2. מתי קורה שבי"ד לא יכול לפדות קטן?

2. מתי קורה שבי"ד לא יכול לפדות קטן? חוקות התורה ומשפטיה הטהורים מקיפים את ימי חלדו של היהודי מרגע הופעתו על בימת העולם ,ומבקשים להשכין עליו את קדושת הבורא ברזי מצוותיו .והנה ,תינוק קטן, רך ויפה ,בא לעולם ופתח את רחם אמו בקדושה ובטהרה ,ומצוות פדיון הבן רובצת לפתחו להפקיעו מקדושתו המקורית של הבכור .הנה האב ,מסיבות כמוסות או בשל רשלנות ופשע ,עבר ולא פדה את…

2. מתי קורה שבי"ד לא יכול לפדות קטן? חוקות התורה ומשפטיה הטהורים מקיפים את ימי חלדו של היהודי מרגע הופעתו על בימת העולם ,ומבקשים להשכין עליו את קדושת הבורא ברזי מצוותיו .והנה ,תינוק קטן, רך ויפה ,בא לעולם ופתח את רחם אמו בקדושה ובטהרה ,ומצוות פדיון הבן רובצת לפתחו להפקיעו מקדושתו המקורית של הבכור .הנה האב ,מסיבות כמוסות או בשל רשלנות ופשע ,עבר ולא פדה את בנו ,והילד נותר בקטנותו חסר ובלתי נפדה אל מול פני שמים. דאגתם של דייני ישראל האמונים על קדושת העם מתעוררת למראה הקטן הנעזב ,והם מבקשים להפעיל את כוחם הרם ,לפתוח את קופת בית הדין ולפדות את הילד מיד הכהן, כדי שלא יגדל חלילה כשהוא משועבד ומחוסר פדיון. אולם השאלה הנוקבת והמסתורית המרעידה את כותלי בית המדרש ומפרקת את פשטות הדין היא :מתי יתרחש המצב המורכב שבו ידיהם של דייני ישראל תהיינה כבולות ,וגזירת ההלכה תמנע מהם בתוקף לפדות את הקטן ,עד שיוכרחו להותירו במצבו הנוכחי ,ורק הוא בעצמו ,מתוך בדידותו הרוחנית ,ייאלץ להמתין עד שיעבור בשערי הבגרות ויפדה את עצמו

חלש תשרפ

כשיגדיל? כיצד ייתכן שפעולת הצלה רוחנית כה פשוטה של בית הדין תיחשב פתאום כחטא וכחובה לקטן ,ותשאיר את השואף לדעת שרוי בסקרנות דרוכה ובמתח הלכתי עצום ,מבלי להביא מענה או רמז דק לפתרון החידה? מתוך הציפייה הגדולה לפענוח התעלומה המקופלת בנבכי פדיון הקטן ,אנו פונים אל דברי התורה הקדושה בפרשת השבוע ,פרשת שלח לך ,שבה נזרעו שורשי האמונה והנאמנות בין אבות לבנים ,וכך נאמר שם" :שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אנוכי נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו שלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג ב). כאשר אנו מתבוננים בקשר הפסוקים לשאלתנו הגדולה ,אנו מוצאים כי חטאם של המרגלים נבע מאותו שורש של חסרון באמונה ובקבלה המוחלטת של דברי האב הגדול, הקדוש ברוך הוא ,אשר הבטיח להם כי הארץ טובה ומשובחת היא .חוסר האמון הזה ,שהוליד את המיאוס בארץ חמדה ,קשור קשר בל ינתק למערכת היחסים ההלכתית שבין דברי האב המעיד על ייחוסו לבין נאמנות הבן המקבל את הדברים ,כפי שיתבאר במהלך הסוגיה. מפרשי התורה הנמצאים במקראות גדולות ומפרשי התורה בכלל מעמיקים בפסוק זה ומאירים את היסודות הללו בצבעים עזים. רש"י (שם) מביא בשם המדרש תנחומא ומבאר את טעם השליחות והסמיכות לפרשת מרים" :שלח לך אנשים ,למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים ,לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה ,ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" .דבריו הטהורים של רש"י מלמדים אותנו את גודל החובה לקבל מוסר ולסמוך על האמת הניצבת לנגד עינינו ,ולא לחפש ספקות ותואנות במקום שבו הכל ברור. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש כי המילים "שלח לך" מעידות שהדבר ניתן לדעתו ולבחירתו של משה רבנו ,לאחר שעם ישראל ביקש לבדוק ולתור את הארץ ,ובכך פתחו פתח לספקות שערערו את הוודאות המוחלטת של ההבטחה האלוקית. הרמב"ן (שם) מחדש ומבאר בהרחבה כי משה רבנו הסכים לשליחות זו משום שדרך הארץ היא לשלוח אנשים לבדוק את נתיבות המלחמה ,אך הטעות של המרגלים הייתה בכך שהם שינו את תפקידם והפכו משליחים האמורים לבדוק "איך" כובשים ,לשליחים המטילים ספק ב"האם" ניתן לכבוש ,ובכך כפרו בדברי הבורא. הספורנו (שם) מבאר כי הקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהם לשלוח מרגלים כדי לבדוק אם הארץ טובה ,שהרי כבר ידעו שהיא זבת חלב ודבש ,אלא השליחות נועדה רק כדי למצוא את הדרך הקלה ביותר להיכנס אליה ,והם קלקלו במחשבתם. הכלי יקר (שם) מפרש ומעמיק ברעיון המוסרי ומציין כי הליכה זו באה מתוך חיסרון במידת האמונה ,שכן אילו היו מאמינים לחלוטין לדברי השם המעיד על טוב הארץ ,לא היו זקוקים למראה עיניהם של שלוחיהם ,והדבר דומה לבן שאינו סומך על עדותו המפורשת של אביו ומבקש לחקור אחריה. בסערת הלב והתשוקה לחדור אל תוך עומקה של ההלכה הצרופה ,אנו פותחים את שערי

