7. מדוע מעלתו של משה היא דווקא בכך שלא היה עניו כמותו - וכי אם היו עוד כמותו היה נגרע משכרו?

7. מדוע מעלתו של משה היא דווקא בכך שלא היה עניו כמותו - וכי אם היו עוד כמותו היה נגרע משכרו? הפסוק הפותח צוהר אל נשמתו של מנהיג האומה" ,והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" ,מעורר תמיהה עמוקה .האם המעלה הרוחנית נמדדת בבדידותה? האם השבח הגדול של משה רבנו מונח בכך שהוא ניצב יחיד בצמרת הענווה ,ללא מתחרים? תמיהה זו אינה רק אריתמטית – האם ריבוי ענווים…

7. מדוע מעלתו של משה היא דווקא בכך שלא היה עניו כמותו - וכי אם היו עוד כמותו היה נגרע משכרו? הפסוק הפותח צוהר אל נשמתו של מנהיג האומה" ,והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" ,מעורר תמיהה עמוקה .האם המעלה הרוחנית נמדדת בבדידותה? האם השבח הגדול של משה רבנו מונח בכך שהוא ניצב יחיד בצמרת הענווה ,ללא מתחרים? תמיהה זו אינה רק אריתמטית – האם ריבוי ענווים מפחית מערכו של עניו אחד – אלא היא

ךתולעהב תשרפ

מהותית .אם הענווה היא שלמות הנפש ,הרי שכל מי שהגיע אליה נמצא בפסגה .השאלה הופכת למרתקת עוד יותר כאשר אנו בוחנים את תפקידו של המנהיג :האם השבח הוא על הישג אישי ,או שמא על הצלחתו של משה להישאר שפל ברך דווקא מתוך מקומו כגדול הנביאים? אנו עומדים כאן מול פרדוקס הגדולה והענווה ,המזמין אותנו לצלול אל עומק ההגדרה של מידה טובה ,ולשאול :האם אנו שואפים להיות הגדולים מכולם ,או שמא הגדולים שגם מבינים שהם ככל אדם? ההתבוננות בשבח ענוותנותו של משה רבנו פותחת לפנינו צוהר להבנה כי גדלותו לא נמדדה בחסרון אחרים ,אלא בכיבוש המידה מתוך עוצמה אדירה. ניתן לבאר :כי השבח "עניו מאוד מכל האדם" אינו נועד להשוואה כמותית ,אלא להדגשת הניגוד המופלא שבין מדרגתו של משה לבין הנהגתו .משה רבנו ניצב במדרגה שאין לה אח ורע – הוא הנביא שזכה לדבר עם השם פנים אל פנים ,הגדול מכל בני האדם שחיו אי פעם. לו היה אדם אחר במקומו ,במדרגה רוחנית כה גבוהה ,היה זה טבעי ואנושי שיחוש רחוק ונישא מעל העם .השבח למשה הוא על כך שלמרות גדלותו הבלתי נתפסת ,הוא המעיט את עצמו בכל ליבו ונהג בכבוד ובפשטות כלפי כל אחד מישראל .זוהי אינה ענווה של אדם פשוט ,אלא ענווה של אדם שמכיר את גדולתו ויודע את מקומו ,ובכל זאת בוחר להתכופף ולהיות כאחד האדם. עוד ניתן לבאר :כי התורה מלמדת אותנו כאן יסוד בהגדרת המידה .שלמות המידה אינה נמדדת רק ביכולת האישית ,אלא ביישום שלה במציאות המורכבת .משה רבנו היה כה נעלה ,עד שלא היה מי שיוכל להידמות לו ,ועל כן הענווה שלו הייתה מוחלטת – הוא לא מצא איש בעולם שיוכל להעמיד את עצמו מולו כשווי ערך .העובדה שלא קם נביא עוד כמשה מדגישה כי אין כאן "תחרות" על המקום הראשון בענווה ,אלא תיאור של מציאות שבה משה ,מתוך בדידותו במעלתו ,בחר שלא להשתמש בזה כדי להתנשא .הוא נותר עניו מכל אדם ,כי הוא ראה בכל אדם את הערך הפנימי שלו ,מבלי להשוות אותו לעצמו. עומק נוסף בדבר :ככל שאדם גדול יותר ,כך קשה יותר עבורו להישאר עניו .היצר להכרה ,לכבוד ולגדולה הולך וגובר ככל שהאדם צובר הישגים .משה רבנו ,שהיה ראש לכל המנהיגים ,היה צריך להילחם ביצר הזה בעוצמה רבה יותר מכל אדם אחר .לכן ,השבח "עניו מאוד" הוא על הניצחון הגדול ביותר במלחמה על המידות – הניצחון על הגאווה שבאה מתוך הגדולה עצמה .ככל שהפסגה גבוהה יותר ,כך הנפילה מסוכנת יותר ,ומשה רבנו נשאר יציב בענוותנותו גם כשהיה בשיא פסגת הנבואה. בבואנו לבחון את המושג ענווה מתוך גדולה ,אנו מגלים כי המקור לעוצמתו של משה טמון ביכולתו המופלאה לפסוע בדרך העולה ,גם כשהעולם סביבו צועד בנתיב אחר. הרמב"ם (בהלכות דעות ,פרק ו ,הלכה א) מבאר :כי דרכו של אדם להימשך בדעותיו ובמעשיו אחר חבריו ומנהגי מדינתו ,ולפיכך עליו לבחור לעצמו סביבה שתעצב את אישיותו לטובה. אולם ,כאשר המציאות החברתית סביבו אינה תומכת בדרך הישרה ,או כאשר המנהגים

