11. האם מותר להתפלל על חולה המתייסר בייסורים שימות? הוכח מפרשת השבוע!

11. האם מותר להתפלל על חולה המתייסר בייסורים שימות? הוכח מפרשת השבוע! על מיטתו של חולה הסובל ייסורים נוראים ,כשכל נשימה היא מאבק וכל רגע הוא עינוי, עומדים בני משפחתו ומידידיו כשהם אובדי עצות ,וספר תהילים בידם .ברגעים מכריעים אלו של חיים ומוות ,כשצער החולה הופך למסך שחור המטשטש את כל הראייה ,מתעוררת השאלה הנוקבת :האם נכון הדבר לבקש רחמים מאת בורא עולם שיגאל…

11. האם מותר להתפלל על חולה המתייסר בייסורים שימות? הוכח מפרשת השבוע! על מיטתו של חולה הסובל ייסורים נוראים ,כשכל נשימה היא מאבק וכל רגע הוא עינוי, עומדים בני משפחתו ומידידיו כשהם אובדי עצות ,וספר תהילים בידם .ברגעים מכריעים אלו של חיים ומוות ,כשצער החולה הופך למסך שחור המטשטש את כל הראייה ,מתעוררת השאלה הנוקבת :האם נכון הדבר לבקש רחמים מאת בורא עולם שיגאל את האהוב מייסוריו ויאסוף אותו לבית עולמו? האם התפילה למיתתו היא גילוי של אכזריות ,או שמא זהו הביטוי המזוקק ביותר של אהבה ורחמים ,הרצון לראות את הנשמה נגאלת מכבלי הכאב המייסר שאינו מאפשר עוד לחיים להיות חיים של ממש? השאלה הזו מטלטלת את יסודות הרגש וההלכה ,ומבקשת למצוא את האיזון העדין שבין החובה להתפלל על החולה לבין ההבנה שיש מקרים שבהם המנוחה היא החסד הגדול ביותר שניתן להעניק. הפסוקים המלווים את הסוגיה מתוך פרשת בהעלותך :הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי (במדבר יא ,טו) .הפסוק מעמיד אותנו מול זעקתו של משה רבינו ,המבקש מאת ה' לשחרר אותו מהמשא הכבד של הנהגת העם ,עד כדי תפילה לבקשת מוות .זעקה זו משמשת בסיס לדיון עמוק על האפשרות המותרת לאדם לבקש רחמים על נפשו – או על נפש חברו – לנוכח ייסורים שאינם מאפשרים את המשך החיים בכבוד. רש"י (שם) ביאר :הרגני נא – משה מבקש מהקב"ה שימית אותו כדי שלא יראה בפורענותם

