14. האם מותר להתפלל על כל חולה ולהזכיר את שמו בברכת רפאנו באמצע התפילה?
14. האם מותר להתפלל על כל חולה ולהזכיר את שמו בברכת רפאנו באמצע התפילה? לפנינו סוגיה המבקשת לחדור אל לב-לבה של התפילה ,אל אותו רגע אינטימי שבו האדם ניצב לפני בורא עולם ומבקש רפואה לנפש סובלת .דמותו של משה רבנו ,המזעיק את שמי מרום בצעקה קצרה ותמציתית – אל נא רפא נא לה – מהדהדת בכל דור ודור ,ומלמדת אותנו כי התפילה על החולה אינה רק בקשה טכנית ,אלא זעקה של חסד…
14. האם מותר להתפלל על כל חולה ולהזכיר את שמו בברכת רפאנו באמצע התפילה? לפנינו סוגיה המבקשת לחדור אל לב-לבה של התפילה ,אל אותו רגע אינטימי שבו האדם ניצב לפני בורא עולם ומבקש רפואה לנפש סובלת .דמותו של משה רבנו ,המזעיק את שמי מרום בצעקה קצרה ותמציתית – אל נא רפא נא לה – מהדהדת בכל דור ודור ,ומלמדת אותנו כי התפילה על החולה אינה רק בקשה טכנית ,אלא זעקה של חסד המבקשת לפרוץ את שערי שמיים .אך היכן מקומה הראוי של בקשה זו? האם היא צריכה להשתלב בברכת רפאנו ,העוסקת במישרין בבריאותו של הגוף ,או שמא מקומה בברכת שומע תפילה ,המהווה את השער הרחב לכל בקשה ועתירה? והאם יש הבדל במיקום התפילה בין חולה שהוא בשר מבשרנו לבין חולה הזקוק לעזרתנו ממרחק? המתח הזה בין הגדרת התפילה לבין הרגש האנושי המבקש להושיע ,מציב בפנינו מפה של דעות והכרעות ,המבקשות להדריך את המתפלל כיצד לנהוג בדרך המלך ,כשהוא ניגש למלך מלכי המלכים בבקשה על חיי הזולת. לאחר שהעמדנו את שאלת המיקום הנכון של הבקשה לרפואת החולה ,נגש אל דברי רבותינו המעצבים את גדרי התפילה בברכות השבח והבקשה ,ונברר את התשתית ההלכתית שנקבעה למעשה. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (או"ח סימן קי"ט סעיף א) ביאר :כי הדין הוא שאם רצה
ךתולעהב תשרפ
להוסיף בברכות האמצעיות מעין הברכה ,הרי הוא רשאי לעשות כן ,וכיצד יעשה אם היה לו חולה – יבקש עליו רחמים בברכת רפאנו .ביאורו משמש לנו כפתח המאפשר להחדיר את הבקשה הפרטית אל תוך התפילה הציבורית ,תוך שהוא מגדיר כי ברכת רפאנו היא המקום הטבעי והמתאים לבקשה מסוג זה ,שכן היא עוסקת במהות הרפואה והישועה לגוף. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קט"ז סעיף קטן ג) ביאר: כי יכול האדם להתפלל על חולים בתוך ברכת רפאנו ,ויאמר רפא נא פלוני בן פלונית רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל .ביאורו מחדש כי התפילה הפרטית אינה מנותקת מהכלל, אלא היא משתלבת בתוך הזעקה הכללית על כלל ישראל ,ובכך הוא מעניק למתפלל את הכלים לשלב את הבקשה הפרטית מבלי לפגוע במבנה התפילה הקבוע. המהר"ר מולכו בספרו תשובותיו כתב יד (סימן ק"ט) וביאר :כפי שהובא בברכי יוסף בספרו או"ח (סימן קי"ט סעיף קטן א) ובשערי תשובה (סימן קט"ז) כי לשיטתו עדיף להתפלל על החולה בברכת שומע תפילה .ביאורו מציע מבט שונה ,המעדיף את ברכת שומע תפילה כמקום הרחב והמתאים לכל בקשה ועתירה ,ובכך הוא פותח פתח למתפלל לבחור את המקום הראוי לפי עומק בקשתו. החיד"א בספרו ברכי יוסף (או"ח סימן קי"ט סעיף קטן א) ביאר :כי לאחר שהביא את דעת המהר"ר מולכו ,הוא מוסיף עדות חיה ומעניינת כי שמע מפום רבנן קדישי שנהגו להתפלל על חולה בברכת רפאנו .