3. האם בזמן בית המקדש השני בתשעה באב צמו והתענו על חורבן בית המקדש הראשון?

3. האם בזמן בית המקדש השני בתשעה באב צמו והתענו על חורבן בית המקדש הראשון? היכלות הבית השני עומדים על תילם ,אבני הבניין בוהקות בלובן בוהק תחת שמי ירושלים ,והעשן העולה מן המזבח מיתמר כעמוד של אש וחיים אל מול כיפת השמיים התכולה .ריח הקטורת ,אותו ניחוח ניחוח הממלא את החלל ביראת קודש ,נע בין הכתלים ומחיה נשמות ,ואילו קול שירת הלויים בוקע מבין החרכים וממיס לבבות…

3. האם בזמן בית המקדש השני בתשעה באב צמו והתענו על חורבן בית המקדש הראשון? היכלות הבית השני עומדים על תילם ,אבני הבניין בוהקות בלובן בוהק תחת שמי ירושלים ,והעשן העולה מן המזבח מיתמר כעמוד של אש וחיים אל מול כיפת השמיים התכולה .ריח הקטורת ,אותו ניחוח ניחוח הממלא את החלל ביראת קודש ,נע בין הכתלים ומחיה נשמות ,ואילו קול שירת הלויים בוקע מבין החרכים וממיס לבבות .אלא שבעיצומו של אותו אור גדול ,נותרו בלב העם צללים עמוקים הממאנים להרפות.

גם לנשמה מגיע אוכל

דור המדבר בגלות בבל ,שחזו בעיניהם את חורבן הבית הראשון ,נושאים עימם את זיכרון האש שאכלה את בתינו ,את הרעב שפשט ברחובות ,ואת הדממה המעיקה שירדה על העיר לאחר נפילתה .האם אותה בכייה לדורות ,אותה זעקה שעלתה בבכי של מרגלים והתממשה בחורבן ,יכולה להידם בעוד הבית עומד על מכונו? האם מותר להמשיך ולצום ביום שבו נחרב עולם ,כאשר כעת מונח לפנינו עולם אחר ,בנוי ומשוקם? זוהי שאלה המטלטלת את אמות הסיפים של הקשר היהודי אל העבר ,שאלה המעמידה את הדור החדש מול הדילמה המרה שבין שמחת הבניין לבין נאמנותו המוחלטת לזיכרון הדמעות .הנביא זכריה ניצב בלב האירוע ,שליחיו מתהלכים בדרכים המאובקות שבין בבל לירושלים ,ובליבם שאלה שאין לה מנוח :האבכה בחדש החמשי? כאשר הגיעו השליחים אל ירושלים ,הם ביקשו להבין את מדרגתם של הימים הללו בתוך המציאות החדשה שנוצרה עם עלייתם של ישראל ארצה .השאלה שהוצגה לפני הכהנים והנביאים הייתה נוקבת ופשוטה ,אך מאחוריה הסתתרה תהייה עמוקה על טבעו של האבל היהודי .עלינו להתבונן בכתובים כדי לעמוד על משמעות השאלה ועל הדרך שבה היא הונחה לפני מנהיגי הדור ההוא. "ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך ...וישלח בית אל ,שר אצר ורגם מלך ואנשיו ,לחלות את פני ה' לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבאות ואל הנביאים לאמר ,האבכה בחדש החמשי? הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז ,א-ג). האלשיך (בפירושו על זכריה שם) ביאר :כי השליחים ביקשו לברר האם חובת הבכי והצום שהייתה נוהגת כל השנים מאז החורבן ,עדיין רלוונטית כעת כאשר הקדוש ברוך הוא השיב את שכינתו לציון והבית עומד על תילו .ביאורו מדגיש כי לא מדובר בספק קל ,אלא בבקשה להבין את ההנהגה האלוהית החדשה ביחס לעבר הכואב. המצודת דוד (בפירושו על הפסוק שם) פירש :כי זכריה הנביא שלח את אנשיו לשאול האם להמשיך לפרוש מאכילה ושתייה ומתענוגים ביום החמישי ,הוא יום תשעה באב שבו נשרף הבית .הוא מחדד את השאלה כעומדת בלב הדיון הציבורי על מהות הצום בזמן של התחלה חדשה. רש"י (על הנביא זכריה שם) מבאר :כי השאלה נשארה פתוחה ,שכן אף שהבניין החל ,עדיין הייתה תחושה של משהו שחסר ,ועל כן ביקשו השליחים לדעת האם הצער הציבורי צריך להימשך כפי שהיה בגלות בבל. התרגום יונתן (שם) כתב :כי הבקשה הייתה לדעת את רצון השם בבירור ,שכן העם הרגיש שאין בכוחו להחליט על ביטול אבל כה שורשי ומטלטל שנקבע בגלל חורבן כה גדול. הרד"ק (בפירושו שם) כתב :כי אף על פי שהיו צומות נוספים ,השאלה התמקדה בתשעה באב דווקא מפני חומרת היום והצרות המרובות שנפקדו בו ,דבר המעיד על היראה הגדולה שהייתה להם מלפרוץ את גדר האבל ביום זה.

