1. האם מותר לדבר לשון הרע על צומח ודומם? הוכח מפרשת השבוע!

1. האם מותר לדבר לשון הרע על צומח ודומם? הוכח מפרשת השבוע! קול זעקה גדולה ומרה מהדהדת בחלל בית המדרש ,זעקה המרעידה את מיתרי הלב ומעוררת תמיהה רבתי בקרב כל שואף דעת ותבונה .הנה ניצב לו האדם בעיצומו של יום, ומביט אל עבר הבריאה התרחבת המקיפה אותו מכל עבר ,אל העצים המלבלבים ביופיים, אל האבנים הדוממות המונחות בקרן זוויות ,ואל רגבי העפר שעליהם הוא דורך .והנה…

1. האם מותר לדבר לשון הרע על צומח ודומם? הוכח מפרשת השבוע! קול זעקה גדולה ומרה מהדהדת בחלל בית המדרש ,זעקה המרעידה את מיתרי הלב ומעוררת תמיהה רבתי בקרב כל שואף דעת ותבונה .הנה ניצב לו האדם בעיצומו של יום, ומביט אל עבר הבריאה התרחבת המקיפה אותו מכל עבר ,אל העצים המלבלבים ביופיים, אל האבנים הדוממות המונחות בקרן זוויות ,ואל רגבי העפר שעליהם הוא דורך .והנה ,פיו הקדוש של בר ישראל ,שנוצר לחולל בו נפלאות ולטפח דיבורי קדושה ואמונה ,עלול ברגע אחד של היסח הדעת לפלוט מילים של גנאי וזלזול כלפי אותם יצורים חרישיים שאין בהם רוח חיים. השאלה הנוקבת מנסרת בחלל ומפרקת את כל המוסכמות :האם גדרי הלשון החמורים, המוכרים לנו ביחס שבין אדם לחברו ,שייכים גם כלפי העולם הדומם והצומח? האם יש משמעות רוחנית להוצאת דיבה על חפצים חסרי תודעה ,והאם נרשם חטא ועוון בספרי מרומים על המקלל את המדבר השומם או הממעיט בערכו של פרי האדמה? המתח הנורא שבין דיבור החולין לבין קדושת המחשבה והלשון מתפרץ כאן במלוא עוזו ,פותח פתח לעומקים שלא שוערה חומרתם ,ומותיר את הלומד המשתוקק שרוי בסקרנות עצומה, בציפייה דרוכה לחשיפת נתיבות ההלכה ורזי המחשבה בסוגיה פלאית זו ,מבלי להביא מענה או שמץ של רמז לפתרון התעלומה. מתוך החרדה המפעפעת בעומק הנפש נוכח שפתותינו המפיקות מרגליות או חלילה רשפי אש ,אנו פונים אל מקור המים החיים ,אל פשוטו של מקרא המאיר את עינינו בפרשת השבוע ,פרשת שלח לך .התורה הקדושה פותחת בצו אלוקי עמוק ומרומז שניתן למשה רבנו בהר חורב ,ומשרטטת את תחילתה של המעילה הגדולה בדיבור ,וכך נאמר שם" :שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אנוכי נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו שלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג ב). בבואנו לעמוד על עומקם של הדברים והקשרם המשתזר אל שאלתנו הנשגבת ,אנו מוצאים כי סוד המקראות טמון בסמיכות הפרשיות ,המגלה לנו טפח ומכסה טפחיים מן האימה של דיבור פגום. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך מביא בספרו את דברי המפרש הגדול מכולם ,הלא הוא רש"י (שם) ,אשר מביא בשם המדרש תנחומא ומבאר את פשר הסמיכות הנוראה: "שלח לך אנשים ,למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים ,לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ,ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" .דבריו הטהורים של רש"י מגלים לנו כי חטאם המר של המרגלים נבע ישירות מכך שלא השכילו ללמוד מן העונש שחפף על ראשו של המדבר לשון הרע .והנה ,התמיהה עולה מאליה ומזעזעת את המחשבה :כיצד ניתן להשוות בין מרים הנביאה ,שדיברה באחיה הגדול משה רבנו שהיה פאר האנושות, לבין אותם מרגלים אשר סבו בסך הכל והוציאו דבה על רגבי העפר ,התבואה והקרקע של ארץ ישראל? אלא שמכאן עולה בצורה ברורה כי התורה הקדושה רואה קו ישיר וקשר

