12. האם מחלל שבת בפרהסיה או מומר להכעיס מצטרף לדבר שבמניין?

12. האם מחלל שבת בפרהסיה או מומר להכעיס מצטרף לדבר שבמניין? הדממה בחדר הוועידה של המרגלים הייתה עשויה להיחתך בסכין .עשרה מנהיגי עדה, אריות של ממש ,ניצבים מול משה רבנו ומכריזים בכפירה גלויה שמרעידה את אמות הסיפים של האמונה היהודית" :לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". השאלה המצמררת שמתעוררת לאור המעמד הזה ,ושמלווה את פוסקי הדורות כצל, היא זו :האם ניתן…

12. האם מחלל שבת בפרהסיה או מומר להכעיס מצטרף לדבר שבמניין? הדממה בחדר הוועידה של המרגלים הייתה עשויה להיחתך בסכין .עשרה מנהיגי עדה, אריות של ממש ,ניצבים מול משה רבנו ומכריזים בכפירה גלויה שמרעידה את אמות הסיפים של האמונה היהודית" :לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". השאלה המצמררת שמתעוררת לאור המעמד הזה ,ושמלווה את פוסקי הדורות כצל, היא זו :האם ניתן להביט באותם אנשים ,שרגע לפני כן היו ברום המעלה ,ובעקבות מעשה התרסה כה נורא ,לקרוא להם עדיין עדה? או שמא ,ברגע שהפכו למומרים בפרהסיה ,נפקע

גם לנשמה מגיע אוכל

מהם כל שם של ישראל ,וכל ניסיון ללמוד מהם דיני צירוף או קידוש השם הופך למעשה פרדוקסלי שאין לו היתר? בואו נצא למסע בסבך הסוגיות ,בין הגמרא בסנהדרין לבין פסיקות האחרונים ,וננסה להבין אם מומרים להכעיס עודם חלק מהמניין ,או שמא נגזרה עליהם בדידות נצחית בקהל ה’. כשאנו פוסעים בנתיבי המקרא ,הלב נדרש לעצור אל מול הפסוקים המציירים את רגע הנפילה המזעזע ,שבו אותם אנשים ,שהיו אמורים להיות חומת המגן של העם ,בחרו להטיח בביטחון האלוקי כפירה חסרת תקדים .התורה מתארת זאת בקיצור שמרעיד את הנפש: והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו (במדבר יג ,לא). המילים הללו אינן סתם הערכה אסטרטגית ,אלא זעקה של חוסר אמונה המהדהדת עד ימינו ,והיא המקור לכל שאלת הצירוף והמומרות שעימנו היום. רש"י (במדבר יג ,לא) ביאר :כביכול כלפי מעלה אמרו .ומבאר כי כאן טמונה חומרת חטאם, שהם לא רק העריכו את כוחם של הכנענים מול בני ישראל ,אלא העזו להכניס למשוואה את הקדוש ברוך הוא ,כאילו יש מי שיכול לעמוד מול כוחו ,והגמרא במסכת סוטה (דף לה ע"א) לומדת מזה שזלזלו כביכול בחוזקו של הקב"ה ,וזוהי תמצית ההתרסה של מומר להכעיס. המהר"ל בפירושו גור אריה (במדבר יג ,לא) ביאר :וקשה לו ,מדוע לא נפרש את דבריהם כפשוטם ,כהערכה צבאית? ומבאר כי אילו היו רק מודדים כוח מול כוח ,היו מבינים שאין עם שיכול לעמוד מול כוחו של ה' ,אלא שהם ,בהכרזתם כי העם חזק ממנו ,גילו דעתם שהם כופרים בעיקר ,ומכאן שהמעשה שלהם לא היה טעות בשיקול הדעת ,אלא מרידה גלויה ומוצהרת ,ומעשה כזה משנה את מעמדם בתוך הקהל באופן מוחלט. הספורנו (במדבר יג ,לא) ביאר :והאנשים אשר עלו עמו ,אותם שהיו נחשבים לאנשים גדולים ,אמרו לא נוכל לעלות ,ומבאר כי החטא שלהם היה כפול ומכופל ,כי בגלל מעמדם הציבורי ,כל מילה שיצאה מפיהם השפיעה על כלל העדה ,והם הפכו את עצמם לכלי משחית המטיל דופי בהבטחת ה' ,ובכך הם יצרו תקדים של כפירה המערערת את היסודות של כל דבר שבקדושה. הכלי יקר (במדבר יג ,לא) ביאר :והאנשים אשר עלו עמו אמרו ,ומבאר כי העובדה שהם דיברו בלשון רבים מעידה על כך שהם התאגדו כקבוצה בעלת אינטרס משותף של כפירה, והוא מדגיש כי ברגע שהם אמרו זאת בפרהסיה בפני העם ,הם איבדו את השייכות הטהורה שלהם לעדת ישראל ,וכל הדיון אם הם מצטרפים למניין מתחיל מכך שהם פעלו כקבוצה מורדת ולא כיחידים. כשאנו צוללים אל מעמקי הים התלמודי ,אנו מגלים שסוד המרגלים אינו רק אירוע היסטורי ,אלא בסיס הלכתי רועד שדרכו חכמינו ביקשו להגדיר מי נחשב לחלק בלתי נפרד מן הציבור הקדוש ,ומי ,במו פיו ,בחר לעמוד מחוץ למחנה .הדיון הופך למרתק ומורכב במיוחד כאשר אנו פוגשים את הניסיון למצוא מקור לדיני פרהסיה וצירוף דווקא מתוך

