7. למה משה רבנו התפלל רק על יהושע ולא על כל שאר המרגלים?

7. למה משה רבנו התפלל רק על יהושע ולא על כל שאר המרגלים? הנה עומדים אנו נפעמים אל מול המעמד הנשגב והנורא ערב שילוח המרגלים לתור את ארץ כנען שעה שמשה רבנו קורא אליו את תלמידו המובהק הושע בן נון ומשנה את שמו ליהושע תוך שהוא מטביע בו כוח רוחני חדש ותפילה מיוחדת במינה שינצל מעצת המרגלים ומכאן מתעוררת ועולה תמיהה עצומה המרעישה את כל קיומו של המעמד הזה שהרי משה…

7. למה משה רבנו התפלל רק על יהושע ולא על כל שאר המרגלים? הנה עומדים אנו נפעמים אל מול המעמד הנשגב והנורא ערב שילוח המרגלים לתור את ארץ כנען שעה שמשה רבנו קורא אליו את תלמידו המובהק הושע בן נון ומשנה את שמו ליהושע תוך שהוא מטביע בו כוח רוחני חדש ותפילה מיוחדת במינה שינצל מעצת המרגלים ומכאן מתעוררת ועולה תמיהה עצומה המרעישה את כל קיומו של המעמד הזה שהרי משה רבנו כמנהיגם הרוחני של ישראל וכרועה הנאמן הדואג לשלמותם של כל בני עדתו צפה ברוח קודשו הצרופה את גודל הסכנה ואת התהום הפעורה לרגלי המשלחת כולה וידע היטב כי עצת מרגלים עלולה להמיט אסון נורא ובכייה לדורות על האומה כולה ואם כן הדבר מדוע קפץ ידו משאר השלוחים ולא העתיר בתפילה על כל נשיאי העדה המשתתפים באותה שליחות גורלית למה הופקרו עשרת המרגלים האחרים לנפשם מבלי שרבן של ישראל יבקש עליהם רחמים ויקרע עבורם שערי שמים כדי להצילם מן החטא והכישלון הרוחני ומה ראה להעניק את חומת המגן הרוחנית הזו אך ורק לבנה של נון ולהותיר את האחרים להתמודד לבדם מול הניסיון הגדול של המדבר. מתוך אותה קושיה עצומה המהדהדת בחללו של בית המדרש באשר להנהגתו של רבן של ישראל באותה שעה גורלית ,אנו פונים אל כתובי הקודש ואל דברי רבותינו מפרשי המקרא במקראות הגדולות ושאר מפרשי התורה כדי לעמוד על שורשם של דברים.

חלש תשרפ

“ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג ,טז)