חלש תשרפ

התשובה האלוקית שהגיעה אל הנביא לא הייתה הכרעה טכנית פשוטה ,אלא הזמנה למבט רחב על תיקון הלב והמציאות .הקדוש ברוך הוא פרש לפני העם חזון של ירושלים עתידית, ירושלים שבה החורבן יהפוך לששון והצער למקור של צמיחה ,כשהוא מדגיש את החשיבות של אמת ושלום כבסיס לכל הנהגה. "כה אמר ה' צבאות :צום הרביעי ,וצום החמישי ,וצום השביעי ,וצום העשירי ,יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ,והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח ,יט). המצודת דוד (בפירושו שם) ביאר :כי הקדוש ברוך הוא מבשר לעם כי יבוא יום שבו הצומות הללו יהפכו לימי חג ושמחה ,שכן הגאולה תהיה כה שלמה עד שהאבל יתבטל לחלוטין ויפנה מקום להודאה. הרד"ק (בפירושו שם) מבאר :כי המילים "והאמת והשלום אהבו" הן התנאי המהותי לשינוי המציאות ,שכן ללא תיקון החברה בדרכי אמת ושלום ,לא ניתן להפוך את האבל לשמחה, והצום נותר עדות לחסרון שטרם נתמלא. המלבי"ם (בפירושו שם) פירש :את הקשר בין הצומות לבין המועדים ,וכתב כי השם יתברך מבטיח שהשינוי אינו רק ביטול רגעי של הצום ,אלא שינוי מהותי בטבע הימים ,שבהם יתגלה הקשר האמיתי שבין ישראל לבוראם ללא מחיצות. האלשיך (שם) חידש :כי השינוי הזה תלוי במעשי ישראל ,שכן הצום מסמל את הגלות, וכאשר ישראל יתנהגו בצדקה ובמשפט ,הצום יתבטל מאליו כתוצאה מהשראת השכינה בתוכם ,ללא צורך בציווי נוסף. הרמב"ם בפירוש המשניות (בהקדמתו למשנה) ביאר :כי הנבואה הזו אינה מכוונת רק לעתיד הרחוק ,אלא היא מהווה אופק שאליו צריכים ישראל לשאוף בכל דור ,לבנות את הבית הלאומי והרוחני מתוך שלמות של מידות ויראת שמיים. כעת אנו ניגשים אל גדולי הראשונים ,המנתחים את מורכבות ההנהגה בזמן הבית ,ומעלים על נס את המתח שבין ההלכה הפסוקה לבין המציאות ההיסטורית המשתנה .הדיון שהם מעוררים פותח לנו צוהר להבנה כיצד גדולי ישראל התמודדו עם הימים שבהם הגבולות בין אבל לשמחה היטשטשו ,ומלמדנו על אופיו הדינמי של האבל הלאומי. הרמב"ם (בפירושו על המשנה ,מסכת ראש השנה ,פרק א ,משנה ג) כתב :ואף על פי שהיה רשות בידם לא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו היו מתענים בו מפני תכיפות מיני האבל שאירעו בו. בדבריו אלו ,הרמב"ם מציב עמדה המכירה במציאות המורכבת של אותם ימים ,שבהם למרות שהיה היתר הלכתי שלא לצום ,העם בחר להמשיך את האבלות מתוך תחושה פנימית של צורך וחיבור לאירועים הקשים שאירעו ביום זה. התשב"ץ (בספרו שו"ת תשב"ץ ,חלק ב ,סימן רעט) הקשה :כיצד ניתן לומר שהיו מתענים ,והרי