חלש תשרפ

אותה עדה שסטתה מן הדרך ,ובכך ללמוד מן המורדים עצמם כיצד מגדירים גבולות של קדושה במקום שבו נדמה כי הכל הותר. הגמרא במסכת סוטה (דף לה ע"א) ביאר :כביכול כלפי מעלה אמרו ,שאין אדם יכול להעמיד את עצמו מול כוחו של הקב"ה ,וכי המרגלים ,באמרם "כי חזק הוא ממנו" ,בעצם כפרו ביכולתו של הבורא להושיע ,ומתוך כך יצרו מציאות שבה הם נתפסו כקבוצה המורדת בעיקר ,מה שמוביל לשאלה הגדולה האם ניתן ללמוד מעדה כזו ,שחטאה בפרהסיה ,דינים הנוגעים לצירוף לעשרה לכל דבר שבקדושה. הגמרא במסכת סנהדרין (דף עד ע"ב) ביאר :דדין קידוש השם בעשרה נלמד מעדת המרגלים, דכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ,וסמיך ליה בפרשת המרגלים "עדת המרגלים" .ומבאר כי למרות שהם היו כופרים ,מכל מקום הם הוגדרו כ"עדה" ,ומכאן למדו חכמים שכל דבר שבקדושה שחייב מניין ,צריך עשרה מישראל ,ואף אם בתוך העשרה ישנם כאלו שסטו מדרך האמונה ,הם עדיין נחשבים כחלק מהעדה לעניין זה ,וזהו חידוש שמטלטל את אבני הבניין של המניין והצירוף. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ג הלכה ה) ביאר :כי עשרה מישראל שחיללו את השם בפרהסיה הרי הם כעדה ,ואין מניעה ללמוד מהם הנהגות של קידוש השם ,שכן התורה הגדירה אותם כעדה על אף מעשיהם .המפרשים שם מבארים כי החידוש הוא ששם העדה נשאר עליהם לעניין זה ,וכי המניין הוא מושג אובייקטיבי שאינו מתבטל רק בשל מצבם הרוחני של הפרטים המרכיבים אותו ,כל עוד הם מוגדרים כבני ישראל שניתן לצרפם למסגרת. כשאנו צועדים בנתיבי רבותינו הראשונים ,מתגלה לעינינו תמונה מרהיבה של ניסיון אמיץ ליישב את הסתירה שבין חומרת מעשה המרגלים לבין היותם נלמדים כמקור לדיני עדה .הם מבקשים לפצח את הסוד כיצד ניתן לקרוא לעדה של מורדים בשם עדה לכל דבר שבקדושה ,ומתוך כך הם מחדשים יסודות עמוקים על מהותו של המניין ועל הכוח הבלתי ניתן לעקירה של השייכות לעם ישראל ,גם כאשר האדם בחר להרחיק את עצמו ממקורות האמונה. רבינו שלמה יצחקי ,רש"י (בסנהדרין דף עד ע"ב) ביאר :ועדת מרגלים ,שאין עדה פחותה מעשרה .ומבאר כי התורה הקפידה להגדירם כעדה בשל מספרם ,ומתוך כך למדו חכמים שכל דבר שבקדושה הטעון מניין אינו פחות מעשרה ,ואין אנו נדרשים כאן לבירור מעמדם הרוחני של הפרטים ,אלא לעצם המבנה הציבורי של העשרה ,היוצר את הכלי שבו יכולה השכינה לשרות. בעלי התוספות (שם ,ד"ה ועדת) ביאר :דאפילו במומרים לא נפקע שם עדה מהם ,דאף בעדה רעה דמרגלים כתיב עדה .ומחדש כי המונח עדה הוא מושג מוחלט במניין בני ישראל ,וכי גם כאשר אדם חוטא ומומר ,הוא אינו יכול למחוק מעצמו את שייכותו הבסיסית לעם