גם לנשמה מגיע אוכל

התלמוד ,ומבקשים למצוא את המקורות המנחים את דרכנו בסוגיה מופלאה זו של פדיון הקטן על ידי בית הדין. הנה בגמרא במסכת קידושין (כט ע"א) שנינו ברייתא המפרטת את חובות האב כלפי בנו ,ושם נאמר בזה הלשון" :האב חייב בבנו למולו ולפדותו" .בהמשך הסוגיה שם מביאה הגמרא את המקור לפדיון הבן ואומרת" :פדיון הבן מנלן ,דכתיב כל בכור בניך תפדה .ואיהו מנלן דמחייב ,דכתיב תפדה פדה ,כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את אחרים מצווה לפדות את עצמו .ואיהו מנלן דלא פדיה אבוה דמיחייב איהו למיפדא נפשיה ,דכתיב פדות תפדה" .מדברי הגמרא הללו אנו למדים את היסוד הברור שהחיוב המקורי רובץ על האב ,ובמקום שבו האב אינו פודה ,החיוב עובר אל הבן עצמו כשיגדל ויביא שתי שערות. אולם ,המקור העיקרי המלמד על כוחם של בית הדין להיכנס בנעליו של האב ולפדות את הקטן נמצא במסכת ערכין (ז ע"א) .הגמרא שם דנה בדיני ערכים ובזכויות הממוניות של הקטן ,ומביאה את דברי הברייתא המחדשת דין מדהים" :הבנים פודים את האבות, אבל אין האבות פודים את הבנים" .הגמרא מבררת את כוונת המילים הללו ותמהה ,ומתוך כך מבארת את המציאות שבה בית דין פודים קטן כדי להצילו מחסרון המצווה" :אי נימא בפדיון הבן ,האב מחויב לפדות את בנו ,ואין הבן מחויב לפדות את אביו .אלא אמר רב פפא, הבנים פודים את האבות במעשר שני ,ואין האבות פודים את הבנים במעשר שני .ופדיון הבן מנלן שבית דין פודים אותו ,דתניא :חס ושלום שלא ישתקעו בכורי ישראל ביד כהנים, אלא בית דין פודים אותם”. מדברי הגמרא במסכת ערכין עולה קביעה נחרצת ,שקדושתם של בכורי ישראל יקרה היא בעיני חכמים ,ומשום כך תקנו שאין להניח לקטן להישאר במצב של בכור בלתי נפדה, אלא על בית הדין מוטלת החובה הקדושה להשתמש בכספי הציבור או בנכסי האב כדי להפקיע את קדושתו ולפדותו מיד הכהן. כאשר אנו פונים אל התלמוד הירושלמי ,במסכת קידושין (פרק ראשון הלכה שביעית) ,אנו מוצאים ביטוי נוסף ומרתק ליחס שבין חיוב האב לחיוב הבן .הירושלמי דן באותה ברייתא של חובות האב ומביא את המימרא" :מניין שאם לא פדהו אביו שהוא חייב לפדות את עצמו ,תלמוד לומר פדה תפדה" .הירושלמי מדגיש את פשטות המקראות ומראה כי המצווה במהותה שייכת לגופו של הבן ,אלא שהתורה הטילה את המעשה בתחילה על האב ,וכל עוד הבן קטן ואין לו דעת ,בית הדין פועלים בשליחותו של האב או מכוח חובתם הכללית להציל את הבן. מתוך עיון במקורות חז"ל הללו ,מתעצמת השאלה ונעשית חריפה ומורכבת פי כמה: אם הגמרא בערכין קובעת בפירוש ובקול רעש גדול ש"חס ושלום שלא ישתקעו בכורי ישראל ביד כהנים" ,ומשום כך העניקה לבית הדין את הכוח והסמכות לפדות את הקטן, באילו נסיבות מסתוריות ייווצר מצב שבו הגמרא עצמה תסוג לאחור ,ובית הדין ימשכו את

