7. אדם שיוצא ידי חובת קידוש מאחר האם צריך לכסות את החלות המונחים לפניו כיון שאינו עושה קידוש?

7. אדם שיוצא ידי חובת קידוש מאחר האם צריך לכסות את החלות המונחים לפניו כיון שאינו עושה קידוש? על שולחן השבת הערוך ,עת מתכנסים ובאים לשמוע את ברכת הקידוש מפי המקדש, עולה תמיהה מעוררת מחשבה סביב מנהג ישראל הקדוש בכיסוי החלות .בעוד שאנו רגילים לראות את הפת מכוסה בשעה שהמקדש מפנה את ליבו אל הגביע ,נשאלת השאלה מה דינו של אותו אדם היושב סביב השולחן ,או אולי…

7. אדם שיוצא ידי חובת קידוש מאחר האם צריך לכסות את החלות המונחים לפניו כיון שאינו עושה קידוש? על שולחן השבת הערוך ,עת מתכנסים ובאים לשמוע את ברכת הקידוש מפי המקדש, עולה תמיהה מעוררת מחשבה סביב מנהג ישראל הקדוש בכיסוי החלות .בעוד שאנו רגילים לראות את הפת מכוסה בשעה שהמקדש מפנה את ליבו אל הגביע ,נשאלת השאלה מה דינו של אותו אדם היושב סביב השולחן ,או אולי בשולחן אחר בחדר ,ויוצא ידי חובת הקידוש בשמיעתו מאחר .האם חובת הכיסוי היא פרטית ,הנובעת מהתחלת הסעודה של כל אחד ואחד ,או שמא היא טפלה למעשה הקידוש המתרחש במרכזו של השולחן? דמותו של המשתתף בקידוש ,הממתין לפת המכוסה ,עומדת כאן למבחן – האם היא חלק מיוקרא דשבתא הכללי ,או שמא אין לה נגיעה להלכות הכיסוי המיוחדות למקדש ,ומתקבלת תחושה כי השאלה נוגעת בעצם ההגדרה של שולחן שבת כבית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד. "וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו" (במדבר יא ,ט) .הפסוק מתאר את הנס הנפלא של ירידת המן ,אשר היה נעטף בטל מלמעלה ומלמטה ,ובכך נשמר בטהרתו וקדושתו .מפרשי התורה והראשונים השתמשו בזיכרון היסטורי זה כדי לבסס את מנהג ישראל לכסות את החלות בשעת הקידוש ,כזכר לאותו טל המגן על הלחם. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רעא סעיף ט) ביאר שצריך לכסות את החלות המונחות על השולחן בשעת הקידוש ,ומנהג זה הפך לנחלת הכלל בכל תפוצות ישראל, כביטוי לכבוד השבת. הטור (או"ח סימן רעא סעיף ט) ביאר את הטעם למנהג זה על פי דברי הירושלמי ,שלא יראה הפת בושתו ,שכן הלחם ראוי היה להקדים בברכת המוציא לפני היין ,וכאשר אנו מקדימים את היין ,אנו מכסים את הפת כדי שלא תיווצר תחושה של השפלה לפת .עוד הוסיף הטור בשם רבותיו טעם של זכר למן ,כפי שהובא לעיל ,שהיה מונח כבקופסה עטוף בטל ,וכן טעם של יוקרא דשבתא ,כדי שהפת תתגלה רק לאחר הקידוש ותיראה כדבר חדש שהובא לכבוד השבת ,מה שמגביר את שמחת היום. השאלה המתבקשת כעת היא האם טעמים אלו ,המבוססים על יקרא דשבתא וזכר למן, שייכים גם לאדם שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובה מאחר ,או שמא הכיסוי הוא חלק מעצם מעשה הקידוש ,ואדם שרק מאזין ויוצא ידי חובה אינו זקוק לכך. עתה נבוא בשערי חז"ל ,נצלול לעומק הסוגיה כפי שהיא מופיעה בדברי רבותינו בש"ס בבלי ובתלמוד ירושלמי ,ונברר האם חובת כיסוי הפת היא חלק ממעשה הקידוש גופא ,או שמא כל המונח על השולחן זקוק לכך כחלק מכבוד השבת: בגמרא במסכת פסחים (דף ק ע"ב) מבואר עניין לחם המשנה וסדר הסעודה בשבת .רש"י שם מבאר שעיקר העניין בלחם המשנה הוא זכר למן ,וכי הקידוש על היין אינו מנתק את הלחם ממקומו המכובד על השולחן .תוספות שם מוסיפים ומרחיבים את היריעה ,ומבארים שגם כאשר מקדשים על היין ,הלחם עדיין עומד בראש סדר העדיפויות כחלק מהסעודה הראויה לשבת ,ועל כן יש לכבדו בכיסוי הראוי ,כדי שלא ירגיש בבושתו שהיין קודם לו.

