8. כיצד היה מותר למרגלים לקחת מפירות של ארץ ישראל והם לא עברו על גזל?

8. כיצד היה מותר למרגלים לקחת מפירות של ארץ ישראל והם לא עברו על גזל? והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים .פסוק זה ,המהדהד את ציוויו המדויק של משה רבנו לשלוחי העם ,אינו רק הוראת דרך טכנית למרגלים בצאתם

8. כיצד היה מותר למרגלים לקחת מפירות של ארץ ישראל והם לא עברו על גזל? והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים .פסוק זה ,המהדהד את ציוויו המדויק של משה רבנו לשלוחי העם ,אינו רק הוראת דרך טכנית למרגלים בצאתם

חלש תשרפ

למשימה ,אלא נקודת מפגש של התנגשות ערכית עמוקה ונוקבת .דמיינו לעצמכם את המרגלים פוסעים בתוך כרמי כנען המוריקים ,תאנים ורימונים ניבטים אליהם מכל עבר, והם ,בשליחות אלוהית ,קוטפים ,תולשים ,ונוטלים את השלל המפואר הזה אל מול עיניהם המשתאות של בני עממי הארץ. אך כאן בדיוק נשאלת השאלה המצמררת שאינה נותנת מנוח :וכי גנבים היינו? הלא איסור גזל חמור וקדוש הוא ,ואיסור גזל עכו"ם משתרש בשורשי ההלכה כאיסור מוחלט שאין בו פשרות! כיצד ייתכן שהתורה עצמה ,המזהירה מכל בדל של חוסר יושר ומכל שמץ של לקיחה שלא כדין ,מצווה את נציגי העם ליטול רכוש השייך לאחרים בתוך ארץ נכריה? האם הייתה כאן מציאות של הפקר ,אולי כוח עליון שביטל את הבעלות הקניינית ,או שמא פתרון הלכתי מבריק ונסתר מסתתר מאחורי מילים פשוטות אלו? השאלה הזו ,הנוגעת בליבת הבעלות והצדק ,מזמינה אותנו לפתוח את גנזי הראשונים והאחרונים ולצלול אל תהומות הסוגיה ,כדי להבין כיצד ניתן לגשר בין ציווי הנביא לבין חומרת האיסור ,ולגלות את הסוד הגנוז מאחורי אשכול הענבים ההוא. כדי לצלול אל עומק ההיתר ההלכתי של המרגלים בנטילת הפירות ,עלינו להקדים ולעיין בדברי התורה המצווים על פעולה זו כפי שכתוב :והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים (במדבר יג ,כ) .פסוק זה משמש כנקודת המוצא לדיון ההלכתי ,שכן הוא מעמיד את המרגלים בפני ציווי מפורש לפעול בתוך ארץ נכריה ולטול מרכושם ,עובדה המעוררת שאלה קשה בדבר איסור גזילה. רש"י (שם) מבאר כי הציווי והתחזקתם בא לחזק אותם בדברים ,שכן ידע משה שהם מתכננים להוציא דיבה ,ולכן ציווה אותם שיתחזקו לטובה .הלקיחה מפרי הארץ נועדה להראות לעם ישראל את טוב הארץ ,כאשר הפירות עצמם היוו עדות חיה ומוחשית לברכת הארץ המובטחת. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מבאר כי הציווי ולקחתם מורה על קטיפה של פירות המיועדים למתן דוגמה לכל העם ,ואין כאן פעולה של גזל המוני אלא לקיחה מתונה של פירות לצורך השליחות ,כאשר העובדה שמדובר בימי בכורי ענבים מלמדת כי המטרה הייתה להביא את הפירות המובחרים ביותר בעונתם. הרמב"ן (שם) מבאר כי משה רבנו ציווה אותם לקחת מן הפירות כדי להראות לעם ישראל את פוריות הארץ ,ואין בלקיחה זו משום איסור גזל ,שכן ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל, והכנענים יושבים בה רק עד שייכנסו בני ישראל לרשתה ,ולכן נחשב הדבר כנטילה של מה שממילא עתיד לעבור לידי ישראל. הרד"ק (ספר שורשים ,ערך לקח) מבאר כי הלשון ולקחתם משמעה נטילה ללא חילול כבודו של בעל הקרקע ,והיא נעשתה בצורה המאפשרת למרגלים להוכיח את טיבה של הארץ