חלש תשרפ

ידיהם ויסרבו לפדות את הילד הרך ,וישאירו אותו בבדידותו ההלכתית עד שיגדיל ויפדה את עצמו? הראשונים כמלאכים פתחו לרווחה את שערי ההבנה בסוגיה זו ,ושרטטו את גבולות המעשה של בית הדין אל מול חובתו האישית של הבן. הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות ביכורים פרק יא הלכה א) פסק להלכה את דין הגמרא בקידושין ,ומבאר את חובת הפדיון כפי שהיא מוטלת על האב ועל הבן ,וזה לשונו :מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית ,שנאמר כל בכור בניך תפדה .ואם לא פדהו אביו ,חייב לפדות את עצמו כשיגדיל ,שנאמר פדות תפדה .הנה מדברי הרמב"ם אנו למדים כי חובת האב וחובת הבן הן שתי מצוות השזורות זו בזו ,אלא שזמנן שונה ,והמעבר מחובת האב לחובת הבן מתרחש בנקודת הזמן של הגדלות. הרא"ש בפסקיו למסכת בכורות (פרק שביעי סימן ד) מביא את דברי הגמרא במסכת ערכין על אודות כוחם של בית הדין לפדות את הקטן ,ומבאר כי בית הדין פועלים מטעם זכייה, שכן זכין לאדם שלא בפניו ,ובוודאי זכות עצומה היא לקטן שייפדה מקדושתו ולא יישאר מחוסר פדיון עד שיגדיל .ומכאן אנו למדים את היסוד ההלכתי הגדול ,שכל כוחם של בית הדין לפדות את הקטן בקטנותו בנוי על הכלל של זכייה ,שכן הדבר נחשב לו לזכות גמורה ואין בו שום צד של חובה או הפסד. רבינו שלמה בן אדרת ,הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן קצב) ,נשאל באב שסירב לפדות את בנו ,האם בית דין כופין אותו או שמא פודים במקומו ,וכתב לבאר שבית דין אכן נכנסים לעובי הקורה ,וכאשר האב אינו נמצא או שאינו רוצה לפדות ,בית הדין פודים את הבן מכוח האחריות הציבורית המוטלת עליהם לבל ישתקעו בכורי ישראל ,ומכוח הממון של האב שהם יכולים להפקיע לצורך המצווה. עמודי התווך של עולם ההלכה ומאורי הדורות האחרונים מביאים אותנו אל שולחן הדיונים המעשי ,שבו מתעצבת ההלכה למעשה ומקבלת את גווניה המדויקים ביותר. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שה סעיף א) פסק את היסודות הללו בבהירות גמורה ,וכתב כי מצוות עשה על כל איש מישראל לפדות את בנו הבכור ,ואם עבר האב ולא פדהו ,או שמת האב ולא פדהו ,חייב הבן לפדות את עצמו כשיגדיל .בהמשך הסימן מביא מרן בשולחן ערוך את דין הגמרא בערכין ,ופוסק להלכה שאם האב מסרב או שאינו יכול, בית הדין פודים את הקטן כדי שלא ישתקע חלילה בקדושתו ללא פדיון. רבי שבתי כהן ,הש"ך בפירושו (שם סעיף קטן א) ,מעמיק ביסוד זה ומבאר את המנגנון ההלכתי של הפדיון על ידי בית הדין .הש"ך מחדש ומבאר שאף על פי שבית הדין פודים את הקטן ,אין הם מברכים על הפדיון את הברכה הרגילה של האב ,אלא הברכה משתנה בהתאם למי שמבצע את הפדיון ,שכן בית הדין פועלים מכוח דין זכייה ותקנת חכמים ולא מכוח חובה משפחתית אישית של אבות ובנים. מתוך דברי הפוסקים הללו מתעוררת חקירה אדירה וכבדת משקל בקרב גדולי האחרונים,