גם לנשמה מגיע אוכל

בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ז הלכה א) מבואר הטעם שלא יראה הפת בושתו. הירושלמי מדגיש את העיקרון שכל מרכיבי הסעודה צריכים להיות מונחים לפני האדם בדרך המכבדת את המצוות .מפרשי הירושלמי שם ,וביניהם הקרבן העדה ,מבארים שהבושה היא מציאותית – כאשר הלחם עומד חשוף ואינו הראשון בברכה ,יש כאן פגיעה מסוימת בדרכו של הלחם ,והכיסוי נועד לשמור על כבודו עד אשר יגיע זמנו להיאכל. עתה נפנה אל עמודי התווך של עולם ההלכה ,הראשונים אשר דנו במנהג כיסוי החלות ובטעמיו ,ונראה כיצד הם מפלסים את דרכם בסבך ההגדרות של כבוד הפת מול מעשה הקידוש: רבי יעקב בן אשר ,בעל הטור (בספרו ארבעה טורים ,אורח חיים סימן רעא) ,כתב ומבאר את טעמי הכיסוי בשם רבותיו ,כזכר למן שהיה מכוסה בטל מלמעלה ומלמטה ,וכדי שלא תראה הפת בושתה .מתוך דבריו עולה כי הכיסוי הוא חלק מהכבוד הכללי של השולחן בבואו להתקדש, ואין הוא תלוי רק במי שמברך על היין ,אלא בעצם העובדה שהפת מונחת לפנינו בשעת קידוש ,וזקוקה היא להגנה מפני הפגיעה בערכה. רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בפירושו על מסכת פסחים דף ק ע"ב) ,ביאר שהכיסוי נועד לשמור על יקרא דשבתא .הוא מחדש שהפת צריכה להיות מוסתרת כדי שברגע שנגלה אותה לאחר הקידוש ,תיראה כאילו הובאה זה עתה לכבוד השבת ,ובכך תתחזק שמחת השבת והתלהבות הסעודה .לפי דבריו ,המטרה היא יצירת חוויה של התחדשות ,והדבר שייך לכל פת המונחת על השולחן בבואו של יום השבת. רבינו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (במסכת פסחים שם) ,פירש שכיסוי הפת נובע מהעובדה שהיין קודם לה בברכה ,ומשום כבוד הפת אנו מכסים אותה .מדבריו משמע כי כל פת העומדת לפנינו בשעת הקידוש ,צריכה כיסוי ,שכן היין בקידוש עוקף את הפת ומטיל עליה צל של בושתו ,ועל כן בכל שולחן ושולחן שבו עומדת הפת בשעת הקידוש ,יש עניין לכסותה. רבי יצחק בן משה מווינה ,האור זרוע (חלק ב ,הלכות שבת סימן ח) ,ביאר את הדברים בחידוש שכל חלת לחם משנה המונחת על השולחן צריכה כיסוי ,שכן כל הלחמים הללו מצטרפים למצווה אחת של סעודת שבת ,ואין לחלק בין פת זו לפת אחרת ,אלא כולם צריכים כבוד בשעה שהיין פותח את הקדושה. עתה נפנה אל משכנות האחרונים וגדולי הפוסקים ,אשר העמיקו בבירור הדין לגבי השולחנות השונים בחדר אחד והאם חובת הכיסוי היא אישית למקדש או כללית לכל פת הנמצאת בחדר בשעת הקידוש: הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה סימן כ) ,נשא ונתן בשאלה זו במקום שיש הרבה שולחנות ועל כל אחד לחם משנה ,אך רק אחד מקדש .הוא ביאר שלכל הטעמים שהובאו בראשונים ,יש לכסות את החלות על כל השולחנות .בין אם הטעם הוא זכר למן ,ובין אם הוא יוקרא דשבתא ,הרי כל לחם השייך לסעודת שבת בחדר זה זקוק לכבוד הקידוש .הוא הוסיף כי אכן לא ניכר לעיתים אם שאר המסובים יצאו מקידוש זה או אחר ,אך עצם העובדה שקידוש מתקיים בחדר והפת מונחת לפני המסובים ,מחייבת את כבוד הפת בכיסוי.

