5. מתי היה שינוי השם ליהושע?

5. מתי היה שינוי השם ליהושע? הלב ההומה של מבקשי התורה מתמלא פליאה וכיסופים מול התעלומה המרתקת, המבקשת לחדור אל רגעי ההוד שבהם נקבע שמו של משרת משה ,המנהיג העתיד להנחיל את הארץ לבני ישראל ,ולברר מתי בדיוק חל המהפך המופלא שבו התעלה משמו המקורי אל שמו המלא ורב הרושם .התבוננות מעמיקה בכתובים מציגה בפנינו סתירה סוערת ומסקרנת ,המרעישה את דעת הלומד ומעוררת ציפייה…

5. מתי היה שינוי השם ליהושע? הלב ההומה של מבקשי התורה מתמלא פליאה וכיסופים מול התעלומה המרתקת, המבקשת לחדור אל רגעי ההוד שבהם נקבע שמו של משרת משה ,המנהיג העתיד להנחיל את הארץ לבני ישראל ,ולברר מתי בדיוק חל המהפך המופלא שבו התעלה משמו המקורי אל שמו המלא ורב הרושם .התבוננות מעמיקה בכתובים מציגה בפנינו סתירה סוערת ומסקרנת ,המרעישה את דעת הלומד ומעוררת ציפייה גדולה להבנת פנימיות הדברים: מחד גיסא ,פשטות לשון המקרא בפרשתנו מורה בקול ברור כי רק עתה ,ברגע הגורלי של השילוח ,העניק לו משה רבנו את שמו החדש ,ומאידך גיסא ,אנו מוצאים כי עוד בימי מלחמת עמלק ,ברפידים ,ובמעמד הר סיני ונבואת אלדד ומידד ,כבר מוזכר הוא בשמו המפואר ,דבר המעמיד אותנו בפני שאלה נוקבת ומסעירה מאין כמוה על סדר הזמנים הרוחני וההיסטורי של הנהגת המדבר. מתוך השאיפה לפענח את סוד הזמן ואת עומק השינוי שחל בשמו של משרת משה, אנו פונים אל פסוקי המקרא בפרשת השבוע ,פרשת שלח לך ,שבה מנויים שמותיהם של הנשיאים השלוחים לתור את הארץ ,וכך נאמר שם בדיוק" :ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג טז). כאשר אנו מתבוננים בכתובים ומבקשים ליישב את הסתירה הגדולה בין פסוק זה לבין האזכורים הקודמים שבהם כבר נזכר השם המלא ,אנו מוצאים כי פשטות לשון המקרא אכן מורה שמשה רבנו שינה את שמו של הושע ליהושע כאשר הוא שלח אותו ביחד עם המרגלים .מפרשי התורה במקראות גדולות ומפרשי התורה בכלל מעמיקים בלשון הפסוקים ומאירים את הנתיב הזה בכלים מגוונים. רש"י (שם) מפרש ומבאר את פשר הקריאה הזו ,וכתב כי משה התפלל עליו" :יה יושיעך מעצת מרגלים" .דבריו הטהורים של רש"י מלמדים אותנו שהקריאה הייתה קשורה באופן ישיר לסכנה הרוחנית הגדולה של אותה שליחות. אור החיים הקדוש (שם) מפרש ומבאר כי מפשטות לשון המקרא נראה שמשה רבנו שינה את שמו של הושע ליהושע באותו המעמד ממש כאשר שלח אותו ביחד עם המרגלים. רבי שמואל בן מאיר ,הוא הרשב"ם (שם) ,מחדש ומבאר דרך אחרת בפשט המקרא ,וכתב כי לא עתה נקרא שמו יהושע ,אלא כך פירושו :הושע בן נון שאמרנו למעלה (במדבר יג ח) שנקרא כן בבית אביו ,הוא אותו שקרא משה כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו ,שכך היה מנהגם של מלכים לקרוא למשרתיהם ולשנות שמותם להודיע שהוא מושל בו לכנות לו שם כרצונו. רבי חזקיה בן מנוח ,בספרו חזקוני (שם) ,מפרש ומבאר את סיבת האזכור דווקא כאן ,וכתב שלא שקראו עתה יהושע ,אלא כך הפירוש הוא :הושע בן נון שנקרא כן בבית אביו ,הוא אותו שמשה קראו כבר יהושע כשנעשה משרתו ומצא חן בעיניו .הוא מסביר שמשום שציין