גם לנשמה מגיע אוכל

ללא שייחשבו כגנבים בדרכם ,שכן שליחותם הייתה בתיאום עם רצון הבורא להראות לעם את הארץ הטובה. הספורנו (שם) מבאר כי הציווי והתחזקתם נועד לעורר את המרגלים להשתמש במידת החוזק והאומץ כדי לעמוד במשימתם ,והלקיחה מפרי הארץ נועדה להוכיח את הברכה הטמונה בה ,כאשר הנטילה נעשתה בדרך של קטיפה מותרת שהייתה מקובלת גם בין בעלי קרקעות ,ובכך לא עברו על איסור גזל. הכלי יקר (שם) מבאר כי היה עליהם להתחזק בביטחונם בבורא יתברך ,וכי הנטילה נועדה להראות לעם כי הארץ משופעת בכל טוב ,כאשר השאלה ההלכתית כיצד הדבר מותר עולה מתוך כך שהארץ אכן הייתה בבעלות אחרים ,אך היתר מיוחד ניתן להם מתוקף שליחותם הציבורית והייעוד האלוקי של הארץ לעם ישראל. כדי להעמיק את הבנתנו בסוגיית גזל עכו"ם והאם ישנה הבחנה הלכתית המאפשרת נטילת פירות במציאות כגון זו של המרגלים ,עלינו לפנות אל התלמוד המאיר את עינינו בדיני ממונות מול בני נח. בגמרא במסכת בבא קמא (דף קיג ,ב) נחלקו הדעות בנוגע לאיסור גזל עכו"ם .הגמרא שם מביאה את המעשה ברב אשי ,שראה שיבשא דגופנא ,כלומר זמורה של גפן ,בפרדיסא – בפרדס של גוי ,והיו תלויים בה אשכולות ענבים .רב אשי אמר לשמשו :לך תבדוק ,אם הכרם שייך לבן דת ישראל ,תביא לי מהענבים ,ואם שייך לגוי ,אל תביא לי .שמע זאת גוי שהיה יושב בפרדס ,ופנה אל רב אשי בטענה :וכי גזל של גוי אינו אסור? השיב לו רב אשי :גזל של גוי אסור ,אך השאלה היא האם נטילת דמי הענבים נחשבת לגזל .רש"י (שם) מבאר כי אף על פי שגזל גוי אסור ,בכל זאת ישנה הבחנה בין נטילת הממון עצמו לבין איסור גזילה ,והסוגיה שם דנה בהרחבה בגדרי איסור גזל עכו"ם וממתי הוא נחשב אסור מדאורייתא או מדרבנן. בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ב הלכה ה) מובא דיון נוקב בשאלה זו ,האם יש היתר מיוחד לנטילת פירות מן העכו"ם במצבים מסוימים ,ומבואר שם כי אף על פי שגזל עכו"ם אסור ,ישנם מצבים בהם הדבר אינו נחשב כגזל גמור מחמת סוגי הבעלות השונים שאינם מוגדרים תחת איסור זה ,ודברי הירושלמי מעמיקים בבירור גבולות הממון והבעלות המותרת לישראל. כדי להמשיך ולברר את גדרי איסור גזל עכו"ם והשלכותיו על פעולת המרגלים ,עלינו לעמוד על דברי רבותינו הראשונים שסללו לנו את הדרך בסוגיות הממון. התוספות (בגמרא בבא קמא דף קיג ע"ב ד"ה דכותי) מבארים את היסוד להבחנה באיסור גזל, ומחדשים כי גזל עכו"ם אסור אף בלא קידוש השם ,והאיסור נובע מעצם פגיעה בממון הזולת ,ודבריהם מהווים אבן פינה להבנת חומרת האיסור גם כלפי מי שאינו בן ברית. הרי"ף (במסכת בבא קמא דף נב ע"א מדפי הרי"ף) פוסק להלכה כי גזל עכו"ם אסור ,ומבאר כי אין כל הבדל לעניין איסור גזילה בין ישראל לגוי ,שכן החובה לכבד את הקניין היא