הפסוק המקודש הזה מעמיד אותנו על עצם השינוי שחולל משה רבנו בשמו של תלמידו המובהק ערב יציאתו לשליחות ,ובראש מפרשי המקראות הגדולות רש"י (במדבר יג ,טז) כתב "התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים” הביאור בדבריו מראה כי משה רבנו לא פעל כאן מתוך גזירת מלכות טכנית ,אלא מתוך דאגה עמוקה ופחד פנימי מפני העצה הרעה שעמדה להתפתח בקרב אותה משלחת ,ומתוך כך הטביע בשמו של הושע את אותיות השם כדי שישמשו לו למחסה ולמשענת רוחנית, ומכאן מתעצמת השאלה מדוע נמנע מלהעניק הגנה זו לשאר חברי המשלחת. רבי אברהם אבן עזרא (במדבר יג ,טז) ביאר "והטעם שקרא לו כן מאז שנקבע לשרת אותו, או עתה קרא לו כן בעבור המקרה” והביאור בדבריו פותח פתח לדינמיות למדנית ,שכן אם נפרש שקריאת השם נעשתה עתה בעבור המקרה והמאורע של השליחות ,הרי שחזרנו לנקודה שבה משה רבנו מעניק ליהושע מעמד עצמאי ומיוחד לצורך משימה זו בלבד ,מה שמחדד את השאלה מדוע דווקא יהושע הוצרך להגדרה מחודשת של שמו ומהותו לקראת המפגש עם הארץ ,בעוד ששאר הנשיאים יצאו לשליחות בשמותם המקוריים ללא כל שינוי. הרמב"ן (במדבר יג ,טז) חידש "משה הבחין ברוח הקודש כי המרגלים יחטאו והתפלל על תלמידו ,ושינה שמו לסימן ולתפילה” ועומק דבריו מלמד שהשינוי אינו רק דיבור פה בעלמא ,אלא יצירת מציאות וסימן של קיימא בנפשו של יהושע .משה רבנו ראה את חטא המרגלים ממשמש ובא ,והבין כי שלשלת הדורות ועתידה של האומה תלויים בעמידה האיתנה של תלמידו ,ועל כן קבע בו את השם החדש כחותם של שמירה שלא ייסחף בזרם המשחית של העצה הרעה. החזקוני (במדבר יג ,טז) מפרש "קרא לו יהושע לשון ציווי ותפילה ,יה יושיעך ,לפי שהיה תלמידו וסמוך על שולחנו תמיד” ומבואר מדבריו רובד נוסף בקשר שבין הרב לתלמיד ,שכן האחריות האישית של משה רבנו כלפי מי שמשמש אותו תמיד ויושב בתוך אוהלו ,היא שהולידה את התפילה המיוחדת הזו .המנהיג דואג לתלמידו הסמוך אליו ביותר ,ומבין שדווקא מי שגדל בחממה הרוחנית של אוהל משה ,עלול למצוא את עצמו חסר כלים טבעיים מול עולם המעשה והרחוב הרוחש מזימות של המרגלים ,ולכן נצרך לתפילה ספציפית זו. רבי עובדיה ספורנו (במדבר יג ,טז) ביאר "הוסיף לו אות י' להורות שישאר בצדקתו וביושרו ולא יטה אחר עצתם” ההסבר בדבריו נוגע בנקודת הבחירה והחוסן ,שהרי האות י' מסמלת את המחשבה העליונה והביטול המוחלט ,ובאמצעותה הוענק ליהושע כוח פנימי להישאר

