4. מה היה חלקו של המרגל משבט שמעון יותר משאר חבריו המרגלים?

4. מה היה חלקו של המרגל משבט שמעון יותר משאר חבריו המרגלים? הלב היהודי נחרד ועומד מרטט לנוכח אחת הטרגדיות הגדולות והמטלטלות ביותר שפקדו את האומה במדבר ,הלא הוא חטא המרגלים הנורא שבעטיו נגזרה גזירת כליה על דור שלם ונקבעה בכייה לדורות בליל תשעה באב .והנה ,כאשר אנו מתבוננים בנבכי הפרשה המיוסרת הזו ומחפשים את שורשי הדינמיקה ההרסנית שהתרחשה בין עשרת הנשיאים שסרו…

4. מה היה חלקו של המרגל משבט שמעון יותר משאר חבריו המרגלים? הלב היהודי נחרד ועומד מרטט לנוכח אחת הטרגדיות הגדולות והמטלטלות ביותר שפקדו את האומה במדבר ,הלא הוא חטא המרגלים הנורא שבעטיו נגזרה גזירת כליה על דור שלם ונקבעה בכייה לדורות בליל תשעה באב .והנה ,כאשר אנו מתבוננים בנבכי הפרשה המיוסרת הזו ומחפשים את שורשי הדינמיקה ההרסנית שהתרחשה בין עשרת הנשיאים שסרו מן הדרך ,אנו נתקלים בשאלה נוקבת המבקשת לחדור אל מאחורי הפרגוד של השליחות :האם מתוך הקבוצה כולה נשאה דמות אחת תפקיד מרכזי ,אפל ודומיננטי יותר מחברותיה? חקירה זו מתעצמת שבעתיים כאשר המבט מופנה אל עבר שבט שמעון ונשיאו ,ומבקשת לחשוף מתוך רמיזותיהם של חכמים מה היה חלקו המיוחד ,המכריע

גם לנשמה מגיע אוכל

והמוביל של אותו מרגל בתוך עצת המרגלים ,עד שדווקא עליו ועל שבטו נסובה נבואה עתיקה עוד מימי אבות האומה .מהי אותה עוצמה פנימית או קבלה נסתרת המייחדת את נציג שבט שמעון מכל שאר חבריו הנשיאים ,וכיצד הפך הוא למחולל הראשי של המרד המפחיד נגד הנהגת משה רבנו והכניסה לארץ חמדה? שאלה זו מסקרנת את הנפש ומעוררת ציפייה דרוכה לחשיפת המעיין הרוחני וההיסטורי שבו קשורים הדברים. מתוך השאיפה לפענח את סוד המעשה המטלטל ואת שורש השפעתו של המרגל משבט שמעון ,אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשת השבוע ,פרשת שלח לך ,שבה נמנו שמותם של הנשיאים השלוחים לתור את הארץ ,וכך נאמר שם בדיוק" :למטה שמעון שפט בן חורי" (במדבר יג ה). כאשר אנו מתבוננים בכתובים ומבקשים לקשור את דמויות המרגלים אל השורש המשפחתי והשבטי שלהם ,אנו מוצאים כי התורה מונה את שפט בן חורי כנציגו של שבט שמעון .התבוננות פשוטה בפסוקים אלו מעוררת את השאלה במה נשתנה נשיא זה משאר הנשיאים הגדולים שנמנו עמו ,ומדוע חז"ל והמפרשים ראו לנכון לייחס לו חומרה יתרה ותפקיד של "בעל המעשה" בתוך העצה הרעה שניתנה לעם ישראל ,תפקיד שהרעיד את מוסדות האומה והוביל לקריאה הנוראה לחזור מצרימה. מפרשי התורה במקראות גדולות ומפרשי התורה בכלל מעמיקים בלשון הפסוקים ובשמות הנשיאים ומאירים את הנתיב הזה בכלים מגוונים. רש"י (שם) מפרש ומבאר כי כל המרגלים הנקובים כאן בשמותיהם היו אנשים חשובים באותה שעה" :אותה שעה כשרים היו" .דבריו הטהורים של רש"י מלמדים אותנו שגם שפט בן חורי התחיל את שליחותו ממקום גבוה של צדקות ונשיאות ,דבר המעצים את התמיהה כיצד חל אצלו המהפך הפנימי שהפך אותו ,לפי המסורת ,לראש המדברים והמחטיאים. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש כי סדר השבטים בפסוקים אינו כסדר תולדותם אלא לפי חשיבות הנשיאים או לפי חניית הדגלים ,ומציין כי שמו של שפט בן חורי מרמז על חשיבותו ומעמדו הרם בתוך השבט ובתוך ההנהגה הכללית של המדבר. הרמב"ן (שם) מחדש ומבאר באריכות את עניין חטאם של הנשיאים ,ומדגיש כי אף על פי שהיו ראשי בני ישראל ,ברגע שנכנסו לארץ וראו את חוזק הערים והענקים ,נכנס מורא בליבם ודעתם השתבשה עליהם .הרמב"ן מבאר שהם לא שיקרו בדיווח המציאותי אלא שהעצה הרעה והרפיון שהכניסו בלב העם הם הם שהיוו את עיקר חטאם הנורא. הספורנו (שם ד) מבאר כי האנשים הללו נקראו "ראשי בני ישראל" משום שהיו ראויים להנהיג ,אך במקום להשתמש בכוח הנהגתם כדי לחזק את לב העם לבטוח בה' ,השתמשו במעמדם הרם כדי להטות את העם מן הדרך הישרה ולזרוע ייאוש. הכלי יקר (שם ב) מפרש ומעמיק בשמותיהם של המרגלים ומציין כי שמותיהם של הרשעים הללו נשתנו או נדרשו לגנאי לפי מעשיהם ,שכן השם שפט בן חורי רומז על מי