חלש תשרפ

בל ינתק בין שני הדברים ,והעונש הנורא של לקו על שהוציאו דבת הארץ מלמדנו כי חרב הלשון פוגעת והורסת גם כאשר היא מופנית כלפי אבנים ועצים. כאשר אנו מעמיקים במקראות גדולות ומבקשים לתור אחר דברי שאר מפרשי התורה, אנו מוצאים זוויות ראייה מגוונות ומפעימות המוסיפות נופך ייחודי לסוגיה זו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי השליחות עצמה הייתה נכונה ומטרתה הייתה לראות את טבע הארץ ואת יושביה ,אולם השבר הגדול החל כאשר המרגלים הפכו את שליחותם לכלי שרת של ייאוש והוצאת דיבה ,ובמקום לתאר את המציאות בחרו להטיל דופי במתנתו של הקדוש ברוך הוא. הרמב"ן (שם) מחדש ומרחיב כי עצם החיפוש אחר חסרונות בארץ אשר זבת חלב ודבש היא ,מעיד על פגם עמוק באמונתם של המרגלים ,שכן מי שעינו צרה בטובה שמעניק הבורא ,מגיע לידי מצב שהוא מואס בארץ חמדה ומדבר בגנותה של הארץ עצמה. הספורנו (שם) מבאר כי המרגלים לא הסתפקו בתיאור המצב ,אלא השתמשו בלשונם כדי להניא את לב בני ישראל ולשנות את תודעתם ,והוצאת הדיבה על העצים והאבנים שימשה ככלי נשק להשגת מטרתם הפסולה. כלי יקר (שם) מפרש ומעמיק ברעיון המוסרי העולה מן הסמיכות ,ומציין כי הדיבור השלילי על הארץ נובע מאותו שורש ריקבון של דיבור על חבר ,שכן אדם שאינו שולט על פיו ומורגל במידת הגנות ,ימצא את עצמו בסופו של דבר מדבר סרה בכל דבר הנקרה בדרכו ,בין אם מדובר באדם חי ובין אם מדובר בדומם ובצומח. נמצאנו למדים כי מפרשי התורה רואים בחטא המרגלים עדות חותכת לכך שדיבור גנות על הארץ ועל פירותיה אינו עניין קל ערך כלל ועיקר ,אלא הוא פתח לחטאים נוראים ומלמד על קלקול פנימי עמוק בכוח הדיבור של האדם. מתוך דבריהם המאירים של מפרשי התורה אנו צוללים אל מעמקי הים של התלמוד ,כדי לדלות פנינים יקרות ולהבין את כוחו של הדיבור דרך דברי רבותינו זיכרונם לברכה. בגמרא במסכת ערכין (דף טו ע"א) שנינו בברייתא :תניא אמר רבי אלעזר בן פרטא בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה ,ממאי דילמא משום דרבי חנינא בר פפא דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ,אלא אמר רבה אמר ריש לקיש אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה על דבת הארץ שהוציאו. רש"י (שם) מבאר על אתר את דברי הגמרא ,ומבהיר כי מהפסוק המפורש מוכח שעונשם