גם לנשמה מגיע אוכל

השוררים בחברה הם רעים ,מחובתו של האדם להתבודד ולשמור על אמונתו ודרכו בנפרד, כעניין שנאמר ישב בדד וידום .רמב"ם זה מסמן את השביל שבו צעד משה רבנו :היכולת להיות עצמאי ברוחך ,מבלי להזדקק לאישורם או להשפעתם של בני דורך. מבחינה זו ניתן לבאר :כי שבחו של משה רבנו הוא על כך שלא נמשך אחרי מנהגי התקופה, גם כשהיו אלו מנהגים של כבוד וגדולה המיוחסים למנהיגים .משה ,בהיותו יחיד במעלתו, לא הושפע מהדרישות החברתיות או מהצורך החברתי להפגין עוצמה ושררה .הוא עבד על מידותיו עד שנעשה עניו יותר מכל אדם אחר ,ובכך הוא מהווה מודל לאדם שלא נגרר אחר הזרם המרכזי .ענוותנותו לא נבעה מתוך רפיון ,אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת בדרך האמת ,שבה הגדולה אינה מתבטאת בשליטה על אחרים אלא בשליטה עצמית ובעבודה פנימית עמוקה. עוד מבארים המפרשים :את הקשר לאברהם אבינו ,המכונה אברהם העברי .כשם שאברהם עמד בעבר אחד של הנחל וכל העולם בעבר השני ,כך גם משה רבנו ניצב במדרגה שבה הוא לא נזקק למודל לחיקוי אנושי .הוא היה ראש וראשון ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא ,ללא תלות בבני דורו .ענוותנותו ,על פי הבנה זו ,היא הביטוי המזוקק ביותר של עצמאות הרוח: גם כאשר הוא גדול מכולם ,הוא אינו זקוק להשוואה עם אחרים כדי להגדיר את ערכו .הוא יודע את מקומו לפני הבורא ,וזהו הדבר היחיד שקובע. בבואנו להעמיק במעלתו הייחודית של משה ,אנו מוצאים כי חז"ל והמפרשים ראו בענוותנותו לא רק מידה טובה ,אלא את התנאי ההכרחי להיותו המתווך בין השמים לבין הארץ. במדרש רבה (במדבר ,פרשה יא) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא בחר במשה דווקא בשל ענוותנותו. המדרש מלמד כי משה רבנו הגיע לדרגה שבה הרגיש כי אינו ראוי למשימה הגדולה שהוטלה עליו ,ודווקא בגלל התחושה הזו – שלא חיפש את כבודו אלא את כבוד השם – נתקדשה נשמתו להיות הצינור שדרכו ניתנה התורה .המפרש מציין כי הענווה אינה מבטלת את הגדולה ,אלא מטהרת אותה מכל שמץ של גאווה ,ובכך היא מאפשרת לאור אלוקי לשכון באדם מבלי שיתערב בו רצון אנושי פסול. רבי עובדיה ספורנו (על שמות ג ,יא) ביאר :את תשובתו של משה להשם בראשית שליחותו, "מי אנוכי כי אלך אל פרעה" .המפרש מחדש כי משה לא ניסה להתחמק משליחות מתוך רפיון ידיים ,אלא מתוך הכרה אמיתית בקוצר ידו של האדם מול משימות שמימיות .ענוותנותו העמוקה היא זו שהובילה אותו להבנה כי הוא רק כלי ביד ה' ,וההבנה הזו היא שהפכה אותו למנהיג שכל דבריו אמת וכל מניעיו טהורים .המפרש מדגיש כי ענווה כזו ,שאינה נשברת גם כשהאדם ניצב מול המעצמות הגדולות בעולם ,היא העדות לכך שמשה היה עניו מכל אדם – לא מחוסר מודעות ,אלא מתוך מודעות עליונה. רבי יצחק אברבנאל (על במדבר יב ,ג) ביאר :כי השבח על ענוותנותו של משה ,שנכתב על ידי משה עצמו ברוח הקודש ,הוא השיא של הענווה .המפרש מדגיש כי משה רבנו העיד על

