3. איזו הלכה אפשר לבאר על פי הרעיון שבמקום שדעתו של האדם נמצאת נחשב ששם הוא נמצא?

3. איזו הלכה אפשר לבאר על פי הרעיון שבמקום שדעתו של האדם נמצאת נחשב ששם הוא נמצא? מפרשי התורה ועמודי המחשבה לאורך הדורות העמיקו ברזי הנפש וביכולתו הפלאית של האדם לפרוץ את גבולות הזמן והמקום באמצעות כוח המחשבה .והנה ,ניצבת בפנינו שאלה נוקבת המבקשת לקשר בין עולמות הרעיון והחסידות הפנימיים לבין עולם ההלכה הנוקשה והמעשי :איזה דין מדיני התורה או מדברי חכמים…

3. איזו הלכה אפשר לבאר על פי הרעיון שבמקום שדעתו של האדם נמצאת נחשב ששם הוא נמצא? מפרשי התורה ועמודי המחשבה לאורך הדורות העמיקו ברזי הנפש וביכולתו הפלאית של האדם לפרוץ את גבולות הזמן והמקום באמצעות כוח המחשבה .והנה ,ניצבת בפנינו שאלה נוקבת המבקשת לקשר בין עולמות הרעיון והחסידות הפנימיים לבין עולם ההלכה הנוקשה והמעשי :איזה דין מדיני התורה או מדברי חכמים ,המשנה את מציאותו הפיזית של האדם ואת גבולותיו המותרים ,ניתן לבאר ולהבין לעומק דווקא על פי היסוד המופלא הקובע כי במקום שבו דעתו ומחשבתו של האדם נמצאות ,שם הוא נחשב כנמצא במלואו ובכל ישותו? הרי לכאורה ההלכה מודדת את המציאות בכלים מוחשיים של מקום פיזי ,צעדים וגבולות נראים לעין ,וכיצד יכולה מחשבה סמויה בלב לשנות דינים דאורייתא או דרבנן ולהחשיב את האדם כאילו העתיק את גופו למקום מרוחק? שאלה זו מעוררת סקרנות דרוכה ומבקשת לחשוף את השורש ההלכתי שבו נפגשים כוח הרצון והגדר המשפטי הצרוף. מתוך השאיפה לפענח את סוד השפעתה של המחשבה על גבולותיו של היהודי ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשת השבוע ,פרשת שלח לך ,שבה נצטווה משה רבנו על המשימה הגדולה ,וכך נאמר שם" :שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אנוכי נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו שלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג ב). כאשר אנו מתבוננים בכתובים ,אנו מוצאים כי ציווי זה נושא בקרבו פנימיות עמוקה הנוגעת ישירות לקשר שבין מקום הימצאו של האדם לבין המקום שבו דעתו קשורה. המרגלים נשלחו אל ארץ רחוקה ,ארץ כנען ,שהייתה באותה העת שרויה במ"ט שערי טומאה ומלאה גילולים ותועבות .הציווי המיוחד "שלח לך" בא לרמוז על הצורך הגדול בשמירת הדעת והמחשבה ,כדי שהשליחים לא יתנתקו חלילה ממשלחו של משה ויפלו אל תוך הזוהמה המקומית ,אלא יישארו קשורים בדעתם אל הקדושה גם בהיותם רחוקים בגופם. מפרשי התורה במקראות גדולות ומפרשי התורה בכלל מעמיקים בלשון הפסוק ומאירים את הנתיב הזה בכלים מגוונים. רש"י (שם) מפרש ומבאר את המילים "שלח לך" כהוראה המשאירה את הדבר לשיקול דעתו של משה" :לדעתך ,אני איני מצווה לך ,אם תרצה שלח" .דבריו הטהורים של רש"י מלמדים אותנו שהשליחות כולה הוגדרה תחת כוחו ודעתו של משה רבנו ,וההחלטה ניתנה בידיו כדי להגן על השלוחים ולתת להם כוח מכוחו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש כי המילה "לך" מורה על טובתו והנאתו של משה או של העם ,שהיו זקוקים להרגעת רוחם ולבדיקת נתיבות הארץ כדי שיוכלו להיכנס אליה בלב שוקט. הרמב"ן (שם) מחדש ומבאר בהרחבה כי משה רבנו הסכים לשליחות זו משום שדרך