גם לנשמה מגיע אוכל

המפלסת את הדרך להבנת הנקודה שבה בית הדין נותרים חסרי אונים .הנה ,הגאון רבי יוסף באב"ד ,בעל המנחת חינוך (מצווה שצבי) ,חוקר ביסוד המצווה של פדיון הבן האם היא מוטלת על האב כחובה עצמאית שאינה תלויה בבן ,או שמא המצווה מוטלת על גופו של הבן ,אלא שהתורה קבעה שכל עוד הוא קטן ,האב הוא זה שצריך לבצע את המעשה עבורו. מתוך חקירה זו נולד חילוק הלכתי עצום :אם המצווה היא על הבן ,הרי שכל פדיון שנעשה בקטנותו על ידי בית הדין הוא לטובתו ולזכותו ,ובית דין יכולים לפעול מדין זכייה .אך אם ישנו מצב שבו הפדיון של בית הדין יגרום לבן להפסיד את האפשרות לקיים את המצווה בעצמו כשיגדיל ,ואותו הפסד רוחני שקול כנגד הרווח של הפדיון המוקדם ,הרי שאין זה זכות גמורה עבורו ,ובמקום שאין זכות גמורה ,אין בית דין יכולים לפדות את הקטן מדין זכייה. אור חדש ובהיר נשפך על פני הסוגיה המורכבת הזו כאשר אנו צוללים אל תוך דבריהם המרתקים של גדולי המשיבים ,אשר דנו במקרים הלכה למעשה וחשפו את המנגנון העמוק המונע מבית הדין לפעול. רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל כג) מעמיק בחקירת המנחת חינוך ומבאר את גדרי דין זכייה בקטן ,ומחדש יסוד עצום :כאשר בית דין באים לפדות קטן שלא פדהו אביו, פעולתם מבוססת כולה על ההנחה שהדבר מהווה זכות גמורה עבור הקטן ,כדי שלא יגדל כשהוא מחוסר פדיון .אולם ,אומר רבי יוסף ענגיל ,אם פדיון זה יגזול מהקטן את האפשרות לקיים בעצמו את מצוות התורה המוטלת על גופו כשיגדיל ,הרי שיש כאן חובה והפסד רוחני עצום לצד הזכות ,שכן הבן מפסיד את המצווה הנדירה של פדיון עצמו שעליה נאמר פדות תפדה .במצב שבו המעשה מעורב בזכות וחובה גם יחד ,אין בית הדין יכולים לפרוץ את גדרי ההלכה ולפדות את הקטן ,שכן זכין לאדם רק בדבר שהוא זכות גמורה ונקייה מכל שמץ של הפסד. מתוך יסוד זה מתגלה פתרון התעלומה והתשובה לשאלתנו הגדולה ,כפי שמבארים הפוסקים בכמה אופנים מבהילים: המקרה הראשון והמרכזי קורה כאשר ישנו ספק מובהק בייחוסו של הקטן ,כגון שהוא "שתוקי" – ילד המכיר את אמו אך אינו מכיר את אביו .במצב כזה ,האב אינו נמצא בעולם כדי לפדותו ,ובית הדין היו רוצים לפדותו מספק .אולם ,אם בית הדין יפדו אותו מספק מכספם ,הם עלולים להפסיד ממנו את האפשרות לקיים את המצווה בוודאות כשיגדיל ,אם יתגלה אביו או אם ירצה לפדות את עצמו מספק בברכה כפי שיפרסמו הפוסקים .מכיוון שיש כאן ספק שמא האב חי והחיוב עדיין רובץ עליו ,פדיון של בית הדין עלול להיחשב כחובה לקטן ולא כזכות ,ולכן אין בית הדין יכולים לפדותו. המקרה השני ,המרתק לא פחות ,עוסק במצב שבו האב נמצא במדינת הים או שהוא שרוי בתרדמת (צמח) בבית החולים ,ואין לדעת אם הוא עתיד להתעורר ולפדות את בנו .אם בית הדין יקדמו את פני הדברים ויפדו את הקטן בקטנותו ,הם מפקיעים בכך את המצווה הייחודית של האב ,ובו זמנית מונעים מהבן את האפשרות לפדות את עצמו כשיגדיל אם