גם לנשמה מגיע אוכל

הגמרא במסכת ראש השנה משמע ממנה שבזמן הבית היו צומות אלו ימי ששון ושמחה, ואם יתענו בהם ,מתי יהיה הששון המובטח בנביא? התשב"ץ מבאר :כי לא ייתכן שהיו צמים בזמן שהיה להם היתר מפורש ,ועל כן הוא קובע כי דברי הרמב"ם הם בגדר טעות סופר ,ומכריע כי המציאות ההיסטורית הייתה ביטול מוחלט של הצום בזמן הבית. המצפה איתן (על מסכת תענית ,דף יב) מבאר :את שיטת הרמב"ם בדרך אחרת ,וכתב כי ייתכן שאין כאן טעות ,אלא שהרמב"ם התייחס בדבריו אל העתיד לבוא ,שבו האבלות תהיה מותנית בשינוי המציאות הלאומית השלמה. לאחר שהעמקנו במחלוקת סביב שיטת הרמב"ם ,עלינו לשאול מהי הסברה העמוקה המונחת ביסוד המנהג לצום ,גם בזמן שבית המקדש בנוי .נראה כי התשובה טמונה בהבנה שבית שני לא היה שלם במעלתו ,והגולים ששבו מגלות בבל חשו בכל רמ"ח איבריהם כי משהו מהותי חסר ,דבר המותיר את הצער כפתוח ומדמם. הראשונים (ובפרט המפרשים על מסכת ראש השנה שם) ביארו :כי המעלה המרכזית של בית ראשון – גילוי השכינה ,ארון הברית והשמן המשחה – לא הייתה נוכחת בבית שני .חוסר זה יצר תחושה של גלות בתוך הגאולה ,תחושה שהובילה את ישראל להמשיך ולצום ,מתוך הכרה כי הבניין החיצוני אינו משכיח את החסרון הרוחני הפנימי. השפת אמת (בחידושיו על מסכת ראש השנה ,דף יח ע"ב) ביאר :את העניין כי בזמן שהיה שלום לישראל והשלטון היה בידם ,לא צמו אפילו בתשעה באב ,אך כאשר המצב היה מורכב והיו משועבדים תחת שלטון זר ,נהגו להתענות .לפי דבריו ,הצום אינו תלוי רק בבניין הבית, אלא במצב המדיני והרוחני הכללי של האומה באותה שעה. הראב"ן (בספרו אבן העזר ,בהלכות אבלות) ביאר :כי הצום בזמן הבית נבע מהרצון להראות שהלב עדיין דואב על חורבן הבית הראשון ,וכי הגאולה הנוכחית אינה אלא התחלה המצפה להשלמה מוחלטת שתבוא רק עם גילוי השכינה המלא. הריטב"א (בחידושיו שם) מבאר :כי הימים שהיו לימי ששון ושמחה לא היו ימים שבהם בוטל הצום לגמרי ,אלא ימים שבהם הוסרו גדרי האבלות כדי לאפשר לעם לחוש את שמחת השכינה ,אך הצער על העבר לא פסק מלהיות נוכח בנפש העם. כשאנו פוסעים אל משנתם של האחרונים ,אנו פוגשים מבט מפוכח ורחב המעוגן במציאות החיים .האחרונים מבקשים להבין כיצד הלכות אבלות ,המופיעות בתלמוד כחלק מדיני ישראל ,משתנות בהתאם לתנאים המדיניים והרוחניים של האומה .הם מלמדים אותנו כי צום איננו אירוע מבודד ,אלא משקף את מצבו של העם ,כאשר רמת הריבונות ,תחושת הביטחון ,והשראת השכינה – הם הקובעים את גוון היום בלוח השנה שלנו. המהר"ל מפראג (בספרו נצח ישראל ,פרק ז) ביאר :כי המציאות של "שלום" עליה דיברה הגמרא