גם לנשמה מגיע אוכל

משה את כל המרגלים בשמם מלידה ,ציין גם את שם הלידה של יהושע ,ועל מנת להבהיר כי מדובר באותו אדם מציינת התורה כי משה הוא ששינה את שמו ליהושע. רבי עובדיה ספורנו (שם) מפרש ומבאר שמשה רבנו קרא לו כך לכבוד ולהתפלל עליו שיהיה נושע ושיושיע אחרים ,אך בשבטו היה ידוע כאיש חיל בשם הושע. רבינו בחיי (שם) מחדש ומבאר את הקושי הגדול של אזכור השם המלא קודם לכן ,וכתב כי נראה מכאן שקודם שלוח המרגלים הושע היה שמו ,ונוכל לומר כי לכבוד משה שהיה עתיד לקראו יהושע לא רצתה תורה להזכירו בשם אחר בכל הפרשיות הקודמות ,ומה שהזכירתו כאן למטה אפרים הושע בן נון ,כאן גלה לנו שעקר שמו היה הושע ומשה בשליחות זה קראו יהושע. ברטט פנימי ובצעדים מודדים אנו נכנסים אל בין כותלי בית המדרש ,ומבקשים לדלות מדברי חכמינו זיכרונם לברכה את המקורות התנאים והאמוראים המשקפים את עומק השעה שבה זכה תלמידו הנאמן של רועה ישראל לשינוי שמו ותפילתו הרבתה של רבו. במדרש תנחומא (פרשת שלח ,סימן ו) מצינו התייחסות ישירה לטעם ולזמן של הענקת השם החדש ,וזה לשון המדרש" :ויקרא משה להושע בן נון יהושע – דבר אחר ,כיון שראה משה אותם המרגלים שהיו רשעים הרבה ,אמר ליהושע ,יה יושיעך מן הדור הרע הזה" .דברי המדרש הללו מלמדים אותנו כי שינוי השם מכוון באופן מדויק למעשה המרגלים ולהצלת יהושע מללכת בדרכם הקלוקלת ,ומכאן שהדבר התרחש ממש עם היציאה לשליחות הגורלית במדבר. בגמרא במסכת סוטה (דף לד ע"ב) מובא ביאור רחב יותר לאותו מעמד נשגב ,ושם דורשים חכמים את עומק תפילתו של משה על תלמידו .הגמרא מפרשת כי משה רבנו ראה ברוח קודשו את הרעה הגדולה העתידה לצמוח מעצתם של ראשי השבטים ,ולכן ביקש להפריש את משרתו מן הקנוניה הזו ,והוסיף אות י' לשמו כדי לרמוז על שמו של הקדוש ברוך הוא שיהיה בעזרו ויגן עליו מפני הסחיפה החברתית והרוחנית של שאר הנשיאים. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק שני הלכה ו) מצינו דיון בעניין שינוי השמות על ידי גדולי האומה ,ומבארים שם חכמים את המעלה הגדולה של הוספת אות לשמו של אדם, שיש בה כדי לשנות את מזלו ואת כוחו הרוחני .חכמי הירושלמי מדגישים כי כל שינוי שם שנעשה על פי הדיבור או על ידי נביא הדור ,מעניק לאדם כוחות מחודשים לעמוד במשימות כבירות ולנצח את המערכות הגדולות של החיים ,כפי שקרה ליהושע שעמד איתן מול עשרה נשיאים תקיפים ולא נתן לרוחו ליפול. מעומק דבריהם של התנאים והאמוראים אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,אשר פילסו את הנתיב לבאר את פנימיות הלשון והעניקו משקל הלכתי ורעיוני למסורות חז"ל. רבינו יוסף בכור שור בפירושו על התורה (במדבר יג טז) מפרש ומבאר את סיבת השינוי ואומר כי לא עתה ,לפי הפשט ,חל השינוי הזה בשמו של תלמידו של משה ,אלא מתחילה כשנעשה משרתו ומצא חן בעיניו ,כמו שעשה הקדוש ברוך הוא לאברהם ולשרה וליעקב,

