בצבעים של כמיהה בלתי אפשרית .בואו נצא למסע פרשני מרתק ,שבו גדולי המפרשים מנסים לפענח את סוד הלשון הכפול הזה ואת המצוקה הנפשית שהיא מייצגת. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (במדבר יא ,ה) .פסוקים אלו מעלים את קושיית העתיד המטרידה – מדוע השימוש בלשון נאכל ,העתידית ,ולא בלשון עבר המצופה ,הלא היא אכלנו? החיד''א בספרו פני דוד (פרשת בהעלותך) ביאר :בשם הרב המופלא מהר"ח בכ"ר דוד אבולעפיה ,כי כוונתם הייתה להדגיש את גודל השפע שהיה במצרים .על פי המבואר בתוספתא כי דגים בדרך כלל אינם צריכים מחשבה משום שהם מועטים ,הרי שבמצרים היה הדבר הפוך – השפע היה כה גדול עד שהיה צריך מחשבה כדי להחשיבם כמאכל קבוע. על כן אמרו אשר נאכל ,כלומר ,הזיכרון שלנו הוא על אותה מציאות שבה המזון היה בשפע כה רב ,עד שהיינו צריכים להגדיר אותו מחדש כדי להחשיבו כסעודה ממשית. הפנים יפות (במדבר יא ,ה) ביאר :על פי הגמרא במסכת ברכות (דף מב ע"א) המדברת על ברכה לפרפרת שלפני המזון ,כי הפרפראות הן דגים המוגשים לפני האכילה כדי לעורר את תאוות

גם לנשמה מגיע אוכל

המאכל .לדבריו ,זו הייתה כוונתם בלשון נאכל – הדגה היא האמצעי שעל ידו נמשך תאוות המאכל אשר נאכל בהמשך .כלומר ,לא על הדג עצמו התאוננו ,אלא על העובדה שאין להם כעת את אותם מאכלים מעוררי תיאבון שיגרמו להם להרגיש רעב ותשוקה לאכילה ,כפי שהיה להם במצרים. רבי שלמה גאנצפריד בספרו אפריון (במדבר יא ,ה) ביאר :כי במצרים היה לעם ישראל שפע דגים כה עצום ,עד שלא היו יכולים לאכול את כולם ,ולכן החלו למלוח אותם כדי לשמרם שלא יתקלקלו ויבואו לידי בל תשחית .מתוך כך השתמשו בלשון נאכל ,המורה על עתיד, שכן הדגים היו מיועדים למליחה ולאכילה לאורך זמן ,מציאות שהפכה את הדגה המלוחה לחלק מהתפריט הקבוע שלהם ,והם ערגו לאותה יציבות קולינרית שהתאפשרה רק במצרים. כאשר אנו פונים אל דברי חז"ל בסוגייתנו ,אנו מגלים כי בחירת הלשון של בני ישראל אינה מקרית ,אלא היא טומנת בחובה תובנות על הדרך שבה הטבע והשפע משפיעים על האדם, וכיצד התלמוד משתמש בפרטים הקטנים כדי לבאר את הגדולות שבנפש. בגמרא במסכת ברכות (דף מב ע"א) מובא :מברך על הפרפרת שלפני המזון – פטר את הפרפרת שלאחר המזון .ומבאר שם רש"י :פרפרת – פת הבאה בכיסנין ,ומביאים את הפרפראות להמשיך אכילה ,כגון פרגיות ודגים .הגמרא כאן מלמדת אותנו את תפקידו המיוחד של הדג ככלי המעורר את התאווה ,ובכך היא מאירה את לשונם של ישראל :הם ביקשו את אותה דגה אשר נאכל – כלומר ,את המאכלים שמכוחם אנו ממשיכים ומושכים את האכילה ,מתוך רצון לשלוט בתאווה ולהעצים את הנאת הגוף באופן יזום. בתוספתא במסכת תרומות (פרק א הלכה ו) מובא :דגים וביצים וגבינה שבכפרים אינם צריכים מחשבה .החיד"א בפירושו משתמש ביסוד זה כדי להסביר את תלונתם ,שכן בעיירות ,שם היה שפע גדול ,היה צריך מחשבה כדי להגדיר מהו אוכל ,ומה שביקשו בני ישראל הוא את אותה מציאות שבה השפע היה כה רב עד שהאדם היה צריך להפעיל את רצונו – את המחשבה – כדי לקבוע מה יאכל .השימוש בלשון נאכל משקף את הערגה לימים שבהם היה להם כוח בחירה במזונם ,ולא היו נתונים רק למן שירד כפי שנקבע מלמעלה. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) מובא :אמר רב יצחק ,דג דג ממש .תנא דבי רבי ישמעאל: דג דג ממש ,דג שבים דג שביאור .אלא מה אני מקיים אשר נאכל במצרים חינם? שהיו דגים מצויין להן .הגמרא כאן מדגישה את המילה דג ,ומבארת שהדגה המדוברת הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות המצרית שהייתה מצויה להם בלא עמל .הכמיהה לדגה בלשון נאכל מביעה את הזעקה על אובדן אותה זמינות של מציאות שבה המזון היה נגיש ,זמין ומוכן לאכילה בכל רגע. כשאנו מעיינים בדברי הראשונים ,המנסים לפענח את סבך הנפש של בני ישראל במדבר, אנו מוצאים כיצד הם מבארים את הדקויות הלשוניות של תלונה זו ,המשלבת עבר ועתיד לכדי מציאות אחת מתוסכלת. האבן עזרא (במדבר יא ,ה) ביאר :את כפל הלשון בכך שדגה היא שם המורה על ריבוי ,והם