חלש תשרפ

איננה רק היעדר מלחמה ,אלא מצב שבו עם ישראל שרוי בשלווה תחת הנהגה עצמית ,מצב המאפשר להם להרגיש את הבית כשלם .כאשר השלווה הזו חסרה ,הרי שהאבל על החורבן מקבל מקום מרכזי שוב ,כיוון שהאדם מרגיש שעדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. החתם סופר (בדרשותיו למועדי השנה) ביאר :כי מה שחז"ל תלו את הדבר בשלום ובשעבוד, מלמדנו כי ימי בין המצרים הם ימים שבהם הכלי המדיני שבו אנו חיים משפיע על היכולת שלנו לחוש את חסרון הבית .לכן ,גם בזמן שבית המקדש עמד ,אם המצב הלאומי היה כזה שהרגישו שחסר את עיקר התפארת ,הצום קיבל משמעות של זיכרון ותפילה למילוי החסר. הנצי"ב מוולוז'ין (בספרו העמק דבר ,על ספר זכריה) ביאר :את דברי הנביא על צום הרביעי והחמישי כ"ימי ששון ושמחה" ,וכתב כי הדבר אינו סותר את העובדה שיתכן שהיו זמנים שבהם נהגו להחמיר ,שכן הימים הופכים לששון רק כאשר ישראל נמצאים במדרגה שבה הניגוד בין החורבן לבניין מתיישב בליבם באופן הרמוני ,דבר שלא תמיד היה בהישג יד. המשנה ברורה (בביאור הלכה ,על סימן תקנ"א) מבאר :את דברי הפוסקים על כך שהצומות הללו תלויים במצב של 'גזירת מלכות' או 'שלום' ,ומדגיש כי המדד המרכזי שקבעו חז"ל היה תחושת העם – האם הם חשים בגלות או שמא הם חשים שהם בארצם בשלמות .ביאור זה מדגיש שהצום הוא כלי רגשי ורוחני ,ולא רק חובה טכנית המנותקת מהמציאות האנושית. כאשר אנו מביאים את הדברים אל שולחן הפוסקים ואל חיינו כיום ,אנו למדים כי הלכות הצום והאבלות אינן יצוקות בבטון ,אלא נושמות יחד עם מצבו של עם ישראל .הנפקא מינה המרכזית העולה מסוגייתנו היא הבנת הגמישות שקיימת בהנהגת האבלות הציבורית, והצורך בבחינה מתמדת של המציאות המדינית והרוחנית. הנפקא מינה הראשונה היא היחס לקינות ולתכנים הנאמרים בט' באב .למדנו מהסוגיה שהצום אינו מוגבל רק לחורבן הבית הראשון והשני ,אלא הוא מבטא את כלל הצרות שעברו על ישראל לאורך הדורות .מכאן אנו למדים שבעת צרה ציבורית או משבר לאומי משמעותי, ישנה רשות הלכתית להוסיף בתפילות ובהתעוררות ,שכן הצום מהווה כלי המאחד את הזיכרון ההיסטורי עם הכאב העכשווי ,ויוצר רצף של תפילה על העתיד. נפקא מינה נוספת היא היכולת להבחין בין ימי אבל לבין ימי שמחה .מתוך הדברים למדנו כי בזמן שאין ריבונות ושקט לאומי ,אנו מחויבים להמשיך באבלות .לעומת זאת, כאשר עם ישראל שרוי בשלווה וביטחון בארצו ,נוצר מקום רחב יותר לביטויים של הודיה ושמחה ,מבלי לאבד את הזיכרון .ההלכה מאפשרת לנו לא להיות כפופים באופן עיוור לעבר ,אלא להשתמש בו כמצפן המכוון את הלב להבחין במדרגת הגאולה שבה אנו נמצאים. למעשה ,אנו לומדים כי בכל דור ודור ,הנהגת הצומות תלויה בדעתם של חכמי התורה ,הבוחנים את מציאות השלום או השעבוד .כיום ,כאשר אנו נמצאים במצב מורכב

