4. מי שלא רואה את הצל שלו בליל הושענא רבה, האם זה סימן שימות באותה שנה? הוכח מפרשת השבוע!

4. מי שלא רואה את הצל שלו בליל הושענא רבה, האם זה סימן שימות באותה שנה? הוכח מפרשת השבוע! הלילה עוטף את העולם בצעיף של מסתורין ,ליל הושענא רבה ,יום חתימת הדין שבו מוכרע גורלו של האדם לעולם הבא ולחיים .הלב פועם בדריכות ,העיניים נשואות אל על ,מחפשות רמז ,אות ,הבטחה לשנה הבאה עלינו לטובה .והנה ,בתוך הדיון המרתק על חתימת הדין ,עולה שאלה המצמררת את הנפש ומטלטלת…

4. מי שלא רואה את הצל שלו בליל הושענא רבה, האם זה סימן שימות באותה שנה? הוכח מפרשת השבוע! הלילה עוטף את העולם בצעיף של מסתורין ,ליל הושענא רבה ,יום חתימת הדין שבו מוכרע גורלו של האדם לעולם הבא ולחיים .הלב פועם בדריכות ,העיניים נשואות אל על ,מחפשות רמז ,אות ,הבטחה לשנה הבאה עלינו לטובה .והנה ,בתוך הדיון המרתק על חתימת הדין ,עולה שאלה המצמררת את הנפש ומטלטלת את המחשבה :האם אמת הדבר כי היעלמות צילו של אדם בליל זה היא איתות משמיים על קצבת חייו? האם ייתכן כי במציאות המוחשית שלפנינו ,באור הלבנה הכסוף ,נחשפת כה מפורשות גזירת דינו של אדם ,עד שסימן כה פשוט כצל נעלם יכול להעיד על פרידתו מן העולם? השאלה הזו, שנדונה בחדרי חדרים של חסידים ואנשי מעשה ,פותחת דלת לעולם של סודות ורמזים המסתתרים בין השיטין של הפרשה ,ומחייבת אותנו לבחון את הגבול הדק שבין ידיעת העתיד לבין שלמות התמימות הנדרשת מכל בן ישראל. לאחר שפתחנו את שערי השאלה ,עלינו לצלול אל מילותיה של הפרשה ,אל הפסוק המצמרר המהווה את לב ליבו של העניין" .סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום" (במדבר יד ,ט). הרמב"ן (בפירושו על התורה שם) ביאר :ידוע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא ,לכך יאמר כבר סר צלם מעליהם שנגזר עליהם מיתה .הרמב"ן חושף

חלש תשרפ

בפנינו סוד נורא ,כי הפסוק אינו רק תיאור היסטורי של המרגלים ,אלא רמז למציאות רוחנית נוקבת שבה העלמות הצל היא סימן מבשר רעות על חתימת גזר דין למיתה באותה שנה. רבנו בחיי (בפירושו על התורה שם) ביאר :כי על פי דברי הרמב"ן אפשר להבין מה שכתוב בשיר השירים (ב ,יז) :עד שיפוח היום ונסו הצללים -יאמר כי כשהגיע הזמן שיפוח האדם ויצא הרוח מפיו אז יסתלק צלו ויתקרב לצל של השם הרשום בד' התיבות ,שכתוב בו תהלים קכא :ה' צלך .הוא מבאר את הקשר הסגולי שבין הסתלקות הצל לבין היפרדות הנשמה מהגוף ,כאשר האדם חדל מלהטיל צל גשמי ומתאחד תחת צילו של בורא עולם. הריקאנטי (בפירושו על התורה שם) ביאר :כבר שמעתי מפי חסידים ואנשי מעשה שראו באדם אחד שלא היה לו צל ,ובאותה לילה עצמה עשה תשובה ,וינחם ה' על הרעה ,ובאותה לילה עצמה ראה צל על ראשו להצילו מרעתו .הריקאנטי מחדיר תקווה בליבנו ,ומלמד כי אין זו גזירה שאין עליה עוררין ,אלא בכוחה של תשובה כנה באותו ליל חתימה ממש, לשנות את המציאות ולהשיב את צילו של האדם אליו. ר' אלעזר מוורשה (כפי שמובא בריקאנטי שם) ביאר :בחג נידונים על המים ,והוא יום אחרון שבחג שאז נחתם לחיים ,כי כפי צורך החיים כך המים באים לעולם .הוא מבאר מדוע דווקא ליל הושענא רבה הוא המועד שבו נחשף סימן זה ,שכן ביום החתימה האחרון של המים, שהם מקור החיים ,נגזר גורלו של האדם לשנה הבאה. כאשר אנו מגיעים אל דברי הפוסקים האחרונים ,אנו פוגשים מבט שונה בתכלית ,מבט המבקש להרחיק את האדם מחיטוט יתר בעתידות ולשמור על תמימות הלב ,מתוך הבנה שעיקר עבודתנו היא האמונה הפשוטה ולא העיסוק בסימנים מורכבים ומרתיעים. הרמ"א (באו"ח סימן תרסד) כתב :כתבו הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה, מה שיקרה לו או לקרוביו באותה שנה .הרמ"א פותח בתיאור המנהג כפי שהיה מקובל על רבים ,המבקשים לדעת את נתיבות עתידם בלילה הגדול הזה ,לילה שבו נחתמים ספרי חיים וספרי מוות. הרמ"א (שם) המשיך וביאר :ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזלי' ,וגם כי רבים אינם מבינים העניין ,ויותר טוב להיות תמים ,ולא לחקור אחר עתידות .בדבריו אלו ,הרמ"א מכריע בבירור נגד ההתעסקות בסימנים אלו ,שכן החשש מפני פגיעה במזלו של האדם ,יחד עם הסכנה שבאדם שאינו מבין את עומק הסוד והדבר עלול להטריד את מנוחתו לשווא ,מובילים אותו להמליץ על דרך התמימות כדרך העדיפה והבטוחה ביותר. המשנה ברורה (שם בס"ק ז) ביאר :דזהו דברי הבל ורעות רוח לחקור עתידות ,וכל שכן דנשתנה העניין עתה בדורות אלו ,ואין אנו בקיאים בזה ,וראוי לאדם להשליך יהבו על ה' ואין לו לחקור בעתידות .המשנה ברורה מחזק את דברי הרמ"א ומדגיש כי העיסוק בסימנים הללו אינו הולם את דרכו של בן התורה ,המפקיד את גורלו ביד בוראו בביטחון גמור ,במקום לחפש תשובות בצללים חולפים. כשאנו מבקשים להבין את העומק שמאחורי המציאות המופלאה הזו ,עלינו להקשיב