חלש תשרפ

האב לא יתעורר .במקרה מורכב זה ,שבו זכותו של הקטן מתנגשת עם זכותו העתידית של אביו או עם מצוותו שלו בגדלותו ,נפסק להלכה שאין זה זכות מוחלטת ,וידיהם של בית הדין כבולות מלבצע את הפדיון ,והילד נותר להמתין עד שיגדיל. גדולי הדורות האחרונים ומאורי התורה בדורנו העלו את הסוגיה המורכבת הזו על שולחן הניתוח ההלכתי ,ודלו ממעמקי הים פנינים יקרות המאירות את פתרון החידה באור בהיר ומזוקק. הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בכורות (דף מז ע"א) הביא פתרון נפלא ומרטט לחידה ששאל ,ומבאר את יסוד הדברים על פי מה שחידש מרן בעל הדברי חיים (חלק ב יורה דעה סימן קי) .מדובר במעשה שהיה באדם שהוחזק כל ימיו כבעל ייחוס של לוי, וממילא היה פטור מלפדות את בניו הבכורים ,שכן שבט לוי פטורים מפדיון הבן .והנה ,סמוך להסתלקותו מן העולם ,כשהוא מוטל על ערש דווי ,הודה אותו אדם ואמר שכל חזקתו בטעות יסודה ואינו לוי כלל אלא ישראל גמור הוא ,ומתוך חוליו ותוקף מחלתו לא הספיק לפדות את בנו הקטן ,שנולד מאשתו השלישית והוא פטר רחם לאמו. בבוא בית הדין לדון האם לפדות קטן זה ,פסק הדברי חיים יסוד נחרץ ,וזה לשונו :וגם לכולי עלמא מודים שאין פודים אותו משום זכיה ,דהא חוב הוא לו להחזיק הקול שהוא אינו לוי ,ודילמא כשיגדיל יתברר שהוא לוי ,ולכו"ע אין פודין בקטנותו ,אך יתלה לו טס. דבריו הטהורים מגלים לראשונה כי מאחר ואדם אינו נאמן לפסול את עצמו מן הלווייה ,הרי שעל פי הדין היבש הבן עדיין מחזק את קול הלווייה של אביו ופטור מן הפדיון .אם יבואו בית הדין ויפדו את הקטן ,הרי שהם מוציאים עליו לעז מפורש ומחזיקים את הקול שהוא פגום ואינו לוי ,דבר הנחשב לחובה גמורה עבורו ,שמא כשיגדל יתברר שאביו אכן היה לוי כשר .ומכיוון שאין חבים לאדם אלא בפניו ,ואין כאן זכות גמורה ,אסור לבית הדין לפדות את הקטן ,אלא ישאירוהו כך ורק הוא בעצמו יפדה את עצמו לחומרה וללא ברכה כשיגדיל. ומכאן נפתח פתח לחקירה אדירה בקרב פוסקי דורנו :מה יהיה הדין באופן שהבן ,לאחר שגדל ,מאמין לאביו באמונה שלימה ובטוח לחלוטין בצדקתו ובבדיקתו שאכן ישראל הם ולא לויים ,האם מותר לו לפדות את עצמו בברכה? הגאון רבי משה פיינשטיין בספרו אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן נד) פתח לנו נתיב מופלא בהבנת מושג הנאמנות .הוא דן באדם זקן השוכן בבית בתו שאינה שומרת תורה ומצוות לעת עתה ,אך האב מכיר את טבעה בידיעה ברורה ובחן אותה פעמים רבות ונוכח לדעת שאינה מכשילה אותו באיסורים לעולם ,ופסק שאותו אב יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות ולאכול ממה שהיא מבשלת עבורו כאשר היא מעידה שהבשר כשר .והטעם הוא, מפני שאין זה נכנס תחת גדרי הלכות נאמנות ועדות הרגילים ,אלא מדובר בידיעה עצמית ברורה שהיא כראייה ממש ,כיוון שהוא יודע בבירור שאינה משקרת לו .את יסודו הגדול הוכיח האגרות משה מדברי הגמרא במסכת כתובות (דף פה ע"א) שבה חזינן שרבא הימן לבת רב חסדא לאפוכי שבועה על שכנגדה משום דקים ליה בגווה שהיא דוברת אמת.