גם לנשמה מגיע אוכל

כל הנקשרים במלחמות להכיר את המבצרים ואת הדרכים .אך הוא מדגיש כי משה בחר בראשי בני ישראל ,אנשים גדולים וצדיקים ,כדי שקדושתם ומחשבתם העליונה יעמדו להם לשמור על צדקתם ולא לנטות אחרי מראה עיניהם הרע. הספורנו (שם) מבאר כי השילוח לא נועד לבדוק אם הארץ טובה או רעה ,שהרי דבר זה כבר היה ידוע ומפורסם ,אלא המטרה הייתה רק לדעת מאיזה כיוון קל יותר לכבוש אותה, ואילו היו המרגלים שומרים על דעתם ומכוונים לשם שמים ,היו חוזרים לשלום. הכלי יקר (שם) מפרש ומעמיק ברובד המוסרי של הלשון "שלח לך" ומציין כי הקדוש ברוך הוא רמז למשה שהאנשים הללו נוטים אחר דעתם האישית ואינם מבטלים את מחשבתם לחלוטין ,ולכן חזה הבורא מראש את הכישלון שיצמח מתוך כך שהמחשבה שלהם נפרדה מהמקור הטהור. בצעדים נרגשים אנו פוסעים אל תוככי היכלי התלמוד ,ומבקשים למצוא את המקורות התנאיים והאמוראיים המעגנים את כוחה של הדעת לחולל מציאות הלכתית ולשנות גבולות ומקומות. הנה במשנה במסכת עירובין (מג ע"ב ,ומבואר עוד בדף מח ע"א) שנינו בדין מי שהיה בא בדרך והחשיך לו ,והוא מכיר אילן או גדר מסוים הנמצאים בתוך תחום שבתו ,ושם נאמר בזה הלשון" :מי שהיה בא בדרך והחשיך לו ,והיה מכיר אילן או גדר ,ואמר שביתתי תחתיו ,לא אמר כלום .אמר שביתתי בעיקרו ,קנה שביתה תחתיו אלפיים אמה ,ומעיקרו אלפיים אמה". בהמשך הפרק (דף ז ע"א במהדורת המשניות) דנה המשנה באדם המהלך בדרך בערב שבת, ורואה שהשמש עומדת לשקוע ואין לו פנאי להגיע אל העיר או אל ביתו לפני החשיכה ,אך הוא זוכר שיש במרחק ממנו אלפיים אמה עץ או גדר קבועים ,ויכול הוא לייחד את מקום שביתתו על ידי דיבור ומחשבה מרחוק ,ולומר" :תהא שביתתי בעיקרו של עץ זה" .מכוח אמירה ומחשבה זו ,נחשב הדבר כאילו הוא כבר נמצא שם פיזית באותה שעה ,וממילא מותר לו ללכת לאחר חשיכה אלפיים אמה עד העץ ,ומהעץ להמשיך עוד אלפיים אמה עד ביתו. מדברי המשנה הללו בעירובין אנו למדים יסוד הלכתי מפעים :אף על פי שגופו של האדם נמצא בפועל במקום אחד ,הרי שעל ידי ריכוז מחשבתו וכוונתו למקום אחר ,ההלכה קובעת ומחשיבה אותו כאילו הוא כבר עומד ונמצא באותו מקום מרוחק שייחד לשביתתו. כאשר אנו פונים אל התלמוד הבבלי במסכת ברכות (ל ע"ב) ,אנו מוצאים ביטוי נוסף לכוחה של הדעת להעתיק את מציאותו של האדם אל מעבר לגבולות הפיזיים ,בדיני התפילה והכוונת הלב לשמים ,שם תנו רבנן בברייתא" :היה עומד בחוץ לארץ ,יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל ,שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם .היה עומד בארץ ישראל ,יכוון את לבו כנגד ירושלים ,שנאמר והתפללו אל השם דרך העיר אשר בחרת .היה עומד בירושלים ,יכוון את לבו כנגד בית המקדש ...נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד”.