ךתולעהב תשרפ

עצמו כעניו ,אך עשה זאת כאילו הוא מתאר עובדה חיצונית שאין בה שום גאווה אישית .זוהי דרגת ענווה שבה האדם כל כך מבוטל כלפי השם ,עד שהוא יכול לכתוב על עצמו את האמת מבלי להרגיש שהוא מהלל את עצמו .הוא אינו רואה בזה שבח אישי ,אלא תיאור מדויק של היותו עבד השם ,שכל מהותו אינה אלא רצון הבורא. כמו כן ,הרמב"ם (בהלכות דעות ,פרק א) ביאר :כי הדרך הממוצעת במידות היא המעלה הגבוהה ביותר ,ומשה רבנו הלך בדרך זו באופן מושלם .המפרש מוסיף כי בעוד ששאר בני האדם נמשכים אחרי הקיצוניות – לעיתים לביטחון עצמי מופרז ולעיתים להשפלה עצמית – משה רבנו ידע לאזן את המידות שלו בצורה כה מדויקת ,עד שנשאר עניו גם במקום שבו היה זכאי לדרוש לעצמו כבוד גדול מכל אדם .ענווה זו ,שאינה פוגעת בדרמטיות של ההנהגה אלא מעצימה אותה ,היא המופת למנהיג אמיתי. דברי האחרונים והפוסקים המחדדים את הנקודה גדולי האחרונים ,בבואם לנתח את ענוותנותו של משה רבנו ,מדגישים כי אין מדובר במידה רגילה של צניעות ,אלא בהתבטלות גמורה של האישיות מול האמת האלוקית ,דבר שאינו מובן מאליו במדרגה כה גבוהה של הנהגה. החפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,שער התבונה ,פרק יב) ביאר :כי אדם שמגיע לדרגות רוחניות גבוהות ,היצר הרע מנסה להפיל אותו דווקא דרך תחושת החשיבות והגדולה ,שכן הוא מרגיש שמעשיו אכן ראויים להערכה .המפרש מלמד כי ענוותנותו של משה רבנו ,שהיה נביא שאין למעלה הימנו ,היא הוכחה לכך שניתן להחזיק בדרגה הכי גבוהה בלי ששום שמץ של גאווה יחדור לנפש .החפץ חיים מדגיש כי זהו המופת שכל אדם צריך לשאוף אליו – לא לברוח מהצלחה או מגדולה ,אלא לנהוג בהן עם הכרה עמוקה שכל מה שיש לנו אינו אלא פיקדון מהשם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בסדרת ספרי ילקוט יוסף) ביאר :כי ענוותנותו של משה רבנו היא הכלל המנחה לכל מנהיג בישראל .המפרש מסביר כי ככל שהאדם עולה בסולם הדרגות ,הוא חייב להוסיף בענווה ,כי הענווה היא התריס היחיד מפני הפיכת הכוח והסמכות לעריצות. לפי דבריו ,משה רבנו היה עניו מכל אדם כי הוא תמיד זכר את מקור כוחו ,והכרה זו הפכה את כל פעולותיו ,גם כשהן היו בעלות השפעה אדירה ,לפעולות של שליחות ושל ענווה גמורה. מו"ר הגר"א וייס (בספר מנחת אשר) ביאר :את השאלה מדוע דווקא משה זכה להיקרא עניו מכל האדם ,על אף שהיו צדיקים גדולים לפניו ואחריו .המפרש מסביר כי ענוותנותו של משה הייתה כרוכה בזה שלא ראה את עצמו כמי שמשווה את עצמו לאחרים כלל .אדם שמשווה את עצמו לאחרים ,תמיד יהיה בעמדה של עליונות או נחיתות .משה רבנו לא היה זקוק להשוואה ,כי הוא ניצב תמיד לפני הבורא .בנקודת המבט הזו ,כל בני האדם שווים בערכם ובחשיבותם ,וזהו הבסיס לענווה שאינה מותנית במה שקורה מסביב. האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור (בשיחותיו ,פרשת בהעלותך) ביאר :כי הענווה של משה היא "ענווה של אמת" .המפרש מדגיש כי אדם שמזייף ענווה ,עושה זאת מתוך חוסר ביטחון ,אך