ביאורו מלמד כי למרות שיש המעדיפים את שומע תפילה ,המנהג הרווח בקרב גדולי עולם היה להתפלל דווקא ברפאנו ,ובכך הוא נותן גושפנקה למנהג זה כדרך המלך בעבודת התפילה. אחר שביססנו את המקומות המותרים לבקשה בתפילה ,עלינו לצלול אל עומק ההבחנה המורכבת :האם ישנו הבדל הלכתי או רגשי בין תפילה על בן משפחה לבין תפילה על ידיד או אדם רחוק ,והאם הבחנה זו משליכה על הברכה שבה ראוי להזכיר את שמו. מו"ר הגרב"צ אבא שאול בספרו שו"ת אור לציון (חלק ב עמוד עו) ביאר :כי קיים הבדל מהותי במיקום התפילה על פי קרבת החולה .הוא מחלק בין חולה שהוא מבני ביתו ,שעליו רשאי להתפלל בברכת רפאנו ,לבין חולה שהוא חבר שאינו מבני ביתו ,שעליו ראוי להתפלל רק בברכת שומע תפילה .ביאורו מתבסס על ההבנה שחולה בתוך ביתו נחשב כצורך אישי, בעוד חולה אחר נחשב כצרכי רבים ,ועל פי דברי רבינו יונה ,אין לאדם להכניס בקשות על צרכי רבים בברכות האמצעיות המכוונות לצרכים האישיים של המתפלל. הגרש"ז אוירבאך בספרו הליכות שלמה הלכות תפלה (פרק ח סעיף קטן טז) ביאר :כי הוא חולק על ההבחנה הנ"ל וסובר שמותר להתפלל בברכת רפאנו גם על חולה שאינו ממשפחתו וקרוביו .לשיטתו ,אין הדבר נחשב כצרכי רבים בעלמא ,שכן הזכרת שמו של החולה בפירוש הופכת את הבקשה לאישית וממוקדת .עם זאת ,הוא מוסיף ביאור חשוב ומגביל :אין למתפלל לגשת אל המלך מלכי המלכים בבקשה על זולתו אלא אם כן יש לו קשר כלשהו אל אותו אדם ומרגיש בצער מחלתו ,שכן ללא טצדקי וסיבה אישית ,אין לו לאדם להידחק בבקשות שאינן נוגעות לו באופן ישיר.
גם לנשמה מגיע אוכל
הברכי יוסף (או"ח סימן קיט סעיף קטן א) ביאר :את דעתו של הרב החסיד מהר"ר מולכו, המעדיף את ברכת שומע תפילה לכל בקשה על חולה ,אך מסיים בתיאור מנהגם של רבנן קדישי שנהגו להתפלל על חולים בברכת רפאנו ללא הבחנה מפורשת בכתובים בין קרוב לרחוק .ביאורו של החיד"א משקף את העובדה שבפועל ,גדולי ישראל נהגו להקל ולראות בברכת רפאנו אכסניה מתאימה לכל תפילה על חולה ,מתוך תחושת רחמים אישית שאינה מצומצמת רק למעגל המשפחתי הקרוב. אחר שעמדנו על גדרי ההלכה ,נבקש כעת להעמיק ברובד המוסרי והנפשי של התפילה. תפילה אינה רק פעולה טכנית של דיבור ,אלא גילוי של הקשר העמוק בין לב האדם לבין סבל הזולת ,ובינו לבין בוראו .בשלב זה נבחן את המשמעות של היות התפילה ביטוי של הזדהות וחסד ,ולא רק מילוי חובה. הגרש"ז אוירבאך בספרו הליכות שלמה הלכות תפילה (פרק ח סעיף קטן טז) ביאר :כי גם במקום שבו אנו מתירים להתפלל על חולה שאינו מקרובינו ,הדבר מותנה בכך שיש למתפלל קשר כלשהו אליו ומרגיש בצער מחלתו .ביאורו מדגיש כי התפילה אינה יכולה להיות מנותקת מרגש אנושי ,שכן אל לנו להידחק לפני המלך ללא סיבה ממשית וטצדקי, והרגישות הזו היא שמעניקה לתפילה את כוחה וטהרתה. הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות ביקור חולים (סימן רסה) ביאר :כי כאשר אדם מתפלל על חולה ,הכוונה הפנימית היא המעלה את התפילה .הוא מבאר כי ככל שהמתפלל מזדהה יותר עם צערו של החולה ,כך התפילה הופכת להיות חלק ממידותיו של הקב"ה ,וזהו המעשה המוסרי שבו היהודי מוכיח כי הוא בן רחמנים ,המכיר בכך שחיי כל אדם הם יקרים בעיני בורא עולם. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו אורות הקודש (חלק ג עמוד קסב) ביאר :כי הנשמה היהודית בטהרתה שואפת להתאחד עם כל נברא המצוי בצער .