גם לנשמה מגיע אוכל

המר של המרגלים הגיע על עצם הדיבור הרע שהוציאו על הארץ ,ולא רק בגלל המילים החמורות כלפי מעלה .מכאן מדקדק התלמוד את קל וחומר הנורא :אם על דיבור בגנותם של עצים ואבנים ,שאין להם לב להיפגע ,ואין להם רגשות שיכולים להישבר ,החמירה התורה כל כך והענישה את המדברים במיתה משונה ,המוציא שם רע על חברו ,שמבייש אותו ומצער את נפשו ,על אחת כמה וכמה שעושה פגם נורא ומעורר עליו קטרוג עצום .תוספות (שם) מעמיקים בביאור הסוגיה ודנים ביחס שבין חומרת הדיבור כלפי מעלה לחומרת הדיבור על הארץ עצמה ,ומחדדים כי התורה תלתה את עיקר העונש בדיבת הארץ כדי ללמדנו את חומרת איסור לשון הרע בכלל. בגמרא במסכת ברכות (דף יט ע"א) מצינו זווית נוספת המורכבת משתי לישנות ,ומציגה את הדברים באור פלאי ומעורר מחשבה :אמר רב יצחק כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחר האבן איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא אכפת להו ,והקשתה שם הגמרא איני והאמר רב פפא חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל עליו קנה גדול וכבד, ותירצה הגמרא שאני צורבא מדרבנן דהקדוש ברוך הוא תבע ביקריה. כאשר מתבוננים בדברי סוגיה זו חושפים בפנינו פתח למבוכה רבתי :אם מספר אחר המת הוא כמו מספר אחר האבן ,ומתוך קושיית הגמרא משמע שבאופן פשוט אין איסור או פגיעה במספר אחר האבן ,כיצד מתיישבים הדברים עם המבואר במסכת ערכין שיש עוון חמור בהוצאת דיבה על עצים ואבנים? שתי הלישנות בגמרא ,זו האומרת שהמתים אינם יודעים וזו האומרת שהם יודעים אך לא אכפת להם ,מניחות את התשתית להבנת מהות הדיבור על הדומם .אם נפרש כלישנא הראשונה שהדומם אינו יודע דבר ,הרי שאין כאן פגיעה בנפגע עצמו ,אלא שהחטא טמון בעצם העובדה שהאדם מרגיל את לשונו לדבר רע ,וכפי שעולה מחטא המרגלים .רש"י (שם) מפרש כי המעשה במר שמואל ,שבו נענש אותו אדם שדיבר אחריו ,מוכיח שעל כבודם של תלמידי חכמים מקפידים בשמים הקפדה יתרה ,גם לאחר פטירתם ,משום שהתורה שהייתה בתוכם חיה וקיימת. רבנו יונה בשערי תשובה (שער א אות יח) כתב לעורר על חובת תיקון המידות ושמירת הדיבור ,ומבאר כי השורש הפנימי של חטא המרגלים ,על אף שהיה מכוון כלפי דומם וצומח כעצים ואבנים ,פגע ביסוד האמונה וההנהגה .דבריו הטהורים מלמדים כי מי שאינו שומר על מוצא שפתיו ומרגיל עצמו למצוא חסרונות בבריאה ,מגיע לידי עיוות גמור של הראייה הישרה ,וסופו שיחטא גם בדברים החמורים ביותר. בחובת הלבבות (שער הכניעה פרק ו) מביא מעשה נורא ומכונן המאיר את עינינו ביחס לכל חלקי המציאות המקיפה אותנו ,וזה לשונו :ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבילה זאת ,אמר להם כמה לבנים שיניה ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה ,וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כל שכן באדם חי. הנה חושף בפנינו החיבור הקדוש הזה יסוד עמוק מאין כמוהו ,שדרך הצדיקים והחסידים היא לחפש תמיד את הצד הטוב והמאיר שבכל בריאה ,ואפילו בנבלת חיה ,ומכאן שהדיבור

חלש תשרפ

השלילי על צומח ודומם מעיד על פגם במידת הענווה וההכנעה של האדם בפני הבורא יתברך ,שכן כל גנות שמספר על היצורים נוגעת בעומקה במי שבראם. האחרונים והפוסקים נבוכו בדבר והפכו בדברי חז"ל והראשונים ,כדי לדלות פתרונות ישרים לקושיות המבצבצות ועולות מתוך הסוגיות השונות וההשוואה למעשה המרגלים. מו"ר מרן ראש הישיבה הגרא"ל שטיינמן זצ"ל בספרו אילת השחר (פרשת שלח יג ב בד"ה וי"ל)