חלש תשרפ

ששינה שמם לעילויא .הוא מחדש ומבאר כי שינוי שמו של יהושע התרחש עוד זמן רב לפני חטא המרגלים ,כאשר משה לקחו להיות משרתו ,ומשום חיבתו היתרה הוסיף לו משה אות לשמו כדי לרוממו ולהעלותו במעלות הקדושה. רבינו יוסף קרא ,אשר דבריו הובאו בשפתי חכמים (במדבר יג טז) ,מביא ביאור המיישב את פשט המקרא עם מנהגי לשון הקודש ,ומבאר שמשה לא שינה שמו של הושע באותו מעמד אלא רק התפלל עליו ,ומפרשים ש"ויקרא משה" הוא לשון תפילה כמו "ויקרא שם אברם בשם השם" (בראשית יג ד) .לפי דרך זו ,השם יהושע היה שמו הקבוע עוד מכבר ,אלא שבאותה שעה חזר משה וקרא בשמו בתורת תפילה ובקשת רחמים שינצל מאותה עצה נוראה של הנשיאים. רבינו שלמה יצחקי ,בפירושו לספר דברי הימים (דברי הימים ב לו ד) ,מפיץ אור נוסף על שיטת הראשונים ומבאר שמשה רבנו שינה שמו של יהושע כאשר נתמנה להיות משרתו, שכן דרך המלכים לקרוא כן למשרתיהם ולשנות שמותם להודיע שהוא מושל בו לכנות לו שם כרצונו ,וכדרך שפרעה קרא שמו של יוסף צפנת פענח .ביאור זה מתיישב להפליא עם דברי הרשב"ם והחזקוני ,ומראה כי הענקת השם הייתה אות של הנהגה ,גדולה וקירבה מיוחדת בין הרב המובהק למשרתו הנאמן עוד קודם שנשלחו המרגלים לתור את הארץ. עמודי התווך של הדורות המאוחרים וגדולי האחרונים מביאים אותנו אל עומק הביאור, ומיישבים בדרכים נפלאות את הסתירה הגדולה המעסיקה את מפרשי התורה בעניין זמן קביעת השם. הגאון המפורסם רבי נפתלי צבי יהודה ברלין ,בספרו העמק דבר (במדבר יג טז) ,מביא דעה מפוארת המפשרת בין השיטות השונות ,ומבאר כי ידוע המדרש בגמרא במסכת סוטה בפירוש רש"י שכתב "יה יושיעך מעצת מרגלים" .הוא מקשה על כך קושיה עצומה :אם ידע משה שהמרגלים יקלקלו כל כך ,לא היה לו לשלחם .אלא מתוך כך חידש שיסוד הדבר הוא ששינוי השם התרחש בשני שלבים שונים :השלב הראשון היה עוד לפני מלחמת עמלק, ומזה הטעם שהתפלל משה עליו שיושיעו במלחמתו ,אך לא היה זה השם כי אם לשעה זו בלבד בשעת מלחמה ,ואחר כך נשתקע זה השם וחזרו וקראו אותו "הושע" .השינוי חזר והפך לקבוע רק באותה שעה שנתברר שיהושע הוא זה שיכניס את ישראל לארץ ,אם על ידי נבואת אלדד ומידד שניבאו "משה מת ויהושע מכניס לארץ" ,ואם מזה שהבין משה שלא תהיה ביאתם לארץ בדרך נס נגלה כל כך שהרי הסכים הקדוש ברוך הוא למרגלים ,ואם כן הכניסה תהיה בדרך טבעית על ידי מלחמה ועל ידי יהושע ,ולכן ברכו לחלוטין בזה השם באופן קבוע ,ונסמך השם לכאן ללמדנו שבזו התפילה נכללת מלחמת היצר גם כן ,שאם תהיה עצתם לרעה יהיה נושע בה’. הגאון רבי אליהו מזרחי ,בפירושו המפורסם על רש"י (שם) ,מעמיק אף הוא בקושי החזרת השם ומבאר כי משה רבנו אכן קרא לו יהושע עוד בזמן שנעשה משרתו כדי להרים את קרנו ,אולם כאן בפרשת המרגלים חזרה התורה והזכירה את השם המקורי "הושע בן נון" כדי להראות שמצד תולדותיו ובני שבטו היה שמו הושע ,ומשה חזר ועורר את כוח השם

