14. אדם עשיר שיש לו דין תורה האם יכול להביא את משרתו בתור עד? הוכח מפרשת השבוע!

14. אדם עשיר שיש לו דין תורה האם יכול להביא את משרתו בתור עד? הוכח מפרשת השבוע! בפתחו של היכל המשפט ,ניצבת דמותו של המשרת .השאלה אינה רק הלכתית ,היא שאלת יסוד על טבעו של האדם ועל כוחו של הממון והתלות לעצב את המבט .האם ייתכן שקשר עבודה ,שבו העובד נשען על שולחנו של בעל הבית ,יוצר חומת מגן בלתי נראית של אינטרסים המטשטשת את האמת? האם אנו יכולים להישיר מבט אל עד…

14. אדם עשיר שיש לו דין תורה האם יכול להביא את משרתו בתור עד? הוכח מפרשת השבוע! בפתחו של היכל המשפט ,ניצבת דמותו של המשרת .השאלה אינה רק הלכתית ,היא שאלת יסוד על טבעו של האדם ועל כוחו של הממון והתלות לעצב את המבט .האם ייתכן שקשר עבודה ,שבו העובד נשען על שולחנו של בעל הבית ,יוצר חומת מגן בלתי נראית של אינטרסים המטשטשת את האמת? האם אנו יכולים להישיר מבט אל עד ,שפרנסתו מונחת בידי מי שהוא בא להעיד לטובתו ,ולסמוך על מילותיו כעל עדות צרופה? המחשבה על כך מטלטלת ,שכן היא נוגעת בנקודה הכואבת ביותר :היכולת של האדם להיות בן חורין בתוך מערכת של שירות ,והיכולת של המשפט לחדור מבעד למסכי הנאמנות ולחשוף את העובדות כהווייתן. השאלה הזו מזמינה אותנו למסע מרתק בין דפי התורה ,שם אנו פוגשים את דמותו של יהושע בן נון ,המשרת הנאמן ,שדווקא דבקותו באדונו הופכת לשאלה הגדולה ביותר על כשרות עדותו בפרשת המרגלים .התמיהה על אופן הנהגתם של ישראל בעת פרשת המרגלים מלווה את לומדי התורה לאורך הדורות .כיצד ניתן היה להטות אוזן לעשרת המרגלים ולזלזל בעדותם של יהושע וכלב ,והרי ידוע הכלל ההלכתי שבענייני עדות "תרי כמאה ומאה כתרי"? השאלה מתחדדת נוכח חומרת המעשה והשלכותיו הנוראיות. האור החיים הקדוש (במדבר יד ,י) הקשה" :מדוע חששו האנשים לדבריהם של המרגלים והאמינו להם שארץ ישראל אינה טובה ,מדוע הם לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה ,בדברי יהושע וכלב ,והרי קימ"ל בגמרא במסכת יומא (דף פ"ג) וכן בגמרא במסכת שבועות (דף מ"ב) דאמרינן בכל התורה שדין העדות הוא תרי כמאה ,ומאה כתרי ,ואם כן כיון שיש כאן שנים שאמרו שזה ארץ טובה למה לא חששו לדבריהם?". ומתרץ האור החיים הקדוש (שם)" :אפשר שהם דנו ביהושע שהוא פסול לעדות ,בכל מה שנוגע למשה רבנו ,מכיוון שיהושע היה משרתו עוד מימי מבחוריו" .מבאר האור החיים כי הנגיעה האישית של יהושע – היותו צמוד למשה רבנו כעבד לאדונו – יצרה מצב שבו המרגלים יכלו לטעון שהוא אינו עד אובייקטיבי ,אלא עד המושפע מרצונו של רבו. רבינו משה בן נחמן ,הרמב"ן (במדבר יד ,ג) ביאר" :כי למה ישמעו לשנים ולא יאמינו לעשרה". ומבאר כי מלבד הספק ההלכתי בכשרות העדים ,המציאות האנושית נוטה להאמין לרוב, והמרגלים השתמשו ברוב מניין כדי לערער את האמון ביהושע וכלב ,גם אם מנקודת מבט משפטית טהורה אין הרוב מכריע את עדות המיעוט בבית הדין. התלמוד ,המעצב את גדרי העדות והמשפט ,מציב את היסודות לכל דיון על כשרותם של עדים ,ובפרט על אותם הקשורים זה לזה בקשר של רב ותלמיד או של אדון ומשרת. אנו למדים כי עדות אינה רק תיאור עובדתי ,אלא היא תלויה גם במעמדו של העד וביחסו לבעל הדין.