גם לנשמה מגיע אוכל

איתן בדעתו ,ולא להיכנע לפיתוי הרוחני והשכלי שהציגו המרגלים בדבריהם ,דבר שמבליט את הצורך בשמירה על נקודת האמת הצרופה. תרגום אונקלוס (במדבר יג ,טז) כתב "וקרא משה להושע בר נון יהושע” והביאור בזה ,שאף שהתרגום שומר על לשון המקרא ,הרי בעצם העתקת המילים כהווייתן הוא מדגיש ששינוי השם הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו העצמית של יהושע מכאן ואילך ,ואינו תואר ארעי בלבד ,אלא מהות חדשה שניתנה לו לקראת השליחות. תרגום יונתן (במדבר יג ,טז) פירש "וכד חמא משה ענותנותיה קרא משה ליהושע בר נון יהושע” .עומק חדש נפתח בפנינו בלשון הזהב של התרגום ,המגלה כי המניע הישיר לתפילתו של משה רבנו לא היה חשש כללי בעלמא ,אלא ראייה מדויקת של מידת הענווה והשפלות שהייתה טבועה באופיו של יהושע .משה רבנו הבחין כי תכונה זו ,עם כל גדלותה, נושאת בחובה פן של פגיעות ונטייה לביטול עצמי מול הזולת ,דבר שהעמיד את יהושע בסכנה ייחודית שלא הייתה קיימת אצל שאר הנשיאים ,ומכאן שהענווה היא שהציתה את הצורך בהרעפת רחמים מיוחדת ובשינוי השם לשמירה מעולה. הכלי יקר (במדבר יג ,טז) מחדש "משה ידע שיהושע עניו ולכן חשש שמא יתבטל בפני המרגלים שהיו נשיאים גדולים ,ועוד שנקרא יהושע לשון ישועה ,שהיה צריך להושיע את ישראל מחטא זה” ומתוך דבריו אנו למדים שקריאת השם נושאת תפקיד כפול :הגנה פרטית על יהושע שלא ייפול ברשת הענווה הפסולה והביטול מול שאר הנשיאים רמי המעלה ,ובו זמנית הכנתו לתפקיד המושיע הכללי של האומה ,שיצטרך לעמוד כחומה בצורה ולהציג אלטרנטיבה מנהיגותית מול דברי המרגלים ,וכדי שיוכל למלא שליחות כפולה זו ,הוצרך לקבל את אותה תוספת כוח אלוקית. ומתוך דבריהם של רבותינו פרשני המקרא אשר הניחו את היסודות לביאור עניינו של יהושע ,אנו פוסעים בחרדת קודש ובמשנה זהירות אל עמקי ים התלמוד ,כדי לחזות במקורות חז"ל הנוגעים בשורשי הסוגיה ובסכנות המרחפות על שלשלת הדורות. בגמרא במסכת גיטין (דף נ"ו ע"א) אמרינן אמר רבי יוחנן ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החרביה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו .הביאור הלמדני במאמר נורא זה מעמידנו על הגדרה נוקבת בתכונת הנפש של העניו ,שכן לעיתים הענווה מתפרשת כסבלנות יתירה ושמיעה מופלגת לדעותיהם של אחרים ,וכפי שמצינו באותו מעמד היסטורי אצל רבי זכריה בן אבקולס אשר מתוך רצון לשקול בכובד ראש את טענות הסובבים חס על כבוד הבריות וחשש למה שיאמרו ,ומתוך אותה שמיעה והכלה של כל צד נמנע מלהכריע כפי שהיה ראוי לעשות מצד עיקר הדין ,והביא לידי האסון הגדול .ומכאן למדנו את עומק פחדו של משה רבנו ,שהבין כי מידה זו גופא עלולה להכשיל את יהושע בשמיעת דברי הנשיאים ,ועל כן העתיר עליו בתפילה מיוחדת להצילו מן המלכודת הזו. בגמרא במסכת גיטין (דף נ"ו ע"ב) נאמר אמר לו תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל

חלש תשרפ

ואסותא דמסיין ליה לרבי צדוק .ההסבר במשא ומתן זה של רבי יוחנן בן זכאי מול שר הצבא הרומאי ,מלמדנו את דרך ההנהגה הצרופה בעתות חורבן ,שכן אף על פי שראה ריב"ז כי חורבן הבית קרוב לבוא ואין בידו כוח לבטל את הגזירה הכללית שכבר נחתמה ,מכל מקום לא משך ידו מהצלת מה שניתן להציל ,וריכז את כל בקשתו על החזקת שלשלת מסירת התורה שלא תפסק חלילה .ומכאן אנו למדים על הנהגתו של משה רבנו באותה שעה ,שהבין כי חטא המרגלים עתיד להמיט גזירה כבדה על הדור כולו ,אך הוא השליך את כל כוח תפילתו על יהושע ,כדי להבטיח את קיומו של התדר הרוחני שימסור את התורה לדורות הבאים. ומתוך יסודותיהם האיתנים של חז"ל בתלמוד ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר העמיקו חקוק בגדרי ההנהגה והעברת התורה לדורות. רבינו נסים בחידושיו (גיטין נו ,א) כתב "ענותנותו דקאמר לאו ענוה ממש קאמר ,אלא שהיה ירא חטא יותר מדי ,ומתוך כך לא רצה להכריע ולדחות את דבריהם” והביאור בזה ,שהענווה והיראה הגדולה שבאדם עלולות להביא אותו לידי היסוס פנימי בשעת משבר ,שכן הוא חושש שמא דעתו האישית אינה שקולה כנגד דעתם של רוב מנין ובנין של גדולי העדה ,ומתוך כך הוא נמנע מלהשמיע קול תקיף המוחה כנגד הטעות הכללית ,ומשום שהכיר משה רבנו ביהושע את יראת החטא העצומה והביטול שלו ,חשש שמא תכונה זו תמנע ממנו לעמוד כחומה בצורה מול עשרת הנשיאים האחרים ,והוצרך לעטוף אותו בכוח התפילה. רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (אבות פ"א מ"א) ביאר "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ,שצריך המקבל להיות מיוחד בתכונותיו ובשלמותו כדי שיהא ראוי להעמיד הדת על תילה” וההסבר בדבריו חושף בפנינו פן חדש ,שאין העברת התורה עניין של לימוד בעלמא ,אלא היא דורשת שלמות אישיותית מוחלטת שאין בה שום פגם של חטא המשנה את המהות הפנימית של המקבל ,ולפיכך דאג משה רבנו לשלמותו של יהושע באופן ספציפי ,שכן כל פגם רוחני קל שהיה נוצר בו מחמת עצת המרגלים ,היה פוסל את הכלי מלהיות החוליה המרכזית בשלשלת הקבלה ומחריב את עתידה של תורת ישראל. ומתוך משנתם הבהירה של רבותינו הראשונים ,נפתח שער רחב אל היכלם של רבותינו האחרונים וגדולי הפוסקים ,המעמיקים לחדור אל פנימיות הדברים ומשרטטים מסילות למדניות חדשות בביאור יסודות אלו. הגר"ח מוולוז'ין בספרו רוח חיים (אבות פ"א מ"א) כתב "מחמת שמשה רבנו ראה את ענותנותו של יהושע לכן התפלל עליו ,דענוה עניינה שהוא סבלן ושומע לאחרים” והביאור בזה בדרך הלמדנות הוא ,דהנה יש לחקור בגדר מידת הענווה האם היא תכונה המשפיעה רק על יחסו של האדם כלפי עצמו ,או שמא היא מגדירה מחדש את כל כלי