כתב ליישב את פשר ההשוואה בין דיבור על דומם לדיבור על בני אדם ,וזה לשונו :וי"ל דאע"פ שאין דומה לשון הרע על עצים ואבנים ללשון הרע על אנשים ,מ"מ הם היו צריכים ללמוד ממעשה דמרים שצריכים לשמור מאוד על הדיבור ,וזה מידה מגונה כשמחפשים חסרונות ומדברים רע ,ודרך הצדיקים לחפש את הצד הטוב .דבריו הבהירים מגלים לראשונה כי חומרת חטאם של המרגלים לא נבעה מדין איסור לשון הרע הרגיל שבין אדם לחברו ,אלא מקלקול שורשי בכוח הדיבור ובמידות הנפש ,שכן הרגיל עצמו לחפש מומין ופגמים אפילו בעצים ובאבנים ,סופו שיאבד את חוש שמירת הלשון לחלוטין ולא יקח מוסר מן הנעשה סביבו. ובספר אפיקי יהודה (דרוש שמונה עשר עין רוגל אות ו) כתב זווית שונה לחלוטין בביאור שורש חטא המרגלים ,ומבאר שי"ל שעיקר לשון הרע של המרגלים היה במה שהכחישו את מעשיו יתברך וכפרו בהווייתו יתברך משרה שכינתו על בן אדם הראוי לכך .לפי דרכו הנפלאה ,דיבורם של המרגלים על עצים ואבנים של ארץ ישראל לא היה דיבור עצמאי על חפצי הדומם ,אלא ביטוי חיצוני לכפירה בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא וביכולתו להשרות את שכינתו ולעשות ניסים לעמו ,וממילא אין מכאן ראיה לאיסור כללי של דיבור על דומם סתם. והמהר"ל בספרו גור אריה (דברים א א בד"ה וחצרות) כתב לבאר את דברי רש"י שם שהוכיח את ישראל על שדיברו במקום ,ומבאר שקאי זה על המרגלים שדברו במקום ומה שדברו על הקדוש ברוך הוא היינו כי חזק ממנו כביכול אין הקדוש ברוך הוא יכול להוציאם משם .חידושו של המהר"ל מוביל אותנו להבנה כי הפגיעה בדומם ובצומח של ארץ ישראל נובעת מכך שכל הבריאה כולה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא היא, וכאשר פוגעים ומדברים גנות על יצירה מיצירותיו של הבורא ,ובפרט על ארץ חמדה שהיא נחלת השם ,הרי זה כפוגע ומדבר כנגד המחדש והיוצר עצמו ,ומשום כך החמיר עונשם של המרגלים עד למאוד. הפרדס יוסף בפרשת מצורע (יד ב סוף אות ב) כתב להוכיח מדברי הגמרא במסכת ערכין שיש איסור הוצאת שם רע אפילו על אבנים ,ומיישב את הסתירה מן הסוגיה במסכת ברכות באומרו די"ל דבאמת תליא פלוגתא דהרי איכא ב' איכא דאמרי ולא אמרינן לדינא דהוי אחרי האבן .הבנתו המחודשת מעמידה את שתי הסוגיות במחלוקת אחת ,כאשר לפי הלישנא בגמרא ברכות שאין המתים יודעים או שלא אכפת להם ,השוואת המת לאבן