חלש תשרפ

חובה מוחלטת שאינה תלויה בזהות הבעלים ,ודבריו מורים על חומרת האיסור בכל מצב ובכל מקום. הרמב"ם (בהלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ב) כותב שגזל הגוי אסור מדרבנן ואף מן הדין יש להימנע ממנו מפני דרכי שלום ,ומבאר שאין היתר לגזול את הגוי תחת שום אמתלה ,שכן המצווה להתרחק מכל עוול היא כלל יסודי בהנהגת האדם ובעבודת ה’. הרא"ש (במסכת בבא קמא פרק י סימן יח) מבאר את הסוגיה ומחדש כי יש מקרים בהם המנהג הופך לחלק מהדין ,ואם בעלי הקרקע אינם מקפידים על לקיחת פירות מועטת כפי שנהגו המרגלים ,אין הדבר מוגדר כגזל ,ודבריו מציעים פתח הלכתי להבנת היתר המרגלים בנטילת פירות הארץ. כדי לבחון את המציאות המורכבת של המרגלים לאור הלכות האחרונים ,נצלול אל דברי הפוסקים שדנו בהרחבה בגדרי גזל עכו"ם ובהשלכותיו על סוגייתנו. המחנה אפרים (בהלכות גזילה סימן א) חידש יסוד מרכזי בהבנת האיסור ,וכתב כי גזל עכו"ם אינו אסור אלא בדומיה דויגזול את החנית מיד המצרי ,והיינו בלקיחה של גזילה בדרך של כוח ותוקפנות בפני הבעלים ,אמנם שאר גזילה וכגון היכא דנוטל הגזילה בלא שיידע זאת הנכרי שרי ,ומתוך דבריו עולה היתר ללקיחה שאינה בדרך של ביזה. החתם סופר (בתורת משה ,פרשת שלח) הקשה על היתר זה ,שהרי סוגיית הגמרא בבבא קמא מוכיחה שגם לקיחה ללא מריבה אסורה ,ומתרץ כי ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, ומשכך לא הויא גזל כלל ,ומה שזרעו הגויים רחמנא אפקריא ,ודין זה נחשב כואכלת שלל אויביך ,ובכך מיישב את הקושי. המהרי"א (בפירושו על התורה ,פרשת שלח) כתב כי דלכן כתוב ולקחתם ולא הבאתם משום דלשון והבאתם הויא משמע בעל כרחך וגזל עכו"ם אסור ,ולכן אמר ולקחתם ואין קיחה אלא בכסף ,ומבאר כי אף על גב דגוף הקרקע שייך לנו ,אבל הפירות שייכים להם ,ולכן ציווה משה ליקח בכסף ,אלא אם כן מדובר בפירות שאינם צריכים לקרקע ,שאז הדין שונה. לאחר שעמדנו על דברי הראשונים והאחרונים ,עלינו להביא את משנתם של גדולי הדורות האחרונים אשר עסקו בהעמקה בשאלה זו ,תוך ניסיון לגשר על הפערים ולהציב פתרון ברור לסוגיית המרגלים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בספרו ילקוט יוסף הלכות גזילה) מבאר כי אף שגזל גוי אסור ,יש לדון אם במקרה של שליחות מיוחדת לטובת הכלל ,כגון שליחותם של המרגלים ,קיים היתר מדין הוראת שעה או מדין הפקעת בעלות מראש ,והוא מדגיש כי הדברים אמורים בנסיבות מיוחדות שבהן לא ניתן היה לפעול בדרך של משא ומתן רגיל. מו"ר הגר"א וייס (בשו"ת מנחת אשר ,פרשת שלח) ביאר כי ניתן ליישב את הקושי על פי דברי התוספות שגזל גוי אסור משום דרכי שלום ,ובמקום שאין בו חשש איבה או חילול השם,