גם לנשמה מגיע אוכל

לקולם של גדולי הדורות ,המביאים למול עינינו פרספקטיבה רחבה ומאוזנת ,המשלבת הכרה בעולם הסוד לצד זהירות יתרה מהפיכתם לסימני דרך בחיי המעשה .התופעה אינה נחלת הדמיון בלבד ,אלא מציאות שהוזכרה בדברי המקובלים ,אך העיסוק בה דורש דעת תורה עמוקה כדי שלא לאבד את היציבות הנפשית והביטחון בה'. השל"ה הקדוש בנר מצווה (מסכת ראש השנה) ביאר :כי אף שיש דברים בגו ,הנה הדרך הישרה לפני איש היא שלא לחפש אחר סימנים ,כי אם להיות תמים עם ה' אלוהיו ,וכבר אמרו חז"ל הכל צפוי והרשות נתונה ,והחיפוש אחר העתידות עלול להכניס את האדם למרה שחורה שאינה חפץ השם .הוא מדגיש כי גם אם יש בסימנים הללו אמת מסוימת ,התכלית של האדם היא עבודה של תמימות ,ולא חקירה שתסיט אותו מהתכלית המרכזית של עבודת השם מתוך שמחה וביטחון. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בליקוטי הלכות (מסכת ראש השנה) ביאר :כי עיקר היום הוא יום הדין ,והקב"ה חפץ בתשובת האדם ולא בחיפושיו אחר אותות ומופתים, ולכן מי שיש לו לב לדעת ,ינצל את ליל הושענא רבה לתפילה ובקשה ולא למדידת צללים שסופם להביא את האדם לידי חרדה מיותרת .דבריו מאירים את הדרך הנכונה :במקום להביט אל האדמה ולחפש את הצל ,עלינו להביט אל השמיים ולפתוח את הלב בתפילה, שהיא הכוח היחיד המסוגל להפוך גזר דין למציאות של חיים ושפע. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח ,יורה דעה סימן יג) ביאר :כי כל אותם סימנים המובאים בספרי הראשונים ובספרי הסוד הם מיועדים ליחידי סגולה, ולא לאדם הפשוט ,וכל המבקש לדעת עתידותיו דרך סימנים אלו מביא על עצמו נזק רוחני ,ושומר נפשו ירחק מהם וידבוק בדרך התורה והמצוות .הוא מבקש מאיתנו להסיט את המבט מהחיפוש אחר ידיעות נסתרות ,ולחזור אל הדרך המלך – לימוד התורה וקיום המצוות מתוך יראת שמיים טהורה ונטולת פניות. לאחר שסללנו את הדרך בנתיבי ההלכה וההשקפה ,אנו מבקשים כעת להעמיק אל שורש הדברים ,אל הסבר הסברות הראשונים ,שראו בצל לא רק תופעה פיזיקלית חולפת ,אלא בבואה רוחנית המחוברת לנשמתו של האדם ולגורלו בעולם. הרמב"ן בפירושו על התורה (במדבר יד ,ט) ביאר :כי הצל הוא המגן המלווה את האדם, והסתלקותו מורה על כך שנסתלק ממנו ההשגחה הפרטית המיוחדת שהייתה לו ,ועל כן הוא נותר חשוף מול הגזירה .הוא מבאר כי הצל משמש כמעין כלי קיבול להשראת השכינה, וכאשר הקשר הזה נחלש ,סימן הדבר שגזירת הדין כבר נחתמה ואין עוד מגן שיעמוד לאדם מול הדין הנמתח. רבנו בחיי בפירושו על התורה (שם) ביאר :כי בליל הושענא רבה ,שהוא ליל חתימת הדין על המים שהם מקור החיים ,נבחנת עוצמת הקשר של האדם עם מקור החיות העליון .הוא מוסיף ומחדש כי הצל הגשמי הוא העתק מצומצם של הצל העליון ,וכאשר האדם מתנתק משרשו הרוחני ,הניתוק בא לידי ביטוי גם בהיעדר הצל בעולם הזה ,כביטוי פיזי למצב נפשי ורוחני של התרחקות מן החיים.