חלש תשרפ

שחטא בדעתו והוציא משפט מעוקל על הארץ ,ובמקום להיות בן חורין האמיתי הקשור בתורה ובמצוות ,הפך את החירות לפריקת עול מוחלטת. ברטט פנימי ובצעדים מודדים אנו נכנסים אל בין כותלי בית המדרש ,ומבקשים לדלות מדברי חכמינו זיכרונם לברכה את המקורות התנאים והאמוראים החושפים את שורש חטאו של המרגל משבט שמעון. בגמרא במסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) מובא הפסוק שאמר יעקב אבינו לפני פטירתו לבניו שמעון ולוי" :בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" (בראשית מט ג) .ודורשת הגמרא שמה שאמר "בסודם אל תבוא נפשי" הכוונה על חטא המרגלים ,שבו נקהלו ועמדו נשיאי השבטים בעצה אחת נגד רצון השם ונגד משה רבנו .דברי הגמרא הללו קושרים בקשר בל ינתק את שורש מידותיהם של שמעון ולוי אל המאורעות העתידיים של ההיסטוריה היהודית ,ומגלים כי נבואת הזעם של זקן האבות צפתה מראש את המשבר הרוחני שיחולל נציג השבט במדבר. רש"י (שם ד"ה בסודם) מפרש ומבאר את כוונת הגמרא ,ומציין כי המילה "סוד" רומזת לעצת המרגלים שנקראו אנשים ,כפי שנאמר "שלח לך אנשים" ,ויעקב אבינו ביקש בתפילתו שלא ייזכר שמו על אותה עצה נוראה ,ושלא יתייחסו המרגלים אחר שמו לומר "שפט בן חורי בן יעקב”. תוספות (שם ד"ה בסודם) מבארים ומחדדים את עומק הדרשה ,ותמהים כיצד מתקשרים דברי יעקב לחטא המרגלים ,והרי שם נקהלו כל השבטים יחד ולא רק שמעון ולוי ,ומבארים כי שמעון ולוי היוו את הגרעין הראשוני והתקיף לכל עניין של עצה והקהלות לרעה ,כפי שמצינו במעשה דינה וביוסף הצדיק ,ולכן ייחס יעקב את כוח העצה המקולקלת הזו אליהם באופן מיוחד. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק עשירי הלכה ה) מצינו התייחסות למעמדם של המרגלים ועדת קרח ,ושם דנים חכמים בחומרת החטא של המורדים במדבר ,ומבארים כי המרגלים איבדו את חלקם לעולם הבא מפני שהחטיאו את הרבים והטילו דופי בארץ חמדה ,ובכך גרמו לדור שלם למות במדבר מתוך ייאוש ורפיון ידיים. מעומק דבריהם של התנאים והאמוראים אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר פילסו את הנתיב לבאר את פנימיות הלשון והעניקו משקל הלכתי ורעיוני למסורות חז"ל. רבינו חננאל בפירושו למסכת סנהדרין (דף קט ע"ב) מבאר את דברי הגמרא המייחסת את עצת המרגלים לדברי יעקב אבינו ,וכתב כי יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שיצאו מזרעו של שמעון אנשים בעלי עצה קשה שיקהילו קהילות נגד משה רבנו ,ולכן התפלל שלא יתייחד כבודו עמהם ושלא ייקראו על שמו באותה שעה שהם מתכנסים בסוד ובעצה למרוד במלכות שמים. הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית מט ו) מפרש את דברי יעקב "בסודם אל תבוא נפשי", וכתב שהכוונה היא לעדת מרגלים שהיו בסוד ,כדכתיב ויתורו את הארץ ,ושם נקהלו על משה ועל אהרן ,והתפלל יעקב שלא ייזכר שמו בתוכחתם ובשבועתם של המרגלים ,מפני