גם לנשמה מגיע אוכל

ישראל ,ולכן הוא עדיין יכול להצטרף לעשרה ,שכן המניין אינו נמדד על פי הצדיקות של המשתתפים ,אלא על פי עצם היותם חלק מעדת ישראל שניתן לצרפה. רבינו מנחם המאירי (בבית הבחירה סנהדרין דף עד ע"ב) ביאר :ושמא תאמר מומרים נינהו, אלא דמכל מקום שם ישראל עליהם .ומבאר כי המומר אמנם אינו בכלל שומרי מצוות ,אך הוא אינו יוצא מכלל ישראל לגמרי ,ולכן כשם שהמרגלים הוגדרו כעדה לצורך הדין שנלמד מהם ,כך גם לעניין מניין ,הצירוף אינו דורש תנאים של כשרות פרטנית ,אלא רק נוכחות של עשרה מבני ישראל שניתן להחשיבם כעדה. המסע אל שולחנם של ענקי האחרונים מזמין אותנו לצפות בדיון סוער ,שבו המעשה ההיסטורי של המרגלים משמש כמקפצה להכרעה בדיני נפשות והלכות עדינות של צירוף מניין .הדיונים שלהם אינם תיאורטיים בלבד ,הם מהווים פסיפס של תביעה לקדושה לצד רחמים וראיית הכלל ,תוך שהם מנסים לשרטט את הקווים האדומים של מי נשאר בתוך המחנה ומי עומד בחוץ .זהו רגע של חשיפת האמת ,שבו הפוסקים ,בכלים של חריפות והעמקה ,מכריעים האם ניתן להמשיך ולראות במחלל שבת אבן בניין במבנה הקדושה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאורו לליקוטי הלכות (סנהדרין דף עד ע"ב)