ךתולעהב תשרפ

הגאון רבי יצחק אייזיק טירנא ,בספרו לקט יושר (חלק א או"ח עמוד נ עניין ה) ,הציג גישה שונה וכתב כי הבחורים שאינם מקדשים אין להם מפה על לחם שלהם ,וכן בחתונות אין צריך מפות פרושות על כל הלחם ,אלא רק לפני מי שעשה קידוש .לפי שיטתו ,החובה ממוקדת במקדש המברך ,ומי שיוצא ידי חובה מאחר אינו נדרש לטרוח בכיסוי הפת שעל שולחנו, שכן הכיסוי אינו גזירה על הפת אלא הכנה למעשה הקידוש שנעשה על ידי המקדש. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו משנה ברורה ,סימן רעא ,סעיף קטן מ) ,ביאר שאף שכתבו הפוסקים שיש מקומות שאין מקפידים בהם בכיסוי כל השולחנות ,הרי שהמנהג היפה והראוי הוא לכסות כל פת המונחת לפני מי ששומע קידוש .הוא מדגיש כי הדבר מונע ספקות ומוסיף הוד והדר לשולחן השבת ,שכן הכיסוי הוא ביטוי לאמונה במן שירד מהשמיים ,ואין טעם להגביל זאת רק לשולחן המקדש עצמו. הגרש"ז אוירבך ,בספר שולחן שלמה (סימן רעא סעיף טז) ,נדרש לספק זה ביושבים בשולחנות נפרדים ,כגון בישיבה .הוא כתב שלפי טעמי יוקרא דשבתא או זכר למן ,מסתבר שנכון לכסות את כל החלות ,אך ייתכן שסגי במה שהמקדש מכסה את החלות שלפניו .הוא ציין כי לעניין הטעם שלא יראה הפת בושתו ,יש מקום לחלק בין הטועם מן היין לבין מי שאינו טועם, אולם סיכם כי למעשה המנהג הרווח הוא להקל ולא להחמיר בכיסוי כל השולחנות הרחוקים. כעת נבוא בשערי דברי גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר הניחו את דעתם על שולחן הדיונים וסללו דרך בהבנת הסוגיה הסבוכה הזו ,תוך שהם משלבים את הילכתא למשיחא עם הבנת נפש האדם וצרכיו במסעו בחיים: הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו ילקוט יוסף) ,ביאר כי אף על פי שיש מקילים בכיסוי חלות שעל שולחנות אחרים ,הרי שלכתחילה טוב ונכון להחמיר ולכסות את כל החלות המונחות בחדר בשעת הקידוש .הוא מוסיף ומרחיב כי בחדר אחד ,כאשר כולם שומעים את הקידוש, הרי שכל השולחנות הופכים למעין יחידה אחת של קדושה ,וראוי שכל הפת המונחת בחדר תזכה לכבוד הראוי לה ,כדי שלא תראה פת בושתו בכל מקום שהיא מונחת. מו"ר הגר"א וייס (בשו"ת מנחת אשר ,חלק ב) ,ביאר את הגדרת הכיסוי ככבוד המלווה את השבת. הוא מדגיש כי לא מדובר בחובה טכנית המוטלת על המקדש לבדו ,אלא בכבוד הראוי לפת ביום השבת .לדבריו ,גם מי שיוצא ידי חובה מאחר ,נחשב כמי שמשתתף במעשה הקידוש, ועל כן שייך בו עניין יוקרא דשבתא בכל השולחנות המשתתפים ,וממילא נכון לנהוג בדרך של הידור וכבוד לפת על ידי כיסויה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ,חלק ח ,אורח חיים סימן ל) ,ביאר כי יש להבחין בין ישיבות גדולות לבין שולחן ערוך בבית .הוא פסק כי בבית שבו בני המשפחה מקשיבים למקדש ,ודאי שחובה לכסות את כל החלות ,שכן כל הבית הוא רשות אחת וכולם מצטרפים לברכה .אך בישיבות ,כאשר השולחנות רחוקים זה מזה ואין דעתם של הבחורים מופנית לכל השולחנות ,יש מקום להקל ,אך גם שם מדת חסידות היא לכסות ,כדי שיהיה כבוד הפת ניכר לכל.