גם לנשמה מגיע אוכל

שאותו סוד ועצה רעה נבעו מתכונת הנפש של הקנאות והעזות שנמצאה בשבט שמעון, אשר לא נותבה באותה שעה אל האפיק הנכון והקדוש. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (סנהדרין קט ע"ב) מבאר כי השם "סוד" הניתן למרגלים בא ללמד על קנוניה ועל התייעצות חשאית שהתחוללה בתוך קבוצת הנשיאים קודם שהוציאו את דיבת הארץ אל העם ,ומחדש שהראשונים ראו בלשון יעקב אבינו עדות לכך שהיה בתוך השבטים מי שהוביל את אותה עצה חשאית והפך אותה למרד גלוי ומאורגן. עמודי התווך של הדורות המאוחרים וגדולי האחרונים מביאים אותנו אל עומק הביאור ומיישבים את התמיהות הגדולות העולות מתוך דברי הגמרא. הגאון המפורסם רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס ,בעל המהרש"א (סנהדרין קט ע"ב ד"ה

בסודם) ,מקשה קושיה עצומה ועקרונית על דברי הגמרא המייחסת את המרגלים לשמעון ולוי :מה ענין מרגלים לשבט לוי שהרי לא היו עם המרגלים ,ואם מדובר על שבט שמעון, קשה מדוע נקט את שמעון יותר משאר עשרת השבטים האחרים .מתוך כך חידש המהרש"א יסוד היסטורי ומפעים ,וכתב" :ואולי קבלה היה בידם שהמרגל משבט שמעון הוא היה בעל המעשה" .דבריו הטהורים מגלים לראשונה כי שפט בן חורי לא היה סתם אחד מן העשרה, אלא הוא זה שהוביל ,יזם והניע את כל הקנוניה האפלה הזו. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו מדרש יהונתן (פרשת ויחי) מעמיק בפסוקי התורה ומבאר שנאמר כאן בהמשך הפרשה (יד ד) "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה" – שמי שאמר זאת בפועל היו שמעון ולוי ,שכל מקום שנאמר במקרא בלשון "איש אל אחיו" הכוונה היא לשמעון ולוי .הוא מבאר כי מאחר ושבט לוי לא השתתף בחטא המרגלים כיוון שלא הייתה להם נחלה בארץ ,הרי שהכוונה בפסוק היא לאנשים מתוך שבט שמעון ,והם אלו שהסיתו את העם באופן אקטיבי לפרוק עול ולמרוד במשה רבנו. הגאון רבי יעקב יהושע פלק ,בעל הפני יהושע (בחידושיו למסכת סנהדרין שם) ,מפיץ אור נוסף על דברי המהרש"א ומבאר שמכיוון ששבט שמעון נטה אחר כך גם לחטא בעל פעור על ידי זמרי בן סלוא ,אנו רואים שישנה תכונה פנימית של עזות והליכה עד הקצה שנמצאה בשבט זה ,והיא זו שגרמה לנציג שלהם להיות ראש המדברים בעירובו של חטא המרגלים. מתוך משנתם של האחרונים אנו קרבים אל דבריהם המאירים של גדולי הדורות האחרונים וגדולי דורנו ,אשר העמיקו להבין את פשר כוחו המיוחד של נציג שבט שמעון מתוך חכמה וראייה רחבה של דברי ימי עמנו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן ,בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת שלח) ,מחדש ומבאר יסוד עצום בעניין כוח ההשפעה של היחיד בתוך הכלל ,וכתב כי כאשר ישנו אדם אחד שהוא בעל המעשה והוא המנוע המרכזי מאחורי דיבורי לשון הרע ודיבת הארץ ,יש בכוחו להפיל ברשת את כל סובביו .הוא מבאר כי שפט בן חורי נשא בתוכו תוקף עצום של הנהגה ,אך כיוון שהשתמש בכוח הדיבור להרס ,הצליח לסחוף אחריו את שאר הנשיאים, ומכאן אזהרה נוראה כמה צריך האדם להישמר מלהיות ראש וראשון לעצה שאינה הגונה.