גם לנשמה מגיע אוכל

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כט ע"ב) מבארת" :תנן חזקת הבתים שלש שנים והא בתים דביממא ידעי ובלילה לא ידעי מי מעיד על הלילות" .הגמרא מנסה לברר כיצד ניתן להעיד על חזקה רצופה של ימים ולילות .אורים ותומים (בספרו על חו"מ סימן לג) מבאר :כי מתוך שקשה לגמרא למצוא עדים כשרים שיכולים להעיד על שהות רצופה בבית יומם ולילה, משמע לכאורה שמשרתי הבית ,הנמצאים שם תדיר ,פסולים להעיד מטעם נגיעה ,שהרי הם אוכלי שולחנו של בעל הבית. הגמרא במסכת סנהדרין (דף כח ע"א) מבארת" :האוהב והשונא פסולין" .המפרשים שם דנים במעמדו של משרת והאם הוא נחשב לאוהב .מתוך דברי הגמרא עולה כי אם יש לעד נגיעה בעדות ,הריהו פסול .השאלה המרכזית היא האם כל משרת נחשב לנגוע כמי שחפץ בטובת אדונו ,או שמא נאמנותו אינה פוסלת אותו מלהעיד אמת. הירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ג הלכה ד) מבאר :כי השופט צריך לשקול את כשרות העדים בדעתו ובעוצם בינתו .חז"ל מחדשים כי אין כאן כלל גורף וחד-ממדי ,אלא העמקה בנסיבות העדות .אם הוכח שהמשרת תלוי בבעל הבית במידה כזו שגורלו קשור בעדותו, הרי הוא פסול; אך אם מדובר בעדות עובדתית שאין בה נגיעה מיוחדת ,הדין משתנה. בבואנו אל עולמם של הראשונים ,אנו מוצאים כיצד הם בוחנים את גבולות העדות והנגיעה .הם מבקשים להבין האם קשר של עבודה ושירות בבית הופך את העד לנגוע ,או שמא כשרותו נותרת על כנה ,כל עוד הוא אינו בעל דעה או אינטרס ישיר בתוצאת הדין. הריטב"א (במסכת בבא בתרא דף כט ע"ב) ביאר :כי משרתי הבית נאמנים להעיד על בעל הבית. הוא מבאר כי אין בשירות הבית משום נגיעה הפוסלת לעדות ,שכן חזקתם היא שהם יעידו אמת ולא ישקרו בעבור אדונם .הוא חידש כי במקום שבו ידוע שהם משרתים קבועים, עדותם מתקבלת כעדות של אנשים כשרים. היד רמ"ה (במסכת בבא בתרא שם) ביאר :בדומה לריטב"א ,כי משרתי הבית כשרים להעיד על בעל הבית .הוא מבאר כי אין לחשוש שמא עדותם מוטה לטובת האדון ,וכי עדותם נחשבת כעדות ברורה על מה שראו בבית .הוא חידש כי אין מניעה הלכתית להסתמך עליהם כעדים ,שכן נאמנותם אינה גורעת מכשרותם. הרמב"ם (בהלכות גזלה ואבדה פרק ד הלכה ז) ביאר" :שכירו ולקיטו כשרים להעיד" .הוא מבאר כי מי שעובד אצל אדם – שכיר או משרת – אינו נפסל לעדות בשל עבודתו .הוא חידש כי התורה לא פסלה אלא את הנגועים בדבר ,ומי שאינו נהנה ישירות מהעדות ,הריהו כשר לכל דבר ועניין. סוגיית עדות המשרת זכתה לבירור מעמיק אצל גדולי האחרונים ,אשר ביקשו ליישב את הסתירות בדברי הפוסקים ולחדד את ההבחנה בין משרת רגיל לבין מי שיש לו נגיעה אישית בעדות. האורים ותומים (בספרו על חושן משפט סימן לג) ביאר :כי לכאורה יש מקום לומר שמשרת