ךתולעהב תשרפ

לא התכוונו לאכול דג אחד ,אלא התכוונו לאותה תקופה במצרים שבה היו דגים מצויים להם תמיד .הלשון נאכל במצרים אינה עתיד גמור ,אלא היא מבטאת את המנהג הקבוע שהיה להם ,מציאות שהייתה רגילה אצלם כדבר הנמשך והולך ,ולכן השתמשו בלשון המשלבת תיאור של הרגל עבר עם תחושת חסרון בהווה. הרמב"ן (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה הייתה מזון בסיסי שהיה נמכר בשווקים במחיר זול, והם אמרו נאכל כי הרגשתם הייתה שהדגה היא המזון המלווה את האדם לאורך כל ימיו, כמעט בכל סעודה .הוא מוסיף כי הם השתמשו בלשון זו כדי להדגיש שמדובר במזון שהיה להם לזמין בכל עת ,ובעצם העובדה שכינו אותו כך הם הראו שהזיכרון שלהם מהמצרים אינו על אירוע חד פעמי ,אלא על אורח חיים שלם שבו היה להם המזון מונח לפניהם כדבר הממתין לאכילה. רבנו בחיי (במדבר יא ,ה) ביאר :כי המילה נאכל היא לשון של תכנון וצפייה ,והם השתמשו בה כדי להראות שהם תמיד חיו בתחושה של דאגה למחר .הם זוכרים את הדגה לא כמאכל שבא מאליו ,אלא כדבר שהיו צריכים לתכנן את אכילתו ,לשמור אותו ולמלוח אותו ,וזה מה שהיה חסר להם במן שניתן להם בלא עמל ובלא מחשבה למחר .הזיכרון הזה של הטרחה והדאגה למזון הוא מה שהם כינו נאכל ,שכן עבורם האכילה הייתה קשורה תמיד למחשבה על העתיד. כשאנו מעמיקים אל דברי האחרונים ,אנו נחשפים לבירור מעמיק של המושגים הלשוניים, המלמדנו כיצד הזיכרון האנושי משתמש בלשון העתיד כדי להקרין את רצונותיו על מציאות העבר ,ובכך להפוך אותה לאידיאל בלתי מושג. האור החיים הקדוש (במדבר יא ,ה) ביאר :כי השימוש בלשון נאכל במקום אכלנו נובע מכך שהם זכרו את הנילוס לא רק כמקור למזון ,אלא כמקור לחיים מתמשכים .הוא מחדש כי הם חשו שבמצרים האכילה לא הייתה מאורע רגעי ,אלא תהליך שבו הם היו שותפים ביצירת המציאות שלהם ,ובלשון העתיד הם ביקשו לבטא את הגעגוע לאותה תחושת שליטה על הנילוס שהניב להם דגים ללא הרף .הם לא זכרו דג ספציפי ,אלא את היכולת שלהם להמשיך ולאכול מהשפע המצרי באופן בלתי פוסק. החתם סופר (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הטענה נאכל במצרים מבטאת את התלות הנפשית שלהם במצרים .הוא מבאר שהם אמרו זאת כמי שאומרים שהם מרגישים שעדיין הקיבה שלהם והרגלי האכילה שלהם שייכים למצרים .לשון העתיד נאכל משמשת כאן כביטוי להרגשה שהם עדיין חיים בתודעה של מצרים ,שבה האכילה הייתה תלויה בנהר ובמציאות החומרית של הארץ ההיא ,ולא במן השמימי שניתן להם במדבר. המשך חכמה (במדבר יא ,ה) ביאר :כי הדגה שביקשו הייתה סמל לחיים של טבע ,לעומת החיים של נס שהם חוו במדבר .הלשון נאכל מבטאת את הציפייה שלהם שהחיים יתנהלו לפי סדר טבעי שבו האדם מתכנן את עתידו ואוכל מפרי עמלו .הם חשו שהמן הוא חסד עליון שאינו תלוי בהם ,בעוד שהדגה המצרית סימלה עבורם את היכולת לאכול ממה שהם