חלש תשרפ

בתלמוד הירושלמי ,במסכת ברכות (פרק רביעי הלכה ח) ,מצינו הרחבה ליסוד זה ,שם מדגישים חכמים את מעלת המחשבה בתפילה ,ומבארים כי המכוון את לבו אל הקודש אינו רק עושה פעולת כוונה גרידא ,אלא מחשבתו משווה לעמידתו תוקף של עמידה במקום הקדוש עצמו ,וכך עולה מן הלשון שם ,שהמתפלל צריך לראות את עצמו כאילו הוא עומד בתוך בית קודש הקדשים ומלכא עימו. מתוך עיון במקורות חז"ל אלו ,מתעוררת חקירה יסודית ועמוקה :כיצד ניתן להבין את המנגנון ההלכתי של קניית השביתה מרחוק או כוונת הלב בתפילה? האם מדובר רק בהסדר משפטי ודין 'גזירת הכתוב' מיוחד שחידשה התורה בדיני שבת ותפילה ,או שמא חז"ל מגלים לנו כאן חוק מציאותי ורוחני קבוע בנפש האדם ,המשפיע במישרין על גדרי ההלכה בכל מקום? הראשונים כמלאכים חרצו בעטם השנונה את היסודות המשפטיים של דינים אלו ,והעניקו לנו את המפתח להבין כיצד מחשבת האדם משנה את מעמדו ההלכתי. הרמב"ן בחידושיו על מסכת עירובין (דף יז ע"ב) מקשה קושיה עצומה ועקרונית לפי שיטתו של רבי עקיבא הסובר כי איסור תחומין הוא איסור מן התורה .הרמב"ן תמה ,אם אכן התורה היא זו שקבעה גבול מוחלט של אלפיים אמה שמעבר לו אסור לאדם לפסוע ,כיצד יכול להועיל עירוב בפת כדי לאפשר לאדם ללכת מרחק גדול יותר ,והרי עירוב חצרות ,עירוב תבשילים ועירוב תחומין כולם תקנות חכמים הם ,ואיך בכוחה של תקנת חכמים ומעשה של הנחת פת להפקיע איסור דאורייתא של תחומין? מתוך קושיה זו ,הרמב"ן מחדש יסוד מפעים ומבאר שהעירוב אינו מפקיע את דין התורה, אלא הוא משתמש במנגנון שהתורה עצמה הגדירה ,וזה לשונו" :כיון שדעתו על המקום ההוא ואמר תהא שביתתי במקום פלוני עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו". דבריו הטהורים של הרמב"ן מגלים לראשונה את המקור המקראי לכוחה של הדעת .התורה אמרה "אל יצא איש ממקומו" ,אך מי הוא זה שקובע מהו "מקומו" של האדם? קביעה זו אינה מסורה רק למיקום הפיזי של הגוף ,אלא היא מסורה בראש ובראשונה לדעתו ולמחשבתו של האדם .ברגע שהאדם מייחד מקום ואומר שתהא שביתתו שם ,או מניח שם את פתו המייצגת את דעתו ומזונותיו ,המקום ההוא הופך להיות ביתו הרשמי מן התורה ,ומשם מתחילים למדוד לו את אלפיים האמה. הרמב"ם בספרו היד החזקה (הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ו ,וכן בהלכות עירובין פרק ו) פסק להלכה את דין המשנה בעירובין ,ומבאר שקניית שביתה על ידי קביעת מקום מרחוק או על ידי פת היא דין גמור המשווה למקום ההוא תורת בית ,ומדגיש כי הדבר תלוי לחלוטין בכוונת הלב ובדעתו של האדם בעת כניסת השבת ,שכן המחשבה היא זו שמחילה את קדושת השביתה במקום הנבחר. הרא"ש בפסקיו למסכת עירובין (פרק רביעי) מביא את דברי הגמרא ומבאר שהיכולת של