גם לנשמה מגיע אוכל

משה רבנו ,שהיה בטוח במעלתו כנביא ,לא היה צריך להסתיר את גדלותו כדי להישאר עניו. הוא פשוט ידע את האמת – שהכול מהשם – ולכן היה לו את הפנאי הנפשי להיות עניו באמת. הענווה הזו היא היכולת להיות אדם גדול ועדיין לראות כל אדם בגובה העיניים ,כי הערך של הנפש אינו נמדד בכישרונות או בתפקידים ,אלא בנשמה שנתן השם לכל אחד ואחד. בעיון במשנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו מוצאים כיצד הם הופכים את ענוותנותו של משה רבנו ממדרגה רוחנית מופשטת לכלי עבודה מעשי עבור מי שנושא באחריות על הציבור. החפץ חיים (בספרו שמירת הלשון ,פתיחה) ביאר :כי אדם המנהיג את הציבור נמצא בסכנה תמידית לשכוח את מקומו .המפרש מציין כי הגדולה של משה רבנו הייתה בכך שהוא תפס את התפקיד כעול ולא כזכות .ככל שהאדם מרגיש שהתפקיד שלו הוא שירות אמיתי לעם ישראל ,כך קטנה הסכנה שהוא ייפול בגאווה ,שכן הוא רואה את העם לא כנתינים אלא כנשמות שיש להובילן לאביהן שבשמים .זוהי ענווה שנובעת מיראת שמים חודרת ,והיא הופכת את המנהיג לכלי נקי בבואו להשפיע. מו"ר הגרש"ה וואזנר (בספר שבט הלוי) ביאר :כי יש להבחין בין ענווה של חולשה לבין ענווה של גבורה .משה רבנו לא היה עניו כי הוא לא ידע את ערכו ,אלא כי הוא היה כה גיבור עד שלא היה זקוק לאישור חיצוני .המפרש מוסיף כי בדורות האחרונים ,שבהם המנהיגות הפכה לעיתים לניסיון למשוך תשומת לב ,דמותו של משה היא תזכורת לכך שהכוח האמיתי של מנהיג נמצא דווקא בשקט ,בביטול העצמי ובנכונות להיות קשוב לכל אחד ,גם לחלש ביותר. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בסדרת ספרי ילקוט יוסף) ביאר :כי הנהגתו של משה רבנו מלמדת אותנו שהענווה אינה מורידה כהוא זה מסמכותו של המנהיג .המפרש מדגיש כי משה היה מסוגל להורות הלכה ,להוביל למלחמות ולהכריע בשאלות גורליות ,וכל זה נעשה מתוך ידיעה ברורה שהוא שלוחו של הקדוש ברוך הוא .הענווה היא זו שמאפשרת למנהיג להודות בטעות ,להקשיב לעצות ולפעול ללא מניעים אישיים ,ודווקא בגלל זה העם בוטח בו .זהו כוחה של ענווה המשרה אמון בציבור. מו"ר הגר"א וייס (בספר מנחת אשר) ביאר :כי השילוב בין גדלות לנפש ענייה הוא הסוד להמשכיות .המפרש אומר כי לו היה משה נוהג בגאווה ,התורה שהוריד לעם הייתה נתפסת כחכמתו הפרטית ,אך מכיוון שהיה עניו מכל אדם ,התורה נתפסה כדבר השם שנמסר דרכו. ענוותנותו אפשרה לתורה לעבור דרכו אל העם בצורה טהורה .המסקנה המעשית לכל אדם המבקש להנהיג או להשפיע היא :אל תהיה המרכז של העשייה שלך ,תן לאמת האלוקית לעבור דרכך מבלי שתחסום אותה בגאוותך האישית. כשאנו מבקשים לתרגם את ענוותנותו של משה רבנו לחיי המעשה ,עלינו לזכור כי הענווה אינה פעולה חיצונית של שפלות רוח ,אלא שינוי פנימי במבט על המציאות ועל האדם שמולנו. נפקא מינה ראשונה נוגעת ליחס שלנו אל הישגינו האישיים .בעולם התחרותי שבו אנו