גם לנשמה מגיע אוכל

הנפקא מינות למעשה נובעות מן ההבחנה שבין החובה הטכנית של המקדש לבין ההידור והכבוד הראוי לפת ביום השבת ,כאשר הסוגיה מתרגמת לתוך מציאות החיים בבתי מדרשות, באולמות אירועים ובשולחן השבת הביתי. במציאות הביתית ,כאשר כל בני המשפחה מסובים לשולחן אחד ,הרי שההלכה ברורה ופשוטה :חובה לכסות את כל החלות המונחות על השולחן .אין כאן מקום להבחנה בין מי שמקדש לבין השומעים ,שכן כל הבית נחשב כרשות אחת המצטרפת למצווה אחת ,והפת המונחת לפני כל אחד ואחד ראויה לכבוד זה כדי שלא תראה בושתה. בבתי מדרשות או באולמות גדולים ,מקום בו השולחנות פרוסים למרחוק וכל קבוצה מקבלת את הקידוש מהמקדש המרכזי ,התרגום למציאות הוא מורכב יותר .להלכה ,למרות שיש המקלים וסומכים על כיסוי החלות שעל שולחן המקדש בלבד ,הרי שהדרכת הפוסקים מכוונת להנהגה של הידור ,שבה כל שולחן שיש עליו לחם משנה יכסה את חלותיו .מציאות זו מביאה לידי ביטוי את ההכרה כי השבת אינה אירוע נקודתי ,אלא אווירה העוטפת את כל הנוכחים ,ולכן גם הפת המרוחקת מהגביע זכאית לכיסוי המבטא את הזיכרון למן ואת כבוד השבת. למעשה ,האדם היוצא ידי חובת קידוש מאחר מונחה לפעול בדרך של הידור .גם אם על פי שורת הדין ייתכן ואין הוא מחויב בכיסוי הפרטי של שולחנו ,הרי שהמצפן ההלכתי מורה לו לאמץ את מידת החסידות .בכך ,הוא הופך את פעולת הכיסוי להצהרה אישית :גם אני, המאזין לברכת הקידוש ,שותף לכבוד השבת ,ושולחני שלי הוא מקדש מעט שראוי שפת לחמו תהיה מכוסה כראוי. נצא אל מרחבי ההגות והמחשבה ,אל עומק הרעיון הטמון בסוגיית כיסוי החלות ,ונברר מהו היסוד המונח תחת השאלה האם חובת הכיסוי היא פרטית או כללית ,וכיצד היא משליכה על תפיסת האדם את שולחן השבת כמרחב של קדושה. שורש העניין טמון בשאלה מהו המוקד של שולחן השבת :האם המקדש הוא המרכז היחיד ,או שמא כל יהודי המסב לשולחן שבת הוא בעל בית ומקדש בפני עצמו? כאשר אדם יוצא ידי חובה מאחר ,הוא נסמך על כוחו של המקדש ,אך נפשו שלו נותרת דבוקה בקדושת השבת .הכיסוי של הפת שלפניו ,גם כשהוא אינו זה שמוציא את הרבים ,מהווה ביטוי להכרה בכך ששולחנו הוא שולחן של שבת ,וכי המן שירד במדבר עבור כל אחד מישראל ,יורד ונוכח גם כעת ,על פת לחמו שלו. העומק הרעיוני שבסוגיה מגלה לנו כי כיסוי הפת הוא צורת התייחסות למציאות הגשמית. אנו מכסים את הלחם כדי לומר שאין אנו ממהרים ליהנות מן העולם ,אלא אנו משהים את ההנאה כדי להעניק מקום לברכה ולרוחניות .השותף לקידוש ,המכסה את פתו ,מודיע בכך שגם הוא חלק מאותה המתנה ,גם הוא שותף ליראת הכבוד שכלפי המעמד ,וכי שולחנו הפרטי אינו עומד בפני עצמו אלא כחלק ממערכת שלמה של קידוש השם הנישאת בחדר. בירור זה מעלה כי כיסוי הפת הוא פעולה של מודעות .המנהג לכסות את החלות אינו טקס שנועד רק למקדש ,אלא הוא חינוך לנפש :לדעת שיש רגעים שבהם הדברים הגשמיים