גם לנשמה מגיע אוכל

הקיבול והשמיעה שלו כלפי סביבתו .ומדבריו אנו למדים שבעומק הגדרת הענווה מונח כוח הסבלנות וההקשבה ,המביא לידי כך שהעניו אינו הודף מראש טענות הנוגדות את דעתו, אלא מייצר להן מקום והקשבה בנפשו .תכונה נשגבת זו ,שבכל מקום מהווה כלי מחזיק ברכה ,הופכת בשעת הניסיון של עצת מרגלים לפרצה חמורה המצריכה הגנה אקטיבית ותפילה ייחודית ,שכן כוחם של המרגלים היה בטענותיהם השקולות ובמעמדם הרם, ויהושע מחמת ענוותו היה עלול לקבל את דבריהם מתוך ביטול עצמי מול גדלותם ,ולכן הוצרך משה רבנו להוסיף לו חוסן פנימי שלא יושפע משמיעת דבריהם. עוד כתב שם (בד"ה ומסרה ליהושע) "הטעם דמשה רבנו קיבל את התורה הוא משום רוב הענווה שהייתה בו ,והוא הדין ליהושע שהיה ג"כ עניו גדול ,וא"כ יש לפרש דכיון שראה את ענותנותו ראה שיהושע הוא הראוי למסירת התורה ,ועל כן התפלל עליו שינצל מחטא המרגלים ,שיוכל להתקיים מסירת התורה על ידו” ומכאן אנו נפתחים אל הבנה עמוקה בדין מסירת התורה ושמירת שלשלת הקבלה ,דחזינן מיניה שאין מינויו של יהושע לתפקיד המנהיג והמעביר של התורה לדורות הבאים מינוי טכני או שררה בעלמא ,אלא הוא מהות רוחנית המותנית בניקיון מוחלט מכל שמץ של חטא ועוון .חטא המרגלים ,שעיקרו היה כפירה בהשגחת השם ובחירת הארץ ,פוסל את האדם מלהיות הצינור המעביר של תורת משה ,משום שמי שפוגם ביסוד האמונה אינו יכול להוות חוליה בשלשלת התורה הנסמכת כולה על ביטול ואמונה צרופה .משה רבנו ,בראותו את סכנת קטיעת השלשלת ,הבין שההתמודדות כאן אינה על נפשו הפרטית של יהושע ,אלא על עצם קיומה של תורה בישראל ,ומתוך כך ריכז את כל כוחו להציל את הכלי שנועד לשאת את ארון התורה לדורות. ומתוך דבריהם המכוננים של גדולי האחרונים ,אנו נישאים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמיקו חקוק ביסודות אלו והוסיפו נדבכים למדניים ורעיוניים מפוארים לביאור עומק תפילתו של משה רבנו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (במדבר סימן כח) חידש "אין כוחה של תפילה משנה את חובת הבחירה של האדם ,אלא היא יוצרת עבורו את התנאים והסיוע העליון לעמוד בניסיון המיוחד המיועד לו לפי טבעו” .והביאור העולה מדבריו שופך אור בהיר על אופי ההבדלה שהבדיל משה רבנו בין יהושע לשאר המרגלים ,שכן שאר הנשיאים עמדו בפני ניסיון כללי השווה לכל אדם ,הנסוב על עצם האמונה והביטחון בהשם יתברך ,ובניסיון מעין זה אין המנהיג יכול להתפלל באופן שיבטל את עצם הבחירה החופשית שלהם, שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים .אולם אצל יהושע ,עצם מעלתו המופלגת במידת הענווה היא שייצרה עבורו נקודת תורפה ייחודית ומלכודת נפשית מול שאר ראשי העדה ,ועל כן שפך משה רבנו את שיחו לפני קודש הקודשים כדי להעניק לו עזרה אלוקית המאזנת את כוחות הנפש ,ומאפשרת לו להשתמש בענוותו במקום הראוי מבלי ליפול ברשת הביטול העצמי.