הוא מבאר כי התפילה על חולה ,גם אם אינו בן משפחתו ,היא ביטוי לעומק הנשמה המבקשת לתקן את העולם ,וכי כאשר אדם מתפלל בלב נשבר על צערו של אחר ,הוא פועל כצינור של חסד שאינו מכיר מחיצות ,ובכך הוא מקיים את תכלית היותו אדם המבקש את טובת העולם כולו. הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו שו"ת חיים ביד (סימן לג) ביאר :כי מידת הכרת הטובה היא הלב המניע את התפילה על הזולת .הוא מבאר כי כאשר יש לאדם זיקה או רגש של חמלה לחולה ,התפילה הופכת להיות ביטוי לאמונתו ולמידותיו הטובות ,וכי ללא מניע מוסרי פנימי שכזה ,התפילה עלולה להיות פעולה חסרת נשמה ,ולכן המצפן המוסרי של המתפלל חייב להיות מכוון לרחמים כנים ועמוקים על כל אדם הסובל. לאחר שהבנו את המורכבות שבבחירת המקום הנכון לבקשה ,נבקש לעמוד על סגולתה המיוחדת של ברכת שומע תפילה ,המהווה מוקד מרכזי לכל צרכי היחיד והציבור כאחד. במבט זה נראה כיצד דווקא ברכה זו מאפשרת את המרחב הרחב ביותר ללב המבקש רחמים. הגאון רבי אברהם אליעזר הירשקוביץ בספרו שו"ת דברי אברהם (חלק א סימן יא) ביאר :כי
ךתולעהב תשרפ
ברכת שומע תפילה אינה רק מקום לבקשות פרטיות ,אלא היא מהות הברכה המקשרת בין האדם לבוראו בשעת צרה .ביאורו מדגיש כי למי שמרגיש שאינו רוצה להפסיק את רצף הברכה בברכת רפאנו ,או למי שחש כי הבקשה גדולה ומקיפה יותר מהגדרת רפואת הגוף גרידא ,הרי שברכת שומע תפילה פותחת את שעריה ברווחה לכל משאלות הלב. המהר"ר מולכו בתשובותיו (סימן קט) כפי שהובא בברכי יוסף ובשערי תשובה (סימן קט"ז)
ביאר :את הסברה המרכזית שראוי להעדיף את ברכת שומע תפילה ,משום שזוהי הברכה הכללית שבה הקב"ה מקשיב לכל בקשה ועתירה של בניו .ביאורו מלמד כי הבחירה בברכה זו אינה גריעה בכבודו של החולה ,אלא להפך ,היא מציבה את הבקשה במקום המיועד לכל צרכי האדם ,ובכך היא מאפשרת למתפלל להאריך ולפרט את תפילתו מתוך הרחבת הדעת. הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת וישלח) ביאר :כי ברכת שומע תפילה היא הצינור שדרכו הקב"ה מקשיב לכל עתירה שאינה מוגדרת כבקשה בתוך הברכות הקצובות .ביאורו מדגיש כי למי שמרגיש שאינו רוצה להפסיק את רצף הברכה בברכת רפאנו ,או למי שחש כי הבקשה גדולה ומקיפה יותר מהגדרת רפואת הגוף גרידא, הרי שברכת שומע תפילה פותחת את שעריה ברווחה לכל משאלות הלב ,שכן היא כוללת בתוכה את היכולת להוסיף כל בקשה וצורך. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (כלל כד סעיף יב) ביאר :כי אדם שמתפלל על חולה שאינו מבני ביתו ,ראוי לו להוסיף את בקשתו בברכת שומע תפילה .ביאורו מחדש כי ברכה זו היא המקום הנכון לכל בקשת רחמים שחורגת מהצורך האישי והמידי של המתפלל ,ובכך היא מאפשרת למתפלל להאריך ולפרט את תפילתו מתוך הרחבת הדעת ,מבלי ליצור שום חשש של הפסק או חריגה מנוסח הברכות הקצובות. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן קיט סעיף קטן ד) ביאר :את העקרון של הוספת בקשות בתוך הברכות ,וציין כי אמנם עיקר התפילה על חולה הוא ברפאנו ,אך לעולם יכול אדם להוסיף בקשה פרטית בתוך שומע תפילה .