גם לנשמה מגיע אוכל

"יהושע" באותה השעה בתורת תפילה מיוחדת מעומק הלב ,כדי להעניק לו כוח מגן רוחני מפני ההשפעה ההרסנית של שאר הנשיאים שהלכו באותה עצה. הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר ,בעל הכתב סופר (בחידושיו לתורה שם) ,מפיץ אור נוסף על דברי האחרונים ומבאר שמשה רבנו צפה ברוח הקודש שיהושע יצטרך לעמוד בניסיון עצום שאין כדוגמתו ,ולכן אף על פי שקרא לו יהושע כבר בתחילת הדרך משום חיבה ,הרי שברגע השילוח של המרגלים קיבל השם הזה משמעות חדשה ויצוקה של תפילה להצלה ישירה מן הדור הרע הזה ,ומכאן שהתורה כפלה את העניין דווקא כאן כדי ללמדנו שתפילת הרב על תלמידו ברגעי הסכנה היא זו שעמדה לו לשמור על צדקתו ואמונתו. ועתה נתרגם את יסודות הסוגיה ואת השיטות השונות בעניין זמן קביעת שמו של יהושע אל תוך גבולות ההלכה המעשית ועולם המעשה של ימינו ,ומתוכם נראה מערכת מפוארת של השלכות הלכתיות ודינים קבועים. הנפקא מינא הראשונה מתגלה בדיני כתיבת שמות בגיטין ובשטרות ,שבהם הדיוק בשמו של אדם הוא תנאי מעכב ומכריע בתוקף השטר .כאשר באים לכתוב גט או שטר ממוני עבור אדם שיש לו שם קבוע המשמש אותו ביום-יום ,אך יש לו גם שם שני שניתן לו לזמן קצר לצורך רפואה או ישועה בעת צרה ולאחר מכן חזר לשמו המקורי ,אנו למדים מתוך יסודו של הנצי"ב מוולוז'ין כי שם שניתן לפי שעה בלבד ונשתקע ,אינו נחשב כשמו העיקרי של האדם .הלכה למעשה ,אם יכתבו בשטר את השם הזמני ההוא לאחר שכבר חזר לשמו המקור ,השטר או הגט עלולים להיות פסולים ,משום שרק שינוי שם קבוע המלווה בהנהגה מציאותית ובפרסום גמור בציבור נחשב לשמו הרשמי של האדם. נפקא מינא נוספת באה לידי ביטוי בדיני קריאת השם ועילוי השם לגרים או לאדם שמבקשים להוסיף לו אות לשמו משום חולשה או סכנה .מתוך דברי רבינו יוסף בכור שור והרשב"ם ,המבארים כי משה רבנו הוסיף אות ליהושע ושינה שמו לעילויא כאשר נעשה משרתו ומצא חן בעיניו ,אנו למדים על כוחו ההלכתי של הרב המובהק או בית הדין הגדול לשנות את שמו של אדם מכוח סמכותם הרוחנית .החידוש ההלכתי היוצא מכאן הוא ששינוי שם אינו זקוק בהכרח להסכמת כל הקהל הרחב מהרגע הראשון ,אלא ברגע שגדול הדור או המנהיג הרוחני קורא לאדם בשם החדש מתוך כוונה לרוממו ,השם הזה מקבל תוקף סגולי ומציאותי מידי ,והתורה כבר מתייחסת אליו בשמו החדש בכל ענייני הקודש. השלכה הלכתית שלישית ואקטואלית מצינו בהלכות ברכות ,תפילה על החולה ודיני קדימה בכיבוד חכמים .כאשר באים להתפלל על אדם שנמצא בסכנה גדולה או ניצב בפני ניסיון חיים מורכב ,כפי שראינו ברש"י ובמדרש תנחומא שמשה התפלל על יהושע "יה יושיעך מעצת מרגלים" ,מתעוררת השאלה האם יש צורך לשנות את שמו בפועל כדי שתועיל התפילה ,או שמא די בעצם הזכרת השם המלווה בבקשת הרחמים .מתוך דברי השפתי חכמים המבאר בלשון "ויקרא משה" שהוא לשון תפילה ,אנו למדים כי עצם הקריאה בשם החדש על ידי הצדיק מהווה חלק בלתי נפרד מגוף התפילה והצלת הנפש,