חלש תשרפ

הגאון המפורסם רבי מנחם מנדל שניאורסון ,בעל לקוטי שיחות (חלק כד ,פרשת שלח) ,מעמיק בחלקו של שבט שמעון בתוך עשרת המרגלים ,ומבאר שמידתו של שמעון היא מידת הדין הקשה והצמצום .הוא מחדש ומבאר כי שפט בן חורי ניגש לראות את ארץ ישראל מתוך המבט הנוקשה הזה ,ולכן כאשר ראה את כוחם של יושבי הארץ ,הגיע למסקנה השכלית הקרה שעל פי דרך הטבע אין סיכוי לנצחם .תפיסה זו ,שנבעה מחוסר היכולת להכיל את הנס האלוקי שלמעלה מן הטבע ,היא שהפכה אותו ליוזם הראשי של רעיון הנסיגה למצרים. מו"ר הגר"א וייס ,בקובץ שיעוריו מנחת אשר (על התורה ,פרשת שלח) ,דן בדברי המהרש"א והמדרש יהונתן ,ומבאר את העניין לפי הכלל המפורסם שכל מקום שבו התורה מזכירה "איש אל אחיו" מדובר בשמעון ולוי .הוא מחדש שמכיוון ששבט לוי לא היה שותף לעצה זו ,הרי שהכוח המניע נותר אצל שבט שמעון בלבד ,והדבר מלמדנו יסוד פסיכולוגי עמוק בנפש האדם :תכונות אופי עוצמתיות כמו תוקף ועזות יכולות להביא את האדם לפסגות הקדושה ,אך אם הן אינן מבוטלות לדעת התורה ולמשה רבנו ,הן הופכות לכלי שרת של קנאות מקולקלת המסוגלת להחריב דור שלם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף ,בספרו עין יצחק (חלק ג ,בעניין השפעת היחיד והחטאת הרבים), מביא את דברי הגמרא בסנהדרין ומבאר כי נבואתו של יעקב אבינו "בסודם אל תבוא נפשי" נאמרה כהתרעה לדורות .הוא מבאר שלפי פסק ההלכה וההשקפה הצרופה ,האחריות הגדולה ביותר מוטלת תמיד על בעל המעשה והיוזם ,ולכן אף על פי שכל עשרת המרגלים חטאו והוציאו דיבה ,נציג שבט שמעון נתבע יותר מכולם בשל היותו ראש המדברים והמסיתים שהטביע את המושג "נתנה ראש ונשובה מצרימה" בלב האומה. התרגום המעשי של יסודות הסוגיה אל תוך גבולות ההלכה המעשית ועולם המעשה של ימינו מגלה מערכת מפוארת של השלכות הלכתיות ודינים קבועים. הנפקא מינא הראשונה מתגלה בדיני שותפים והשפעת היחיד על הממון של הכלל .כאשר קבוצת אנשים או שותפים מקבלים החלטה עסקית או ממונית שגויה שגרמה להפסד ,הדין הרגיל קובע כי כל השותפים נושאים בנטל באופן שווה .אולם ,מתוך דברי המהרש"א הללו אנו למדים כי במקום שבו מתברר שאחד מן השותפים לא היה שותף סביל אלא הוא היה "בעל המעשה" – היוזם ,המניע והמסית המרכזי שדחף את השאר בניגוד לדעת התורה או בניגוד לסיכום המקורי – יש מקום לחייב אותו בדיני שמים ,ולעיתים אף בדיני אדם בגרמי ,בנזק המלא שנגרם לכל הקבוצה ,שכן כוחו והשפעתו המכרעת הם אלו שהולידו את ההפסד המציאותי. נפקא מינא נוספת באה לידי ביטוי בדיני עדות ובדיקת עדים בבית הדין .כאשר באים עדים להעיד ועדותם נמצאת מוכחשת או שהם נמצאים עדים זוממים ,התורה קובעת דין שווה לכולם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" .מתוך כך ,הדיינים נדרשים בבדיקה ובדרישה מיוחדת לחקור מי מבין העדים היה היוזם של קנוניית השקר ומי נגרר אחריו .אף על פי שבפועל העונש הגופני או הממוני חל על שניהם בשווה מגזרת הכתוב ,הרי שבכל הנוגע לחשש פסלותם לעדות בעתיד ,ולתהליך התשובה והשבת הממון הנדרשת כדי להכשירם