גם לנשמה מגיע אוכל

האדם לומר "שביתתי בעיקרו של עץ" מוגבלת דווקא למצב שבו הוא מסוגל להגיע לשם פיזית באותה שעה אילו היה רץ ,ומכאן אנו למדים שהמחשבה אינה פועלת בחלל ריק, אלא היא צריכה להתחבר לאפשרות מציאותית ,ורק אז היא מקבלת את התוקף ההלכתי להחשיב את האדם כאילו הוא נמצא שם בפועל. עמודי התווך של עולם ההלכה ומאורי הדורות האחרונים מביאים אותנו אל שולחן הדיונים המעשי ,שבו מתעצבת ההלכה למעשה ומקבלת את גווניה המדויקים ביותר. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן תט סעיף יא) פסק להלכה את דין המשנה בעירובין ,וכתב כי מי שהיה בא בדרך והחשיך לו ,והיה מכיר אילן או גדר ,ואמר שביתתי בעיקרו ,קנה שם שביתה והרי הוא כמי שלן שם ,ומודד מאותו האילן אלפיים אמה לכל רוח .בהלכות תפילה (או"ח סימן צה סעיף ב) פסק מרן את דין הגמרא בברכות, וכתב שהמתפלל בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוון גם כנגד ירושלים והמקדש והדביר. גדולי האחרונים המפרשים את דברי מרן מעמיקים ביסוד זה ,ומחברים במישרין בין קביעת מקום השביתה לבין כוח המחשבה .הגאון רבי יוסף תאומים ,בעל הפרי מגדים (בפתיחה הכוללת להלכות שבת) ,מחדש ומבאר שהמחשבה של האדם אינה רק גורם צדדי ,אלא היא הכלי המרכזי המגדיר את החלת השם ההלכתי של מקום שביתתו ,שכן התורה מסרה את קביעת המקום לרצונו הפנימי של האדם. מתוך דברי הפוסקים הללו מתעוררת חקירה אדירה וכבדת משקל בקרב גדולי האחרונים ,המפלסת את הדרך להבנת השאלה איזה דין והלכה יסודית משתנים לחלוטין על פי המנגנון הזה .הנה ,בעל האבני נזר ,הגאון המפורסם רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ,חוקר ביסוד הדין של קניית שביתה מרחוק :האם זוהי גזירת הכתוב מיוחדת ומחודשת שנאמרה רק לעניין שבת ,או שמא חז"ל גילו לנו כאן חוק מציאותי וכללי, שכל מקום שדעתו של האדם משתקעת בו ,נחשב הדבר כאילו גופו ונשמתו עברו ונמצאים שם באותה השעה. מתוך חקירה זו נולד חילוק הלכתי עצום :אם מדובר בחוק כללי בנפש ובדיני התורה, הרי שנוכל להשתמש ביסוד זה כדי לבאר הלכות רבות נוספות בעולם התורה והמצוות, שבהן המחשבה יוצרת מציאות פיזית גמורה ,וממילא יתבאר כיצד כוונת הלב בתפילה כנגד המקדש אינה רק זכירה בעלמא ,אלא היא העתקה גמורה של מהות האדם אל תוך היכל קודש הקדשים. אור חדש ובהיר נשפך על פני הסוגיה המורכבת הזו כאשר אנו צוללים אל תוך דבריהם המרתקים של גדולי החסידות ,המשיבים והאחרונים ,אשר חשפו את המנגנון העמוק המשפיע על מהות קיומו של האדם. הגאון הקדוש רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א ,כפי שהביא תלמידו המובהק רבי יעקב