גם לנשמה מגיע אוכל

מלמדת שבאופן עקרוני אין איסור מצד הפגיעה בדומם ,אך הסוגיה בערכין נוקטת כשיטה הסוברת שיש איסור והקפדה גם בדיבור על חפצים חסרי רוח חיים. ובספר שו"ת משפט צדק (חלק א כרך ב סימן עח) כתב להוכיח מכמה דוכתי בש"ס שמתים אכפת להם בכבודם ,ובכך הוא מיישב את קושיית הגמרא בברכות ,שכן הדיבור על המת אסור משום שיש לו תודעה והוא מרגיש בצערו ,ואילו הדיבור על האבן כשלעצמו מהווה פגם מצד דיני הדיבור ועונש המרגלים יוכיח. הפוסקים הגדולים ומאורי דורנו העמיקו חרש בפלוגתת הסוגיות ,והוציאו מבין כפות תמרים שורשים וענפים חדשים להלכה למעשה במשא ומתן של תורה. בשיעורי מרן רבנו הגרי"ש אלישיב (ברכות יט ע"א) כתב לבאר את עומק השמועה ומיישב את שיטת התלמוד ,ומבאר דזהו דוקא למאן דאמר אין המתים יודעים אבל למסקנא דהמתים יודעים אסור לספר לשון הרע אחר המת .ועוד הוסיף חידוש לדורות במה שפסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן תר"ו ס"ג) על אודות תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים ,והבהיר לא שבלא החרם היה מותר להוציא שם רע על המתים אלא בא להוסיף שיש בזה גם חרם .ומתוך דבריו אלו עולה עומק ההערה שהעיר הגרב"צ קוק (שם בהערה) דהרי סוף סוף הדבר תלוי ועומד באותן שתי לישנות של הגמרא במסכת ברכות ,ואם כן אי אפשר לומר שלדינא אין הדבר תלוי בזה ,אך מכל מקום הסיק להלכה כיוון דהוי פלוגתא, יש לומר כאן מחלוקת הסוגיות ולדינא נקטינן להחמיר בזה ,שיש להיזהר מדיבור רע על כל חלקי הבריאה. ורבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (ברכות יט ע"א) ביאר בחידושיו את מהות השוואת המת לאבן ,ומחדש כי הדיבור השלילי על הדומם והאבן נושא בחובו פגם בנפשו של המדבר עצמו ,שכן כוח הדיבור שניתן באדם נועד לשבח ולרומם ,והמשתמש בו לגנות ולחיסרון, פוגם בצלם האלוקים שבו ומוליד בקרבו מידות רעות ,אף שהדומם עצמו אינו נפגע מכך. ובשו"ת אז נדברו (חלק יד סימן סח) כתב להאיר את נתיבי ההלכה בנדון זה ,ומבאר כי יש לחלק בין חפצי מצווה או חפצים שיש להם בעלים לבין סתם דומם מן ההפקר ,ומתוך דבריו עולה ביאור ישר לדברי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ה סעיף ז) אשר כתב בשם ספר היראים שכשם שאסור להוציא דיבה על חבירו כך אסור להוציא דיבה על חפציו ,ומוכח מדבריו שדווקא על חפציו של חברו יש איסור ,משום שהדבר גורם לו צער או הפסד ממון ,אבל על חפצי הפקר אין איסור מצד דיני לשון הרע הרגילים. ומכל מקום חטא המרגלים שאני ,וכמו שמבאר רבנו חנינא בר אבדימי בגמרא במסכת סוטה (דף לד ע"ב) שהמרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל ,כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם וחפרה הלבנה ,ומשום שנתכוונו לפגוע בקדושתה ובמעלתה של ארץ חמדה ,החמיר עליהם הכתוב יותר מכל סתם דומם שבעולם .וכסגנון הזה ממש ביאר

