8. האם אפשר לקיים מצות לחם משנה בחלה שאולה? הוכח מפרשת השבוע!

8. האם אפשר לקיים מצות לחם משנה בחלה שאולה? הוכח מפרשת השבוע! בפתחו של שולחן השבת ,עת נערכים הכל לבצוע על הלחם המשנה ,מתעוררת שאלה הנוגעת בעצם הקניין והשייכות של הסעודה .האם הלחם המונח לפני האדם צריך להיות קניינו הגמור ,כזה הראוי לאכילתו המלאה ,או שמא שייכותו של הלחם היא טפלה למצווה, והעיקר הוא קיומו של זכר למן המונח לפנינו? סוגיה זו ,המעמיקה בטיבו של הלחם…

8. האם אפשר לקיים מצות לחם משנה בחלה שאולה? הוכח מפרשת השבוע! בפתחו של שולחן השבת ,עת נערכים הכל לבצוע על הלחם המשנה ,מתעוררת שאלה הנוגעת בעצם הקניין והשייכות של הסעודה .האם הלחם המונח לפני האדם צריך להיות קניינו הגמור ,כזה הראוי לאכילתו המלאה ,או שמא שייכותו של הלחם היא טפלה למצווה, והעיקר הוא קיומו של זכר למן המונח לפנינו? סוגיה זו ,המעמיקה בטיבו של הלחם המונח על השולחן ,מבקשת לברר האם הלחם משנה הוא כלי עבודה פרטי של האדם ,הדורש בעלות מוחלטת ,או שמא הוא סימן וסמל לנס המן הגדול ,שאינו מוגבל בגדרי הקניין האנושי .דמותו של השואל פת משכנו ,המבקש להשלים את מניינו לשבת קודש ,עומדת כאן כחלק מחיפוש הדרך אחר השלמות בהכנת הסעודה ,בבואנו להגדיר מהי אותה פת הראויה להיקרא לחם משנה ,ומהו המעמד המשפטי והרוחני של פת שאינה בבעלותו המלאה של הבוצע. ובדבר המקורות המנחים אותנו בבירור הסוגיה ,נאמר בתורה :וברדת הטל על המחנה ירד המן עליו (במדבר יא ,ט) .המן שירד במדבר עבור בני ישראל היה נחלת הכלל ,אך בה בעת היה שייך לכל אחד ואחד מהם במידה הראויה לו .מתוך מציאות זו ,למדו הפוסקים את חובת לחם המשנה ,אשר תפקידו לשחזר את הנס של הלחם שניתן לנו מאת הבורא בדרך נסית, עטוף בטל של ברכה. כאשר אנו נדרשים לשאלה האם חלה שאולה כשרה ללחם משנה ,הרי שנקודת המוצא היא ההגדרה מהו 'לחם' לעניין זה .האם המושג לחם משנה דורש בעלות ממונית – שיהא הלחם רכושו של האדם – או שמא העיקר הוא עצם קיומו של זכר למן ,שבו המציאות של הלחם על השולחן היא הנותנת .הדיון מתמקד בשאלה האם הלחם צריך להיות ראוי לאכילה באופן שאינו מוגבל על ידי שייכות לאחרים ,או שמא כל פת המונחת לפני האדם הופכת לחלק מסעודתו ,ובכך היא ממלאת את חובתה. בירור ראשוני זה מעלה כי ייתכן וקיימת חלוקה בין עצם ההגדרה של לחם משנה לבין הצורך בבעלות עליו .אם נראה בלחם המשנה סמל בלבד ,הרי שאין הכרח בבעלות ממונית גמורה ,כפי שקורה בסוכה שאולה בה אדם יוצא ידי חובה אף שאינה שלו .מנגד ,אם נראה בו כלי המצטרף לסעודה שחייבת להיות 'סעודתך' ,הרי שיש מקום לומר שחלה שאולה אינה מועילה. עתה נבוא בשערי חז"ל ,נצלול אל יסודות הסוגיה כפי שהם משתקפים בסוגיות הש"ס, ונבחן כיצד הגדרת הלחם בסעודת השבת מהדהדת בדבריהם: הגמרא במסכת שבת (דף קיז ע"ב) עוסקת בעניין לחם משנה ,וקובעת כי על האדם להכין שתי חלות לסעודתו .רש"י שם מבאר כי הלחם צריך להיות מונח לפני האדם בשעת הסעודה כזכר ללחם שירד מן השמיים עבור כל אחד ואחד מישראל במדבר .מתוך דברי הגמרא עולה כי חובת לחם משנה אינה רק הלכה טכנית בבציעה ,אלא יצירת מציאות של שפע ושובע על שולחן השבת ,בדומה ללחם שהיה מוכן לאכילה לכל אחד מבני ישראל.