ךתולעהב תשרפ

צריכים להיות מוסתרים כדי שנוכל להתמקד ביין הקדושה ,בברכה ובדברי השם .האדם המכסה את חלותיו ,גם כאשר אינו המקדש ,מפגין בגרות רוחנית – הוא מבין שהשבת אינה רק דין בהלכות קידוש ,אלא רגע שבו השכינה שורה על כל השולחנות ,וכל פת ופת צריכה לעמוד ביראה ובהכנה לקראת גילויה המבורך. נתבונן ברובד הנפשי והמחשבתי של הסוגיה ,ונראה כיצד הפעולה הפשוטה של כיסוי הלחם בשעה שאחר מקדש ,בונה את האישיות היהודית המחוברת לשבת בלב ונפש: ההכנה של כל אחד ואחד סביב השולחן ,גם כאשר הוא רק שומע את הקידוש ,מלמדת אותנו שיעור עמוק בביטול האישיות הפרטית למען הכלל ובהתחברות לאמונה .כאשר האדם מכסה את חלותיו ,הוא בעצם מצהיר שאינו מחפש את סיפוקו המיידי ,אלא משתתף בהמתנה הגדולה של העם כולו לקדושת השבת .הנפש מוצאת מנוח בתוך השהיית הרצון, שכן היא מבינה שדווקא העצירה הזו ,הכיסוי הזה ,הוא הדרך הנכונה לקבל את השפע האלוקי שיורד ביום זה .בתוך המרחב של החדר ,כולם הופכים לאחד ,והכיסוי האישי הופך להיות חוט המקשר בין כל הנשמות הממתינות לטעימת השבת. חיבור זה לאמונה בא לידי ביטוי בהכרה שהשבת היא כלי קיבול לברכה .מי שמכסה את פתו אף שאינו המקדש ,מפגין אמון בכך שהקדושה אינה מוגבלת לגביע של המקדש, אלא היא אטמוספירה רוחנית הממלאת את החלל כולו .הוא מעיד שגם הלחם המונח לפניו, בפינה המרוחקת של החדר ,הוא חלק מהנס של המן במדבר ,וגם הוא זקוק להגנה וליראת כבוד לפני שהוא נגלה כחלק מסעודת מצווה .השתתפות זו היא רגע של התייחדות ,שבו האדם מכיר בכך שכל שולחן הוא מזבח ,וכל אדם הוא כהן בביתו ,גם אם הוא רק מאזין לברכה של חברו. במישור ההנהגה ,העבודה הנפשית כאן היא המעבר מחיים המונעים על ידי צריכה לחיים המונעים על ידי יראת כבוד .כשאדם בוחר לכסות את החלות בשעה שהמקדש מתחיל את הקידוש ,הוא מעיד על עצמו שהוא שותף למעשה הבריאה וההתקדשות .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא החיבור שבין הפעולה החיצונית – הנחת המפה – לבין הכוונה הפנימית של המתנה וציפייה .הכיסוי אינו הסתרה ,אלא הכנה ,רגע של נשימה עמוקה לפני שפותחים את השבת ,המאפשר לנשמה להגיע אל רגעי הקידוש כשהיא מוכנה ומזומנה לקלוט את האור הגדול המאיר בשבת. נצא עתה אל מרחבי המוסר ,ונבקש להאיר את המצפן הפנימי הנבנה בקרבנו מתוך דיון זה ,המלמדנו כיצד נכון לאדם להתנהל בעולמו של בורא עולם בדרך ישרה ומתוקנת ,גם כאשר הוא עומד כמאזין ולא כמקדים: ההתבוננות בשאלה זו מציבה בפנינו מראה מוסרית על הדרך שבה אנו ניגשים לחובותינו. אין המדובר רק בשאלה טכנית של הלכות כיסוי ,אלא בבירור יסודי של עמדת האדם כלפי שותפותו בעבודת הכלל .האדם המכסה את חלותיו גם כאשר אינו המקדש ,מבטא מידה נעלה של שותפות; הוא אינו פוטר עצמו באמתלה שאין הוא הנושא באחריות המעשה ,אלא