חלש תשרפ

פסול לעדות על רבו ,מתוך הראיה מהגמרא בבבא בתרא על עדות השכנים על חזקת הבתים .הוא ביאר כי אילו היו משרתים כשרים ,הגמרא הייתה צריכה להעמיד שהם מעידים על הלילות ,ומכיוון שלא נקטו באפשרות זו ,משמע שהם פסולים מחמת היותם אוכלי שולחנו של בעל הבית ,שהרי עדותם היא תחילתה בפסלות .עם זאת ,הוא מסיק לבסוף: "אך עם כל זה כיון שלא מצאנו בזה בראשונים אין לנו לחדש דין מכח ראיה וקושיה ,דשערי תירוצים לא ננעלו" .הוא מביא את דברי הרמב"ם ששכירים כשרים ,ומסיק שזו ראיה שאין עליה תשובה וכן עמא דבר. הפתחי תשובה (בחושן משפט סימן לג סק"א) ביאר :כי אין צורך לפלפל בשאלה זו באופן גורף, שכן הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיין .הוא ביאר כי עלינו להיצמד להגדרת הרמב"ם (בהלכות עדות פרק טז הלכה ד) ,לפיה אם הדיין מוצא שלעד יש צד הנאה בעדות ,אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ,הרי זה לא יעיד בה .הוא חידש כי הרדב"ז במקום אחר (חלק ב סימן כד) פסל את נעריו של שמעון בעדות על קידושין ,משום שהיה להם אינטרס אישי ששמעון העשיר יהיה אדונם ,והדיין חייב להעמיק בדעתו ולבחון את טיב הנגיעה בכל מקרה ומקרה. ספר פנים למשפט (בחושן משפט סימן לג סק"ד) ביאר :את קושיית האור החיים על יהושע, ומחדש כי ייתכן שיהושע פסול לעדות על משה רבנו לא רק מדין משרת ,אלא משום שהיה נגוע בדבר ,שכן הוא היה עתיד להנחיל את הארץ ולרשת את כתר הנהגתו של משה ,ולכן רצה להוכיח את אמיתות דבריו כדי לבסס את מעמדו העתידי .הוא מבאר כי אין מכאן ראיה לפסלות כלל המשרתים ,שכן מי שמתיר משרתים עושה זאת מדין אוהב ,ובאוהב גמור לא חילקו הפוסקים ,אלא תמיד כשר להעיד. בעידן המודרני ,שבו יחסי עבודה ותלות כלכלית מקבלים לעיתים גוונים חדשים ומורכבים ,גדולי הדורות האחרונים שבים ומדגישים את הכלל היסודי של חז"ל :העדות תלויה ביושר הפנימי של העד ובחוסר הנגיעה המוחלט שלו בתוצאה המשפטית .הם מלמדים אותנו כיצד להחיל את ההלכות העתיקות על ימינו ,תוך הבנה עמוקה של נפש האדם. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות עדות) מבאר :כי בבואנו לפסוק בשאלת משרת ,עלינו לבחון את המציאות הכלכלית שבה הוא חי .הוא מחדש כי אם מדובר במשרת שפרנסתו תלויה לחלוטין בבעל הבית ,והעדות עשויה להטיב או להרע למצבו של האדון באופן ישיר ,הרי שעל הדיין לנהוג משנה זהירות .הוא מבאר כי אין זו פסלות גורפת ,אלא חובת בדיקה מעמיקה של הדיין ,שכן עדות המוטה בגלל אינטרס כלכלי אינה עדות ראויה. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר מבאר :את היחס בין הנגיעה הפסולה לבין הכשרות לעדות .הוא מבאר כי לא כל קשר של אדון ומשרת יוצר נגיעה ,שכן נאמנות היא ערך שאינו סותר את עבודת ה' .הוא מחדש כי אם המשרת ידוע כאדם ירא שמים המקפיד על קוצו של יוד ,אין לנו לפסלו רק מחמת היותו משמש בבית .הוא מדגיש כי האחריות מוטלת על