מבאר :דאף במקום שחטאו בפרהסיה לא נתבטל מהם שם ישראל לכל עניין .ומבאר כי כוחה של הקהילה ,המוגדרת כעדה ,חזק מכל פגם פרטי ,שכן המניין הוא כלי קיבול אלוקי הממתין להתמלא ,ואין בו פתח לבדיקת הכשרות של כל פרט ,אלא להשתייכותו לכלל בני ישראל שניתן לצרפם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א' ,אורח חיים ,סימן כ"ג) מבאר: דאף מומר לחילול שבת בפרהסיה אין לו דין של גוי גמור לעניין צירוף למניין .ומחדש כי בעידן של ירידת הדורות ,שבו רבים אינם מוגדרים ככופרים להכעיס אלא כתינוקות שנשבו, הצירוף שלהם למניין הוא פעולה של קירוב ,המבקשת לראות בהם חלק מהעדה שניתן להחזירה אל הטוב ,וממילא אין לפסלם מלהיות חלק מהעשרה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א' ,סימן כ"ד) מבאר :דיש לחלק בין מומר להכעיס גמור לבין מחלל שבת בפרהסיה בדורנו .ומחדש כי הוכחתו של הגר"מ פיינשטיין מהמרגלים מוכיחה כי גם במציאות של התרסה ,כל עוד הם מוגדרים כחלק מהעדה ,יש להם שייכות לצירוף ,שכן החטא לא ביטל את שורש הנשמה שלהם ,אלא רק את הנהגתם החיצונית, והשייכות לכלל ישראל היא זו שקובעת לעניין דבר שבקדושה. בעומק הסוגיה המטלטלת הזו ,אנו זוכים להביט במבטם של גדולי הדורות האחרונים, המבקשים לפלס נתיב של חסד ואמת בתוך המציאות המורכבת של זמננו .כשאנו בוחנים את שאלת המומר והמחלל שבת בפרהסיה ,אנו מוצאים כי הדעות אינן נשארות בגדר מחקר עיוני ,אלא הופכות להכרעות חיים שקובעות כיצד אנו מתייחסים לכל יהודי באשר

חלש תשרפ

הוא ,וכיצד אנו משמרים את כוחו של המניין גם במקומות שבהם השבר נראה כמעט בלתי ניתן לאיחוי. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' ,סימן קצ"ז) מבאר כי השאלה אם לצרף מומר למניין דורשת רגישות מיוחדת לאבחנה שבין פרהסיה לבין צנעה .הוא מבאר כי ככל שהאדם מחלל שבת בפרהסיה ,הוא מציב את עצמו מחוץ לגדר הנורמטיבית של עדה, אך הוא מחדש כי גם אז ,אין זה אומר שהוא מנותק משורשו ,והדיון הוא אם הציבור מוכן להכיל אותו כחלק מהמניין ,מה שמהווה פעולה של תיקון הן עבור היחיד והן עבור הציבור. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות שבת ,חלק ה' ,עמוד רכ"ג) מבאר כי הגישה הרווחת בפסיקה הספרדית היא לנקוט בדרכי שלום וקירוב גם כלפי מחללי שבת .הוא מבאר כי אין לדחות יהודי מעל פנינו אם יש בו שמץ של שייכות לכלל ישראל ,והוא מחדש כי הוכחתו של מרן הגר"ע יוסף מהמרגלים אינה רק הוכחה טכנית ,אלא ביטוי לרצון האלוקי שלא לנתק אף נשמה מהקדושה הכללית ,גם אם היא עברה עבירות חמורות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאורו לליקוטי הלכות (שם) מבאר כי המציאות של זמננו ,שבה רבים מחללים שבת מחמת חוסר ידיעה ,משנה את הדין .הוא מבאר כי כאשר המניע לחילול השבת הוא העדר חינוך או לחץ חברתי ,הרי הם בגדר תינוקות שנשבו ,והוא מחדש כי ככאלו ,בוודאי שהם מצטרפים למניין ,שכן ליבם נשאר מחובר לאביהם שבשמיים ,וההלכה מביטה אל הכוונה העמוקה של הנשמה ולא רק אל המעשה החיצוני המתרחש בפרהסיה. השאלה המהדהדת מפרשת המרגלים על צירוף מומרים למניין אינה נשארת בין כותלי בית המדרש ,אלא מחלחלת אל תוך חיינו ,אל תוך בתי הכנסת ואל תוך מפגשי היומיום שבהם אנו נדרשים להכריע מי הוא השותף שלנו לקדושה .כשאנו בוחנים את ההשלכות המעשיות ,מתברר כי היכולת שלנו לראות ביהודי ,גם אם הוא רחוק מהדרך ,חלק מהעדה, היא זו שקובעת את פני הציבור שלנו ואת כוחה של תפילתנו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין המניין בבתי כנסת שבהם קהל מתפללים מגוון .הלכה למעשה ,במקום שבו יהודי המחלל שבת בפרהסיה נכנס ומבקש להשלים מניין ,ישנה השלכה עצומה לגישה שלנו .מי שסומך על הפוסקים הסוברים שאין הוא נפקע מכלל ישראל וכי הוא מצטרף לעשרה ,מאפשר לקהילה להמשיך את סדר יומה הקדוש ללא עיכובים מיותרים ,ומקיים בזה מצווה גדולה של קירוב לבבות ואי-דחיית הציבור. נפקא מינה נוספת עולה בשאלת חיוב קידוש השם במצבים מורכבים .אם אנו למדים מן המרגלים שגם עדה חוטאת מוגדרת כעדה לעניין חובת הקידוש ,הרי שזה מלמד אותנו על האחריות ההדדית של כל יהודי .גם אדם שאינו שומר מצוות ,אם הוא נמצא במצב שבו עליו לעמוד על קדושת שמו של ה' ,נדרש לדעת שיש לו שייכות לכלל ,ושמצד זה גם עלינו מוטלת האחריות להתייחס אליו כאל חלק מהשלם שעליו יש להגן ולהקריב.