גם לנשמה מגיע אוכל

עצמם יכלו להשיג ,ולכן השתמשו בלשון המדגישה את הצורך שלהם בתלות בטבע ובסדרי עולם מוכרים. כשמעמיקים בדברי גדולי הדורות האחרונים ,מתברר כי השאלה על לשון העתיד בתלונת ישראל אינה טכנית בלבד ,אלא נוגעת בעומק התודעה של האדם המחפש את זהותו בתוך תהליך של שינוי ,והאופן שבו הוא משליך את רצונותיו על זיכרון העבר. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מבאר :את עומק הכמיהה כביטוי לחוסר בשלות נפשית .הוא מבאר כי מי שמשתמש בלשון עתיד על אירועי עבר ,מראה בכך שהמחשבה שלו עדיין נתונה במצרים .הם לא זכרו את האכילה כמאורע שחלף ,אלא תפסו את המציאות המצרית כדבר חי וקיים בתודעתם ,וכל עוד הם לא השתחררו מהזיקה הזו ,הם לא יכלו להפסיק לחיות את העתיד המדומה שבו הם שוב חוזרים למצרים לאכול. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר מבאר :כי השימוש בלשון נאכל משקף את העובדה שהם חשו שהמן הוא מאכל ארעי ,בעוד הדגה המצרית נתפסה אצלם כמאכל קבוע שנועד לדורות .הוא מחדש כי הם ראו במצרים את המקום שבו הם היו בעלי הבית על מזונם, ולכן גם במדבר ,מתוך תחושת חסרון ,הם השליכו את תקוותם לעתיד שבו ישובו להיות עצמאיים בתזונתם ,כפי שהיה במצרים .לשון העתיד מבטאת את חוסר הקבלה שלהם את המציאות הנוכחית ,שבה הם תלויים לחלוטין ברצון הבורא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים על התורה מבאר :כי התלונה על הדגה בלשון עתיד היא ביטוי של פחד מהעתיד שאין בו ביטחון .הם אמרו נאכל ,כלומר, במצרים היה לנו את הביטחון שנאכל תמיד ,ידענו שיהיה לנו דג למחר ,למחרתיים .במדבר, הם פחדו שמא המן יפסיק לרדת ,או שמא לא ידעו מה יהיה מחר .השימוש בלשון נאכל הוא זעקה של אדם שמאבד את תחושת הביטחון הקיומי שלו ,ומחפש נואשות את העתיד המובטח והמוכר של שפע הנילוס. כשאנו צוללים אל עולם המעשה ומבקשים לתרגם את הסוגיה המורכבת הזו של לשון העתיד בתלונת ישראל אל חיינו ,אנו מוצאים נפקא מינות מעשיות הנוגעות ליציבות הנפשית שלנו ולדרך שבה אנו תופסים את הזמן ואת הביטחון בבורא עולם. נפקא מינה מרכזית היא בעת שהאדם מוצא את עצמו שרוי בחרדה לגבי העתיד ,חרדה הגורמת לו להתרפק על זיכרונות עבר כאילו היו הם העתיד המובטח שלו .אדם שחי בחרדה קיומית עלול למצוא את עצמו אומר בלבבו את מה שהם אמרו בפה – אשר נאכל – במובן של הערגה לביטחון המדומה שהיה לו פעם .ההדרכה המעשית היא לזהות את הדפוס הזה ,שבו הזיכרון הופך לכלי להקרנת פחדים על העתיד ,ולהבין כי החרדה נובעת מהקושי לסמוך על השגחת ה' בהווה .במקום להשליך את העבר על העתיד ,ראוי לנו ללמוד לחיות את ההווה מתוך הודיה ,ולהבין כי הדאגה למחר היא המונעת מאיתנו ליהנות מהמן שניתן לנו היום. במישור החינוכי ,הסוגיה מציבה לנו מראה מאירה ביחס לנחלת הזיכרונות לדור הבא. כאשר אנו משתמשים בלשון עתיד על דברים שחלפו ,אנו מחנכים את הסובבים אותנו