חלש תשרפ

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (שער התבונה פרק י)

ביאר "השמירה המעולה ביותר שהאדם זקוק לה היא מפני כוחו של הדיבור וההשפעה הסביבתית ,המכרסמים ביסודות הלב בחשאי ובלא מרגיש” וההסבר בדבריו נוגע בעומק הסכנה הרוחנית של חטא המרגלים ,שהיה מבוסס כולו על כוח הלשון ,הסטת הדעת והוצאת דיבה ,ומכאן שהתפילה המיוחדת על יהושע לא נועדה רק להגן על מעמדו האישי, אלא לפרוש עליו סוכת שלום רוחנית מפני האווירה המורעלת והדברים הקשים שעמדו להישמע במהלך ארבעים ימי הסיור בארץ .משה רבנו ידע כי הדיבור האסור פועל כארס של עכנאי המטמא את הנפש ,וכיון שיהושע נשא בקרבו את עתיד הדורות כולו ,הוצרך להגנה הרמטית ובלתי שגרתית כדי שיישאר זך וטהור ,ומבלי שתדבק בו שמץ השפעה מאותה ליצנות ורפיון ידיים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות אבלות ,עמ' קצה) כתב "גדול המעורר ומחזיק את שלשלת התורה לדורות הבאים יותר ממי שמציל את בני דורו מחטא ארעי ,לפי שהתורה היא חיינו ואורך ימינו לנצח” .והעמקה הלמדנית ביסוד זה מלמדת על סדר העדיפויות המובהק של הנהגת הכלל בעת משבר וגזירה ,שכן כאשר המנהיג רואה כי רוח סערה מנשבת ומאיימת להחריב את המבנה הרוחני של הכלל ,אין הוא מפזר את כוחותיו בניסיונות שווא להציל את מי שאינו חפץ בכך או מי שדעתו כבר משובשת ,אלא הוא מרכז את כל עוצמת התפילה וההשפעה בבניין המנהיגות העתידית ובביצורו של התלמיד המובהק שעתיד להעמיד את הדת .תפילת משה על יהושע הייתה אפוא מעשה של הצלת קיומה הנצחי של כנסת ישראל ,מתוך הבנה שכל עוד השורש והצינור של התורה נותרים שלמים ומקודשים ,יש תקומה לאומה כולה לשוב אל מכורה ולהיבנות מחדש מתוך חורבנה. מתוך הדברים האמורים ,משעה שדלינו פנינים מדברי גדולי הדורות ,מתעוררות מאליהן תובנות עמוקות ונפקא מינות בהלכות הנהגה ,בדרכי חינוך ויסודות נפש האדם ,המתרגמות את היסודות הלמדניים הללו למציאות החיים. עולה מכאן הבנה מחודשת בגדרי מידת הענווה ,המשליכה ישירות על דין מינוי דיינים ומנהיגי ציבור ,דחזינן מיניה שאין הענווה הגדרה של חולשה ,ספיגה או ויתור ,אלא היא דורשת גבורה פנימית לעמוד על האמת .נפקא מינא למעשה היא לאדם העוסק בצרכי ציבור או היושב על מדין ,שאף שעליו להיות שפל ברך ושומע לכל אדם בדיונים המוקדמים ,מכל מקום בשעה שעומד בפניו עניין הנוגע לעצם יסודות הדת ,ההלכה הצרופה או יושר הציבור, אסור לו להשתמש במידת הסבלנות ובביטול הישירות שלו באופן שיגרום להכנעת דעתו מפני דעת הרוב ,אלא מחויב הוא לאזור חלציים ,להפגין תקיפות הנהגתית ולהשמיע קול ברור ללא מורא ,שכן ענווה במקום שנדרשת הכרעה היא חורבן. עוד יש ללמוד מכאן יסוד עצום במלאכת החינוך והעמדת תלמידים ,באשר לדרגת השמירה והתפילה שהרב מחויב בהן כלפי תלמידו המובהק הממשיך את דרכו הרוחנית.