גם לנשמה מגיע אוכל

מחדש ,בעל המעשה והיוזם של העצה הרעה נדרש לחומרה יתרה ,לבדיקה מדוקדקת יותר ולתהליך תיקון עמוק ושונה לחלוטין מאשר חברו שרק נגרר אחריו מתוך חולשה. השלכה הלכתית שלישית ואקטואלית מצינו בהלכות לשון הרע וקבלת רכילות .פסק ההלכה הפשוט קובע כי איסור גמור הוא להאמין ללשון הרע ,אך מותר לחוש לדברים כדי להישמר .כאשר אדם שומע קבוצה של אנשים המדברים סרה על חברם או מוציאים דיבה על מוסד תורני ,ועומד בפניו הצורך להעריך את מידת המהימנות של החשש ,עליו לבדוק מי הוא ראש המדברים .אם הוא מגלה כי המניע של הקבוצה נשען על אדם אחד בעל תוקף ועזות המנהיג את השאר ,הרי שמידת החשש וההסתמכות על דבריהם נחלשת לחלוטין, משום שהתורה גילתה לנו שבמקום של עצה רעה ,כוחו של יחיד דומיננטי מסוגל לסחוף אחריו גם אנשים כשרים וטובים ולגרום להם לחתום על דיבה ושקר שאין בהם ממש. ההתבוננות הפנימית בעומק היסוד המרעיש של המהרש"א והמדרש יהונתן חושפת בפנינו את עולמו הנסתר של כוח המנהיגות וההשפעה ,ומגלה את החוקיות הרוחנית השולטת בנפש הכלל והפרט .המציאות האנושית נוטה לעיתים לראות בקבוצה או בעדה יחידה אחת בעלת אחריות אחידה ,אולם התורה הקדושה באה ומפרקת את המבנה החיצוני הזה כדי לגלות את הגרעין המניע שבו .מאחורי כל תנועה המונית ,מאחורי כל סערה ומרד ,עומד תמיד אותו יחיד בעל תוקף" ,בעל המעשה" ,המעניק לקבוצה את שפתה ,את כיוונה וא את העוצמה שלה .נשיא שבט שמעון ,שפט בן חורי ,נשא בקרבו את המידה האופיינית לשבטו – כוח של תקיפות ,עזות שאינה נרתעת ונטייה ללכת עם האמת הפנימית שלו עד הקצה האחרון. תכונה כבירה זו ,כאשר היא מנותקת מן המקור העליון ואינה כפופה לחכמת הדור ולדעתו הטהורה של משה רבנו ,הופכת לכוח הרסני שאין כדוגמתו .העומק הרעיוני הטמון כאן מלמדנו כי הרשעה או הטעות אינן מתחילות בהכרח מתוך חולשה או רפיון ,אלא דווקא מתוך שימוש מעוקל בכוחות החיים החזקים ביותר של הנפש .המילים "איש אל אחיו" המיוחסות לפי המסורת לשבט שמעון ,מייצגות את החיבור העוצמתי של אחים היודעים לעמוד יחד כאיש אחד מול כל העולם ,כפי שראינו במעשה שכם ומעשה יוסף .אך כאשר החיבור הזה נעשה מתוך סוד ועצה מקולקלת ,מתוך עקשנות פנימית המסרבת להתבטל אל הנס האלוקי ,אותה אחדות עצמה הופכת לכלי שרת המוליד את האמירה הנוראה "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ,ומפילה ברשתה דור שלם של נשיאים ואנשים כשרים. העמיקה הרוחנית בנבכי כוחו של המרגל משבט שמעון מובילה אותנו ישירות אל עמקי נפשו של האדם ,אל המקום שבו מתחולל המאבק הסמוי על האמונה ועל ההנהגה האישית של כל אחד מאיתנו .אנו מגלים כי בתוך נפשו של כל אדם קיימת הבחירה בין שתי דרכים מנוגדות להפעלת כוחותיו העוצמתיים ביותר :דרך הביטול וההתקשרות אל האמת ,או דרך העקשנות וההסתמכות העצמית .התכונה השמעונית ,המתאפיינת בתוקף בלתי מתפשר ובעזות דקדושה ,נתנה לאדם את היכולת לפרוץ גבולות ולע"איתן אל מול כל רוחות הזמן, אך היא דורשת שמירה מעולה וזיכוך מתמיד כדי שלא תיהפך למקור של גאווה חקירתית וקרירה המשבשת את דעת התורה הישרה.