גם לנשמה מגיע אוכל

בגמרא במסכת סוכה (דף כז ע"ב) ,נלמד הדין לגבי סוכה שאולה ,שם קבעו חכמים כי אדם יכול לצאת ידי חובת סוכה אף בדרך של שאילה ,שכן התורה הגדירה את הסוכה כסמל זמני לענני הכבוד ,ואין היא דורשת בעלות ממונית מוחלטת כדי לקיים את המצווה .בראשונים המבארים סוגיה זו ,כדוגמת הרי"ף והרמב"ם ,מוזכר העיקרון שחפץ מצווה שאינו דורש קניין גמור ('לכם') ,יכול להתקיים בחפץ המושאל ,ובלבד שהאדם משתמש בו לצרכי המצווה. התלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק ו הלכה א) דן בשאלה האם ניתן להשתמש בפת שאולה לברכת המוציא ,ומבאר כי בפת שאינה בבעלותו של האדם יש חשש של הנאה בלא רשות ,אך כאשר הפת מושאלת לו לצורך אכילה ,היא נחשבת כחלק ממזונו .מתוך כך ,עולה השאלה האם לחם משנה ,שמהותו עתה נשים פעמינו אל מגדלור הראשונים ,אשר בבחינתם את סוגיית הלחם והסעודה, הניחו את היסודות לדיון בהגדרת הבעלות על חפצי המצווה: רבנו יצחק בר שמואל ,מבעלי התוספות (במסכת ברכות דף מז ע"א) ,מבאר את חובת הלחם בסעודה ואת עניין הברכה עליו .מדבריו עולה כי הפת צריכה להיות ראויה למאכלו של האדם ,וכי היותה 'שלו' מהווה חלק מההגדרה של 'סעודתו' .ראשונים אלו הדגישו כי במקום שבו אין לאדם רשות גמורה בפת ,לא ניתן לומר שזוהי פת הראויה לשמש כבסיס לסעודת שבת המקודשת ,שכן השבת דורשת שלמות בחפץ המצווה. רבנו מנחם המאירי (בבית הבחירה על מסכת שבת דף קיז ע"ב) ,ביאר את עניין לחם המשנה כהכנה לסעודה הראויה לשבת .הוא מחדש שהלחם צריך להיות שלם וראוי ,ומדגיש כי אין המצווה מסתיימת רק בהנחת החלות ,אלא בזיקה שבין האדם ללחם המונח לפניו .לפי שיטתו ,אם האדם שואל חלה ואין לו בה בעלות מלאה המאפשרת לו לאכלה כרצונו ,הרי שחסר כאן המרכיב של 'לחם משנה' כסעודה השייכת לו. הרמב"ן ,רבי משה בן נחמן (בהלכותיו על מסכת שבת) ,ביאר את הטעם ללחם משנה כזיכרון למן .הוא מדגיש כי המן היה מונח לפני כל אחד ואחד כחלק מקניינו המיוחד שהוענק לו מהשמיים .על כן ,בבואנו לשחזר את המציאות הזו בשבת ,עלינו לוודא שהחלות המונחות לפנינו הן בעלות זיקה אישית אלינו ,שכן רק כך יוכל האדם לחוש כי הוא אוכל מסעודת השבת המזומנת לו ,ולא מתוך תלות זמנית בפת המושאלת מאחר. עתה נבוא בשערי דברי האחרונים ,אשר העמיקו בבירור השאלה האם חלות שאולות כשרות ללחם משנה ,ונראה כיצד הם מחלצים את ההלכה מתוך הזיקה שבין קניין לבין קיום המצווה: הגאון רבי משה פרלמוטר ,בספרו אבן שוהם (סימן ז) ,חידש כי לצורך לחם משנה נדרש לחם השייך לאדם דוקא ,כזה שהוא ראוי לאכלו כחלק מסעודתו .הוא ביסס את דבריו על דברי המחצית השקל (סימן שכה) ,שם מבואר שגם בשעת הדחק לא התירו להשתמש בפת עכו"ם אלא לצורך מצוה ,ומתוך כך דייק שאם היה מועיל לחם משנה שאול ,לא היה צריך להיתר מיוחד זה של שעת דחק ,שכן היה יכול פשוט לשאול חלה מחברו .מכאן הוכיח כי חלה שאולה אינה מועילה ללחם משנה.