גם לנשמה מגיע אוכל

נפקא מינא בזה לכל ראש ישיבה או מחנך המזהה בתלמידו תכונות נפש נשגבות של עדינות ,שפלות וקבלת מרות ,שעליו להבין כי דווקא מעלות אלו הופכות את התלמיד לפגיע יותר ומצריכות משנה זהירות והגנה מיוחדת מפני פגעי הרחוב והשפעות זרות של הסביבה ,ואין להסתפק בהוראת התורה העיונית בלבד ,אלא יש ליצוק בנפש התלמיד כוחות חוסן עצמאיים ועוז רוחני ,כדי שלא יתבטל בפני סביבה שאינה הגונה בשעה שיצא לעולם המעשה. רובד נוסף מתבאר בעניין סדר הקדימויות בעת משבר רוחני ,ובדין הצלת רוחניות והמשכיות הדורות .משעה שהאדם רואה כי החברה שסביבו נסחפת בזרם של רפיון אמונה ,ליצנות או דיבורים אסורים ,ורואה שאין בידו כוח וכלים לשנות את פני המגפה הרוחנית הכללית של הדור ,אל לו להתייאש ,להרפות ידיו או לנסות לפזר את כוחותיו לשווא במקומות שאינם שומעים לו ,אלא חובתו המוחלטת היא להתרכז בהצלת מה שניתן להציל ,ולבצר את החומות סביב הגרעין הפנימי ,תלמידיו הקרובים ובני משפחתו ,כדי להבטיח את המשכיות הדור הבא בטהרתו ,מתוך הבנה שהצלת חוליה אחת חזקה בעתיד שקולה כנגד עולם מלא. מתוך העיון המעמיק ביסודות ההלכה וההנהגה שנתבארו בשלבים הקודמים ,אנו עולים אל רום הפסגה הרעיונית כדי לברר את עומק המחשבה הטמונה בליבה של סוגיה זו ,ולעמוד על סוד המשקולת שבין כוחות הנפש של היחיד לבין תפקידו הציבורי. עומק הרעיון העולה מכאן מגלה למודי התורה בחינה מחודשת במהות השמירה הרוחנית, שהרי לכאורה יש לתמוה ,אם אכן ענוותו של יהושע הייתה המקור לחשש ,מדוע הוצרך משה רבנו לשנות את שמו ולפתוח עבורו צינור של תפילה עליונה ,ולא הדריך אותו באופן מעשי כיצד להשתמש במידת הגבורה והתקיפות מול המרגלים .אלא חזינן מכאן יסוד נורא ,שאין המנהיג והרב בא לשנות את תכונות הנפש המקוריות של תלמידו ,ואף אינו מבקש לעקור מידה נשגבת כמידת הענווה שהיא כלי מחזיק ברכה ושרש קבלת התורה, אלא כל פעולתו היא להוסיף שמירה מעולה שתעטוף את התכונה הטבעית ותשמור עליה לבל תיהפך לרועץ בשעת הניסיון. שינוי השם ליהושע והטבעת אותיות י-ה בשמו ,לא נועדו לבטל את מהותו של הושע בן נון ,אלא לרומם את אותה ענווה עצמה ולהפוך אותה לענווה אלוקית ,כזו שאינה נובעת מחלישות או מביטול מול בני אדם וראשי עדה ,אלא מתוך ביטול מוחלט כלפי דבר השם, וממילא ,כאשר העניו מבוטל כולו להבטחה האלוקית של ירושת הארץ ,שוב אין כוח בשום סברא שכלית או עצה אנושית של שאר הנשיאים להזיז אותו ממקומו ,וזהו עומק הרעיון שתפילה אינה משנה את טבע האדם אלא מקדשת אותו ומעניקה לו חוסן פנימי להישאר נאמן למקורו. ומתוך בירורו של העומק הרעיוני המונח בשורשי המעמד ,אנו פוסעים אל מרחבי