גם לנשמה מגיע אוכל

של קיבוץ גלויות מחד ומצב ביטחוני מאתגר מאידך ,הצום משמש לנו כתזכורת לכך שהבניין עדיין אינו מושלם .הנפקא מינה היא שאין להקל ראש בצומות ,אלא להעמיק את הבנתנו בהם – להבין שהם תפילה פעילה לשינוי המציאות ,ולא רק ימי זיכרון פסיביים למה שאבד. בעומק הסוגיה טמון פרדוקס יהודי המלווה אותנו משחר ההיסטוריה :היכולת לחיות בתוך המציאות הפיזית ,ולעיתים אף בתוך מציאות של בנייה וגאולה ,ובד בבד להישאר קשורים בכאב אל מה שחסר .הבכי של גולי בבל לא היה רק תגובה לטראומה ,אלא ביטוי לנפש שאינה מוכנה להשלים עם המציאות כל עוד היא אינה בשיא השלמות האלוהית. הבניין של הבית השני ,עם כל יופיו ,לא היה פתרון לגעגוע האינסופי שחש העם אל מה שהיה מונח בתוך הבית הראשון. הרעיון המזוקק כאן הוא שהאבל היהודי אינו סימן של חולשה ,אלא דווקא ביטוי לעוצמה פנימית – היכולת להחזיק בזיכרון גם בזמן של שפע .אדם ששוכח את העבר ברגע שטוב לו בהווה ,מאבד את הקשר לשורשיו .לעומת זאת ,האדם המאמין לוקח את החורבן של אתמול והופך אותו למצפן של היום .הוא מבין שהתענית ,גם בזמן שבית המקדש עומד, אינה מנוגדת למועדי השנה ,אלא היא המצע עליו נבנית השמחה האמיתית – שמחה שאינה שטחית ,שמחה שמכירה בערך של מה שיש ,מתוך תודעה של מה שעדיין חסר. העומק הרעיוני הזה מגלה לנו כי הגאולה אינה תהליך טכני בלבד של בניית קירות ,אלא היא תהליך של תיקון הלב .כל עוד האמת והשלום אינם שרויים בתוכנו באופן מלא ,כל עוד קיים שקר ופירוד בינינו ,הרי שגם הבית הבנוי נותר במצב שברירי .הצום ,על פי נבואת זכריה ,הוא הזמנה להשתנות .הוא אינו בא להזכיר לנו רק את האש שאכלה את הבית ,אלא הוא בא לקרוא לנו לבנות את הבית האמיתי – הבית שבלב ,הבית שבו האמת והשלום הם היסודות עליהם נבנית ירושלים החדשה .זוהי התודעה שמעלה את האדם מדרגת אבל פשוט לדרגה של בונה עולמות. בתוך מבוך החיים ,כאשר האדם ניצב מול רגעי הזיקוק של הזיכרון הלאומי ,הוא נדרש להעמיק אל תוך נבכי נפשו שלו .ימי הצום אינם רק ימים בלוח השנה ,אלא הזדמנות שנתית שבה האדם נקרא להביט אל החורבנות הפרטיים שחווה בחייו ,אל הפירודים שחלו בתוך ליבו ואל השברים שנותרו מאחור .הסוגיה של בניית הבית השני ,אל מול הדבקות בבכי על הראשון ,מלמדת אותנו כי בתוך נפש האדם יכולים להתקיים בו זמנית עצב על העבר ותקווה על העתיד ,וכי דווקא השילוב הזה הוא המייצר את העוצמה הנפשית הגדולה ביותר. החיבור לאמונה מתבטא ביכולת להבין כי השבר הוא לא סופו של סיפור ,אלא פרק הכרחי בתהליך הבנייה .כאשר אדם מתאבל על מה שאבד לו ,הוא לא עושה זאת כדי להישאר תקוע בעבר ,אלא כדי להכיר בערך של מה שהיה יקר לו ,ומתוך כך להבין את המשמעות העמוקה של החיים עצמם .האמונה מלמדת אותנו שהבורא אינו נוטש אותנו