ךתולעהב תשרפ

להסתכל על העבר כעל אידיאל שחייבים לשחזר ,במקום לראות בו נקודת מוצא להתקדמות. הנפקא מינה היא בשינוי השפה :ללמוד לתאר את העבר בלשון עבר ,כדבר שנסתיים ,ובכך להפנות את המבט והאנרגיות לעבר ההווה והעתיד האמיתי שנועד לנו .חינוך לערכיות דורש מאיתנו ללמד את הילדים ואת התלמידים לראות את האתגרים של המדבר לא כחוסר ,אלא כזדמנות לצמיחה שאינה תלויה במציאות חיצונית של שפע דגים כזה או אחר. בהנהגה האישית ,הנפקא מינה היא ביכולת לעצור את המרוץ אחר דמיונות של שפע שחלפו .אדם הנדרש להחלטות משמעותיות ,הן בקריירה והן בדרך החיים ,עלול להיכשל אם המניע שלו הוא הרצון לשחזר תחושת ביטחון שהייתה לו בעבר ,אך אינה רלוונטית עוד .העבודה המעשית כאן היא ללמוד להבחין מתי המילים שלנו משקפות השלמה עם המציאות ,ומתי הן משקפות בריחה ממנה .כשאדם מרגיש שהוא אומר לעצמו שוב ושוב אשר נאכל על דברים שהיו ואינם ,זוהי קריאת השכמה עבורו לבחון את יחסו להשגחה ולבדוק האם הוא באמת סומך על הקב"ה שיוביל אותו בדרך החדשה ,גם כשאינה נראית כמו דרך המלך של מצרים. כאשר אנו מעמיקים אל שורש הרעיון הטמון בלשון העתיד של המתאוננים ,אנו ניצבים בפני תופעה נפשית רחבה יותר מהשאלה הדקדוקית בלבד .מדובר בביטוי של הלך נפש שבו העבר אינו מונח בזיכרון כמסד עובדתי ,אלא מתפקד כתוכנית עבודה לעתיד .הם לא רק נזכרו בדגים ,הם תכננו את תזונתם לפיהם ,והפכו את חלום האתמול למפת הדרכים של המחר. הרעיון העמוק שעולה מן הסוגיה הוא שזהו שורש כל אכזבה בחיים .אכזבה אינה נובעת מהיעדר מוחלט של שפע ,אלא מהפער שבין הציפייה המקובעת לבין המציאות המשתנה. בני ישראל חיו במדבר ,אך נפשם הייתה משועבדת לתוכנית שהוכנה במצרים .השימוש בלשון נאכל משקף את העובדה שהם חיו בתודעה שבה הם עדיין רשאים לתבוע את השפע שהיה להם שם ,כאילו המציאות שלהם לא השתנתה מעולם .זהו חוסר היכולת האנושי לקבל את העובדה שהחיים הם תנועה מתמדת ,וכי מה שהיה נכון וטוב אתמול ,עלול להפוך למכשול אם ננסה לכפות אותו על ההווה. התובנה המחשבתית היא שבלשון זו הם חטאו בכפירה בכוחו של הנס הנוכחי .המן הוא לחם של זמן הווה ,של קדושה שמתחדשת בכל בוקר .הוא תובע מהאדם לחיות את רגע ההווה ללא תכנונים ארוכי טווח וללא הישענות על עוגני עבר .כשבני ישראל אומרים אשר נאכל ,הם בעצם אומרים שהם אינם מוכנים לחיות תחת הנהגה של ניסים בלתי מוגדרים, אלא דורשים הנהגה של טבע מסודר ,שבו הם יודעים מראש מה יאכלו .זוהי מלחמה על איכות החיים ,מלחמה על הזכות לחיות בתוך מסגרת של שליטה ,מול הקב"ה שמוביל אותם אל חירות שאינה תלויה במעשי ידיהם. במבט רחב ,הסוגיה הזו מלמדת אותנו על הסכנה שבקיבעון תודעתי .האדם הוא יצור שנוטה לייצר לעצמו נרטיב קבוע על חייו ,וכאשר המציאות משתנה ,הוא נאבק לעיתים קרובות להחזיק בנרטיב הישן בכל מחיר ,אפילו במחיר של שלילת הטובה הקיימת לפניו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הערגה לדגים היא בעצם פחד מהשינוי ,פחד מהיעדר הוודאות של המדבר .