ךתולעהב תשרפ

מנגד ,הגאון רבי משה שטרנבוך ,בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן קעא) ,תמה על ראיה זו וביאר שאין מכאן הוכחה כלל .לדבריו ,הפת שאולה מצד עצמה ראויה לאכילה ,ובזה היא שונה מפת עכו"ם האסורה באכילה ,שרק לצורך מצוה התירוה .לכן ,פת שאולה כשרה ללחם משנה ,שכן אף אם אינה שלו ,הרי זה סגי לזכר למן ,שכן לחם המשנה נועד להיות סמל ולאו דוקא חפץ קניין גמור. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ,בספרו הליכות שלמה (סימן רעד סקא) ,העלה ספק בדבר :אם שואל אדם חלה על דעת להחזירה לבעליה מיד לאחר הברכה ,האם יצא ידי חובה? הוא ציין כי ייתכן ובעינן לחם משנה שיהיה דומה למן שהיה ראוי לאכילה משניהם ,ואילו כאן הלחם אסור באכילה משום גזל .עם זאת ,במקום אחר הובא בשמו כי בישיבות ,שבהן יש חלות רבות וכל אחד יכול לבחור חלה שירצה ,הרי זה שפיר נחשב כחלה שלו ויכול לברך עליה. בשו"ת דברי יציב (חלק א סימן קכח) הכריע בפשיטות כי ניתן לקיים מצות לחם משנה בחלה שאולה .הוא ביאר כי לחם משנה אינו אלא זכר בעלמא למן ,וכשם שבסוכה שאולה יוצאים ידי חובה משום שהיא רק זכר לענני כבוד ,כך גם בלחם משנה .עוד הוסיף סברא נוספת ,כי מאחר שמנהגינו לבצוע על חלה אחת בלבד ,הרי שגם אם השנייה אינה שלו ,אין בכך מניעה לקיים את המצווה. עתה נשקיף אל עבר דברי גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר הניחו את דעתם על שולחן הדיונים כדי להכריע במציאות המורכבת של קיום מצוות לחם משנה בפת שאולה, תוך שהם משלבים את דקדוקי ההלכה עם מציאות החיים: הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו ילקוט יוסף) ,ביאר כי לכתחילה יש להשתדל ולהקפיד שהחלות יהיו שייכות לאדם ,כדי שיהיה לחם המשנה נחשב כסעודתו ממש .הוא מוסיף ומחדש כי על פי המנהג הרווח ,אין לחוש להחמיר בזה בדיעבד ,שכן העיקר הוא קיום הזיכרון לנס המן ,וכל עוד הפת ראויה לאכילה ,אין היא נגרעת ממעלת הלחם הראוי למצווה. הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר (בשו"ת שבט הלוי ,חלק ח) ,דן בשאלה זו והכריע כי מן הראוי להשתדל שהפת תהיה בבעלותו של הבוצע ,שכן הלחם משנה בא לבטא את שפע השבת הנמשך על שולחנו של האדם .הוא מדגיש כי אף אם בדיעבד יצא ידי חובה בפת שאולה ,הרי שמידת החסידות והידור המצווה דורשים שהלחם יהיה קניינו הגמור ,כדי שלא תהיה כאן הפרדה בין חפץ המצווה לבין הסעודה עצמה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ,חלק י) ,ביאר כי בפת שאולה אין בה איסור המפקיע אותה מחובת לחם משנה ,שהרי אינה דומה לפת גזולה שאינה ראויה למצווה .הוא פסק כי כיוון שאין הלחם נפסל למצווה ,ניתן לצאת בו ידי חובה ,אך הוסיף כי בבחירה בין אפשרויות ,נכון לאדם להעדיף פת השייכת לו ,כדי שיהיה הלחם המשנה חלק בלתי נפרד מהוויות הסעודה הביתית. הראשל"צ הגר"י יוסף בספרו עין יצחק ,ביאר את ההבחנה בין הדין לבין ההידור .הוא ציין כי אף על פי שיש מקילים בפת שאולה ,הרי שכל אדם ינהג כראוי לו ,ובלבד שיבין כי הלחם משנה