ךתולעהב תשרפ

חיים ,התפיסה המקובלת היא שאדם צריך להבליט את מעלותיו כדי להתקדם .אנו למדים ממשה רבנו כי השלמות האמיתית היא דווקא בביטול העצמי .הנפקא מינה היא שגם כשאדם זכה להצלחה גדולה בלימודו או בעבודתו ,עליו לזכור כי כל חוכמתו וכישרונותיו הם פיקדון מהשם .המבחן המעשי הוא בשאלה :האם אני משתמש ביכולותיי כדי להאיר לאחרים ,או כדי להגדיל את שמי? ענווה פירושה שהצלחת העבודה הופכת להיות העיקר ,ולא הפרסום או הכבוד האישי. נפקא מינה שנייה עוסקת בהתמודדות עם ביקורת .לעיתים אנו מרגישים צורך להגן על שמנו הטוב או להשיב מלחמה כאשר מישהו מותח עלינו ביקורת ,מתוך תחושה שהכבוד שלנו נפגע .הנהגתו של משה רבנו מלמדת אותנו אחרת :אדם שחי באמת פנימית ובענווה אינו זקוק להגנה עצמית תמידית .הנפקא מינה למעשה היא היכולת לעצור את הדחף להגיב ולהתווכח .כאשר אנו מבינים שמעלתנו אינה תלויה במה שאומרים עלינו ,אנו זוכים לשקט נפשי עמוק המאפשר לנו להמשיך בדרכנו בעוצמה ,מבלי להסיט את האנרגיות למלחמות על כבוד שאינו קיים. נפקא מינה שלישית קשורה לחינוך ולהנהגה .אנו פוגשים הורים ,מורים ומנהיגים המבקשים להטמיע דרך חיים בילדיהם או בתלמידיהם .השגיאה הנפוצה היא הניסיון להפגין סמכות מתוך ניכור וריחוק ,מתוך מחשבה שזה מה שיקנה כבוד .משה רבנו ,שהיה הגדול בנביאים ,עשה בדיוק את ההיפך :הוא התקרב לכל אחד ,הקשיב לכל אחד וראה את הערך של כל אדם .הנפקא מינה היא שסמכות אמיתית אינה נבנית מתוך התנשאות אלא מתוך דוגמה אישית של ענווה .כאשר אדם פועל מתוך ענווה ,הוא מזמין את האחרים ללכת אחריו לא כי הם חייבים ,אלא כי הם חשים את האמת והחום שבדרכו. העומק הרעיוני הטמון בענוותנותו של משה רבנו חושף תפיסה מהפכנית ביחס שבין גדלות לבין יחס לזולת .בירור העומק כאן אינו עוסק במידת הענווה כאלמנט של צניעות, אלא כביטוי לאמת מוחלטת :ככל שהאדם מתקרב אל השם ,הוא מבין את אפסיותו של החומר ואת גדולתה של הנשמה. בירור העומק מלמדנו כי הגאווה היא תמיד תוצר של השוואה .אדם גאה כי הוא מביט סביבו ורואה אנשים שפחותים ממנו בכישרון ,ברכוש או במעמד .הגאווה היא תולדה של מבט אופקי .משה רבנו ,שהיה "עניו מכל האדם" ,חווה מבט אנכי בלבד .הוא תמיד היה מול הבורא .כשמביטים אל האינסוף ,כל ההבדלים שבין אדם לאדם מתגמדים ,והאדם הופך לעניו לא מתוך מאמץ ,אלא מתוך הכרה בהיותו בטל ומבוטל לפני השם .עומק הרעיון הוא שהענווה של משה היא תוצאה ישירה של רמת הנבואה שלו – ככל שהוא ידע יותר את השם, כך הוא הכיר יותר בערך הנשמה שבכל אדם ,ללא קשר לדרגתו. מכאן אנו למדים כי משה רבנו לא רק הנהיג את העם ,אלא חינך אותם לערך האדם .בעולם העתיק ,מנהיג נמדד בחוזק ידו ובהפגנת עליונותו .משה רבנו הציב רף חדש :הגדולה מוגדרת לפי היכולת לראות את האחר כנברא בצלם אלוקים .הענווה של משה היא הערובה לכך שתורת ישראל לא תהפוך לכלי של כוח ושררה ,אלא תישאר תורה של חסד ורחמים .בירור