חלש תשרפ

ולכן המנהג המעשי המקובל להוסיף שם לחולה בשעת התפילה יסודו הררי קודש עוד מימי משה רבנו ,שהשתמש בכוח האותיות הקדושות כדי לפרוץ את גזרת הטבע ולהעניק הגנה גמורה לתלמידו. ההתבוננות הפנימית בעומק היסוד המרעיש של מחלוקת רבותינו הראשונים והאחרונים בעניין זמן שינוי שמו של יהושע ,חושפת בפנינו את עולמו הנסתר של כוח הדיבור ,השם וההשפעה הרוחנית של הרב על תלמידו .המציאות האנושית נוטה לראות בשמו של אדם כלי טכני בלבד המשמש לזיהוי חיצוני ,אולם התורה הקדושה באה ומפרקת את המבנה הזה כדי לגלות שהשם הוא מהות הנפש ,צינור החיים והמצפן הפנימי המנווט את יעודו של האדם בעולם .כאשר אנו מעמיקים בשיטתו של הנצי"ב מוולוז'ין על שני השלבים של קביעת השם ,אנו מגלים חוקיות נפשית כבירה :ישנן תקופות שבהן האדם נצרך לתעצומות נפש זמניות ,מעין "הוראת שעה" רוחנית כדי לנצח במלחמות זמניות כמו מלחמת עמלק, אך המבחן האמיתי של האדם מגיע דווקא ברגעי הקביעות ,כאשר הוא נדרש להפוך את כוחותיו הארעיים לטבע שני וקבוע בנפש. תכונה כבירה זו של הוספת האות י' לשמו של יהושע ,המייצגת את החיבור הישיר אל השם י-ה ,מלמדת אותנו כי ההצלה האמיתית של האדם מן הסחיפה החברתית ומעצת המרגלים אינה נובעת מבידוד פיזי או מהתרחקות מן המערכה ,אלא דווקא מתוך חיבור וביטול מוחלט אל דעת התורה ודעת רבותיו .משה רבנו ,בראותו את עומק הניסיון והקרירות העלולה להיווצר מתוך עצת הנשיאים ,אינו מסתפק בהדרכה מוסרית גרידא, אלא משתמש בכוחו כרב המובהק כדי לטבוע חותם רוחני חדש בנפש תלמידו .החיבור הזה של "יה יושיעך מעצת מרגלים" מראה כיצד הכנעה אמיתית לצדיק הדור מעניקה לאדם כוח על-טבעי לעמוד איתן ,להישאר יחיד מול רבים ,ולא לתת לרוחות הזמן והספקות לערער את הודאות הפנימית ואת האמונה הטהורה בארץ חמדה. ההרחבה המחשבתית העולה מתוך נבכי מעשה שינוי שמו של יהושע מובילה אותנו ישירות אל עמקי נפשו של האדם ,אל המקום שבו מתחולל המאבק הסמוי על האמונה ועל ההנהגה האישית של כל אחד מאיתנו .אנו מגלים כי בתוך נפשו של כל אדם קיימת הבחירה בין שתי דרכים מנוגדות להפעלת כוחותיו ועוצמתו :דרך הביטול וההתקשרות אל האמת הצרופה ,או דרך ההסתמכות העצמית המנותקת .התכונה של הושע ,המתאפיינת בנאמנות מוחלטת ובשאיפה להיות משרת משה ,נתנה לו את היכולת להתעלות ולהפוך ליהושע ,אך היא דרשה שמירה מעולה ותפילה אבהית של רבו כדי שלא תושפע לרעה מרוחות הזמן ומלחץ הסביבה. נפש האדם נבחנת בדיוק ברגעים שבהם היא נדרשת להכניע את שכלה ואת תפיסתה המציאותית בפני דעת התורה והנהגת הרועה הנאמן .יהושע בן נון ,שהיה אדם כשר ועצום בראשית דרכו ,נזקק לתוספת אות ותפילה משום שמשה רבנו הבין כי ככל שהאדם ניחן בכוחות הנהגה והשפעה גדולים יותר ,וככל שהמשימה העומדת בפניו מורכבת ומערבת