גם לנשמה מגיע אוכל

של ישראל ,ומתוך הבנה שהמשך תפקידו בתנאים הקיימים הוא בלתי אפשרי .המפרש מבאר כי הבקשה אינה נובעת מיאוש ,אלא מהכרה עמוקה בכובד האחריות והסבל הנלווה אליה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) כתב :כי כבד המשא ,וטוב מותי מחיי .המפרש מבאר כי כאשר האדם מגיע למצב שבו הסבל המוסרי או הפיזי גובר על כל תועלת שבחיים ,הבקשה למיתה אינה נחשבת לחטא אלא לביטוי של חיפוש מנוחה מוחלטת מהייסורים. הרמב"ן (שם) ביאר :כי ראה שהעם מקשה ערפו ואין לו מזור למצוקתם ,ולכן ביקש שייפטר מן העולם .המפרש מבאר כי הבקשה למות היא דרך להביע את תסכולו של מנהיג החש כי הוא אינו מסוגל עוד להושיע ,ולכן העדיף את המיתה על פני הצפייה בהידרדרות העם. הספורנו (שם) חידש :שאם לא יקבל את מבוקשו ,לא יוכל עוד להמשיך להנהיג ,ולכן מוטב שימות .המפרש מבאר כי המיתה כאן מוצגת כפתרון של כבוד למצב שבו אין אפשרות לפעול בצורה נכונה וראויה. אונקלוס (שם) תרגם :קטול יתי כען קטול .התרגום מדגיש את עוצמת הבקשה של משה, המביע את רצונו העז להיגאל מהקושי שבו הוא נמצא ,ומלמד על הלגיטימיות של פנייה אל ה' בשעה של מצוקה אנושית קשה מנשוא. עתה נבוא בשערי חז"ל ,נצלול אל יסודות הסוגיה כפי שהם משתקפים בסוגיות הש"ס, ונבחן את היחס ההלכתי לבקשת מוות עבור אדם הסובל ייסורים: בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) תניא ,מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו ,ונכנס ר' עקיבא לבקרו ,ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה ,אמר לו :רבי ,החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים .הגמרא מובילה אותנו להבנה כי הביקור הוא לא רק חובה חברתית ,אלא כלי רב עוצמה שיכול להשפיע על חיותו של החולה. בגמרא במסכת כתובות (דף קד ע"א) מובא המעשה הידוע בסוף ימיו של רבי יהודה הנשיא, שסבל ייסורים קשים .שפחתו של רבי ,כשראתה את סבלו הרב ,אמרה :יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים -כלומר שתתקבל תפילת פמליא של מעלה שרבי ימות וינוח מייסוריו .מתוך סוגיה זו למדו הפוסקים כי במקום שבו החולה מצטער הרבה ואין לו תקווה לחיות ,יש מקום לבקש רחמים שימות. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פד ע"א) מסופר על רבי יוחנן שנטרפה דעתו ,וחכמים ביקשו עליו רחמים ונפטר .הראשונים והאחרונים מבארים כי תפילתם של החכמים לא הייתה שיחיה בייסורים או במצב של נטילת דעת ,אלא בקשה שיפטר מן העולם מתוך כבודו הגדול ,שכן למצב כזה אין חפץ בחיים. עתה נבוא בשערי דברי הראשונים ,אשר העמיקו לבחון את היתר התפילה למיתת החולה, וביארו את הגבולות שבין איסור השחתה לבין חסד של אמת: הר"ן ,בפירושו על מסכת נדרים (דף מ ע"א) ,כתב :נראה בעיני פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות ,כגון שמצטער החולה הרבה בחוליו ואי אפשר לו שיחיה .המפרש מבאר