חלש תשרפ

רש"י בגמרא במסכת סנהדרין (דף קי ע"ב) שכתב לבאר את דברי הגמרא שעשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא ,והיינו דלימות המשיח לא יקבלם משיח עם שאר גלויות לפי שסיפרו בגנות ארץ ישראל וכמו שנענשו המרגלים ,ומכאן שהמוציא דיבה על דומם וצומח של ארץ הקודש חטאו חמור וגדול לאין שיעור. הנפקא מינות ההלכתיות והמעשיות המשתלשלות ועולות מתוך נבכי הסוגיה מתורגמות למציאות החיים ,ומתוות דרך ישרה בהנהגת האדם עם סביבתו. אדם העומד לרכוש חפץ ,כגון מכונית או בית ,ומבחין בחסרונות שונים הקיימים בהם. אם מדובר בחפץ השייך לחברו ,הרי שלפי פסק היראים והחפץ חיים יש בדבר איסור גמור של הוצאת דיבה ,כיוון שהדבר פוגע בממונו ובשמו של בעל החפץ .אולם ,אם מדובר בנכס של הפקר או במוצר הניצב בחנות של נכרי ,מצד דיני לשון הרע היבשים אין בדבר איסור, אך מצד חובת שמירת כוח הדיבור ומיאוס במידת הגנות ,ראוי לאדם למעט בדיבורים אלו ולא להרחיב בגנותו של הדומם יתר על הצורך הנדרש לקנייה. סוחר המבקש לשווק את סחורתו ,ונוקט בדרך של הטלת דופי וגנות במוצרים המתחרים של החברות האחרות .מעבר לאיסור של ירידה לחיי חברו והרס פרנסתו, יש כאן פגם ישיר של הוצאת שם רע על חפצים ,דבר המרגיל את הלשון לדבר סרה ומוליד בנפש מידות נפולות של חיפוש חסרונות קטנוני ,במקום להתמקד במעלות ובשבח של סחורתו שלו. דיבור בגנות פירותיה ,תבואתה ונופיה של ארץ ישראל .מתוך דברי הגמרא בסוטה ובסנהדרין עולה פסק הלכה ברור וחד-משמעי ,שאין דין דומם וצומח של ארץ הקודש כדומם של שאר ארצות .אדם המביע זלזול באיכות הפירות של הארץ או מלין על חום מזג האוויר וקושי הקרקע שבה ,ממשיך חלילה את חטאם המר של המרגלים ,ועליו להיזהר בכך משנה זהירות ,שכן רש"י גילה לנו שעשרת השבטים הפסידו את קבלתם בימי המשיח רק בעוון זה שסיפרו בגנות הארץ. אדם המדבר סרה באוכל שהוגש לפניו ומלעיג על טעמו או צורתו .מתוך דברי חובת הלבבות על החסיד ונבלת הכלב ,אנו למדים כי דרך התורה והחסידות היא למצוא תמיד את הנקודה החיובית והטובה בכל דבר בבריאה .המואס במאכל ומדבר בגנותו ,לא רק שמראה חוסר הכרת הטוב כלפי מי שהכין אותו ,אלא פוגם בצינור השפע האלוקי ומפגין גאווה ורוממות רוח ,תחת אשר ישבח את הבורא הזן ומפרנס לכל. עומק הרעיון המנצנץ מתוך סוגיה מופלאה זו חושף בפנינו מבט חדש ומהפכני על מהותו של כוח הדיבור בישראל .בעולם החולין המודרני ,מקובל לחשוב שהשפה אינה אלא כלי תקשורתי ,מערכת של סימנים וקולות שנועדה להעביר מידע מאדם לחבר, וממילא אין בה חסרון אלא אם כן נגרם נזק ממשי ,חברתי או ממוני ,ליצור אנושי בעל תודעה .אולם התורה הקדושה מלמדת אותנו תפיסה מרוממת ושונה לחלוטין ,לפיה