ביאורו מדגיש כי תפילה זו, הנאמרת בברכת שומע תפילה ,אינה נגרעת כלל ,אלא היא מהווה השלמה הכרחית וראויה, המאפשרת לאדם לפתוח את לבו לפני בורא עולם ולהתפלל על חולה ,גם כאשר אינו מבני משפחתו הקרובים. הגאון רבי יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה ,סימן קטז) ביאר :כי מי שמקפיד ללכת לפי הוראות הפוסקים המעדיפים ברכה זו ,הרי שיש לו על מי לסמוך ,והתפילה נשמעת באותה מידה של רצון לפני אדון כל .הוא מבאר כי העיקר הוא הקשר הפנימי של המתפלל עם הקב"ה ,וברכת שומע תפילה מעניקה למתפלל את השקט הנפשי להזכיר את שם החולה בצירוף כל תחינתו ,מתוך ידיעה שזהו המקום המיועד לכל צרכי האדם באשר הוא. אחרי שביררנו את מקומן של הברכות ,נבקש לעמוד על עוצמתה של התפילה כאשר היא נשזרת בתוך כוחו של הציבור .הקשר שבין הפרט לכלל הוא נדבך יסודי בהלכות תפילה, והוא משנה את משקלה וסגולתה של הבקשה לרפואה.
גם לנשמה מגיע אוכל
מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קיט סעיף א) ביאר :כי הדין הוא שאין אדם רשאי להוסיף בברכות תפילת העמידה אלא אם כן תפילתו היא מעין הברכה .ביאורו מלמד כי כוחה של התפילה לרפואה גדל שבעתיים כאשר היא נעשית כחלק ממערכת הברכות הקבועה, שכן הבקשה הפרטית הופכת להיות חלק מהצורך הציבורי של עם ישראל לבריאות ושלמות. הגאון רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם (סימן קיט סעיף קטן א) ביאר :כי כאשר אדם מזכיר את שם החולה בתוך התפילה ,עליו להוסיף בשם המלא של החולה ושם אמו .ביאורו מדגיש כי הציבוריות מתבטאת בכך שהמתפלל מקשר את החולה בתוך שרשרת של רחמים ,והשילוב של השמות הוא הכלי הרוחני שבו התפילה הפרטית נמסה אל תוך זכות הרבים שבתפילה בציבור. הגאון רבי יצחק בלאזר בספרו פרי יצחק (חלק ב סימן מ) ביאר :כי התפילה על החולה בתוך הציבור מועילה משום שהיא מעוררת את מידת הרחמים הכללית של כנסת ישראל .ביאורו מחדש כי עצם העובדה שאדם משמיע את תפילתו באוזני הציבור ,או אף בלב המתפלל כחלק מהמניין ,פועלת כצינור להורדת השפע ,שכן הציבור הוא המקום שבו השכינה שורה באופן גלוי יותר מאשר ביחיד. הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות פרק ה) ביאר :כי הציבור הוא המקום שבו האדם יוצא מעצמו ומתחבר אל הנצח .ביאורו מסביר כי כאשר אדם מתפלל על חולה בתוך התפילה הציבורית ,הוא מעלה את החולה הפרטי אל רום המעלה של כלל ישראל ,ובכך הוא מקיים את המצווה החשובה של אהבת ישראל בצורה המזוקקת ביותר, מה שגורם להמתקת דינים ופתיחת שערים. לאחר שראינו את העוצמה הטמונה בציבוריות ,עלינו ללבן את הגבול ההלכתי של הוספת הבקשה ,שכן החשש מהפסק בתפילה מחייב אותנו לדייק את גדרי הבקשה כדי שלא יגרע מהשלמות הרוחנית. הגאון רבי יצחק מאיר אלתר בספרו חידושי הרי"ם (על מסכת ברכות דף לד עמוד א) ביאר :כי הדין של "הפסק" נוגע למילים זרות המנתקות את הקשר שבין הברכה לבורא ,אך בקשת רחמים על חולה בתוך ברכת רפאנו היא חלק ממהות הברכה ,שכן היא הופכת את השבח של הקב"ה כרופא לחיבור מעשי למציאות .ביאורו מדגיש כי ככל שהבקשה קרובה יותר למהות הברכה ,כך היא הופכת לחלק מהותי מהתפילה ,ורחוקה מלהיחשב כהפרעה. הגאון רבי אברהם בורנשטיין בספרו אבני נזר (או"ח סימן לה) ביאר :כי החילוק בין הפסק לבין בקשה מותרת תלוי בשאלה האם הבקשה מפרקת את המבנה של התפילה .הוא מבאר כי בברכת שומע תפילה ,המרחב להוספה רחב יותר ,ואין חשש להפסק אפילו אם המתפלל מאריך בתיאור צערו של החולה ,שכן ברכה זו נועדה מלכתחילה להיות ערוץ פתוח לכל תחינות הלב ,והוספת שם החולה בה אינה נחשבת לשיחה חיצונית אלא לתפילה המוגדרת. הגאון רבי שמואל אשכנזי בספרו אמרי שפר (פרשת ויחי) ביאר :כי כוונת הלב היא המכריעה את משקל התפילה .הוא מבאר כי כאשר אדם מוסיף שם של חולה ,עליו לכוון שהבקשה