חלש תשרפ

ההרחבה המחשבתית ,המבקשת לחבר את יסודות הסוגיה אל נבכי נפש האדם ,אל חובת האמונה ואל דרכי ההנהגה הצרופה. המבט המחשבתי הנפתח לנגד עינינו כאן חושף את המאבק הפנימי המתחולל בנפשו של האדם בשעה שהוא נדרש לצאת מחממת בית המדרש המוגנת אל מרחבי המעשה הרוחשים השפעות זרות ,דהנה יש להתבונן בטרנספורמציה העמוקה שעובר היחיד בהתקדשו לקראת משימת חייו ,ומכאן מתגלה יסוד כביר באמונת חכמים ובהתקשרות שבין הרב לתלמיד ,שהרי יהושע אינו פועל כאישיות מנותקת אלא הוא נושא עמו את כוחו של משה רבנו בכל פסיעה ופסיעה בארץ כנען. החיבור לנפש מלמדנו כי הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאדם בעולם האמונה אינה נובעת בהכרח מחסרון בכוחות רוחניים ,אלא דווקא מתוך חוסר התאמה בין הכלים הפנימיים לבין הניסיון החיצוני ,שכן מי שרגיל לבטל את מציאותו לחלוטין ולראות בכל אדם גדול ממנו ,עלול למצוא את עצמו אובד עצות מול מנהיגים בעלי קומה המשמיעים דעות כוזבות בלבוש של צדקות .ההנהגה האלוקית הדריכה את משה להעניק לתלמידו חומת מגן מחשבתית המלמדת את האדם לדורות כי האמונה אינה דורשת מהאדם לעצום את עיניו או לבטל את כלי שמיעתו ,אלא לדעת לתרגם את השמיעה הזו לנקודת מבט עליונה יותר ,ומתוך שיהושע נושא בקרבו את השם החדש ,מחשבתו נותרת קשורה בטבורה אל המקור העליון ,וכל טענות המרגלים ומראות הארץ הגשמיים אינם מצליחים לכרסם בחוסן הפנימי שלו ובאמונתו התמימה בהשגחת הבורא. ומתוך אותם יסודות מחשבתיים המחברים את הסוגיה אל מעמקי הנפש והאמונה ,אנו ניגשים לקראת בניית ההרחבה המוסרית ,המעמידה מצפן פנימי נוקב ויציב עבור האדם המבקש לכלכל את צעדיו בעולם. המוסר העולה מתוך תפילת משה על תלמידו מעורר את האדם להתבונן במידותיו שלו ובאחריות האישית הרובצת על כתפיו ,שכן חזינן מכאן אמת עמוקה המלמדת כי המידות הנאצלות והנשגבות ביותר שיש באדם ,אלו שהוא עמל עליהן כל ימיו כדי להגיע בהן לשלמות ,עלולות ברגע אחד של ניסיון להפוך לפירצה דחופה ולגרום לנפילתו ,אם אינן מבוקרות ומכוונות לאמת הצרופה. המצפן המוסרי דורש מן האדם שלא להסתפק בעצם החזקתו במידת הענווה או השפלות, אלא לבחון בשבע עיניים מתי הענווה נובעת מטהרה ומביטול אל הקדושה ,ומתי היא אינה אלא מסווה לרפיון ידיים ,לפחד מפני הכרעה או לרצון למצוא חן בעיני הסובבים אותו ולברוח מן המערכה .זוהי התביעה המוסרית הנצחית העומדת לפתחו של כל אדם ,לדעת כי השמירה האמיתית מפני פגעי הזמן והסביבה אינה נעשית על ידי בריחה או התנתקות, אלא על ידי בירור פנימי מתמיד של המניעים העמוקים ביותר בלב ,ומתוך הבנה שחוסנו של האדם נמדד ביכולתו להישאר נאמן לתפקידו ולשליחותו גם כאשר כל סביבתו הקרובה