השימוש בלשון עתיד הוא הניסיון האחרון של הנפש להיאחז בקרקע יציבה שכבר אינה קיימת ,תוך סירוב להכיר בכך שהמסע הנוכחי דורש מהם להפוך לאנשים חדשים ,בעלי תודעה חדשה ,שאינה צריכה לדגים כדי להרגיש שבעה ובטוחה. החיבור בין לשון העתיד בתלונתם לבין נבכי הנפש האנושית הוא מסע אל תוככי עולמו הפנימי של האדם ,הנאבק להשתחרר מכבלי עברו .אמונה ,במובנה העמוק ביותר ,היא היכולת לחיות בביטחון מוחלט מול הבלתי נודע ,ולהסכים להניח את המושכות לידי הקב"ה .השימוש בלשון עתיד על העבר ,אשר נאכל ,מגלה כי הנפש מחפשת לעצמה ביטחון מדומה .כאשר אנו מתבוננים בנפשנו ,אנו מוצאים כי פעמים רבות אנו אומרים אשר נאכל על החלטות עבר ,על אורחות חיים שהיו מנת חלקנו ,מתוך תחושה שאם נשוב אליהם נהיה בטוחים .זהו המפגש עם האמונה המזוקקת – האם אנו מסוגלים לסמוך על מה שה' נותן לנו היום ,בפתח האוהל ,או שמא אנו עסוקים בבניית תוכניות לעתיד על בסיס זיכרונות שכבר אינם רלוונטיים? בתהליך הנהגת הנפש ,אנו פוגשים את האתגר של שחרור הקיבעון .הנהגה נכונה של הנפש מחייבת אותנו להכיר בכך שהעבר הוא הסטוריה ,ולא אופציה אקטואלית .כאשר אדם נתקל בקושי ,התגובה הטבעית היא לחפש את הדרך המוכרת ,את הדגים המצריים שסיפקו לו את תחושת השליטה .אך האמונה מלמדת אותנו שהקב"ה מוביל אותנו למחוזות חדשים כדי לפתח בנו כוחות שלא היו קיימים בנו בעבר .השאלה אשר נאכל היא הקריאה שלנו לעזרה מול הלא-נודע ,אך התשובה שאנו מקבלים היא מן – מזון שאין בו היגיון של טבע ,אלא היגיון של קשר ישיר עם ה' .הנפש מוצאת מנוחה לא כשהיא חוזרת אל סיר הבשר המצרי, אלא כשהיא מבינה שהצמא לדגים הוא צמא למשמעות שרק בהתמסרות להנהגת ה' ניתן להגיע אליה. כשאנו מחברים זאת להנהגה ,אנו למדים כי מנהיג או איש חינוך חייב לזהות את לשון העתיד הזו אצל הסובבים אותו .כאשר הציבור מבקש להיאחז בדרכי העבר מתוך חוסר ביטחון בעתיד החדש ,עלינו להוביל אותם בהבנה ,אך בנחישות ,אל עבר האמונה החדשה. התפקיד שלנו הוא להראות שהעבר היה שלב בדרך ,אך לא היעד .החיבור לאמונה הוא בהכרה בכך שכל יום במדבר הוא יום חדש של יצירה ,וכי האדם הבוחר להמשיך להסתכל לאחור בלשון עתיד ,מפספס את ההזדמנות הגדולה שניתנה לו כאן ועכשיו – לבנות את עצמו כדמות חדשה ,שאינה זקוקה לשליטה על המחר ,אלא חיה את האמונה בהווה. במרחב המוסרי ,השימוש בלשון עתיד על העבר מציב בפנינו מראה חדה המבקשת מאיתנו לבחון את מידת הכנות שלנו .האם הזיכרון שלנו הוא כלי עבודה המאפשר לנו לצמוח ,או שמא הוא כלי נשק שבאמצעותו אנו מכים את ההווה ומתנערים מהאחריות הנדרשת מאיתנו כעת? כאשר אנו אומרים אשר נאכל על מה שהיה ,אנו למעשה מתכחשים לטובה שניתנה לנו היום ,ומתוך כך אנו מועלים בתפקידנו להכיר בנס הניצב לפנינו. המצפן הפנימי שלנו מצביע על כך שהיושרה המוסרית מחייבת אותנו לאמץ את הווה בכל עוצמתו .הכמיהה לדגים המצריים ,כפי שהיא מתבטאת בלשון עתיד ,היא מעשה מוסרי