גם לנשמה מגיע אוכל

עוד נפקא מינה נוגעת להנהגה הקהילתית מול תופעות של נשירה .כאשר קהילה מחליטה לקבל אל חיקה יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות כחלק מהמניין ,היא לא רק טכנית משלימה מספר ,אלא היא יוצרת אווירה של שייכות שמונעת את התנתקותם הסופית .הדיון אם הם מצטרפים למניין הופך לכלי חינוכי מהמעלה הראשונה ,שבו הקהילה אומרת לכל אחד :אתה חלק מאיתנו ,המניין הזה זקוק גם לך ,וגורלך קשור בגורלנו. ההתבוננות בעדת המרגלים ,הניצבת כקבוצה של מורדים מול פני השכינה ,ועם זאת נלמדת כמקור להלכות הקדושה ביותר ,חושפת בפנינו יסוד רעיוני מהפכני :ההבדל שבין הדרגה הרוחנית של הפרט לבין הדרגה של הכלל .המרגלים חטאו כפרטים ,כראשי תיבות של כפירה ,אך התורה בחרה להותיר עליהם את התואר עדה .בנקודה זו טמון עומק העומקים – כנסת ישראל אינה אוסף של אנשים פרטיים בעלי הכשר דומה ,אלא אורגניזם חי ,ישות נצחית שהקדושה חופפת עליה מכוח עצם היותה עם ה' ,ולא מכוח הישגיו של כל יחיד ויחיד. כשאנו דנים בשאלת הצירוף למניין ,אנו נוגעים בשאלה מהו המהות המאחדת אותנו. המרגלים מלמדים אותנו כי המניין אינו נמדד על פי מד החום הרוחני של המשתתפים ,אלא על פי כוחה של השייכות .בראש ההר ,מקום בו השקיפה העדה אל הארץ המובטחת ,הם בחרו להביט מטה ,אך השם עדה נותר עליהם כמסגרת שנועדה להחזיק את הקדושה ,גם כשמי שבתוכה סדוק .הרעיון הוא שהקדושה האלוקית ,המבקשת לשכון בתוך בני ישראל, אינה זקוקה לקהילה מושלמת ,אלא לקהילה נוכחת; היא זקוקה לעשרה אנשים שיעידו על קיומה ,גם אם העדות שלהם שבורה ,כי עצם הישיבה יחד ,עצם ההגדרה כעדה ,היא זו שיוצרת את הצינור שבו השכינה מתגלה. ברמה הרעיונית ,זוהי קריאה לאחריות ללא תנאי .המרגלים היו מורדים ,אך הם היו המורדים שלנו .הדיון בהם מזכיר לנו כי אין אדם בישראל שהוא "חוץ" ,אין נשמה שניתן לנתקה מהשלם .היכולת להושיב מומר לצד ירא שמיים במניין אחד ,ולראות בהם עשרה, היא האמירה העמוקה ביותר של היהדות :ה' משרה שכינתו לא על הצדיקים בלבד ,אלא על העם .הברכה שצומחת מתוך העשרה אינה מותנית בטיהור שורות ,אלא ביכולת להכיל את הכלל כפי שהוא ,מתוך אמונה שהקדושה היא כוח עצמאי שפועל בתוך בני ישראל ,דווקא מפני שהם שייכים זה לזה ,גם כשחלק מהם שכחו את דרכם. כשאנו מבקשים לצקת את סוד עדת המרגלים אל תוך מפת הנפש והחיים ,אנו פוגשים את האדם הניצב מול האתגר של הכלת הניגודים הפנימיים .בתוך נפש האדם קיימים רגעים של אמונה גדולה לצד רגעים של כפירה ושבר ,בדומה לאותם מרגלים שהיו ברום המעלה ונפלו אל תהומות של מרידה .החיבור לאדם מלמד כי השלמות בנפש אינה מותנית בחיסול הצדדים החלשים או המורדים שבנו ,אלא ביכולת להחזיק את כלל חלקי הנפש תחת כנפי האמונה ,ולתת גם לחלקים המרוחקים ביותר שייכות אל המקור. בהנהגה ,הסוגיה מציבה מודל למנהיגות שאינה בוררת את 'הנקיים' בלבד .המנהיג ,כפי שלמדנו מעדת המרגלים ,הוא מי שיודע לראות את העדה בכללותה ,גם כאשר היא נגועה