גם לנשמה מגיע אוכל

על פי החידוש המפעים הזה של האגרות משה ,יש לומר שגם בנידון דידן ,אף על פי שהאב אינו נאמן מדין עדות לפסול את עצמו ולומר שאינו לוי מפני שאדם קרוב לעצמו, מכל מקום אם הבן מכיר את אביו כאדם חכם ,שקול ואיש אמת לאמיתה ,וברור לו לחלוטין שאביו בדק את הדברים כדת וכדין ,הרי שהודעת האב נחשבת אצל הבן כראייה ממש וכאילו ראה בעיניו שהוא ישראל ,וממילא יוכל לפדות את עצמו כשיגדיל ואף לברך על הפדיון בשופי. עומק הרעיון המנצנץ מתוך דברי הפוסקים הקדושים חושף בפנינו מבט פנימי ומרומם על מושג הנאמנות והאמת שבין אדם לחברו ,ובייחוד בין אב לבנו .בעולם המשפט החומרי והקר ,הכל נמדד בקטגוריות נוקשות של דיני ראיות ,עדים ,קרובים ופסולים ,וממילא כאשר ההלכה קובעת שאדם אינו נאמן לפסול את עצמו מפני שאדם קרוב לעצמו ,שורת הדין היבשה מונעת מבית הדין לפעול ומשאירה את הקטן בחזקת לוי שאינו נפדה .אולם, התורה הנצחית מלמדת אותנו שישנה מערכת עמוקה ופנימית בהרבה ,מערכת של ידיעה עצמית ובדיקת הלב ,המבוססת על אמונת אומן מוחלטת ויחסי קרבה אמיתיים. כאשר האב ,רגע לפני פטירתו מן העולם ,מתוודה בפני בנו ומגלה לו את הסוד הכמוס שאינם לויים אלא ישראלים ,הוא אינו מוסר עדות רשמית בבית דין ,אלא הוא מעניק לבנו את הוודאות הפנימית של קיומו וייחוסו .הבן ,המכיר את אביו כאיש חכם ,ישר ורודף אמת, אינו זקוק לעדים חיצוניים או לחקירות משפטיות משום שדברי האב מתקבלים בלבו כראייה חותכת וכאילו ראה את הדברים במו עיניו .הדין של האגרות משה על האב הסומך על בתו ,ודברי הגמרא על רבא שהאמין לבת רב חסדא ,מוכיחים כי ההלכה מכירה בכוחה של הידיעה הפנימית הנובעת מהיכרות מעמיקה ,והופכת אותה לכוח משפטי מנצח המסוגל להתיר לאדם לברך בשם ומלכות על מצוות התורה. זהו בדיוק חטאם העמוק של המרגלים ,שבגללו נסמכה פרשתם לחידה הלכתית זו במדרש רבה .הקדוש ברוך הוא ,האב הרחמן של כנסת ישראל ,העיד בפניהם בלשון ברורה שהארץ טובה ומשובחת היא" ,ארץ זבת חלב ודבש" .אילו היו בני ישראל נוהגים כאותו בן נאמן ,ומקבלים את דברי האב באמונה שלמה ומתוך ידיעה מוחלטת שהוא תמצית האמת, לא היו נזקקים כלל לשלוח אנשים ולתור את הארץ כדי לבדוק את טיבה .הטעות והחורבן הרוחני שלהם החלו ברגע שביקשו לחקור ,לבדוק ולפשפש אחר דברי האב ,ובכך הפגינו חסרון עצום באמונת אומן והחמיצו את ההזדמנות הגדולה לראות את העולם דרך משקפי האמת והוודאות האלוקית. ההעתקה של כובד המשקל ההלכתי אל תוך חלל הנפש והמחשבה מגלה לנו תובנה עמוקה על טבעה של מידת האמונה וההתקשרות הפנימית .ההלכה הפסוקה ,המונעת מבית הדין לפדות את הקטן בשל החשש להוצאת לעז וחובה עליו ,מציבה בפנינו תמרור אזהרה רוחני :לעולם אל לו לאדם החיצוני להתערב ביחסי האמון העדינים והעמוקים שבין אב לבנו ,שכן יחסים אלו ניזונים ממעיין סמוי שאינו גלוי לעיני בשר של דייני בשר ודם .הקשר