גם לנשמה מגיע אוכל

הדיין לזהות את ה"נגיעה" האמיתית ,ואם אין כזו ,העדות כשרה ואין לפסול אדם מחמת מעמדו החברתי או התעסוקתי. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי מבאר :את גדרי הפסלות של האוהב והשונא, ומיישם זאת על יחסי עובד-מעביד בימינו .הוא מבאר כי אדם המקבל שכר אינו נחשב ל"אוהב" במובן המשפטי של פסלות עדות ,אלא אם כן מתקיים קשר רגשי עמוק שמעוות את שיקול דעתו .הוא מחדש כי דווקא בבית דין של אמת ,יש להישמר מפני החשש להרחיק עדים כשרים רק בגלל תיוג חברתי ,ועלינו להעמיד את העד במבחן השבועה ובחקירה דקדקנית כדי לגלות אם יש אמת בדבריו או לא. השאלה האם משרת כשר לעדות על רבו אינה נותרת בין דפי הגמרא ,אלא משליכה על חיי המעשה שלנו בכל הנוגע לאמון ,יושרה וניהול סכסוכים .כאשר אנו מתרגמים את הסוגיה למציאות ,אנו מבינים כי ההלכה אינה מנהלת רשימות שחורות של מקצועות ,אלא בוחנת את הלב האנושי. נפקא מינה ראשונה היא החובה המוטלת על הדיין המודרני לנתח את הנגיעה בזהירות יתרה .כיום ,כשמערכות יחסים בין מעסיק לעובד מורכבות יותר ,הנפקא מינה היא שאין להסתפק בתעודת עובד .עלינו לשאול :האם לעובד יש אינטרס כלכלי ישיר בתוצאת המשפט? האם הוא חושש למשרתו אם יעיד אמת כנגד אדונו? האם הוא מקווה לבונוס או להטבה אם יזכה את המעסיק? הדין הוא שדיין שחש את הנגיעה הזו ,גם אם היא נסתרת, חייב לפסול את העדות ,וזאת בדומה למה שפסק הפתחי תשובה. נפקא מינה נוספת עולה בניהול עסק או משק בית .אדם עשיר המנהל דין תורה אינו יכול להסתמך אוטומטית על נאמנות עובדיו כעדים אובייקטיביים .הנפקא מינה המוסרית כאן היא ההבנה שעדות כשרה צריכה להיות נקייה מאינטרסים .אם המשרת הוא "בן בית" שקשור בעבותות נפשיים למשפחה ,כפי שראינו ביהושע ומשה ,ייתכן שייפסל לא מחמת עבודתו ,אלא מחמת "האהבה הגמורה" שמטשטשת את האובייקטיביות שלו .לכן ,לכתחילה, במידת החסידות ובמשפט צדק ,ראוי להביא עדים חיצוניים שאינם קשורים למעסיק ,כדי למנוע כל צל של חשש וכל פתחון פה לערעור על פסק הדין. עוד נפקא מינה נוגעת להכשרת העדים בבית הדין .אדם המביא משרת כעד חייב לדעת שייתכן והדיין יפסול אותו מראש בשל העובדה שהוא "אוכלי שולחנו" .הנפקא מינה היא שעדיף לכל אדם המנהל עסקים להקפיד על תיעוד רשמי ,מסמכים והסכמים כתובים ,שכן הם אינם תלויים בנגיעות ואינם כפופים לפסלות של עדים .ההלכה מלמדת אותנו לבנות מערכות יחסים של יושר שאינן תלויות רק בעדות אנושית ,אלא בראיות מוצקות. העיסוק בשאלת עדות המשרת חושף רעיון שורשי אודות מושג ה"אמת" במשפט התורה. במבט ראשון ,נראה כי פסלות המשרת היא עניין טכני – האם הוא נהנה מהעדות או לא .אך במבט עמוק יותר ,הסוגיה מלמדת אותנו על הדרך שבה התורה מגנה על טוהר הדין .האמת