גם לנשמה מגיע אוכל

הדיבור הוא עצם מהותו של האדם ,כפי שתרגם אונקלוס את הפסוק ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא .הדיבור אינו כלי חיצוני ,אלא צינור קדוש המבטא את פנימיות הנפש ומעצב את מציאות החיים. כאשר האדם מוציא מפיו מילים של גנאי ,זלזול וחיסרון ,ואפילו הם מופנים כלפי עצמים דוממים ,אבנים שחורות או עצים יבשים ,הוא אינו פוגע באבן אלא הוא פוגם ומלכלך את כלי השרת שלו עצמו .הדיבור השלילי פועל כרעל פנימי ,כעשן סמיך המעכיר את מעיינות הנפש והופך את האדם ליצור המחפש פגמים ומורגל בראיית הרע .חטא המרגלים ,שהרעיש שמים וארץ והותיר בכייה לדורות ,התחיל בדיוק בנקודה זו .הם לא פגעו ברגשותיה של אדמת הארץ ,שהרי אדמה אינה חשה בבושתה ,אלא שבעצם הדיבור הרע על מתנת השם הם הפכו לאנשים הרואים את המציאות דרך משקפיים של חיסרון וכפירה ,ומשם הדרך לכישלון מוחלט ולנפילה באמונה הייתה קצרה ומהירה. כוח הדיבור הוא קודש קודשים ,והוא הופקד בידי בר ישראל כדי לבנות עולמות ,לרומם את הבריאה ולגלות את כבוד השם בעולם .מי שמשתמש בכוח נשגב זה כדי להטיל דופי ביצירה האלוקית ,קטן או גדול ,מפגין קהות חושים רוחנית ומועל בשליחותו ,שכן התפקיד המוטל עלינו הוא להעלות את הדומם והצומח למדרגת קדושה ,ולא להוריד את קדושת פיהם של ישראל למדרגת דומם מאובן. כאשר אנו מעתיקים את כובד המשקל אל תוך פנימיותו של האדם ,אל חדרי הלב והנפש ,אנו מגלים כי השאלה האם מותר לדבר לשון הרע על הדומם והצומח אינה רק שאלה הלכתית יבשה בגדרי האיסור ,אלא היא מהווה אבן בוחן ומראה מדויקת למצבו האמוני והנפשי של האדם .הבריאה כולה ,על כל רבדיה ,החל מן הגלקסיות הרחוקות ועד לרגב העפר הקטן ביותר ,אינה זירת מקרה עיוורת ,אלא היא יצירת כפיו של מלך מלכי המלכים ,המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית .מי שמביט על העולם סביבו בעיניים אמוניות ,חש מיד כיצד כל עץ ,אבן ופרי נושאים בחובם ניצוץ אלוקי ומספרים את כבודו של היוצר. ממילא ,כאשר האדם מוצא לנכון לדבר בגנותו של דומם ,להלין על פרי שהחמיץ או לזלזל בטיבה של הארץ ,הרי שבעומק הדברים הוא מביע חוסר שביעות רצון פנימי מן ההנהגה האלוקית ומסרב לקבל את המציאות כפי שהיא מושגחת ממרומים .המרגלים חטאו בכך שראו את ארץ ישראל דרך פריזמה של קושי ,חסרון ופחד ,ובכך החמיצו את היכולת לראות את השכינה השורה בתוכה .נטיית הנפש לחפש את החסרונות ,לדבר סרה בדומם ולמצוא פגמים בכל פינה ,מעידה על נפש שאינה שרויה בשלום עם הבורא ועם עולמו ,נפש שחיוניותה ניזונה מן השלילה והקטנוניות. לעומת זאת ,הנהגת הצדיקים והחסידים ,כפי שהובאה בדברי חובת הלבבות ,מלמדת אותנו על נפש מלאה באמונה ,המוצאת את הטוב והיפה אפילו בנבלת כלב מסרחת .זוהי הראייה הישרה ,הראייה המבקשת את התיקון ,השואפת להתחבר לצינור השפע ולגלות את

חלש תשרפ

הטוב הטמון בכל חפץ ויצור .שמירת הדיבור מפני גנות הדומם היא השער לעבודת השם תמימה ,שכן אדם המקדש את פיו מלהוציא מילה שלילית על היצירה החומרית ,יזכה שנפשו תיפתח לראות את האור האלוקי הממלא את כל הארץ ,ודיבורו יהפוך לכלי שרת המפיק אך ורק קדושה ,שבח ,אמונה והודאה. המצפן המוסרי הפנימי הנבנה מתוך סוגיה פלאית זו מעמיד אותנו על יסוד עמוק בתורת נפש האדם ובבנין אישיותו .מידת הראייה השלילית וחיפוש המומין היא מחלה רוחנית מדבקת והרסנית ,אשר אינה יודעת שובעה ואינה נעצרת בגבולות מסוימים .אדם המשחרר את חרצובות לשונו ומתיר לעצמו לדבר בגנותם של חפצים ,להתרעם על מזג האוויר, להטיל דופי במאכלים או לזלזל בדומם ובצומח המקיפים אותו ,בונה בתוך תודעתו תבנית נפשית קבועה של ביקורתיות ומרירות. חוק הטבע של הנפש מלמד כי העין המתרגלת לראות את הפגמים בעולם החומר, תמשיך בנתיבה העקלקל ותראה במהרה את הפגמים והחסרונות גם בבני האדם הקרובים אליה ביותר – בבני המשפחה ,בחברים ,בידידים ,ולבסוף אף בהנהגת הבורא יתברך .חטא המרגלים לא נולד ביום אחד מתוך רשעות פתאומית כלפי הקדוש ברוך הוא ,אלא החל מקלקול מוסרי יסודי ומתמשך בכוח הדיבור וההסתכלות .כאשר הם התרגלו להוציא דיבה על עצים ואבנים ,הם איבדו את העדינות המוסרית ,את הבושת ואת כלי הקיבול לראות את הטוב ,ומשם נפלו לאותה תהום נוראה של הוצאת שם רע על חברם ועל יוצרם. המוסר העולה מכאן אינו מבוסס על הטפות חיצוניות או סיסמאות נבובות ,אלא על דרישה חרישית מהאדם לפתח רגישות עליונה ופנימית כלפי כל דבר שנוצר בעולם. השמירה המוחלטת על נקיונו של הדיבור ,המניעה הגמורה מללכלך את הפה במילים של גנאי ומיאוס כלפי הדומם ,הן השומר והמגן הטוב ביותר על יחסי האנוש של האדם .מי שמחנך את עצמו לחוס על כבודו של השולחן ,של הבגד ,של העץ ושל האבן ,ומקפיד שלא להוציא מפיו מילת גנאי עליהם ,מפתח בהכרח עדינות נפש מופלאה ,עין טובה ,אהבת הבריות ורגישות מוסרית עמוקה ,אשר תגרום לו להיזהר משנה זהירות בבואו לדבר על האדם החי ,הנברא בצלם אלוקים. מתוך הסערה הלמדנית והמחשבתית שעברנו ,אנו יוצאים אל השוק של החיים כשאמתחתנו מלאה בתובנות מעשיות ,בהירות וישרות ,המשנות את כל אופן הנהגתנו בכל רגע ורגע .אנו למדים כי עלינו לשרש מתוכנו כל נטייה קלה של קטרת וביקורתיות כלפי המציאות החומרית המקיפה אותנו ,ולהיזהר שלא לפלוט מילים של גנאי ומיאוס על מאכל שאינו לטעמנו ,על בגד שבלוה או על מזג אוויר שאינו נוח לנו ,מתוך הבנה כי הדיבור השלילי הזה מזהם את הנפש ומעכיר את עדינות הלשון .כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו חובה קדושה ויתרה לנצור את פינו שבעתיים בבואנו לדבר על פירותיה ,נופיה וטובה של ארץ ישראל ,נחלת השם ,ולדעת כי כל שבח שאנו משבחים את הארץ ופירותיה הוא תיקון לחטא המרגלים ,וכל דיבור של זלזול בה חלילה ממשיך את הבכייה לדורות .אנו מבינים