גם לנשמה מגיע אוכל

והרחוקה צועדת בכיוון הפוך ,וכל זאת מתוך הכרה עמוקה באחריות שיש לכל חוליה וחוליה בשלשלת הדורות. ומתוך אותה בנייה עצומה של המצפן המוסרי ,באים אנו אל השלב האחרון והמרומם, ודולים מתוך מעמקי הסוגיה תובנות מעשיות לחיי היום יום המלוות את פסיעותיו של האדם בכל עת .למדנו מכאן כי בכל מפגש של האדם עם חברה או סביבה חדשה ,עליו להצטייד מראש בחוסן רוחני ובתפילה פנימית ,ולא להישען על צדקתו ועברו בלבד ,שכן הניסיון פוגש את האדם במקומות הנסתרים ביותר של נפשו .עוד נזכור תמיד כי השמיעה והסבלנות לזולת ,עם כל היותן מידות תרומיות ,חייבות להיעצר ולהיחסם כחומה בצורה ברגע שבו הן נוגעות ביסודות האמונה ,בערכי הנצח ובמחויבות להלכה ,שכן במקומות אלו השמיעה וההכלה הופכות לפרצה המשמימה את הנפש .כמו כן ,מוטלת עלינו האחריות לזהות את נקודות התורפה הייחודיות הנובעות דווקא מתוך מעלותינו ,ולדעת כי מי שהוא עדין ונחבא אל הכלים זקוק למשנה שמירה ותפילה כדי שלא יתבטל בפני קולות רעשניים המבקשים להסיט אותו מדרך האמת.

עיקר העניין: בסיומו של מסע מפואר ומעמיק זה ,עומדים אנו נפעמים מול האמת הצרופה המתגלה בליבת המעמד הנורא של שילוח המרגלים .משה רבנו ,רועה ישראל הנאמן ,הבחין ברוח קודשו כי המשלחת כולה עומדת בפני כישלון רוחני עצום שעתיד להרעיש שמים וארץ ולהמיט בכייה לדורות על האומה ,ומתוך מבט נבואי זה צפה בייחוד אל עבר תלמידו המובהק יהושע בן נון .הוא זיהה כי דווקא מעלתו הנשגבת של יהושע ,מידת הענווה המופלגת והסבלנות לשמוע ולכבד כל אדם, היא שתהווה עבורו מלכודת פנימית בשעה שיעמוד מול עשרת נשיאי העדה רמי המעלה ,ועלול הוא לבטל דעתו בפני דבריהם השקולים והמשחיתים .על כן קם רבן של ישראל ,שינה את שמו והטביע בו את אותיות השם הקדוש כחומת מגן, והעתיר עבורו תפילה ייחודית שינצל מעצתם ,ובכך לא רק שהציל את נפש תלמידו, אלא ביצר ושימר את הצינור המקודש המוביל את מסירת התורה לדורות הבאים, ללמדנו לדורות כי גם בעתות חורבן וסערה ,כל עוד נשמרת שלשלת הקבלה בטהרתה על ידי מנהיגי אמת המושלים ברוחם ,יש תקומה נצחית לעם השם.