גם לנשמה מגיע אוכל

אינו חפץ בעלמא אלא כלי המביא את ברכת השבת אל תוך ביתו .לכן ,הדרך הישרה היא לדאוג שחלות השבת יהיו בבעלותו המלאה ,ובכך תהיה המצווה שלימה ומתוקנת לכל הדעות. הנפקא מינות למעשה העולות מן הדיון בסוגיית חלה שאולה נוגעות בראש ובראשונה לשולחנות שבת ציבוריים ,ישיבות ,אולמות אירועים או סעודות משותפות ,שבהן האדם אינו הבעלים הישיר של כל חלה המונחת לפניו. הנפקא מינה המעשית המרכזית היא האם האדם היושב ליד שולחן השבת צריך להרגיש בעלות ממונית על שתי החלות המשמשות לו כלחם משנה .על פי הכרעת הפוסקים ,אדם הנמצא בסיטואציה שבה הלחם אינו שלו – כגון בישיבה שבה מניחים לחם לכל בחור ,או באולם אירועים שבו החלות מונחות על ידי בעלי האולם – הרי שבדיעבד הוא יוצא ידי חובה ,שכן אין זה נחשב כחפץ פסול למצווה .אולם ,למעשה ,ההנחיה המעשית היא להשתדל ולהעביר את הלחם לקניינו ,ולו בדרך של רשות המוקנית לו על ידי בעל המקום או על ידי החלפת מנות. בתרגום למציאות החיים ,הנפקא מינה מתבטאת בצורת ההתנהלות של האדם בליל שבת. אם אדם נקלע למצב שבו אין לו חלות משלו ,אין עליו להימנע מקידוש או מלחם משנה, שכן ההלכה מכירה בזיקה שנוצרת בעת הסעודה בין האדם לפת המונחת לפניו .עם זאת, התרגום למציאות מחייב אותנו להבין שבעלות על הלחם היא אינסטרומנטלית לביטוי של 'סעודת שבת שלי' .כאשר אדם מבין שהלחם שבידו הוא אמצעי להחלת הקדושה ,הוא נדרש לפעול בדרך של 'הידור' ,ולהבטיח שמרחב הסעודה הפרטי שלו יהיה מבוסס על רכושו או על רשות ברורה הניתנת לו ,ובכך תהיה תודעת השפע שלו שלמה. נצא אל מרחבי ההגות והמחשבה ,אל עומק הרעיון הטמון בסוגיית לחם משנה בחלה שאולה ,ונברר מהו היסוד המונח תחת השאלה האם חובת הבעלות על הלחם היא מהותית לקדושת השבת ,או שמא היא ביטוי לזיקה הרוחנית שבין האדם לבוראו. שורש העניין טמון בשאלה מהו המוקד של סעודת השבת :האם המצווה מושתתת על הרכוש הפרטי של האדם ,או שהיא נשענת על היכולת להתחבר אל השפע האלוהי שירד במדבר? לחם המשנה נועד להזכיר לנו את ירידת המן ,שבו המציאות הניסית הייתה פתוחה לכל נשמה מישראל .אדם המשתמש בחלה שאולה מבטא תפיסה שבה הקדושה אינה תלויה בבעלות ממונית אלא בשותפות רוחנית .העומק הרעיוני שבסוגיה מגלה לנו כי השבת היא מרחב שבו מושגים של 'שלי' ו'שלך' מיטשטשים לטובת המציאות האלוהית המשותפת לכלל ישראל. בירור זה מעלה כי חלה שאולה אינה רק פת מוחלפת ,אלא היא הצהרה על מהות הסעודה. כאשר אדם בוצע על פת שאינה שלו ,הוא מזכיר לעצמו שהשפע כולו הוא מתת שמיים ,וכי האדם אינו הבעלים הבלעדי של מזונו אלא שותף זמני המודה על הטוב .הכיסוי של הלחם, וההכנה שלו כלחם משנה ,מחייבים אותנו לעצירה של רגע – מתוך הכרה שכל לחם הוא חלק מהנס הנצחי המלווה אותנו מן המדבר .האדם הבוצע על חלה שאולה מפגין בכך ענווה, שכן הוא אינו עומד על זכותו לקניין ,אלא על זכותו להתקדש במצוות היום. עומק הרעיון מלמד כי הדיון בפת שאולה הוא שיעור בביטחון .האדם המבין שגם פת