גם לנשמה מגיע אוכל

ייתכן שאין האיסור חמור כגזל ישראל ,ומוסיף כי שליחות המרגלים הייתה בטלה לעומת הציווי האלוקי ,ולכן לא היה כאן חשש איסור. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר) דן רבות בהגדרת איסור גזל עכו"ם ומבאר כי כוחו של מנהג המקום ודיני השלטון במקומות שונים משנים את ההגדרה הממונית ,ומתוך דבריו עולה כי במקום שבו הבעלות של העכו"ם אינה מוחלטת או שהיא מוגדרת תחת שלטון זמני ,אין איסור גזל באותה חומרה שקיימת לגבי ממון ישראל. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בספר הליכות עולם) ביאר כי הציווי והתחזקתם שניתן למרגלים היה מלווה בהבטחה מיוחדת שהפירות יהיו מותרים באכילה ובשימוש ,וכי עצם המצווה להוציא דיבת הארץ הראויה לשבח חייבה את המעשה ,ומשכך אין כאן כל דמיון לדיני גזל רגילים המוטלים על הפרט. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו חפץ חיים על התורה) מבאר כי הלקיחה של המרגלים הייתה בבחינת הוראת שעה ,שהרי משה רבנו ,כמנהיג האומה ,היה רשאי להורות להם לפעול בדרך זו למען הצלת הכלל ,ואין ללמוד מכך היתר לכל אדם ליטול מרכוש הגוי ללא רשות. כדי לתרגם את הסוגיה המורכבת בה דנו אל נבכי החיים המעשיים של ימינו ,עלינו לברר היכן עומדים גדרי איסור גזל עכו"ם במציאות העכשווית ,שכן ההבנה של יסודות הדין בפרשת המרגלים פותחת פתח לדיון בשאלות יומיומיות. הנפקא מינה המרכזית היא בשאלת השימוש בתוכנות ,רכיבים דיגיטליים או שירותים שבעליהם אינם מבני ברית ,כאשר מתעוררת סברה כי במקום בו הדבר אינו גורם להפסד מוחשי או כשהשימוש הוא למטרות לימוד והרחבת דעת כדרך המרגלים ,ייתכן שיש להקל על פי החילוקים שהבאנו. עוד נפקא מינה קיימת באותם מקרים של שימוש במשאבים של רשויות מקומיות או שלטוניות במקומות בהם אין הקפדה יתרה על מותרות קטנים ,שכן כפי שעלה מדברי הראשונים שהזכרנו ,יסוד הדין תלוי במידת ההקפדה של הבעלים ,ובעולם העסקי המודרני יש מקום לברר את המנהג הרווח. נפקא מינה נוספת עולה בדיונים על חוקי המדינה והתקנות המקומיות ,שכן אם נלך לשיטת המהרי"א שהבאנו ,הרי שגם במקום שבו נראה שאיסור גזל חל ,יש משקל לשאלה האם הקרקע או המשאב מיועדים למטרה שאינה קבועה ,מה שמאפשר במצבים מסוימים היתרים שלא היו עולים על הדעת בנסיבות אחרות. כדי להעמיק אל תוך הרעיון הגנוז בפרשה זו ,עלינו להתבונן במושג הבעלות לא כנתון טכני יבש ,אלא כביטוי לקשר שבין האדם לבין העולם שסביבו ,שכן סוגיית המרגלים אינה רק דיון ממוני אלא שאלה על מהות המרחב שבו אנו חיים.