חלש תשרפ

נפש האדם נבחנת בדיוק ברגעים שבהם היא נדרשת להכניע את שכלה ואת תפיסתה המציאותית בפני הציווי האלוקי והנהגת הרועה הנאמן .שפט בן חורי ,שהיה נשיא ואדם כשר בראשית דרכו ,נפל למקום האפל של "בעל המעשה" ברגע שבו העדיף את הניתוח השכלי והטבעי שלו על פני האמונה הטהורה בניסים שלמעלה מן הטבע .ההנהגה האישית העולה מכאן לחיינו היא החובה הקדושה לחנך את עצמנו למידת התמימות והביטול, לדעת כי ככל שהאדם ניחן בכוחות הנהגה והשפעה גדולים יותר ,כך עליו להרבות במידת הענווה וההקשבה למסורת האבות .כאשר אנו קוראים על קריאת המרד "נתנה ראש ונשובה מצרימה" ,אנו מבינים כי השורש לכל פריקת עול והידרדרות רוחנית מתחיל מתוך המחשבה המוטעית שהאדם יכול לנהל את עולמו בכוחו ועוצם ידו בלבד ,תוך ניתוק מחשבתו ודעתו מהמעיין הסמוי של הקדושה והאמונה הצרופה. הבנין המוסרי המזדקר לנגד עינינו מתוך נבכי דבריהם של רבותינו על חלקו הדומיננטי של המרגל משבט שמעון ,מעמיד אותנו על יסוד כביר בעיצוב אישיותו של האדם ובמצפן הפנימי המכוון את דרכיו .אנו מגלים כי המוסר האמיתי אינו נמדד רק במעשים חיצוניים הנראים לעין כל ,אלא הוא נמדד בעיקר במידת העדינות ,הבושת והרגישות הפנימית שהאדם מפתח כלפי סביבתו וכלפי האמת הצרופה .העובדה ששפט בן חורי נשא בתוכו תוקף עצום של הנהגה ונשיאות אך השתמש בהם כדי להפוך ליוזם ולמחולל הראשי של עצת המרגלים ,מלמדת אותנו שיעור מאלף באחריות המוסרית העצומה המוטלת על בעלי ההשפעה והכוח .המנהיגות והכישרון אינם שטח הפקר המיועד להאדרת השם העצמי ,אלא הם פיקדון אלוקי יקר התובע משנה זהירות ושמירה מפני פגמי הגאווה והישות. חוק הטבע של הנפש המשולב במצפן המוסרי מראה לנו כיצד פגם קל בחוסר אמונה ובאי קבלת דברי הרועה הנאמן מוביל בהכרח להידרדרות מוסרית רחבה ועמוקה .מי שאינו מחנך את עצמו להאמין לאביו החכם והישר ,ומבקש לחקור ולפשפש אחר דבריו מתוך מבט שכלי וקר ,מאבד אט אט את העדינות המוסרית ואת היכולת לבנות יחסי אנוש תקינים המבוססים על אמון ,יושר והערכה פנימית .חטאו של נציג שבט שמעון ,כפי שהתבאר בדברי רבותינו ,לא נבע מרשעות פתאומית ,אלא מתבנית נפשית פגומה של ניתוק המחשבה והדעת ממשה רבנו ומדבר ה' .ברגע שהוא סר מהביטול המוחלט אל הקדושה והחל להוביל את העצה הרעה מתוך שקיעות בדעתו העצמאית והעקשנית ,הוא איבד את ההגנה הרוחנית שלו וסחף אחריו אנשים כשרים וטובים עד שהביא לחורבן דור שלם. המוסר העולה מכאן קורא לנו לפתח מצפן פנימי עדין ומזוקק ,המבקש תמיד את האמת והטוב ,ומסרב להיכנע לקרירות של הספקות והחקירות המיותרות .כאשר האדם מרגיל את עצמו לסמוך על דברי רבותיו בידיעה ברורה ובאמונת אומן ,ומכוון את כוחות התוקף והעזות שלו תמיד אל עולמות של קדושה ורוממות ,הוא מגן על נפשו מפני המרירות והביקורתיות .הוא מבין שכל מקום שבו הוא מאפשר לכוח השפעתו לנהל אחרים הופך להיות באחריותו המלאה ,ולכן הוא משגיח על פתחי דעתו ודיבורו במשמרת כפולה ,כדי