ךתולעהב תשרפ

כי מטרת ביקור החולים היא להועיל לחולה ,וכאשר המציאות מורה כי החיים מלווים רק בסבל בלתי פוסק ואין תוחלת להחלמה ,הרי שהתפילה המועילה ביותר עבורו היא הבקשה למנוחת עולמים ,ובכך המבקר מקיים את מצוות ביקור חולים במלוא עומקה. הרא"ש ,בפירושו על התורה (במדבר יא ,טו) ,ביאר כי בקשת משה רבנו למות אינה מעידה על יאוש אלא על עומק ההבנה כי המצב הנוכחי חסר תכלית .המפרש עומד על כך שגם אדם גדול כרבי יהודה הנשיא נמצא במצב שבו תפילת הסובבים אותו הופכת להיות מופנית כלפי מנוחתו ,מה שמוכיח כי התפילה למיתה היא אקט של חמלה ולא של ויתור על ערך החיים. הרמב"ן ,בספרו תורת האדם (שער המיחוש) ,ביאר כי עיקר מצוות ביקור חולים הוא המעשה המועיל לריפוי החולה ,אך כאשר הריפוי אינו בר השגה והסבל הופך לבלתי נסבל ,הרי שהמבקר מחויב להתפלל לפי מצבו של החולה .המפרש מבאר כי גדולי הדור ידעו להבחין בין חולה שניתן לרפאו לבין חולה שסבלו הוא כל מה שנותר לו ,ובכך יצרו את ההבחנה ההלכתית המאפשרת את שינוי נוסח התפילה. עתה נבוא בשערי דברי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו בבירור ההלכתי של התפילה למיתת החולה ,ודנו במורכבות שבין הרחמים על הסובל לבין קדושת החיים: הגאון רבי שלמה קלוגר ,בספרו שו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' שכב) ,דן בשיטת הרמב"ן והר"ן ,וכתב כי החילוק היסודי הוא שאין כאן חס ושלום איסור של נטילת נשמה ,אלא בקשה מאת בורא עולם שיעשה הטוב ביותר עבור נשמתו של החולה .הוא ביאר כי התפילה למיתה מותרת רק במקום שבו החולה עצמו ,לו היה בידו דעת ובינה ,היה מבקש למנוחתו ,ובכך הפוסק מעניק משקל מכריע לרצונו הכמוס של החולה ולסבלו הנראה לעין. הגאון רבי חיים פלאג'י ,בספרו שו"ת חקקי לב (יו"ד ח"ב סי' נ) ,חידש כי ישנה הבחנה משמעותית בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה לבין אחרים .הוא סבר כי יוצאי ירכו של החולה צריכים להימנע מלהתפלל על מיתתו ,שמא יבוא הדבר מתוך טרחה וקושי אישי בטיפול בו ,מה שעלול להכתים את טוהר הכוונה בתפילה .לעומת זאת ,אנשים רחוקים יותר ,שכוונתם לשם שמים בלבד ללא כל נגיעה אישית ,רשאים להתפלל שינוח החולה מייסוריו ,שכן תפילתם היא תפילת חסד טהורה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בספרו חזון עובדיה (אבלות ,עמ' לט) ,חלק על החילוק של רבי חיים פלאג'י ופסק כי אין לנו לגזור גזירות מדעתנו .הוא ביאר כי גם קרובי המשפחה הקרובים ביותר רשאים להתפלל על יקיריהם שיגאלו מייסוריו ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך כאב אמיתי על מצבם ולא חלילה מתוך נוחות .הוא הוכיח זאת מהירושלמי שסיפר על רב אדא בר אהבה שביקש רחמים על בנו שסבל ,ובכך פתח פתח רחב לכל אדם המבקש את טובתו האמיתית של יקירו. מו"ר הגרש"ה וואזנר ,בספרו שו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רנג) ,מבאר כי העיקרון המנחה הוא השאלה האם החיים הללו עודם חיים של תורה ויראת שמים ,או שהם הפכו לחיים של סבל וצער בלבד. הוא חידש כי כאשר אדם גדול שכל תורתו הייתה עליו ,מאבד את יכולתו להגות בה ,הרי שזהו מצב המצדיק את הבקשה למנוחה ,שכן טוב מותו מחייו במצב שבו דמותו הרוחנית נמחקת.