חלש תשרפ

בחטא .הנהגה של אמת אינה דוחקת את מי שנכשל אל מחוץ למחנה ,אלא מאפשרת לו להיכלל בתוך המניין ,מתוך הבנה שהתיקון הציבורי מתחיל במקום שבו אנחנו מסרבים לוותר על אף נשמה .כאשר אדם מרגיש שהוא עדיין נספר ,שהוא עדיין חלק מן העדה ,הלב שלו פתוח הרבה יותר לחזור בתשובה מאשר אם ירגיש מנודה. באמונה ,החיבור הוא בלב ובנפש .האדם המאמין מבין שהקשר שלו לקב"ה אינו תלוי רק בהישגים או בדרגתו הרוחנית ברגע נתון ,אלא בשייכות הנצחית שלו לעם ישראל .הידיעה שגם המרגלים ,בחטאם ,נותרו עדה ,מעניקה כוח עצום לכל אדם החש שבור או רחוק; היא תזכורת לכך שהקב"ה אינו מוותר על הקשר עמו ,ושהוא תמיד נספר ,תמיד נוכח, ותמיד ראוי להיות חלק מן הציבור שבו שורה השכינה .זוהי הכרה בכך שהאמונה אינה פריבילגיה של הצדיקים בלבד ,אלא נחלתם של כל בני ישראל ,השותפים יחד לעדות על מלכותו יתברך. המסע בנתיבות עדת המרגלים מעמיד אותנו אל מול המצפן המוסרי של השייכות והאחריות .המוסר הפנימי תובע מאיתנו לבחון לא רק את גבולות הטומאה והטהרה ,אלא את גבולות הלב .כאשר אדם פועל מתוך התרסה ,הוא מציב את עצמו במקום מסוכן ,אך האם מוטלת עלינו החובה להשיבו? המוסר של העדה מלמד כי התעלות אינה נמדדת רק בפרישות מן הרע ,אלא ביכולת להחזיק את הטוב בתוך הכלל ,גם כשזה כרוך בחיכוך עם דמויות מאתגרות .היכולת להכיל עשרה ,מגוונים ככל שיהיו ,היא מבחן של ענווה – היא דורשת מאיתנו לוותר על הרצון לקהילה סטרילית ולבחור בקהילה חיה ,שנושאת על כתפיה גם את אלו שזקוקים לתיקון. היכולת להשהות את השיפוט לטובת המהות היא ביטוי ליושרה עמוקה .במושגים של מוסר ,אנו למדים כי הדחיקה של אדם החוצה ,הנידוי המהיר של מי שסר מדרך הישר, עשויים לעיתים להיות בריחה מהתמודדות .אדם המבקש להיות ישר דרך אינו מחפש רק את הנוחות שבקהילה מיושרת ,אלא הוא מחפש את האמת המורכבת :שאנו ערבים זה לזה לא רק בטוב ,אלא גם בקושי .המוסר אינו נמצא בניתוק הקשר עם המורד ,אלא בנכונות שלנו להמשיך ולספור אותו ,להמשיך להציב לו מקום במניין ,מתוך הבנה שהדלת תישאר פתוחה כל עוד הוא חלק מן העדה. יתרה מכך ,השבח של עדה מלמד על הסכנה שבהתנשאות מוסרית .בעולם המבקש מאיתנו לסמן גבולות חדים ולפסול את מי שאינו עומד בסטנדרטים שלנו ,המוסר הפנימי דורש מאיתנו אומץ להיות רחבים בדעתנו .האדם המוסרי יודע להבחין בין חומרת המעשה לבין הנשמה השייכת לעם ישראל .השמירה על האחדות בתוך עולם מפורד ,המבקש מאיתנו להתרשם רק מניקיון כפיים ,היא עבודה מוסרית יומיומית .האדם השלם הוא זה שמצליח לראות את הנקודה היהודית הקיימת גם במי שכרגע אינו הולך בדרכו ,ולא זקוק להרחקה כדי להצדיק את אמונתו ואת דרכו .זוהי חירות המחשבה האמיתית ,המשתחררת מכבלי השיפוטיות ובונים את האישיות מתוך הבנה עמוקה של שורש האחדות.