חלש תשרפ

הרוחני שבין הבן המאמין לבין דברי אביו מייצג את מדרגת האמונה הטהורה ,שאינה זקוקה לראיות פיזיות או לכתבי ייחוס חתומים ,אלא היא חיה ונושמת מתוך הוודאות הגמורה של מסורת הדורות. נפש האדם נבחנת בדיוק בנקודה זו ,ביכולת שלה להשליך את יהבה על דברי האב ,לקבל את ההנחיה ואת המציאות בעיניים עצומות מתוך ידיעה ברורה שהאב אינו משקר לבנו לעולם .המדרש שהבאנו מדמה את המעשה למלך המציע לבנו כלה נאה וחסודה ,והבן, במקום לשמוח במתנת אביו ,מבקש ללכת ולראותה במו עיניו משום שאינו מאמין לו לחלוטין .קלקול מחשבתי זה הוא פתח לכל החסרונות והשבירות בנפש ,שכן ברגע שהאדם מתחיל להטיל ספק בדברי אביו או בהבטחתו של הבורא ,הוא מאבד את העוגן הפנימי שלו והופך לעלה נידף ברוח הספקות והחקירות. ההנהגה הנדרשת מאיתנו מתוך סוגיה מופלאה זו היא לבנות בקרבנו נפש יציבה ואיתנה, נפש של בן הסומך לחלוטין על בדיקתו ודבריו של אביו החכם ,ומתוך כך להעתיק הנהגה זו כלפי אבינו שבשמים .כאשר היהודי מתרגל לקבל את מסורת אבותיו בידיעה עצמית ברורה שהיא כראייה ממש ,הוא מתעלה מעל גדרי הנאמנות הרגילים ומגיע למדרגת "חתיכה דאיסורא" או קדושה עצמית ,שבה האמת האלוקית נעשית חלק בלתי נפרד ממהותו ומדם לבו ,ואין שום ספק בעולם שיכול לערער את אמונתו התמימה. הבנין המוסרי המזדקר לנגד עינינו מתוך נבכי הסוגיה הזו מעמיד אותנו על יסוד כביר בעיצוב אישיותו של האדם ובמצפן הפנימי המכוון את דרכיו .אנו מגלים כי המוסר האמיתי אינו נמדד רק במעשים חיצוניים הנראים לעין כל ,אלא הוא נמדד בעיקר במידת העדינות, הבושת והרגישות הפנימית שהאדם מפתח כלפי סביבתו וכלפי האמת הצרופה .העובדה שבית הדין נמנעים מלפדות את הקטן מתוך חשש שמא יחזיקו עליו קול פגום ויוציאו עליו לעז ,מלמדת אותנו שיעור מאלף בזהירות המופלגת הנדרשת מאיתנו בכבודו של כל יצור ובשמירה על שמו הטוב ,אפילו כאשר מדובר בילד רך בשנים שאינו מודע כלל למתרחש סביבו. חוק הטבע של הנפש המשולב במצפן המוסרי מראה לנו כיצד פגם קל בחוסר אמונה ובאי קבלת דברי האב מוביל בהכרח להידרדרות מוסרית רחבה ועמוקה .מי שאינו מחנך את עצמו להאמין לאביו החכם והישר ,ומבקש לחקור ולפשפש אחר דבריו ,מאבד אט אט את העדינות המוסרית ואת היכולת לבנות יחסי אנוש תקינים המבוססים על אמון ,יושר והערכה פנימית .חטא המרגלים ,כפי שהתבאר במדרש ,לא נבע מרשעות פתאומית ,אלא מתבנית נפשית פגומה של חיפוש חסרונות וספקות ,שהחלה ברצון לתור את הארץ ולא להאמין להבטחה המפורשת ,וסופה שהביאה לחורבן נורא ולבכייה לדורות. המוסר העולה מכאן קורא לנו לפתח מצפן פנימי עדין ומזוקק ,המבקש תמיד את האמת והטוב ,ומסרב להיכנע לקרירות של הספקות והחקירות המיותרות .כאשר האדם מרגיל את עצמו לסמוך על דברי אביו ואבותיו בידיעה ברורה ובאמונת אומן ,הוא מגן על נפשו מפני