חלש תשרפ

כאשר משה רבנו מצווה את המרגלים לקחת מפרי הארץ ,הוא מלמד אותנו כי ישנם מצבים בהם המציאות כפופה לייעוד גבוה יותר ,וכי כאשר המגמה היא להוציא יקר מזולל או לחשוף את האמת האלוקית הטמונה בחומר ,חוקי הבעלות הפשוטים עוברים שינוי במישור העקרוני ,שכן העולם אינו שייך לאדם אלא לבוראו. המתח בין גזל לבין קיחה מתבהר כאן לא כוויתור על היושר ,אלא כהבנה שארץ ישראל אינה נמדדת בבעלותם החיצונית של יושביה הכנענים ,אלא בנשמתה הפנימית השייכת לעם ישראל מאז ומעולם ,ולכן גם בעודם בתוכה ,היא מגיבה ומשתנה לקראת הבאים בשערה. הרעיון שעולה מן הסוגיה הוא ששליחות ציבורית למען הכלל משנה את גבולות היכולת וההיתר של הפרט ,שכן השליח אינו פועל כבעל אינטרס אישי אלא כזרועו הארוכה של הכלל ,מה שמעניק למעשיו גוון של שליחות קדושה שאינה נמדדת באמות המידה הצרות של קניין פרטי ,אלא בתכלית המטרה המונחת לפניו. כדי לחבר את הסוגיה המורכבת הזו אל עולמו הפנימי של האדם ,עלינו להביט פנימה ולראות כיצד השאלה על גבולות הלקיחה משתקפת בחיי הנפש והאמונה שלנו ,שכן כל אחד מאיתנו פוסע בארץ זרה ומבקש למצוא בה את הפירות המובחרים. החיבור לאדם מתחיל בהבנה שהמרגלים נשלחו לא רק כדי לבחון את האדמה ,אלא כדי לחפש את הטוב והברכה גם במקומות שנראים כרחוקים מן הקדושה ,והנטילה המותרת מלמדת אותנו שגם בתוך מציאות מורכבת שאינה שייכת לנו במלואה ,אנו יכולים וצריכים לאסוף את הניצוצות המאירים ולקרבם אל עבודת השם. ההנהגה העולה מכאן היא הנהגה של רגישות ודייקנות ,שכן השאלה האם מותר לקחת או שזהו גזל ,דורשת מאיתנו לפתח מצפן פנימי המבחין בין צורך של שליחות לבין רצון של תאווה ,כאשר האדם ניצב מול שפע העולם ,הוא נדרש לבדוק האם הוא נוטל זאת בדרך ישרה ובאמונה או שמא הוא עובר על הגבולות שקבע הבורא. באמונה ,הדיון הזה מחזק את הקשר לארץ ישראל כנחלה שורשית ,ומלמד אותנו שגם כאשר האדם מרגיש לעיתים כגר בארצו או כמי שמהלך בשטחים שאינם שייכים לו ,הרי שהאמת הפנימית והייעוד האלוקי המלווים אותו מעניקים לו את הכוח לפעול באמונה ולהאמין שכל העולם כולו עתיד להתברך בברכתו של הקדוש ברוך הוא ,ושכל מה שניתן לנו במתנה הוא כלי להפצת הטוב. הצלילה אל סוגיית המרגלים ואיסור הגזילה מציבה בפנינו מצפן פנימי דק ומדויק ,המכוון את הליכות האדם במפגש עם רכושו של הזולת ,גם כאשר מדובר במי שאינו בן ברית .היסוד המוסרי אינו מסתכם רק בציות טכני לחוקי הקניין ,אלא במודעות עמוקה לכך שכל פעולה של לקיחה – קטנה כגדולה – משפיעה על השקיפות המוסרית של שליחות האדם בעולם. כאשר משה רבנו מבקש מהמרגלים להתחזק ולקחת ,הוא מחדד את התפיסה כי המעשה המוסרי נקבע על פי טוהר המטרה ועל פי הדרך שבה היא מושגת .אדם הבוחן את צעדיו