חלש תשרפ

אינה רק מה שהיה במציאות ,אלא היא דורשת "מרחב נקי" שבו היא יכולה להישמע ללא רעשי רקע של נאמנות אישית ,פחד או חנופה .כאשר המשרת עומד להעיד ,הוא אינו רק עד ,הוא אדם שנמצא במבחן של נאמנויות מתנגשות. הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהתורה דורשת מהאדם להעלות את עצמו מעל למעגלים האישיים שלו בשעה שהוא נקרא להעיד .המרגלים השתמשו בטיעון של "נגיעה" כדי לפסול את יהושע ,ובכך הם הפכו את הנאמנות הקדושה שלו למשה למכשול .זהו הפרדוקס המרתק :התכונה שהופכת את יהושע לעד האמין ביותר – דבקותו באמת של רבו – היא בדיוק התכונה שמשמשת נגדו כטענה של "נגיעה" .מכאן אנו למדים כי אמת בטהרתה דורשת מאיתנו לעיתים להתרחק מהמעגלים הקרובים ביותר ,לא מפני שהם שקריים ,אלא מפני שהם קרובים מדי מכדי לראות את הדברים באובייקטיביות מוחלטת. ההגדרה של "נגיעה" היא למעשה ההגדרה של מידת היכולת של האדם להיות חופשי בדעתו .אדם עשיר שמעסיק משרת מקיף את עצמו במציאות של נאמנות ,אך המשפט דורש שחרור מהנאמנויות הללו .הדיון על המשרת הוא למעשה דיון על שחרור התודעה: האם אדם מסוגל לראות את האמת בלי קשר למי שמשלם את שכרו? האם העובדה שאני עבד לאדם מסוים מצמצמת את הראייה שלי עד כדי כך שאני רואה רק את טובתו ולא את טובת האמת? התורה מציבה כאן רף מוסרי גבוה ,הקורא לנו להיות "בני חורין" גם בתוך מערכות של שירות ,ובכך להפוך לעדים שדבריהם מהדהדים אמת אלוהית ולא אינטרס אנושי. כשאנו צוללים אל נבכי הנפש ,אנו מגלים כי דמות המשרת ודמות האדון אינן רק תפקידים חברתיים ,אלא משקפות תהליכים נפשיים המתרחשים בתוכנו פנימה .כל אדם נושא בתוכו חלקים של שירות ושל אדנות :החלק שמשרת את השאיפות הנמוכות והאינטרסים האישיים ,והחלק ששואף לאדנות רוחנית ,לעצמאות ולחיבור לאמת .החיבור לאדם מלמד כי עלינו להיזהר מהנגיעות הפנימיות שמעוותות את שיקול דעתנו .לעיתים אנו הופכים ל"משרתים" של האגו שלנו ,ומכיוון שכך ,אנו מעידים עדות שקרית על המציאות כדי לרצות את אותו אדון פנימי קטנוני. בהנהגה ,המנהיג האמיתי נבחן ביכולתו ליצור סביבה שבה נאמנות אינה באה על חשבון האמת .מנהיג המקיף את עצמו במשרתים האומרים "אמן" לכל דבריו מתוך תלות או פחד, הוא מנהיג המבודד את עצמו מהמציאות ,בדומה לאותם עשירים שעלולים להיכשל בעדות משרתיהם .הנהגה של אמת ,כפי שנלמדת מהמדרש ,היא היכולת לעודד סביבה של חופש, שבה כל אחד מרגיש ביטחון לומר את האמת ,גם כאשר היא אינה עולה בקנה אחד עם רצונו של המנהיג .זהו המבחן הגדול של האדון :האם הוא מבקש עבדים או שמא הוא מבקש שותפים לאמת? באמונה ,החיבור הוא פשוט ועמוק :הקב"ה בוחן כליות ולב .בעוד שבבית דין של מטה אנו נזקקים לעדים ועוסקים בשאלת כשרותם של משרתים ,הרי שלפני הקב"ה הכל גלוי.