גם לנשמה מגיע אוכל

עתה נשקיף אל עבר דברי גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,המיישמים את הסוגיה הזו על המציאות המורכבת של בתי החולים בימינו ,ומסייעים בידינו לכוון את לבנו בתפילה: הגאון רבי משה פיינשטיין ,בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' עג) ,מבאר כי התפילה על חולה שימות צריכה להיעשות בזהירות רבה ובכובד ראש ,תוך הבנה שהדבר מותר רק כאשר ברור לחלוטין שהמשך חייו אינו אלא סבל נורא ללא שום סיכוי להטבה .הוא מדגיש כי לא מדובר בוויתור על קדושת החיים ,אלא בבקשת רחמים על נשמה שאינה יכולה עוד לשאת את עול הייסורים ,וכי רק במצבים קיצוניים שבהם ניכר בעליל שרצון החולה היה כזה ,יש להעלות את הבקשה לפני בורא עולם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בספרו ילקוט יוסף ,מחדד את דברי אביו מרן רבנו עובדיה יוסף ומבאר כי כיום ,כשמערכת הרפואה מפותחת ,יש להבחין בין ייסורים שניתן להקל עליהם באמצעות משככי כאבים לבין מצב שבו החולה שרוי בכאבי תופת שאין להם מזור. לשיטתו ,אם קיימת אפשרות להקל על הסבל מבלי לקצר חיים ,זוהי החובה הראשונה ,ורק כאשר אפסה תקווה וכל טיפול הופך להארכת הסבל בלבד ,ניתן לבקש רחמים שישלח ה' רפואה שלמה או שייקח את החולה למנוחת עולמים כדי שלא יתייסר עוד. מו"ר הגר"א וייס ,במכתביו ובתשובותיו העוסקים בענייני רפואה והלכה ,מדגיש כי תפילת 'יהי רצון שימות' אינה מנוסחת כבקשה להמתה ,אלא כבקשה שבורא עולם ,היודע את נסתרות לב החולה ,יעשה את הטוב ביותר עבורו .הוא מנחה כי המתפלל צריך לבקש :ריבונו של עולם ,גאל את האהוב שלי מייסוריו כפי שאתה יודע שטוב עבורו .בדרך זו ,התפילה נשארת בגדר בקשת רחמים גמורה ,שבה אנו מפקידים את גורל החולה בידי שמיים ,ללא יומרה לקבוע מהי דרך הפעולה המדויקת. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ,כפי שמובא בספרו של תלמידו בשו"ת מנחת שלמה ,היה מסתייג מהתפילה למיתה באופן גורף ,והיה מציע להתפלל על שינוי המציאות – או שירפאנו הקב"ה וייסוריו יפסקו ,או שיתן לו כוחות נפש לעמוד בייסורים .עם זאת ,במקרים שבהם היה ברור שאין מדובר בחיים אלא בסבל מתמשך ,היה מורה כי מותר לבקש שהקב"ה יחוס על כבודו של החולה ויסיר ממנו את ייסוריו ,מתוך הבנה שהמוות במצב זה הוא סיומה של מסכת ענייה של ייסורים. הנפקא מינות למעשה מתוך הסוגיה שלפנינו ,מעמידות אותנו בפני בירור מעשי של הנהגת האדם ושל יחסינו לחולה השרוי בייסורים: במישור ההלכתי ,אנו למדים כי התפילה אינה כלי טכני לשינוי המציאות ,אלא ביטוי של עמידה לפני בורא עולם מתוך אמון מוחלט בחסדו .הנפקא מינה היא שעלינו להבחין בין תפילה שנועדה להטיב עם החולה לבין רצון – שחס ושלום עלול להתגנב – לסיים את המצוקה של המטפל .כאשר אנו ניגשים להתפלל על חולה סופני הסובל ייסורים ,הניסוח הנכון הוא 'עשה הטוב בעיניך' ,שכן בתפילה זו אנו מוסרים את גורלו של החולה בידי השם, ומביעים את אמונתנו שהמנוחה האמיתית באה ממנו.