ךתולעהב תשרפ
תהיה מובלעת בתוך הברכה ,שכן אז הקב"ה שומע את הבקשה כחלק מהשבח והתפילה הכללית ,והאדם הופך את רצונו לרצון בוראו ,מה שמונע את תחושת הניתוק וההפסק הרוחני. לאחר שדנו בגדרי ההלכה ובהיבטים המבניים של התפילה ,עלינו להתבונן בלב העניין בעומק האחריות המוסרית שנוטל על עצמו המתפלל .התפילה על חולה אינה פעולהטכנית ,אלא ביטוי של ערבות הדדית ,שבה המתפלל מכניס את כאבו של אחר אל תוך עולמו הפנימי. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על מסילת ישרים ,פרק ט) ביאר: כי מידת החסידות דורשת מאתנו להרגיש את צערו של כל יהודי כאילו היה זה צערנו שלנו .ביאורו מלמד כי המתפלל על חולה מקיים בכך את מצוות ואהבת לרעך כמוך בצורה העמוקה ביותר ,שכן הוא אינו מסתפק בסיוע גשמי ,אלא מנצל את השעה המקודשת ביותר של עמידתו לפני המלך כדי לשאת את משאו של הזולת אל שערי שמיים. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק א סימן לז) ביאר :כי האחריות המוסרית של המתפלל טמונה ביכולת שלו להשתתף בצערו של הזולת באמת ,ללא מחיצות .הוא מבאר כי תפילה המגיעה מתוך השתתפות אמיתית בנפש החולה ,היא תפילה שיש בה כוח לפעול ישועות ,שכן הקב"ה חפץ בלבבות שאינם קפואים ,אלא פועמים מתוך דאגה ורחמים על כל אדם מישראל השרוי בצרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק ב ,חו"מ סימן ו) ביאר :כי הערבות ההדדית של עם ישראל היא המנוע העיקרי של התפילה .הוא מבאר כי כאשר אדם פונה בתפילה על אדם אחר ,הוא מכיר בכך שחיי החבר אינם שייכים לו לבדו ,אלא הם חלק מאוצר החיים הכלל-ישראלי ,ומתוך הכרה זו הוא מקבל על עצמו את האחריות להיות המליץ יושר המבקש על חייו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רפג) ביאר :כי האחריות המוסרית אינה נעצרת ברגע התפילה ,אלא היא מחייבת את המתפלל להמשיך ולדאוג לחולה גם בדרכים מעשיות .ביאורו מדגיש כי התפילה על החולה היא יריית הפתיחה של המחויבות היהודית לשלום הזולת ,וכי מי שמתפלל בפה מלא ובכוונה גדולה ,מן הראוי שיעקוב אחר מצבו של החולה ויסייע לו בכל אשר יוכל ,כי כך נבנה הקשר שבין רחמי שמיים לבין עשיית החסד בעולם. לאחר שהעמקנו באחריות המוסרית והערבות ההדדית ,נדרש לברר את גדרי התפילה כאשר החולה אינו מנהל אורח חיים שומר מצוות .זוהי שאלה הנוגעת בלב ליבה של מידת הרחמים ,הדורשת מאיתנו להבין את מעלתה של הנשמה היהודית והקשר הנצחי שבינה לבין קונה ,מעבר למעשים חיצוניים. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (או"ח סימן קטז) ביאר :כי הדין להזכיר חולה בתפילה כולל את כלל ישראל ,ללא חילוק בין אדם לאדם .ביאורו מבליט כי רחמי שמיים אינם תלויים במדרגת האדם ,אלא בעצם היותו חלק מעם ישראל ,ועל כן התפילה עליו היא חובה הנובעת מאהבת ישראל ,המחייבת אותנו לראות את הנשמה הקדושה שבו המבקשת חיים.