גם לנשמה מגיע אוכל

האמונה מלמדת אותנו שהחיים שלנו הם עדות מתמשכת .השאלה היא למי אנו משרתים? האם אנו עבדים לאינטרסים ,לממון או לדימוי החברתי ,או שאנו עבדים לבורא עולם? אדם שחי בתודעה שהוא משרת את האמת האלוקית ,אינו זקוק לעדות של משרתים כדי להוכיח את צדקתו .הוא חי בביטחון שהאמת תצא לאור ,משום שהיא נשענת על יסודות של קדושה שאינם זקוקים להגנה אנושית .זוהי הזמנה לחיים מתוך תודעה של אמת ,שבה האדם משוחרר מהצורך "לנצח" בבית דין על ידי עדים מוטים ,ופנוי באמת להיות עד נאמן לדרך ה'. המסע בנתיבות העדות והנגיעה מציב בפנינו מצפן מוסרי מופלא :היושרה היא המדד האמיתי לערכו של אדם .כאשר אנו בוחנים האם משרת יכול להעיד על אדונו ,אנו למעשה שואלים על גבולות הנאמנות והאמת .המוסר הפנימי תובע מאיתנו לא להיכנע למערכות יחסים שמשתיקות את הצדק .השאלה המוסרית אינה רק האם המשרת יגיד אמת ,אלא האם האדון מאפשר לו להיות חופשי מספיק כדי לא לומר שקר .אדם מוסרי שואף להיות מוקף באנשים שאינם חוששים להעיד נגדו אם הוא טועה ,וזוהי הגדולה של בעל בית המבקש אמת ולא חנופה. היכולת להכיל את האמת על עצמנו היא המבחן המוסרי הקשה ביותר .אדם השואף ליושרה מבין שהעדות הטובה ביותר היא המעשים שלו ,ולא הדברים שאחרים יעידו עליו מתוך אינטרס .המוסר הנלמד מסיפורי המרגלים מלמד אותנו שכל ניסיון להשתמש בקירבה אישית כדי להטות את הדין ,סופו לעוות את המציאות כולה .האדם המוסרי הוא זה שאינו זקוק למשרתים כדי להוכיח את צדקתו ,אלא הוא חי באופן שמעיד על עצמו ביושר ,ללא מורא וללא צורך בהטיית הלב של שופטים או עדים. יתרה מכך ,הלקח המוסרי מהמרגלים וממלכי העבר הוא האחריות על המבט שלנו. אנו מופקדים על העיניים שלנו ,ועלינו להחליט מה אנו רואים .האם אנו בוחרים לראות את הנגיעה ולפסול ,או לראות את האדם ולהאמין? המצפן המוסרי מורה לנו לחפש את הדרך המאזנת :מצד אחד ,להיזהר מהשפעות חיצוניות שמעוותות את המשפט ,ומצד שני, לא להפוך לחשדנים המטילים דופי בכל אדם רק בגלל מקצועו או מעמדו .זוהי חירות המחשבה האמיתית ,המשתחררת מכבלי ההתרשמות והשיפוטיות ,ובמקומה היא מציבה עבודה מוסרית יומיומית של ראייה צלולה ,המבוססת על האמונה שהאמת היא נר לרגלינו ולא משרתת של איש. כשאנו מבקשים לזקק את התובנות מתוך עולמם של המשרתים ,העדים והדיונים בבית הדין אל תוך מציאות חיינו ,אנו מגלים שהאתגר הגדול ביותר הוא לשמור על חירות פנימית בתוך מערכות יחסים מחייבות .כולנו משרתים במידה מסוימת – את המעסיק ,את הציפיות החברתיות ,או את תפיסותינו המוקדמות .התובנה המעשית היא ללמוד לעצור את המנגנון שיוצר תלות נפשית המעוותת את ראיית האמת שלנו .החיים המאוזנים דורשים מאיתנו להביט על כל סוגיה במראה של יושר :לא מתוך היררכיה של אינטרסים ,אלא מתוך הכרה שהאמת גדולה מכל קשר אישי ,ושהעדות האמיתית של האדם ניכרת בנאמנותו לערכים ולא לאנשים.

חלש תשרפ

עיקר העניין: מהו השורש שאנו לוקחים עמנו לדרך? השורש הוא הידיעה שהאדם אינו נמדד לפי הנאמנות שהוא מפגין כלפי מי שמעניק לו פרנסה ,אלא לפי הנאמנות שהוא מפגין כלפי האמת העליונה .המדרשים על יהושע ועל המרגלים נועדו לטלטל את תפיסתנו ולהזכיר לנו שכל המבט החיצוני הוא משחק של אינטרסים .הסוד הוא לפתח קומה רוחנית יציבה ,כזו שאינה מוטה מול בעלי כוח ואינה מסתתרת מאחורי טיעונים טכניים של כשרות עדים .דע לך ,כי הגדולה האמיתית שייכת למי שמסוגל להיות נקי בנפשו ,עד כדי כך שגם כאשר הוא פועל בתוך מציאות של שירות ,הוא נותר עד נאמן לעצמו ולבוראו .תפסיק לחפש את האישור לצדקתך דרך משרתים או בעלי עניין ,ותתחיל למדוד את עצמך לפי מידת ההלימה בין מה שבליבך לבין מה שיוצא מפיך ,ושם תגלה שאתה הופך לעד האמין ביותר של עצמך ,בלי צורך באף הגנה חיצונית שתסתיר את פני האמת.