חלש תשרפ

בתוך החורבן ,אלא הוא נוכח איתנו גם בבכי וגם בבנייה ,והוא מצפה מאיתנו לזהות את נוכחותו גם במקומות שבהם הכל נראה רחוק וחסר. במישור ההנהגה היומיומית ,הסוגיה מכוונת אותנו להיות אנשים של איזון .אדם שחי חיים של אמונה אינו נותן לעבר להכריע אותו ,אך הוא גם אינו שוכח את הדרך שעבר. הוא משתמש בזיכרון של מה שנפל כדי להקים קומות גבוהות יותר של רוח ,של חסד ושל עשייה .ההנהגה הראויה לאדם המאמין היא לדעת מתי להרכין ראש מתוך הערכה למה שהיה ,ומתי להזדקף ולהוביל קדימה מתוך מחויבות לבנות עולם מתוקן יותר .זהו מסע אישי מתמיד ,שבו האדם הופך את זיכרון החורבן למצפן המכוון אותו לפעול מתוך אמת ושלום ,ולחבר בין חלקי חייו לסיפור אחד גדול של תשובה ותקווה. כאשר אנו מסכמים את דברי הנביא ואת שיטות הראשונים ,אנו זוכים למצפן מוסרי עדין וחשוב .הסוגיה מלמדת אותנו כי האדם נדרש לאיזון דק בין שני קטבים מנוגדים :הכרה בכאב ובחיסרון לבין החובה לפעול בתוך המציאות הקיימת .המוסר היהודי אינו דורש מאיתנו לחיות באשליה שהכול מושלם ,אך הוא גם אוסר עלינו לשקוע בקינה המשתקת את העשייה .מצפן זה מורה לנו כי אדם המחובר לעצמו אינו מתבייש בדמעותיו ,שכן הן עדות לנאמנותו לערכים ולעבר ,אך הוא לעולם לא נותן להן להפוך למסך המסתיר ממנו את חובתו להוסיף טוב בעולם כאן ועכשיו. היכולת להמשיך ולצום בזמן שהבית עומד מלמדת אותנו על חשיבותה של הכנות הפנימית .המוסר כאן הוא מוסר של אמת – אל תעמיד פנים שהכול מתוקן אם בלבך אתה חש בחיסרון .עם זאת ,הציווי המקביל הוא לאהוב אמת ושלום ,להעניק לסובבים אותנו את המקום להרגיש את הבית הבנוי ,ולהיות אלו שיוצקים תוכן של משמעות גם בתוך הזמנים המורכבים .זהו מוסר שאינו מוותר על העבר ,אך גם אינו בוגד בעתיד. המצפן הזה דוחק בנו לאמץ גישה אקטיבית של אחריות .כשאנו מזהים חסרון ,אנו לא רק בוכים עליו ,אלא שואלים :מה באחריותי לתקן? השילוב בין הצום לבין הבנייה הוא ביטוי לחיים של אדם המבין כי השלמות היא יעד רחוק ,אך הדרך אליו נסללת בכל פעולה קטנה של יושרה ,של חסד ושל שלום בין איש לרעהו .זוהי הדרך שבה האבל הופך למנוע של בניין ,והבכי הופך לחלק מהשירה הגדולה של החיים המבקשים להידבק בבורא העולם. המסע בנבכי נבואת זכריה והדיונים ההלכתיים שנלוו אליה פותחים בפנינו הבנה מחודשת על מהותם של ימי האבל בלוח השנה שלנו .התובנה המרכזית לחיי היום-יום היא שהצום אינו מבקש לנתק אותנו מהחיים ,אלא להעניק להם עומק של משמעות. בתוך שגרת יומנו ,המלאה בעשייה ,בבנייה ובפיתוח ,עלינו להקדיש רגעים של התבוננות פנימה .כשם שהגולים ששבו לציון ידעו לשלב בין בניין הבית לבין הזכרון הכואב של החורבן ,כך גם אנו נקראים לנהל את חיינו מתוך הכרה מתמדת בכך שהעולם שבו אנו חיים – על כל יופיו והישגיו – עדיין זקוק לתיקון רוחני עמוק .הניגון של הנשמה ,כפי

גם לנשמה מגיע אוכל

שראינו בשלבים הקודמים ,חייב להמשיך להישמע גם בתוך הקושי ,והוא הכוח המאפשר לנו לא לשקוע בייאוש ,אלא להמשיך ולחפש את האור בתוך מציאות שעדיין לא הגיעה אל השלמות המובטחת.

עיקר העניין: הוא שהצום הוא תזכורת פעילה לאחריות המוטלת על כתפינו .איננו צמים רק כדי להתאבל על העבר ,אלא כדי להצהיר שהבית השלם שאנו מייחלים לו תלוי בהנהגתנו כאן ועכשיו .כאשר הנביא זכריה מצווה אותנו לאהוב אמת ושלום, הוא מציב בפנינו את המפתח היחיד להפיכת הצומות לששון ולשמחה .העבודה העצמית שלנו – במידות ,בבין אדם לחברו ,ובדבקות בשם – היא שקובעת את מצבנו הלאומי והרוחני .בכל פעם שאנו בוחרים באמת על פני שקר ,ובשלום על פני פירוד ,אנו בונים לבנה נוספת בבניין שטרם הושלם .הסוגיה הזו מותירה אותנו עם ידיעה ברורה :הצער על החורבן הוא המדחום הרוחני שלנו ,והמחויבות שלנו לתיקון היא הדרך היחידה להפוך את הבכי של הדורות האחרונים לשמחת הנצח של הגאולה השלמה ,שבה יתמלאו רחובות ירושלים בילדים משחקים ובזקנים נשענים על משענתם ,בשלווה ובבטחה.