גם לנשמה מגיע אוכל

מעתה כי הדרך לבניית עין טובה ואהבת ישראל אמיתית עוברת דרך חינוך עצמי לחפש את הנקודה המאירה והיפה בכל חפץ ויצור ,דומם כצומח ,ומתוך כך נזכה לשמור על פתחי פינו שיהיו נקיים ומקודשים תמיד.

עיקר העניין: הוא שכוח הדיבור שהופקד בידי האדם אינו סתם כלי טכני להעברת מסרים ,אלא הוא צינור פלאי הנובע ממעמקי הנשמה ונועד לחולל קדושה ,לבנות עולמות ולגלות את שכינת עוזו של הבורא בכל פינה בבריאה .חטא המרגלים הרעיש שמים וארץ והותיר פצע פתוח בלב האומה לא משום שהאבנים והעצים של ארץ חמדה חשו עלבון או נפגעו בבושתם ,אלא משום שאותם נשיאים הורידו את פיהם הקדוש למדרגת חולין ,ופגמו בכלי השרת הנשגב שלהם על ידי חיפוש מומין וקלקול הראייה הישרה ביצירה האלוקית .כאשר אדם מרגיל את לשונו לדבר סרה בדומם ובצומח ,הוא אינו מזיק לחפץ חסר התודעה ,אלא הוא מעוות את מצפנו המוסרי, מחריב את היכלה הפנימי של נפשו ומפתח נפש מרירה וקטנונית שסופה להיכשל בלשון הרע החמור שבין אדם לחברו ואף להגיע לידי כפירה בהשגחה העליונה. הנהגת התורה ודרך החסידות האמיתית תובעות מאיתנו להביט על העולם כולו ,על כל אבניו ועציו ,בעיניים מלאות אמונה ,הכנעה ואהבה ,לראות את הניצוץ האלוקי המפעם בכל רגב עפר ,ולזכור תמיד כי שמירת הלשון ונקיונה מפני גנות החומר היא השער לפתיחת מעיינות הלב ,להשראת השכינה ולזכייה בעין טובה ובשפתיים קדושות המפיקות אך ורק שבח ,הודיה ואמונה טהורה.