גם לנשמה מגיע אוכל
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (ספר אהבת חסד ,חלק ג פרק ב)
ביאר :כי אהבת ישראל צריכה להתגבר על כל שיקול של מדרגה רוחנית ,שכן בנפשו של כל יהודי טמון ניצוץ אלוהי שאינו כבה לעולם .הוא מבאר כי כשאנו מתפללים על מי שאינו שומר תורה ,אנו בעצם מבקשים שהקב"ה יחמול על הנשמה שנטע בו ,ובכך אנו מעוררים רחמים גדולים בשמיים שחורגים מכל דין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות תפילה ,סימן קטז) ביאר :כי תפילה על חולה שאינו שומר תורה ומצוות יש בה סגולה מיוחדת של קירוב לבבות ,שכן ייתכן שתפילתנו תהיה הגורם לכך שהחולה יחזור בתשובה לאחר שיחלים .הוא מבאר כי כוחה של התפילה הוא להמיס את הקליפות ולהביא את האדם לידי הכרת הטובה לבורא ,ובכך התפילה הופכת לכלי שבו אנו משיבים את הנשמה לחיק אביה שבשמיים. מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר (חלק ג סימן לה) ביאר :כי הזכות של כלל ישראל היא אדירה ,וכאשר אנו מזכירים חולה בתפילה ,אנו מעלים את זכותו של כלל ישראל לטובתו .ביאורו מחדש כי אין אדם מישראל שאין לו זכויות ,ובתפילתנו אנו מוצאים את אותן נקודות של אור וזכות שנמצאות בכל אחד ואחד ,ומציגים אותן לפני כסא הכבוד כדי שיושפעו עליו רחמים ורפואה שלמה. לאחר שביססנו את היסודות הערכיים ,נבקש כעת לרדת אל הפרטים המעשיים. כיצד נכון לשלב את קריאת התהילים ,ואילו דברי תורה ומפרשים מלווים את העיסוק בסגולת המזמורים? רבי חיים ויטאל בשער הכוונות (דרושי הברכות ,דרוש י) ביאר :כי מזמורי תהילים הנקראים בעת צרה הם כעין השלמה לברכות התפילה ,שכן הם מרוממים את הנפש ויוצרים את הכלי הראוי לקבלת הישועה .ביאורו מדגיש כי עצם האמירה של דוד המלך היא התחברות לניגון הנשמה ,המבקשת מהבורא חיים מתוך דביקות ואהבה ,ובכך היא פותחת את כל השערים. הגאון רבי יום טוב ליפמן הלר בספרו תוספות יום טוב (על מסכת תענית ,פרק א משנה א) ביאר: כי הכוח האמיתי של התהילים אינו רק באמירה ,אלא בבכי ובתחנונים שמלווים את המילים. הוא מבאר כי כאשר אדם קורא תהילים על חולה ,עליו לחוש את הדברים כמי שמבקש על נפשו שלו ,וכי הוספת המזמורים בתוך תפילת הציבור נחשבת לתוספת רצויה שאינה פוגמת בסדר התפילה אלא מעלה אותה. הגאון רבי משה זכות בספרו קול הרמ"ז (על ספר תהילים ,מזמור כ) ביאר :כי מזמורי התהילים שנאמרים לרפואה הם בבחינת צינור ישיר אל כסא הכבוד .ביאורו מחדש כי אמירת המזמורים היא מעשה של תיקון ,שכן היא מטהרת את האוויר סביב החולה ומעוררת את רחמי שמים ,וכי לכל מזמור ומזמור ישנה סגולה מיוחדת להמתיק את הדינים המעכבים את רפואתו. הגאון רבי יצחק אייזיק שר בספרו לקט שיחות מוסר (חלק א עמוד קמב) ביאר :כי כוחו של ספר תהילים הוא ביכולתו להביא את האדם לידי אמונה פשוטה ושלמה בבורא עולם .הוא