גם לנשמה מגיע אוכל

שיהיה תמיד קשור ומחובר לאמת האלוקית הצרופה ,ומתוך כך יזכה לבנות אישיות ישרה, עין טובה ורגישות מוסרית עליונה. התובנות המעשיות והישרות הנובעות כמעיין המתגבר מתוך הסוגיה המופלאה הזו מלוות אותנו אל שוק החיים ומעצבות את הנהגתנו יום-יום ושעה-שעה .אנו למדים לקבל את מסורת אבותינו ואת דברי חכמי הדור באמונת אומן מוחלטת ,מתוך הבנה כי האמון הפנימי והתמים יקר ונעלה אלפי מונים מכל חקירה ודרישה קרירה הבאה לעולם מתוך ספקנות. כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו חובה קדושה לשמור על כוחות ההנהגה והתוקף שחנך אותנו בהם הבורא ,ולהכפיף אותם תמיד לדעת התורה ולענווה ,ביודענו כי ככל שהאדם בעל השפעה גדול יותר ,כך גדלה אחריותו על סביבתו ועל הציבור כולו .אנו מבינים מעתה כי הדרך לבניית בית נאמן מלא אהבה ויציבות רוחנית עוברת דרך חינוך עצמי ליצירת קשר פנימי עמוק של אמון וודאות בין אבות לבנים ,קשר הניצב כחומה בצורה בפני רוחות הזמן ומאיר את דרכנו באור האמונה הצרופה.

עיקר העניין: הוא שהתורה הקדושה אינה מסתפקת במערכת חוקים יבשה ופורמלית של עדים וראיות ,אלא היא תובעת מהאדם לבנות בתוך תוכו היכל של אמת ,נאמנות וידיעה עצמית ברורה ,המהווה כוח הלכתי ומציאותי מנצח .היכולת של היחיד להניע קבוצה שלמה ולשאת באחריות המלאה כבעל המעשה ,מגלה לנו חוק טבע נצחי בנפש: האדם נמצא תמיד במקום שבו דעתו ותכונותיו הדומיננטיות מובילות אותו .חטא המרגלים שהרעיש שמים וארץ והותיר פצע מדמם לדורות נולד בדיוק באותו מקום שבו נסדק האמון ,כאשר נציג שבט שמעון ניתק את מחשבתו ותוקפו מדעתו הטהורה של משה רבנו ומציוויו של האב הרחמן ,ובכך החליף את הוודאות המרוממת של האמונה בספקנות קטנונית ומחריבה ,בעוד שאילו היה קושר את דעתו ועזותו במשה בציווי שלח לך ,היה נותר מוגן וקדוש ומביא את עמו אל ארץ נחלה. פתרנו את התעלומה המרתקת והראינו כיצד כוח המחשבה והדעת מעצב מחדש את גבולות ההלכה והמציאות הפנימית של האדם .הבאנו כעת תקציר של שורות ספורות בצורה ובשפה מעניינת ומרתקת על הנושא המופלא שדיברנו בו .ניצב בפנינו נשיא משבט שמעון ,שפט בן חורי ,אשר נמנה בין שלוחיו של משה רבנו לתור את הארץ היעודה .התעלומה ההלכתית וההיסטורית המרתקת הזו מובילה אותנו אל עומק דברי חז"ל והמהרש"א ,המגלים לנו כי הוא לא היה שותף סביל אלא בעל המעשה והמנוע המרכזי מאחורי עצת המרגלים האפלה .יסוד זה ,המשולב בדברי המדרש יהונתן המייחס לשבטו את קריאת המרד המפחידה נתנה ראש ונשובה מצרימה ,חושף את שורש נפילתו של המרגל שניתק את תכונות התוקף והעזות שלו מהמקור האלוקי, ומתוכו עולה קריאה נרגשת לבניית מצפן פנימי עדין ,המנצל את כוחות המנהיגות לקשור את הנפש בקשר בל ינתק לקדושה ,למסורת האבות ולאמונה התמימה.

חלש תשרפ