חלש תשרפ

יוסף מפולנאה בספרו תולדות יעקב יוסף (פרשת חיי שרה ד"ה בפסוק ואברהם זקן) ,חידש יסוד רוחני ומציאותי עצום ,וכתב" :כמו ששמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו" .דבריו הטהורים הללו מלמדים כי הדעת אינה רק כלי מחשבתי מנותק ,אלא היא המגדירה המציאותית של האדם ,המעתיקה את כל ישותו אל המקום שבו משתקעים רעיונותיו ומחשבותיו. מתוך יסוד זה מתגלה פתרון התעלומה והתשובה לשאלתנו הגדולה ,כפי שמבארים הפוסקים בכמה אופנים מבהילים: המקרה הראשון מובא בדברי בעל הערך שי (על התורה ,פרשת שלח) המבאר לפי זה את דברי הקדוש ברוך הוא למשה רבנו "שלח לך אנשים" .הוא מחדש ומבאר שהיה מקום לחשוש מאוד שהמרגלים ייטמעו בתוך הגילולים והתועבות של ארץ כנען באותה העת .לכן אמר לו הבורא "שלח לך" – שיקשרו המרגלים את דעתם ומחשבתם במשה רבנו ויעשו הכל על דעתו ,וממילא ,מכיוון שבמקום שדעתו של אדם שם הוא נמצא ,הם יישארו קשורים ומחוברים אל הקדושה ואל משה ולא ייפרדו ממנו גם בהיותם רחוקים בגופם. המקרה השני מובא בדברי בעל השם משמואל (פרשת לך לך) בשם אביו הגדול בעל האבני נזר ,המביא ראיה הלכתית ניצחת ליסוד זה מדברי המשנה בעירובין שהזכרנו .האבני נזר מחדש ומבאר שלפי זה מובן מדוע הקדוש ברוך הוא לא גילה לאברהם אבינו מראש לאיזו ארץ הוא הולך בציווי "לך לך" .אילו היה אומר לו שמגמת פניו היא ארץ כנען ,אברהם היה חושב עליה וממילא נחשב כאילו הוא כבר נמצא שם ,והיה מחמיץ את תהליך הניתוק הרוחני וההתעלמות הנדרשת מיציאתו מארצו ,ממולדתו ומבית אביו ,שהייתה חייבת להיעשות מתוך חוסר ידיעה מוחלט. המקרה השלישי מופיע בדברי בעל דברי יואל (פרשת תולדות) המביא את חידוש הרמב"ן בעירובין ,וכותב שמכאן ישנו מקור מפורש מן התורה לדברי הבעש"ט שהמקום שבו נמצאת דעתו של האדם – שם הוא נמצא בפועל .הדברי יואל מבאר לפי זה את דין המשנה בברכות שהמתפלל בחוץ לארץ יכוון לבו כנגד ארץ ישראל ,ירושלים ומקום המקדש ,ומחדש שאילו היה מדובר רק בזכירה בעלמא ,לא היה בכך תוקף גמור ,אך כיוון שבמקום המחשבה שם עמידת האדם ,כאשר היהודי מכוון לבו אל הקודש נחשב הדבר כאילו הוא עומד פיזית במקום המקדש ממש ,ומתוך כך הוא זוכה לכל הסגולות והזכויות של ארץ ישראל והמקדש שתפילותיו יתקבלו ברצון ויעלו למרומים. חכמי הדור האחרון ומאורי ההלכה בדורנו העמיקו בפסקי הלכה למעשה מתוך היסוד המרעיש הזה ,ודנו במקרים מעשיים שבהם המחשבה והדעת יוצרות מציאות פיזית ממש. הגאון המפורסם רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן צט)