גם לנשמה מגיע אוכל

כשאנו מבקשים לזקק את המסר מתוך עדת המרגלים אל תוך מציאות חיינו ,אנו פוגשים את האתגר של הראייה הצלולה .העולם המודרני ,על כל המחיצות שהוא מציב, מנסה לשכנע אותנו שהערך שלנו נמדד בבידול ,ביכולת להגדיר מי בפנים ומי בחוץ, בדומה למבטם המצומצם של המרגלים שראו רק חומות וקשיים .התובנה המעשית שנובעת מכאן היא היכולת לפתח מבט של שייכות נצחית .כשם שהתורה בחרה להגדיר אותם כעדה גם לאחר נפילתם ,כך אנו נקראים ללמוד כיצד להתבונן על סובבינו – מתי לזהות את הנקודה המחוברת ,מתי להישאר בתוך החיבור לפני שאנו ממהרים להסיק מסקנות ,ומתי להבין שהכוח הגדול ביותר שלנו הוא היכולת לומר לכל יהודי :אתה חלק מהמניין שלנו.

עיקר העניין: מהו השורש שאנו לוקחים עמנו לדרך? הרי האמת אינה צריכה הוכחה חיצונית ואינה זקוקה לנידוי כדי להצדיק את קיומה .עשרת המרגלים ,על כל כפירתם ,הותירו לנו את המפתח הסמוי – ההבנה שכל דבר שבקדושה זקוק לעשרה .לא לצדיקים מופלגים ,לא לקהילה סטרילית ,אלא לעשרה מישראל .הסוד הוא לדעת שהברכה שקיבלנו אינה מותנית בשלמותנו הפרטית; היא תוצאה של הנכונות שלנו להיות כלים רחבים ,שאינם ממהרים לרוקן את המחנה מאלו שזקוקים למקום .אל תחפש דמויות מושלמות כדי להצדיק את השייכות שלך ,פשוט תישאר נוכח במקום שבו הקדושה מבקשת להתגלות ,ותראה כיצד העדה שלך ,על כל גווניה ,הופכת לנחל שופע של שפע וברכה שאין לו סוף.