ךתולעהב תשרפ
מבאר כי השילוב של קריאת התהילים בתפילה על החולה יוצר מסגרת של תקווה ,שכן התהילים מזכירים לאדם שגם בשעות החושך הגדולות ביותר ,הקב"ה שומע את שוועת העניים והנדכאים ומשיב להם רפואה ונחמה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום-יום :התפילה על החולה מלמדת אותנו בכל יום מחדש לצאת מהמיקוד העצמי המצומצם ולפתח מבט רחב על הזולת .כשאדם מתרגל בתוך תפילתו לשאת את כאבו של חברו ,הוא מאמן את ליבו להיות קשוב ואכפתי גם במישור המעשי מחוץ לכותלי בית הכנסת .העבודה היומיומית היא להפוך כל דאגה לזולת לשיח אישי עם הבורא ,מתוך הבנה שכל פעולה של עזרה לחולה – החל מביקור ועד לעזרה בצרכיו – מהווה הכנה רוחנית לתפילה של אמת .תובנה מעשית נוספת היא החשיבות של התמדה; כפי שבתפילה אנו לומדים להוסיף את בקשתנו ברצף הברכות ללא הפסק ,כך עלינו לשמור על רצף של אכפתיות וערבות הדדית בחיינו השוטפים ,מבלי לתת לטרדות החיים לנתק את החיבור שלנו למצוקת האחר.
עיקר העניין: התפילה על החולה היא המקום שבו האדם נוגע בנצח .עיקר העניין אינו רק בבקשת הרפואה ,אלא בעצם הכניסה תחת כנפי השכינה כחלק מציבור קדוש ,תוך שימוש בכוחה של הערבות ההדדית להבקיע רקיעים .כשאנו משלבים את שם החולה בברכות התפילה בדרך הראויה ,אנו מחברים את הנקודה הפרטית אל השפע הכללי המושפע על עם ישראל .זוהי עבודת חיים – להבין שהישועה אינה פעולה טכנית חיצונית ,אלא תוצאה של לב פועם ,מאוחד ואוהב ,שאינו מפריד בין דאגתו לזולת לבין עבודתו לפני בורא עולם .בתפילתנו אנו מוכיחים שכל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת אינסופית של רחמים ,ושבכוח האמונה והאחדות ,ניתן להפוך כל גזירה ולזכות לראות ברפואה שלימה ובנחמת הכלל.
האם מותר להאריך בתפלה על החולה כדי שאם תפילתו לא תענה חלילה יכול להיות חילול השם? פרשת בהעלותך מפגישה אותנו עם רגע מכריע ,רגע בו אחותו של משה רבנו ,מרים ,נתונה בצרה גדולה ,והצדיק שבנביאים נעמד וזועק אל ה' בתפילה קצרה ודחופה .אך העיניים הצופות מבחוץ ,עיני העם ,מחפשות פשר .מדוע משה ,עמוד התפילה ,אינו מאריך בתחינתו בשעה כה גורלית? רש"י מבאר כי היה כאן חשש כבד – פן יאמרו הבריות שמא משה מבקש רק בשביל אחותו ,ואילו בשבילם אינו טורח להאריך בתפילתו .החשש מחילול השם ,מהבנה שגויה של דמותו של רועה ישראל ,הוא שבלם את תפילתו .אך הקושיה זועקת מן הלב: וכי מהו החסרון בהארכת תפילה? הרי דווקא בשעת צרה משפחתית ,דווקא כאשר אדם נושא את תפילתו על קרובו ,ראוי היה שישפוך שיחו באריכות! מה פשר החשש מ"חילול