נשאל לגבי אדם שנמצא במטוס בעיצומה של שבת ,או שנאלץ לשהות במקום מרוחק,

גם לנשמה מגיע אוכל

ותפילתו נעשית מתוך בדידות ומרחק גשמי עצום מארץ הקודש וממקום המקדש .הוא פסק והבהיר בהסתמך על דברי המשנה בברכות ויסוד הדברי יואל ,שכאשר היהודי משקיע את כל דעתו ,מחשבתו וכוונת לבבו ומכוון אותם אל מול שער השמיים שבבית המקדש, אין זו רק פעולה של זיכרון או כוונה צדדית ,אלא המחשבה הזו פועלת מציאות הלכתית גמורה .באותם רגעים של תפילה ,האדם נחשב כאילו הוא עומד בפועל בתוככי ירושלים, ותפילתו מתקבלת ועולה לרצון דרך אותו פתח קדוש ,משום שמקום שדעתו של אדם שם – שם הוא נמצא כולו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (על התורה ,פרשת שלח) מעמיק בפסק ההלכה ובדין המשנה בעירובין לגבי מי שאומר "שביתתי בעיקרו של עץ" ,ומבאר את גדרי דעת האדם בהלכה .הוא מחדש ומבאר שחכמי הדור האחרון למדו מכאן יסוד נחרץ :התורה נתנה לכוח המחשבה והרצון של האדם תוקף משפטי ומציאותי לחולל חלות הלכתית .כאשר אדם מתכוון ומייחד מקום לשביתתו ,המחשבה שלו אינה חלום מופשט ,אלא היא יוצרת "מקום הלכתי" ממשי ,המקשר אותו בקשר בל ינתק אל היעד שנבחר ,ומשנה את גבולותיו הפיזיים מן התורה או מדברי חכמים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,כללי כוונת המצוות והמחשבה) מביא את דברי השולחן ערוך והפוסקים ,ומבאר שדין זה אינו מוגבל רק לעירובין או לתפילה, אלא הוא מהווה קו מנחה בכל התורה כולה .בכל מקום שבו התורה דורשת "דעת" או "כוונה" ,אין הכוונה רק למחשבה חולפת ,אלא ליכולת של האדם לקבוע את מציאותו ואת מעמדו ההלכתי .אם דעתו ומחשבתו של האדם קשורות ומחוברות למקום הקדושה, הרי הוא נחשב חלק מאותה קדושה ,ואילו אם דעתו מוסחת ומנותקת ,הרי הוא נפרד ממנה ,כפי שראינו אצל המרגלים שחטאו ברגע שניתקו את דעתם וסרו מדעתו הטהורה של משה רבנו. עומק הרעיון המנצנץ מתוך דברי הפוסקים הקדושים חושף בפנינו מבט פנימי ומרומם על מהות קיומו של האדם בעולמו ועל חירותו הרוחנית .בעולם החומרי והקר ,האדם נתפס כיצור מוגבל ,הכבול בשלשלאות של מקום וזמן ,ומצבו נקבע אך ורק לפי המיקום הגיאוגרפי שבו עומדות רגליו הגשמיות .אולם ,התורה הנצחית והחסידות הפנימית באות ומגלות לנו מהפכה מחשבתית של ממש :האדם אינו עבד לחומר ,אלא הוא מהות רוחנית הנמדדת לפי שאיפותיו ,רצונותיו ומחשבותיו .המקום האמיתי שבו האדם חי ופועל אינו המקום שבו גופו נמצא ,אלא המקום שבו תודעתו ודעתו משתקעות ומעמיקות. כאשר האדם קובע את שביתתו בעיקרו של עץ מרוחק ,או כאשר הוא עומד בחוץ לארץ ומכוון את לבבו באמונת אומן כנגד בית קודש הקדשים ,הוא מבצע העתקה מציאותית של כל ישותו .המחשבה אינה סתם דמיון מופשט או זיכרון יבש ,אלא היא כוח כביר ועדין המעצב את המציאות ההלכתית והמוסרית .הבן הנאמן לאביו ולאבותיו המעביר את מחשבתו אל הקודש ,אינו מרגיש עוד את המרחק הפיזי ואת חושך הגלות ,משום שבאותם