ךתולעהב תשרפ

שגוי של התנערות מהעבודה העצמית שאנו אמורים לעשות במדבר .אדם הבוחר להיאחז בציפיות של העבר ,מגלה בכך חוסר אמון במציאות שזימן לו הבורא .הלקח המוסרי העמוק הוא שלאדם יש אחריות מוחלטת על אופן שבו הוא בוחר לפרש את זיכרונותיו .במקום לתת להם להפוך לתוכנית עתידית של תלות ,עלינו לזכך אותם ,להפיק מהם את תמצית הלקח, ולהניח להם להישאר בעברם ,כדי שנוכל לפסוע אל העתיד בצעדים נקיים ובהירים. כאשר אנו נושאים באחריות על הדרך שלנו ,אנו מבינים שהמוסר הפנימי אינו מאפשר לנו להתחבא מאחורי ערגונות נוסטלגיים .חירות אמתית דורשת מהאדם את האומץ לוותר על השליטה המדומה שהעניקה לו המציאות הישנה .מוסר המאמין בבורא עולם מכיר בכך שכל יום הוא מתנה ייחודית ,ושכל ניסיון להקרין את עברנו על העתיד הוא פגיעה באותה יצירה אישית שנכתבת ברגע זה ממש .ההתמודדות המוסרית שלנו היא ההתמודדות להישאר נכונים לאמת של הרגע הזה ,גם כשהלב נוטה לחפש מקלט בצללים של מצרים, מתוך הכרה שהמצפן האמיתי שלנו הוא היכולת לומר – עברתי ,למדתי ,ועכשיו אני פנוי לקבל את מה שה' נותן לי היום בלב שלם. מן המסע המרתק שערכנו בסוגיית לשון העתיד של המתאוננים ,אשר נאכל במצרים, אנו מפיקים תובנות המאירות באור יקרות את הדרך שבה אנו ניגשים אל עברנו ובונים את עתידנו .התובנה הראשונה היא ההבנה כי זיכרון אינו אמור להיות מתווה עתידי .כשאדם נזכר בעבר בלשון עתיד ,הוא מעיד על עצמו כי הוא תקוע במקום שבו הוא מנסה להשליך את מה שהיה על מה שיהיה .הלימוד עבורנו הוא לזכור את העבר כשיעור ,ולא כסד תוכניתי, ובכך להשתחרר מהצורך לשלוט בנעלם באמצעות מוכר שחלף. התובנה השנייה היא חשיבותה של ההודאה בהווה ככלי לשבירת הקיבעון .תלונת המתאוננים לא הייתה על מחסור באוכל ,אלא על מחסור בביטחון בדרך הנסית שבה הם הולכים .אנו למדים כי בכל פעם שאנו מוצאים את עצמנו כמהים לימים עברו ,עלינו לעצור ולשאול :האם אני כפוי טובה כלפי הנס שמתרחש בחיי כעת? ההכרה בכך שכל יום מזמן לנו את המן המדויק לצורכנו הרוחניים והגשמיים היא המפתח האמיתי לחופש פנימי.

עיקר העניין: הסוגיה שלפנינו חושפת את הקרב הפנימי של האדם בין הרצון לביטחון המבוסס על הטבע והעבר ,לבין האמונה הנדרשת כדי לצעוד אל עבר עתיד שאינו מובטח באמצעים אנושיים אלא בהשגחה אלוקית גלויה .השימוש בלשון נאכל במצרים הוא זעקת המצוקה של מי שחושש להפסיק להיות מנהל של חייו ולעבור להיות עבד ה' באמת .הלקח הנצחי הוא היכולת לשחרר את אחיזתנו במצרים של אתמול, ולקבל באהבה ובאמונה את המן של היום ,מתוך ביטחון שמי שהוציאנו ממצרים ימשיך להובילנו בשבילי המדבר אל הארץ המובטחת ,בשמחה ובתודה על כל צעד וצעד.

גם לנשמה מגיע אוכל