גם לנשמה מגיע אוכל

העומק מגלה שהענווה של משה הייתה המחסום האחרון מפני הפיכת ההנהגה לעריצות. היא הבטיחה שהקשר בין השם לבין האדם יעבור דרך אדם שאינו תופס מקום לעצמו ,אלא משמש כחלון שקוף לאור האלוקי. ההנגדה הזו מלמדת אותנו כי האדם הגדול באמת הוא זה שלא זקוק להקטין אחרים כדי להרגיש גדול .אם אדם מרגיש שהוא גדול יותר ככל שהוא דורך על אחרים ,הוא מעיד על קטנותו .משה רבנו הראה שדווקא מי שאין לו צורך בכבוד אישי ,הוא זה שמקבל את הכבוד הגדול ביותר .בירור זה מעמיד אותנו מול המשימה האישית :האם אנו זקוקים להשוואות כדי להרגיש ערך ,או שאנו מוצאים את ערכנו בחיבור הפנימי לאמת? החיבור שבין ענוותנותו של משה רבנו לבין הנהגת חיינו ,מציב אותנו מול מהפכה פנימית. המחשבה המוטעית הרווחת בעולם היא שענווה היא ויתור על כוח ,בעוד שהאמת היא שענווה היא המקור היחיד לכוח אמיתי ובלתי מתכלה. בחיבור לנפש ,הענווה של משה רבנו אינה היעדר ביטחון ,אלא נוכחות של ביטחון מלא במי שנתן לו את הכוח .כאשר אדם מרגיש שהוא הבעלים של כשרונותיו ,הוא נכנס למרוץ אינסופי של הוכחת ערך .לעומת זאת ,אדם המכיר בכך שהוא שליח – כפי שמשה היה שליח השם – משתחרר מהצורך להוכיח משהו למישהו .המחשבה כאן היא שכאשר אנו פועלים בעולם ,עלינו לזכור כי המשימה היא המרכז ,לא אנחנו .זוהי רגיעה נפשית עמוקה, שמאפשרת לאדם להישאר ממוקד גם בתוך סערות של תפקידים ואחריות. בהנהגה ,החיבור לסוגיה דורש מאיתנו מנהיגות של חיבור ,לא מנהיגות של היררכיה .משה רבנו הנהיג את עם ישראל מתוך ענווה כי הוא ראה בהם אחים ,שותפים לאותה ברית .מנהיגות מתוך ענווה פירושה להקשיב יותר מאשר לדבר ,ללמוד מהזולת גם כשאתה המורה ,ולהבין שתפקידך הוא לא לשלוט אלא להצמיח .זהו חיבור עמוק לאמונה :האמונה שכל אדם זכאי ליחס כבוד כי הוא ניצוץ אלוקי ,והנהגה המבוססת על כך הופכת את הקהילה למקום של אהבה וצמיחה הדדית ,ולא למקום של ציות פחדני. באמונה ,ההרחבה כאן מלמדת אותנו על השגחה פרטית .משה רבנו ידע שכל דקה בחייו מכוונת על ידי הבורא .אדם שחי בתודעה כזו אינו מחפש קידום אישי בדרכים עקלקלות, אלא סומך על הנהגת השם .הוא יודע שהמקום שבו הוא נמצא הוא המקום שבו הוא אמור להשפיע .זהו מצפן פנימי שמביא לשלווה – השלווה של משה רבנו ,שלא התלונן על מר גורלו ושלא התגאה במעלתו .אדם מאמין הוא אדם שמשחרר את האחיזה המיותרת במושכות של החיים ,ונותן לקדוש ברוך הוא להוביל אותו ,תוך שהוא משתמש בכוחותיו כדי להרבות טוב בעולם. בסיומו של מסענו אל פסגת ענוותנותו של משה רבנו ,אנו חוזרים אל המציאות היום- יומית עם מבט מתוקן .הלמידה כי הגדולה האמיתית של משה לא נמדדה בהישגיו לבדם, אלא באופן שבו הוא שמר על ענווה בתוך אותה גדולה ,מעניקה לנו כלים מעשיים להתנהלות בבית ,בעבודה ובחברה.