גם לנשמה מגיע אוכל

מלחמה טבעית ביצר ובאויבים ,כך עליו להרבות במידת הענווה וההקשבה .ההנהגה האישית העולה מכאן לחיינו היא החובה הקדושה לחנך את עצמנו למידת התמימות והביטול ,לדעת כי השורש לכל עמידה איתנה בניסיונות מתחיל מתוך המחשבה שאנו זקוקים לתפילת רבותינו ולחיבור מתמיד לקדושה ,תוך ניתוח המציאות מתוך משקפיים של אמונה ולא מתוך ספקנות קרירה. הבנין המוסרי המזדקר לנגד עינינו מתוך נבכי דבריהם של רבותינו על אודות מועד שינוי שמו של יהושע ותפילתו של משה עליו ,מעמיד אותנו על יסוד כביר בעיצוב אישיותו של האדם ובמצפן הפנימי המכוון את דרכיו .אנו מגלים כי המוסר האמיתי אינו נמדד רק בכוחות הגלויים או בכישרונות הטבעיים שחנך בהם הבורא את האדם ,אלא הוא נמדד בעיקר במידת המוכנות שלו להכפיף את אותם כוחות עצומים אל מול האמת הצרופה ודעת התורה .העובדה שיהושע ,על אף היותו משרת משה ומבחריו עוד מימי מלחמת עמלק ,נזקק לתוספת אות ולתפילה מיוחדת ברגע היציאה לשליחות המרגלים ,מלמדת שיעור מאלף באחריות המוסרית העצומה המוטלת על בעלי ההשפעה והכוח ,המבינים כי המנהיגות והכישרון אינם שטח הפקר אלא פיקדון אלוקי יקר התובע משנה זהירות ושמירה מפני פגמי הסביבה. חוק הטבע של הנפש המשולב במצפן המוסרי מראה לנו כיצד ההגנה האמיתית מפני פגמים מוסריים וחברתיים אינה בנויה על ביטחון עצמי מופרז או על תפיסת עולם שכלית וקרה .מי שאינו מחנך את עצמו להישען על ברכת רבותיו ולבקש את הגנתם הרוחנית, ומבקש לצעוד בנתיבי החיים הסוערים מתוך הסתמכות על כוחו שלו בלבד ,מאבד אט אט את העדינות המוסרית ואת היכולת לעמוד מול לחצים ופיתויים חברתיים .המצפן הפנימי שנבנה בנפשו של יהושע דרך קבלת השם החדש ותפילת "יה יושיעך" ,מלמד שעיקר המוסר הוא החיבור היציב אל הקדושה והענווה ,המאפשר לאדם להישאר נאמן לערכיו ולשליחותו גם כאשר כל סביבתו הקרובה והרחוקה נוטה לספקנות ,למרירות ולעצות פגומות. המוסר העולה מכאן קורא לנו לפתח מצפן פנימי עדין ומזוקק ,המבקש תמיד את ההתקשרות אל חכמי האמת ומסרב להיכנע לקרירות של הספקות והחקירות המיותרות. כאשר האדם מרגיל את עצמו לשאת את חותם רבותיו בידיעה ברורה ובאמונת אומן, ומכוון את כוחות התוקף והעזות שלו תמיד אל עולמות של קדושה ורוממות ,הוא מגן על נפשו מפני השפעות שליליות .הוא מבין שכל מקום שבו הוא נדרש לפעול ולהנהיג הופך להיות באחריותו המלאה ,ולכן הוא משגיח על פתחי דעתו ודיבורו במשמרת כפולה ,כדי שיהיה תמיד קשור ומחובר לאמת הרוחנית ,ומתוך כך יזכה לבנות אישיות ישרה ,עין טובה ורגישות מוסרית עליונה. התובנות המעשיות והישרות הנובעות כמעיין המתגבר מתוך הסוגיה המופלאה הזו מלוות אותנו אל שוק החיים ומעצבות את הנהגתנו יום-יום ושעה-שעה .אנו למדים לקבל את מסורת אבותינו ואת דברי חכמי הדור באמונת אומן מוחלטת ,מתוך הבנה כי האמון הפנימי