ךתולעהב תשרפ

במציאות החיים ,אנו למדים כי מותר ואף רצוי להתפלל על הקלה בסבל ,אך עלינו להישמר שלא להפוך את המוות למטרה .המצפן ההלכתי כאן הוא ההבנה שהחיים הם מתנה ,וגם כשהם עטופים בייסורים ,הניצוץ האלוקי שבהם נותר בעינו .הנפקא מינה היא שעלינו לעשות כל שביכולתנו להקל על הכאב הפיזי של החולה ,ורק כאשר זהו כלו כל הקיצין ,התפילה למנוחה הופכת לחלק מחובתנו האנושית והדתית כלפי מי שאינו יכול עוד לזעוק את זעקתו. עוד נפקא מינה היא החשיבות של התייעצות עם דעת תורה .מאחר שמדובר בדיני נפשות ממש ,ומאחר שיש דעות חלוקות בקרב הפוסקים ,כפי שראינו בין גישת הגר"ח פלאג'י לבין שיטתו של מרן רבנו עובדיה יוסף ,ההנהגה המעשית היא לשאול חכם בכל מקרה ומקרה. כל חולה הוא עולם ומלואו ,וכל משפחה נושאת עמה מורכבות שונה .הליכה בדרך זו מונעת מאיתנו לקבל הכרעות מתוך רגש גרידא ,ומעניקה לנו את השקט הנפשי שאנו פועלים לפי דעת התורה הקדושה שחסה על כל נברא. נצא אל מרחבי המחשבה ,ונבקש לברר את עומק הרעיון הטמון בסוגיה זו ,העוסקת בשרשה של תפילת האדם בשעת צרה ובטיב הזיקה שבין רחמינו לבין רצון הבורא: הרעיון המרכזי העולה מן הסוגיה הוא שהתפילה אינה ניסיון לכפות את רצוננו על ההנהגה האלוהית ,אלא חיבור של רצוננו אל רצונו יתברך .כאשר אנו מבקשים על חולה הסובל ייסורים ,אנו עוברים תהליך של טיהור הרצון :מחיפוש פתרון למצוקתנו האישית – לראות את יקירנו כפי שהיה – אל חיפוש האמת עבור החולה עצמו .הבנת גדולי האחרונים שמותר לבקש מנוחה עבור מי שסבלו כלה בו ,מלמדת אותנו כי גם המוות אינו מוגדר כרעה מוחלטת ,אלא כתיקון ,כגאולה וכמנוחה לנפש שסיימה את תפקידה עלי אדמות ,במצב שבו החיים חדלו להיות כלי לגילוי כבוד שמים. בעומק הדברים ,הדין המאפשר לבקש על מיתת החולה מבטא את היכולת של הנפש להשתחרר מן האחיזה האגואיסטית בחיים .בעולם הזה ,אנו מורגלים לקדש את החיים בכל מחיר ,אך התורה מלמדת אותנו שקדושת החיים נמדדת באיכותם הרוחנית ובאפשרות לעבוד את הבורא .כאשר אלו נשללים ,התפילה למנוחה הופכת לביטוי של אהבה עליונה. כפי שביאר הגרש"ה וואזנר ,כאשר האדם אינו מסוגל עוד לקיים את ייעודו ,החיים במצב כזה אינם השגת המטרה אלא מניעתה .לכן ,הבקשה למות היא בעצם בקשה לשיבה אל המקור, אל המקום שבו הנשמה חופשית ממגבלות הגוף המייסר. מכאן אנו למדים כי עומק הסוגיה נעוץ בתפיסת היחס בין הבורא לנברא :לא קשר של תלות בחיים גשמיים ,אלא קשר של נשמה נצחית עם מקורה .ההתחדשות והצמיחה הרוחנית של האדם תלויות ביכולתו להבין כי גם הרגעים הקשים ביותר ,רגעי הכאב והפרידה ,הם חלק ממחזוריות של תיקון .הדיון אם לבקש שיחיה או שימות הוא בירור על עוצמת החיבור שלנו אל מהות החיים האמתית ,ומלמד אותנו כי האמת הגדולה ביותר נמצאת בשילוב שבין עוצמת הכאב על האובדן לבין הכניעה המוחלטת לרצונו יתברך ,שבו אנו סומכים עליו שיעשה את הטוב ביותר עבור הנשמה שאנו כה אוהבים. נצלול אל עומק נפשו של האדם ,ונבקש לחבר את הסוגיה המורכבת הזו אל נבכי הנפש, האמונה והנהגת החיים המעשית:

גם לנשמה מגיע אוכל

החיבור המחשבתי העמוק של סוגייתנו נוגע בקו התפר העדין שבין האהבה האנושית לבין האמונה הגמורה .כאשר אדם ניצב ליד מיטת חולה שייסוריו מרעידים את אמות הסיפים, הלב מבקש באופן טבעי את הקלה .הנפש ,בטבעה ,מתקשה להכיל כאב כה עז של הזולת, והבקשה למנוחה צומחת מתוך תהום האהבה והחמלה .האמונה מלמדת אותנו כי התפילה הזו אינה בגידה בחיים ,אלא הכרה בכך שהבורא הוא בעל הרחמים האמתי ,וכי לפעמים חסדו מתגלה דווקא באיסוף הנפש אל מנוחתה .היכולת להניח את הרצון האישי לראות את האהוב חי – ולהחליפו בתפילה שה' יעשה את מה שטוב לנשמתו – היא מדרגה גבוהה של ענווה אמונית ,שבה האדם מבין שאין הוא שולט על גבולות החיים והמוות. בהנהגת האדם ,החיבור הזה דורש איפוק וכוח נפשי אדיר .הקושי להתפלל על מיתתו של אדם קרוב נובע מהפחד שמא נטעה ,שמא חס ושלום אנו עושים לעצמנו הנחה .המחשבה המנחה היא לזכור שהתפילה אינה גזירת דין על ידי האדם ,אלא פנייה אל מי שרחמיו על כל מעשיו .אדם המבקש מהקב"ה שיגאל את יקירו מייסוריו ,מתוך דמעות של אהבה ודאגה לטובתו האמתית ,אינו חוטא ,אלא משתף את הבורא בצער הבריות שלו .ההנהגה המעשית היא להפוך כל תפילה כזו לביטוי של אמון :ריבונו של עולם ,אתה יודע מה טוב לו ,אתה יודע כמה הוא סובל ,אני מפקיד בידך את מי שאני כה אוהב ,עשה מה שטוב בעיניך. באופן מעשי ,האמונה בסוגיה זו מובילה אותנו לבטוח בתהליכים שהבורא מוביל אותנו בהם גם ברגעי הקיצון .כשם שהחכמים בגמרא לא נמנעו מלהתפלל מתוך הבנה שהמוות עשוי להיות רחמים ,כך גם אנו – בבתי החולים המודרניים – נדרשים לנהוג ביושר פנימי .אם ניכר בבירור שחיי החולה הפכו למסכת של עינויים שאין בהם שום אופק ,הבקשה למנוחה היא חלק מהמסע של החולה אל מנוחתו .זוהי הזמנה לאמון עמוק במי שהנשמה כולה שלו ,מתוך הבנה שגם כשאנו מרגישים שאין מוצא במישור האנושי ,הבורא פותח שערים של רחמים ,בין אם בדרך של רפואה פלאית ובין אם בדרך של גאולה מהייסורים .זוהי התחברות אל נקודת האמת ,שבה האהבה אינה מחזיקה את האדם בכוח ,אלא משחררת אותו אל חסד ה' הנצחי. ההתבוננות המוסרית מתוך הסוגיה שלפנינו אינה מבקשת להורות לנו דרך בסיסמה ,אלא מציבה בפנינו מצפן פנימי המכוון את האדם אל הדיוק בנפשו ,אל כנותו עם רצונותיו ,ואל היכולת לעמוד איתן מול הקושי הגדול ביותר של החיים :הפרידה. המוסר הנלמד מכאן הוא שהחמלה האמיתית דורשת מאיתנו את היכולת להבחין בין האהבה שלנו לבין הצורך של הזולת .לעיתים אנו מחזיקים באדם יקר רק מפני שקשה לנו להיפרד ,ולא מפני שטוב לו .המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד כי האדם נמדד בנכונותו להישיר מבט אל סבלו של הזולת ,גם כאשר הוא כואב לנו ,ולהכריע מחדש את דרכו של הלב :האם אני מתפלל מתוך כאבי האישי ,או מתוך בקשת רחמים כנה עבור הסובל? אין כאן היתר להפקרות ,אלא דרישה למודעות גבוהה :להבין מה בחיים שלנו משרת את טובת הנשמה ,ומה אינו אלא ניסיון נואש להילחם במציאות שהבורא הוביל אליה. עוד עולה מן המוסר כי כנות נפשית היא המפתח לעמידה איתנה .המצפן הפנימי מלמד אותנו כי הכרה בקושי ובצער הנלווים לשינוי ,אינה מעידה על חולשה ,אלא להפך – היא