גם לנשמה מגיע אוכל

מקדים את הנהגתו ומגלה כבוד לכל סביבתו .זוהי עמידה מוסרית של אדם שאינו רואה עצמו כפרט מנותק ,אלא כחלק ממארג רחב שבו לכל פעולה קטנה ,לכל הנחת מפה על לחם ,יש משמעות של כבוד לשבת ולזולת. יתרה מכך ,הדיון מעורר אותנו לערנות לפרטים הקטנים של חיינו .לעיתים אנו נוטים לזלזל במצוות שאינן מוטלות עלינו ישירות ,אך המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד אותנו כיצד לקדש את החומר בכל מקום שבו אנו נמצאים .כאשר אדם שותף בכיסוי חלותיו ,גם בחדר מלא אנשים שבו הוא רק יוצא ידי חובה ,הרי שהוא מעלה את פעולתו הפשוטה למדרגה גבוהה של יראה והכנה .המוסר כאן אינו מסתכם בשמירת חוק ,אלא ביכולת להפוך כל רגע של המתנה לקידוש לביטוי של אמונה ,בהכרה שכל אדם הוא שומר של כבוד השבת ,וכל שולחן הוא מקדש מעט שחובת הכבוד מוטלת על כל המסיבים סביבו. באופן זה ,אנו לומדים להימנע מחיים של אדישות .האדם המוסרי הוא זה שמסוגל להתבונן בנעשה סביבו ולמצוא את מקומו כמשתתף פעיל בכבוד השם ,גם כשאינו עומד במרכז הבמה .זוהי הזמנה להלך בדרכי ה' מתוך הבנה כי החיים המשותפים דורשים מאיתנו להוסיף כבוד והדר לכל אשר סביבנו ,מתוך ענווה המכירה בכך שהקדושה נישאת על ידי כולם ,וכי דווקא הפעולות הקטנות והצנועות של הכנת השולחן הן אלו המשרות שלווה, ביטחון וקדושה על כל הבית. הנה אנו מגיעים אל חוף המבטחים של מסענו ,נקודת הסיכום שבה נזקק את התובנות לחיי היום-יום ,ונחתום במבט פיוטי וסדור על אשר למדנו. מתוך בירור הסוגיה אנו לוקחים עמנו תובנה מעשית חשובה לחיי היום-יום :השתתפות במצווה אינה מסתכמת רק בעשייתה בפועל ,אלא בהלך הרוח המלווה אותה .גם כאשר אנו נמצאים במעמד של שמיעה וקבלת המצווה מאחר ,יש לנו מקום של כבוד והדר לנהוג בו. כיסוי החלות ,גם לאלו שאינם המקדשים את היין ,אינו רק הידור טכני ,אלא ביטוי לנפש המבינה ששולחן השבת הוא מרחב של יראת שמיים .כשאדם בוחר לכסות את פתו ,הוא מכניס את עצמו תחת כנפי השכינה של השבת ,ומצהיר שגם במקומו הוא שומר על כבוד היום ,מזכיר לעצמו את נס המן ,ומתכונן בנחת וביראת כבוד אל עבר הטעימה הקדושה.

עיקר העניין: התורה מלמדת אותנו כי כבוד השבת אינו נחלת המקדש בלבד ,אלא הוא נחלת כלל המסובים .השותה או האוכל בצוותא ,אף כשהוא יוצא ידי חובה מאחר ,מוזמן להיות שותף מלא למעמד הקידוש על ידי כיסוי החלות המונחות לפניו .בכיסוי זה ,הוא משמר את זכר המן במדבר ,מונע את בושת הפת ,ומוסיף יקרא דשבתא לשולחנו האישי .ובכך ,הופך כל אדם למקדש מעט ,וכל סעודת שבת הופכת למפגש של נשמות הממתינות ביראה ובציפייה אל עבר האור האלוקי ,כשהן עטופות בטל של ברכה ובכיסוי המבטא את עוצמת האמונה וההכנה לכל מעשה של קדושה.

ךתולעהב תשרפ