חלש תשרפ

רגעים של דבקות ,נשמתו ומהותו נמצאות שם בפועל ,בטרקלינו של מלך ,והוא יונק משם את חיותו ואת קדושתו. זהו בדיוק העומק המוסרי שנרמז בדברי הקדוש ברוך הוא למשה "שלח לך" ,אשר לפיו ביאר בעל הערך שי את גודל האחריות של המרגלים .האדם נשלח לעיתים למקומות חשוכים ,מלאי גילולים ,ניסיונות ותועבות ,ושם הוא עלול להיטמע ולהיאבד .השמירה היחידה שלו מפני השפעת הסביבה הרעה היא שמירת המחשבה והדעת .אם הוא משכיל לקשור את דעתו בצדיק הדור ,במסורת אבותיו וברוממות הרוח ,הרי שגם אם גופו מתהלך פיזית בתוך עמקי הטומאה של ארץ כנען ,הוא עצמו נותר כולו מוגן וקדוש במחיצתו של משה רבנו במדבר ,שכן במקום שחושב האדם – שם הוא כולו. ההעתקה של כובד המשקל ההלכתי אל תוך חלל הנפש והמחשבה מגלה לנו תובנה עמוקה על טבעה של מידת האמונה וההתקשרות הפנימית .ההלכה הפסוקה ,המאפשרת לאדם לקנות שביתה במרחק אלפיים אמה באמצעות דיבור ומחשבה ,או המצווה עליו להפנות את לבבו בתפילה אל קודש הקדשים ,מציבה בפנינו תמרור אזהרה ועידוד רוחני כאחד :לעולם אל לו לאדם לראות את עצמו כבול למגבלותיו הפיזיות או לסביבה הגשמית שבה הוא נמצא ,שכן נשמתו ניזונה ממעיין סמוי שאינו גלוי לעיני בשר .הקשר הרוחני שבין האדם המאמין לבין המקום הנשגב שאליו הוא שואף מייצג את מדרגת האמונה הטהורה, המלמדת כי המציאות הפנימית של הנפש חזקה ואמיתית יותר מן המציאות החומרית הנראית לעין. נפש האדם נבחנת בדיוק בנקודה זו ,ביכולת שלה לנתק את עצמה מכבלי החומר והספקות ,ולרכז את כל כוחותיה במקום הקדושה והאמת .מי שאינו מחנך את מחשבתו לרוממות ואינו מקשר את דעתו למקורות הטהורים ,עלול למצוא את עצמו שוקע בתוך מציאות קרה ותפלה ,שבה הגוף והנפש נסחפים אחר מראה העיניים הגשמי .לעומת זאת ,כאשר היהודי מבין כי מחשבתו היא המגדירה את מהותו ,הוא לומד למשול במחשבותיו ,לזכך את כוונותיו ולשלוח את שאיפותיו אל מעבר לאופק המצומצם של חיי השעה. ההנהגה הנדרשת מאיתנו מתוך סוגיה מופלאה זו היא לבנות בקרבנו נפש יציבה ואיתנה ,נפש של בן הסומך לחלוטין על בדיקתו ודבריו של אביו החכם ,ומתוך כך להעתיק הנהגה זו כלפי אבינו שבשמים .כאשר אנו קוראים על המרגלים שנשלחו לתור את הארץ ,אנו מבינים כי הכישלון שלהם נבע מכך שדעתם התנתקה מדעתו הטהורה של משה רבנו ומציוויו של הבורא ,ובמקום שהמחשבה שלהם תהיה שרויה במרומים, היא שקעה בחקירות ובחששות מפני יושב הארץ .ההנהגה המעשית לכל אדם היא לדעת שגם כאשר הוא נאלץ לעסוק בענייני העולם הזה ,עליו להשאיר את פתחי לבו ומחשבתו קשורים ומחוברים לתורה ולקדושה ,ומתוך כך יזכה לשמירה מעולה ולאור פנימי המלווה אותו בכל ארחות חייו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הבנין המוסרי המזדקר לנגד עינינו מתוך נבכי הסוגיה הזו מעמיד אותנו על יסוד כביר בעיצוב אישיותו של האדם ובמצפן הפנימי המכוון את דרכיו .אנו מגלים כי המוסר האמיתי אינו נמדד רק במעשים חיצוניים הנראים לעין כל ,אלא הוא נמדד בעיקר במידת העדינות ,הבושת והרגישות הפנימית שהאדם מפתח כלפי סביבתו וכלפי האמת הצרופה. העובדה שדיני התורה פותחים בפני האדם את האפשרות לקבוע את שביתתו ומקומו על פי רצונו וכוונת הלב ,מלמדת אותנו שיעור מאלף באחריות המוסרית העצומה המוטלת על מחשבותינו .המחשבה אינה שטח הפקר פטור ומנותק ,אלא היא המקור שממנו נובעים כל מעשי האדם ,והיא הכלי המרכזי שבו הוא קובע את זהותו וקדושתו. חוק הטבע של הנפש המשולב במצפן המוסרי מראה לנו כיצד פגם קל בחוסר אמונה ובאי קבלת דברי האב מוביל בהכרח להידרדרות מוסרית רחבה ועמוקה .מי שאינו מחנך את עצמו להאמין לאביו החכם והישר ,ומבקש לחקור ולפשפש אחר דבריו ,מאבד אט אט את העדינות המוסרית ואת היכולת לבנות יחסי אנוש תקינים המבוססים על אמון, יושר והערכה פנימית .חטא המרגלים ,כפי שהתבאר בדברי הערך שי ,לא נבע מרשעות פתאומית ,אלא מתבנית נפשית פגומה של ניתוק המחשבה והדעת ממשה רבנו ומדבר ה' .ברגע שהם סרו מהביטול המוחלט אל הקדושה והחלו לתור את הארץ מתוך שקיעות בדעתם העצמאית ,הם איבדו את ההגנה הרוחנית שלהם ,ומחשבתם נשבתה בין הגילולים והתועבות עד שהביאה לחורבן נורא. המוסר העולה מכאן קורא לנו לפתח מצפן פנימי עדין ומזוקק ,המבקש תמיד את האמת והטוב ,ומסרב להיכנע לקרירות של הספקות והחקירות המיותרות .כאשר האדם מרגיל את עצמו לסמוך על דברי אביו ואבותיו בידיעה ברורה ובאמונת אומן ,ומכוון את מחשבותיו תמיד אל עולמות של קדושה ורוממות ,הוא מגן על נפשו מפני המרירות והביקורתיות .הוא מבין שכל מקום שבו הוא מאפשר למחשבתו לשוטט הופך להיות ביתו הרוחני באותה שעה ,ולכן הוא משגיח על פתחי דעתו במשמרת כפולה ,כדי שיהיה תמיד קשור ומחובר לאמת האלוקית הצרופה ,ומתוך כך יזכה לבנות אישיות ישרה ,עין טובה ורגישות מוסרית עליונה. התובנות המעשיות והישרות הנובעות כמעיין המתגבר מתוך הסוגיה המופלאה הזו מלוות אותנו אל שוק החיים ומעצבות את הנהגתנו יום-יום ושעה-שעה .אנו למדים לקבל את מסורת אבותינו ואת דברי חכמי הדור באמונת אומן מוחלטת ,מתוך הבנה כי האמון הפנימי והתמים יקר ונעלה אלפי מונים מכל חקירה ודרישה קרירה הבאה לעולם מתוך ספקנות .כמו כן ,אנו מקבלים על עצמו חובה קדושה לשמור על טהרת המחשבה והדעת בכל רגע ורגע ,ביודענו כי המקום שבו אנו בוחרים להשקיע את רעיונותינו הופך להיות ביתנו הממשי באותה שעה ,בין לטוב ובין למוטב .אנו מבינים מעתה כי הדרך לבניית בית נאמן מלא אהבה ויציבות רוחנית עוברת דרך חינוך עצמי ליצירת קשר פנימי עמוק של אמון וודאות בין אבות לבנים ,קשר הניצב כחומה בצורה בפני רוחות הזמן ומאיר את דרכנו באור האמונה הצרופה.