ךתולעהב תשרפ

עדות לכך שהאדם אכן עובר תהליך פנימי אמתי .מי שאינו חש צער על הפרידה מדרך חיים שאינה תואמת את רצון ה' או על אובדן של דמות אהובה ,ייתכן שטרם נגע בנקודת האמת שבנשמתו .המוסר כאן אינו לבטל את הרגש ,אלא להשתמש בו כמדד וכמנוע להתקדמות, מתוך הבנה שהדמעות הן חלק בלתי נפרד מלידתו של אדם המבקש להידבק בבוראו ,גם ברגעי החשכה הגדולים ביותר. באופן פנימי יותר ,המצפן הזה מנחה אותנו לבטוח במהלך שהבורא מתווה לנו ,גם אם איננו מבינים את פשרו ברגע הראשון .החכמים שביקשו על רבי יוחנן לא עשו זאת בקלות ראש, אלא מתוך מודעות עמוקה למשמעות החיים .המוסר הוא לדעת שההתקדמות שלנו אינה תלויה תמיד בהבנה השכלית המיידית ,אלא בנאמנות לדרך ,בנכונות לוותר על מוסכמות חברתיות או משפחתיות לטובת הציווי האלוהי .זהו מוסר של ענווה ,המבין כי האדם הוא חלק ממכלול גדול ממנו ,וכי המצפן האמתי אינו מכוון אל מה שנוח לי כרגע ,אלא אל מה שנכון וראוי לפני מי שאמר והיה העולם. מתוך הסוגיה המופלאה והעמוקה שפתחנו ,אנו לוקחים עמנו תובנות יקרות ערך לחיים. אנו למדים כי אהבת אמת ,בשיאה ובטהרתה ,אינה נמדדת רק ברצון להחזיק את האדם קרוב אלינו ,אלא ביכולת להתעלות מעל הצרכים האישיים שלנו ולבקש את טובתו המוחלטת של יקירנו ,גם אם פירושו של דבר הוא שחרורו מן העולם הזה אל המנוחה הנכונה .התובנה המעשית היא שבכל רגע שבו אנו עומדים מול סבל בלתי נסבל ,אל לנו לברוח מן ההתמודדות ,אלא להפנות את הלב אל בורא עולם בתפילה כנה :לא כמי שמכתיב למרום מה לעשות ,אלא כמי שסומך על רחמיו האינסופיים שיגאל את הנשמה מכל צער, בדרך שהוא יודע שטובה לה ביותר.

עיקר העניין: בסופו של תהליך ,השאלה האם מותר להתפלל על חולה שימות אינה שאלה טכנית, אלא בירור עמוק על משמעות החיים וערך הרחמים .דברי גדולי ישראל מלמדים אותנו כי במקום שבו החיים הפכו למסכת של ייסורים שאין בהם עוד יכולת לעבוד את הבורא או לחיות חיים של ממש ,התפילה למנוחה היא ביטוי של חמלה אלוהית. הבכי על החולה והתפילה לגאולתו מתוך כאביו הם עדות לנשמה אנושית שלא איבדה את הרגישות ,אלא מכירה בכך שקדושת החיים נמדדת ביכולת להגשים את רצון ה' .אנו למדים כי גדלותו של אדם היא ביכולת להניח את רצונו הפרטי בצד, ולהפקיד את היקר לו מכל בידי שמיים ,מתוך אמונה שלמה שבורא העולם הוא הכתובת האחת והיחידה לכל מכאוב ,והוא המשיב נפש בדרך הנכונה ,המדויקת והרחומה ביותר לכל נברא.

גם לנשמה מגיע אוכל