ךתולעהב תשרפ

שאולה כשרה למצווה ,משחרר את עצמו מן הדאגה המופרזת לקניין החומרי בשבת .הוא לומד שהקדושה אינה זקוקה לאישור ממוני גמור כדי לשרות על השולחן ,אלא ללב פתוח ולכוונה המחוברת לשורש המצווה .בדרך זו ,כל פת – גם אם נשאלה – הופכת להיות כלי להעברת הברכה ,והסעודה הופכת למפגש של נשמות המכירות בכך שהכל מהבורא ,והכל שייך להשראת השכינה על שולחנו של כל יהודי. נתבונן ברובד הנפשי והמחשבתי של הסוגיה ,ונראה כיצד הפעולה של שימוש בחלה שאולה למצוות לחם משנה ,בונה את האישיות היהודית המחוברת לביטחון בהשם ולביטול האני הפרטי: השימוש בפת שאולה לצורך מצווה מלמד אותנו שיעור עמוק בביטחון .האדם המסתמך על חלה שאינה שלו ,מוותר על תחושת האחיזה הבלעדית בנכסיו ומפקיד את מצוותו בידי רצון שמיים .הנפש מוצאת מנוח בתוך השחרור מהצורך בשליטה מלאה על החומר .היא מבינה כי המצווה אינה תלויה בעושר או בבעלות ממונית ,אלא בזיקה שבין האדם לבוראו. כאשר האדם בוטח בכך שהשם יקבל את מצוותו גם ללא הקניין המוחלט ,הוא מנקה את נפשו מגאווה ומתפיסת בעלות גשמית ,ובכך הוא הופך את הסעודה למפגש של אמונה טהורה. חיבור זה לאמונה בא לידי ביטוי בהכרה שהשבת היא הזמנה להשתתפות בשפע האלוקי. מי שבוצע על פת שאולה מעיד על עצמו כי הוא שותף בנס המן ,שבו המזון היה הפקר לכל נצרך .הוא מבין שהשפע אינו נכס פרטי ,אלא ברכה המושפעת מלמעלה לכלל ישראל ,וכל אדם הוא רק צינור המקבל את חלקו .הכרה זו מרככת את הלב ומביאה לידי רגישות רבה יותר לזולת ,שכן אם הלחם המשמש למצווה שלי יכול להיות שאול ,הרי שגם ליבי יכול להיות פתוח לתת לאחרים ,מתוך הבנה שהכל הוא מן השמיים. במישור ההנהגה ,העבודה הנפשית כאן היא המעבר מחיים המונעים על ידי החזקה ורכישה לחיים המונעים על ידי ענווה והתמסרות .כשאדם בוחר לקיים מצוות לחם משנה בחלה שאולה ,הוא מעיד על עצמו שהוא בוטח בכך שהקב"ה חפץ במצווה של הלב ולא רק במצווה של החפץ .המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא החיבור שבין הוויתור על השליטה לבין הזכייה בקרבת ה' .הכיסוי והבציעה הופכים לביטוי של נשמה המבקשת להתחבר לשורש המצווה ,תוך שהיא משילה מעליה את כבלי הרכוש והופכת לכלי קיבול נקי וטהור לאור השבת ,המאיר לכל מי שמבקש להתקדש בו. נצא עתה אל מרחבי המוסר ,ונבקש להאיר את המצפן הפנימי הנבנה בקרבנו מתוך דיון זה ,המלמדנו כיצד נכון לאדם להתנהל בעולמו של בורא עולם בדרך ישרה ומתוקנת ,תוך בירור העדינות המוסרית שבין קניין לבין התבטלות לפני רצון שמיים: ההתבוננות בשאלה זו מציבה בפנינו מראה מוסרית על הדרך שבה אנו ניגשים לחובותינו. אין המדובר רק בשאלה טכנית של הלכות קניין ,אלא בבירור יסודי של עמדת האדם כלפי הזולת וכלפי עצמו .האדם הבוחר להשתמש בחלה שאולה מתוך הכרה בהיתר ההלכתי, מבטא מידה נעלה של יושר והבנה כי המצווה אינה שייכת לבעלותו ,אלא לריבונו של עולם.