גם לנשמה מגיע אוכל

המרירות והביקורתיות ,וזוכה לבנות בתוכו עין טובה ,ישרות הלב ורגישות מוסרית עליונה. עדינות נפש זו תלווה אותו בכל ארחות חייו ,ותגרום לו להיזהר משנה זהירות בכבודם של בני אדם ,להאמין בטוב הטמון בהם ,ולחיות את חייו מתוך שלום פנימי ,אמונת חכמים תמימה ודבקות באמת הצרופה. התובנות המעשיות והישרות הנובעות כמעיין המתגבר מתוך הסוגיה המופלאה הזו מלוות אותנו אל שוק החיים ומעצבות את הנהגתנו יום-יום ושעה-שעה .אנו למדים לקבל את מסורת אבותינו ואת דברי חכמי הדור באמונת אומן מוחלטת ,מתוך הבנה כי האמון הפנימי והתמים יקר ונעלה אלפי מונים מכל חקירה ודרישה קרירה הבאה לעולם מתוך ספקנות. כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו חובה קדושה לנצור את לשוננו ופתחי פינו שבעתיים מלהוציא לעז ,פגם או קול שלילי על שום אדם מישראל ,ובייחוד על קטנים וחלשים שאינם יכולים להגן על כבודם ,ביודענו שבית הדין של מעלה מקפיד משנה זהירות על שמו הטוב של האדם .אנו מבינים מעתה כי הדרך לבניית בית נאמן מלא אהבה ויציבות רוחנית עוברת דרך חינוך עצמי ליצירת קשר פנימי עמוק של אמון וודאות בין אבות לבנים ,קשר הניצב כחומה בצורה בפני רוחות הזמן ומאיר את דרכנו באור האמונה הצרופה.

עיקר העניין: הוא שהתורה הקדושה אינה מסתפקת במערכת חוקים יבשה ופורמלית של עדים וראיות ,אלא היא תובעת מהאדם לבנות בתוך תוכו היכל של אמת ,נאמנות וידיעה עצמית ברורה ,המהווה כוח הלכתי ומציאותי מנצח .פנייתו של האב לבנו ברגעיו האחרונים אינה סתם מסירת ידיעה היסטורית ,אלא היא הטלת אחריות והעברת לפיד האמונה לדור הבא ,וכאשר הבן מקבל את הדברים בכל לבבו ובאמונת אומן ,דברי האב נעשים אצלו כראייה ממש וכאילו ראה את הדברים במו עיניו, עד שהדבר מתיר לו לברך בשם ומלכות .חטא המרגלים שהרעיש שמים וארץ והותיר פצע מדמם לדורות נולד בדיוק באותו מקום שבו נסדק האמון ,כאשר בני ישראל לא הסתפקו בהבטחתו ובעדותו המפורשת של האב הרחמן ,הקדוש ברוך הוא ,וביקשו לשלוח אנשים ולתור את הארץ בעיני בשר ודם ,ובכך החליפו את הוודאות המרוממת של האמונה בספקנות קטנונית ומחריבה .הנהגת התורה ודרך המוסר האמיתית מלמדות אותנו כי השמירה המוחלטת על חזקת הכשרות, המניעה הגמורה מחיפוש מומין וההתרחקות מכל שמץ של לעז ,לצד טיפוח עדינות הנפש והאמונה התמימה בדברי אבותינו ,הן המפתחות היחידים לזכות לעין טובה, לישרות הלב ,להשראת השכינה ולדבקות איתנה באמת האלוקית הנצחית.

חלש תשרפ