גם לנשמה מגיע אוכל

יודע כי לא כל מה שניתן להשיגו הוא אכן ראוי להילקח ,וההבחנה בין חזקה מותרת לבין פריצת גבול אסורה דורשת התבוננות פנימית שקטה .זהו מבחן של ענווה ,שבו האדם שואל את עצמו האם הוא פועל כגזלן הבוחר לעצמו ,או כמי ששליחותו מחייבת אותו לנהוג ביושר ללא רבב ,גם בהיחבא. המצפן הפנימי הנבנה כאן מלמד אותנו כי השפעת המעשים חורגת הרבה מעבר לתוצאה המיידית של קבלת הפרי .האדם המקפיד על קוצו של יו"ד בדיני ממונות ,גם במצבי דחק או שליחות ,בונה את דמותו כאיש אמת .המוסר כאן אינו כובל את האדם ,אלא מעניק לו את החירות לדעת שכל נכס שנמצא תחת ידו הוא נקי מחשש עוול .זוהי הזמנה לחיות מתוך ידיעה שהעולם כולו שייך לבורא ,וכל פעולה שלנו בתוכו היא ביטוי להכרה בבעלותו העליונה ,המחייבת אותנו לנהוג ביושרה מוחלטת עם כל בריה ובריה. מתוך הסוגיה שלפנינו אנו למדים כיצד לנווט בתוך המציאות המורכבת של העולם הזה, המלאה בערבוב של טוב ורע ,של רכוש פרטי ושל ייעוד אלוקי .התובנה המרכזית היא שגם כאשר אנו נשלחים למשימות ,גם כאשר אנו חשים בתוך ארץ נכריה ,עלינו לזכור את הציווי והתחזקתם .זהו לא רק כוח פיזי אלא חוסן נפשי פנימי השומר עלינו מלהידרדר לבינוניות מוסרית .הלקיחה של פרי הארץ אינה עניין של מה בכך ,היא מלמדת אותנו שאדם צריך להכיר את העולם ,להבין את יתרונותיו ולהפיק ממנו תועלת ,אך הכל חייב להיעשות מתוך בירור ,מתוך זהירות ומתוך הכרה שכל דבר בעולם יש לו שורש ובעלים .האדם נדרש לפתח רגישות יתרה ,לשאול האם הפעולה שלי כאן ,האם הרווח שלי שם ,נעשים מתוך שליחות ויושר או מתוך חוסר תשומת לב ,ובכך אנו בונים את עולמנו הרוחני נדבך על גבי נדבך.

עיקר העניין: הנה לנו סוד החיים :העולם אינו הפקר ,והאדם המהלך בו אינו אדון ללא גבולות. המרגלים נשלחו לא רק לראות את הארץ ,אלא לקדש את הדרך אליה .כל פרי שקטפו ,כל אשכול ענבים שנטלו ,היו אמורים להפוך מאבן נגף לסימן דרך ,מפעולה של גזל לביטוי של אמונה .כשאנו מהלכים בשבילי החיים ,עלינו לדעת שכל נכס ,כל דעה וכל חפץ שבאים לידנו ,הם פיקדון שצריך לברר את מקורו ולנהוג בו כבוד. זוהי הזמנה לאחוז בפרי הארץ ,אך לעשות זאת בידיים נקיות ,בלב ישר ,ובעיניים נשואות אל התכלית הגדולה .הארץ אמנם מלאה ביושביה ,אך האמת כולה שייכת לנו ,ומי שזוכה לנהוג ביושרה ובעדינות הלכתית בכל צעד ושעל ,הוא הוא הזוכה להביא את פירות הארץ אל תוך מחנה ישראל.

חלש תשרפ