גם לנשמה מגיע אוכל

זוהי עמידה מוסרית של אדם שאינו רואה עצמו כפרט המגודר בחומות רכושו ,אלא כחלק ממארג רחב שבו היכולת להשתמש בשל האחר ולהחזירו ,מלמדת על מידת הנתינה והאמון הבין-אישי הקיימת בקהילה יהודית חיה. יתרה מכך ,הדיון מעורר אותנו לערנות לפרטים הקטנים של חיינו .לעיתים אנו נוטים לערבב בין תחושת הבעלות לבין חובת המצווה ,אך המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד אותנו כיצד לקדש את החומר גם כשאינו בבעלותנו המלאה .כאשר אדם נוהג בפת שאולה בדרך של כבוד ויראה כאילו הייתה שלו ,הרי שהוא מעלה את פעולתו למדרגה גבוהה של מוסר. המוסר כאן אינו מסתכם בשמירת חוק ,אלא ביכולת לפתח הכרת טובה למי שהשאיל לו, וביכולת להתייחס לכל חפץ שבא לידו כאל פיקדון המיועד לעבודת השם. באופן זה ,אנו לומדים להימנע מחיים של רדיפת קניין מוגזמת .האדם המוסרי הוא זה שמסוגל למצוא את הקדושה בפת שאולה ולהודות לבוראו על השפע המגיע אליו בכל דרך, גם ללא בעלות פורמלית .זוהי הזמנה להלך בדרכי ה' מתוך הבנה כי החיים המשותפים דורשים מאיתנו להוסיף כבוד והדר לכל אשר סביבנו ,מתוך ענווה המכירה בכך שהכל מהשם ,וכי דווקא הפעולות הקטנות והצנועות של שימוש מושכל וראוי בפת ,הן אלו המשרות שלווה ,ביטחון וקדושה על כל בית ישראל. הנה אנו מגיעים אל חוף המבטחים של מסענו ,נקודת הסיכום שבה נזקק את התובנות לחיי היום-יום ,ונחתום במבט פיוטי וסדור על אשר למדנו. מתוך בירור הסוגיה אנו לוקחים עמנו תובנה מעשית חשובה לחיי היום-יום :העיקר במצוות לחם משנה אינו טמון בבעלות הממונית על הפת ,אלא בזיקה המקודשת שבין האדם לבין הזכר לנס המן .גם כאשר אדם נקלע למציאות שבה עליו להשתמש בחלה שאולה – כגון בסעודות משותפות ,בישיבות או באירועים – הרי שהוא יוצא ידי חובה ,שכן המצווה אינה תלויה בקניין גמור אלא ביכולת של האדם להפוך כל לחם המונח לפניו לכלי המקבל את ברכת השבת .עם זאת ,התובנה המעשית המלווה את הדרך היא ההשתדלות להבטיח את בעלותנו על הפת ,כביטוי להידור מצווה וכדרך לחיזוק תחושת הסעודה הפרטית והעצמאית שלנו כבני חורין לפני ה’.

עיקר העניין: התורה מלמדת אותנו כי הלחם המונח על שולחן השבת הוא גשר המחבר בין העבר המופלא של המדבר לבין הווה המקודש של סעודת השבת .השאלה בדבר החלה השאולה מלמדת אותנו כי השבת אינה נועדה להבדיל בין עשיר לעני או בין בעלים לבין שואל ,אלא להאחד את הכל תחת טל של ברכה .בהכרה שגם חלה שאולה ראויה למצווה ,אנו למדים שקדושת השבת חודרת לכל מרחב ,מנקה אותנו מתלות מופרזת בחומר ,ומחברת אותנו אל מקור השפע העליון .ובכך ,הופך כל אדם למשתתף בנס הגדול ,וכל שולחן – גם אם נשען הוא על טוּבם של אחרים – הופך למקדש מעט ,שבו האמונה והביטחון בבורא הם הלחם האמיתי המשביע את הנשמה.

ךתולעהב תשרפ