ךתולעהב תשרפ

התובנה הראשונה לחיי היום יום היא השחרור ממירוץ ההשוואות .בעולם שבו כל אחד מנסה להוכיח את ערכו על פי מדדים חיצוניים ,התובנה המעשית היא להתמקד בחיבור הפנימי שלנו לבורא ולמשימה המוטלת עלינו .כאשר אדם מרגיש שהוא במקום הנכון ובשליחות הנכונה ,הוא מפסיק להביט ימינה ושמאלה בחיפוש אחר אישור .השקט הזה הוא הביטוי הראשון לענווה ,והוא מאפשר לנו לחיות חיים מלאים בשמחה ובסיפוק ,ללא תלות בדעה של אחרים. התובנה השנייה היא הנהגה של הקשבה .כל אחד מאיתנו מוביל איזה שהוא תחום בחיים, אם זה הורים לילדים ,מורים לתלמידים או מנהלים בעבודה .התובנה היא שהענווה של משה רבנו לא החלישה את הנהגתו ,אלא העצימה אותה .אדם עניו הוא אדם פנוי באמת להקשיב לזולת .המבחן היומיומי שלנו הוא היכולת להקשיב באמת למי שנמצא מולנו, לראות את הערך שלו וללמוד ממנו ,גם כשאנו משוכנעים בצדקתנו .זוהי הדרך ליצירת קשרים אמיתיים ומחברים.

עיקר העניין: עיקר העניין בסוגיית ענוותנותו של משה רבנו הוא ההבנה כי הענווה אינה מחיקת האישיות ,אלא זיכוכה .עיקר העניין הוא להפנים כי הגדולה האמיתית אינה זקוקה להשוואה ,שכן היא אינה נמדדת במידת התרחקותנו מן האחר ,אלא במידת התקרבותנו אל השם .משה רבנו ,שהיה נביא שאין למעלה הימנו ,לימד אותנו כי ככל שאדם עולה בסולם הרוחני ,עליו להוסיף בענווה ,שכן הענווה היא התריס מפני כל נטייה של הלב לגאווה .עיקר העניין הוא לשאוף להפוך להיות אדם גדול ,יחיד בדרכו ,אך כזה שנוהג בענווה ובכבוד כלפי כל נברא ,מתוך ידיעה עמוקה שכל גדלות היא פיקדון מהבורא ,המיועד להפצת טוב וקדושה בעולם .הענווה ,אם כן, היא המפתח לפתיחת לבבות ולבניית מקדש מעט בתוך הנשמה שלנו.