חלש תשרפ

והתמים יקר ונעלה אלפי מונים מכל חקירה ודרישה קרירה הבאה לעולם מתוך ספקנות. כמו כן ,אנו מקבלים על עצמנו חובה קדושה לשמור על כוחות ההנהגה והתוקף שחנך אותנו בהם הבורא ,ולהכפיף אותם תמיד לדעת התורה ולענווה ,ביודענו כי ככל שהאדם בעל השפעה גדול יותר ,כך גדלה אחריותו על סביבתו ועל הציבור כולו .אנו מבינים מעתה כי הדרך לבניית בית נאמן מלא אהבה ויציבות רוחנית עוברת דרך חינוך עצמי ליצירת קשר פנימי עמוק של אמון וודאות בין אבות לבנים ,קשר הניצב כחומה בצורה בפני רוחות הזמן ומאיר את דרכנו באור האמונה הצרופה.

עיקר העניין: הוא שהתורה הקדושה אינה מסתפקת במערכת חוקים יבשה ופורמלית ,אלא היא תובעת מהאדם לבנות בתוך תוכו היכל של אמת ,נאמנות וידיעה עצמית ברורה ,המהווה כוח הלכתי ומציאותי מנצח .היכולת של היחיד להניע קבוצה שלמה ולשאת באחריות המלאה כבעל המעשה ,מגלה לנו חוק טבע נצחי בנפש: האדם נמצא תמיד במקום שבו דעתו ותכונותיו הדומיננטיות מובילות אותו .חטא המרגלים שהרעיש שמים וארץ והותיר פצע מדמם לדורות נולד בדיוק באותו מקום שבו נסדק האמון ,כאשר חקירת הארץ ומניעי השילוח הציבו ניסיון חברתי ורוחני עצום בפני הנשיאים ,ובכך החליפו את הוודאות המרוממת של האמונה בספקנות קטנונית ומחריבה ,בעוד שיהושע ,בזכות התקשרותו לרבו משה ובזכות השם והתפילה שקיבל ממנו ,נותר מוגן וקדוש ,שמר על אמונתו בארץ חמדה והיה מוכן להנחיל אותה לעמו. פתרנו את התעלומה המרתקת והראינו כיצד כוח המחשבה ,השם והתפילה מעצבים מחדש את גבולות ההלכה והמציאות הפנימית של האדם .הבאנו כעת תקציר של שורות ספורות בצורה ובשפה מעניינת ומרתקת על הנושא המופלא שדיברנו בו .ניצב בפנינו משרתו הנאמן של משה ,יהושע בן נון ,אשר נמנה בין שלוחיו של משה רבנו לתור את הארץ היעודה .התעלומה ההלכתית וההיסטורית המרתקת של מועד שינוי שמו מובילה אותנו אל עומק דברי חז"ל והמפרשים, המגלים לנו שיטות שונות :החל משינוי השם בעת השילוח עצמו כהגנה וכפירוש רש"י "יה יושיעך מעצת מרגלים" ,דרך שיטת הרשב"ם ,החזקוני והבכור שור שראו בכך תואר קבוע שניתן לו עוד מתחילת שירותו אצל משה ,ועד לביאורו המפלא של הנצי"ב מוולוז'ין על שינוי שם דו-שלבי שהפך קבוע רק לקראת הכניסה לארץ. יסודות אלו חושפים את שורש נפשו של המנהיג הקשור בקשר בל ינתק לקדושה, ומתוכם עולה קריאה נרגשת לבניית מצפן פנימי עדין ,המנצל את כוחות המנהיגות והתפילה כדי לחזק את מסורת האבות והאמונה

גם לנשמה מגיע אוכל