חלש תשרפ

עיקר העניין: הוא שהתורה הקדושה אינה מסתפקת במערכת חוקים יבשה ופורמלית של עדים וראיות ,אלא היא תובעת מהאדם לבנות בתוך תוכו היכל של אמת ,נאמנות וידיעה עצמית ברורה ,המהווה כוח הלכתי ומציאותי מנצח .היכולת ההלכתית לקבוע שביתה מן התורה בעיקרו של עץ מרוחק או להעתיק את עמידת התפילה אל תוך בית קודש הקדשים ,מגלה לנו חוק טבע נצחי בנפש :האדם נמצא תמיד במקום שבו דעתו נמצאת .חטא המרגלים שהרעיש שמים וארץ והותיר פצע מדמם לדורות נולד בדיוק באותו מקום שבו נסדק האמון ,כאשר הם ניתקו את מחשבתם מדעתו הטהורה של משה רבנו ומציוויו של האב הרחמן ,ובכך החליפו את הוודאות המרוממת של האמונה בספקנות קטנונית ומחריבה ,בעוד שאילו היו קושרים את דעתם במשה בציווי שלח לך ,היו נותרים מוגנים וקדושים גם בלב ארץ כנען. פתרנו את התעלומה המרתקת והראינו כיצד כוח המחשבה והדעת מעצב מחדש את גבולות ההלכה והמציאות הפנימית של האדם .הבאנו כעת תקציר של שורות ספורות בצורה ובשפה מעניינת ומרתקת על הנושא המופלא שדיברנו בו .ניצב בפנינו אדם העומד פיזית במרחקי תבל ,אך במחי יד של מחשבה ורצון הוא מעתיק את כל ישותו אלפיים אמה קדימה או אל תוככי היכל קודש הקדשים בירושלים. התעלומה ההלכתית המרתקת הזו מובילה אותנו אל עומק דברי הבעש"ט הקדוש, המגלה לנו כי האדם נמצא כולו במקום שבו מחשבתו שרויה ,יסוד המאיר באור פלאי את ציווי התורה שלח לך בפרשת השבוע ומסביר מדוע נמנע הבורא מלגלות לאברהם אבינו את יעד מסעו .היסודות הללו חושפים את שורש נפילתם של המרגלים שניתקו את דעתם מהמקור ,ומתוכם עולה קריאה נרגשת לבניית מצפן פנימי עדין ,המנצל את חירותה של המחשבה לקשור את הנפש בקשר בל ינתק לקדושה ,למסורת האבות ולאמונה התמימה.