חלש תשרפ

הריקאנטי בפירושו על התורה (שם) ביאר :כי שמע מפי חסידים ואנשי מעשה שיש בכוחה של תשובה ממשית להחזיר את הצל ,והדבר מלמד כי הצל אינו נתון קבוע אלא משתנה בהתאם למעשי האדם וזכויותיו .הוא מסביר כי הסרת הצל אינה מהווה גזר דין סופי שאין עליו עוררין ,אלא קריאת התעוררות המאפשרת לאדם לתקן את מעשיו ולשנות את מסלול חייו ברגע האחרון לפני חתימת הדין. לאחר שהעמקנו בסודות הראשונים ,אנו באים לברר כיצד תופעה זו פועלת בתוך המארג המורכב של המציאות שלנו – האם יש לה השלכות על הנהגת הציבור והיחיד בעתות של שינויים היסטוריים ורוחניים. החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשער הציון (על אורח חיים סימן

תרסד) ביאר :כי אף שיש מקורות בראשונים המדברים על עניין הצל ,הנה בדורות שלנו נשתנו העיתים ,ויש לחוש שמא אין אנו זוכים לראות את האמיתות הללו כראוי ,ועל כן אין לבנות הנהגות של יראה או של פחד על בסיס חיפוש אחר אותות ומופתים חיצוניים. הוא מבאר כי המציאות הרוחנית של הדורות מחייבת אותנו להתרחק מכל עיסוק בסימנים שעלולים להוביל לבלבול ,ומדגיש כי השלמות הרוחנית אינה נמדדת בראיית צל ,אלא בתיקון המעשים והתפילה מתוך לב טהור. רבי שלמה זלמן אויערבך בהליכות שלמה (על מועדים) ביאר :כי כל המציאות של סימני השמיים מושפעת מהמדרגה הרוחנית של האדם והדור ,וכאשר אנו מצויים בזמן שבו ההשגחה נסתרת ,הניסיון לחשוף את הדין דרך סימני צל הוא כעין ניסיון לכפות על ההשגחה להופיע בגלוי ,דבר שאינו תואם את הנהגת ה' בדורות האחרונים .הוא מוסיף כי הנהגת הציבור והיחיד צריכה להיות מושתתת על קיום מצוות ותורה ,שכן אלו הם הכלים האמיתיים המשפיעים על החתימה לטובה ,ולא סימנים משתנים שאינם מעיקר ההלכה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (על הלכות חג הסוכות) ביאר :כי אין להשגיח כלל בסימנים אלו ,ומי שחושש מכך הרי הוא מבטל את השמחה של החג ואת הבטחון בה', ובוודאי שאין להורות לאנשים לדקדק בזה כלל ,שכן הדרכת חז"ל והפוסקים היא ללכת בתמימות ולא לחקור עתידות בדרכים שאינן מבוררות .דבריו חותמים את הדיון בהוראה ברורה להתרחק מהעיסוק בסימנים אלו ,ולהתמקד בעשיית רצון ה' מתוך אהבה ושמחה ביום הדין. לאחר שסללנו את הדרך המחשבתית והלמדנית ,אנו מגיעים אל תחנת היישום ,אל השאלה הנוקבת שכל אדם שואל את עצמו בצאתו מבית המדרש אל החיים :כיצד הדברים הללו פוגשים אותי בליל הושענא רבה ,ומה עלי לעשות למעשה בבואי לקיים את המנהגים והדינים המיוחדים ללילה זה? הראשון שבהם הוא עניין החרדה והביטחון ,שכן למדנו כי העיסוק בסימני הצל עלול להוביל את האדם לחרדה מיותרת ולערעור המזל .הנפקא מינה למעשה היא שאין לשום

גם לנשמה מגיע אוכל

אדם לחפש אחר סימנים אלו בשום אופן ,ובוודאי שאין להסתכל בצל הלבנה מתוך כוונה לדלות מידע על גורלו או על גורל קרוביו ,אלא עליו להפקיד את נפשו בידי בורא עולם ולהתמסר לעבודת היום. נפקא מינה נוספת עולה מתוך הצורך לשמור על שמחת החג ,כפי שהדגישו הפוסקים, הרי שאדם המקפיד על סימני הלילה עלול לפגום בשמחה המצווה בחג .המסקנה המעשית היא שכל אדם שנתקל במחשבה או בסימן כזה ,יסיר אותה מליבו מיד ,יחזק את אמונתו ויבין כי חתימת הדין אינה נעשית בדרכי קסם אלא דרך התשובה והתפילה ,שהן הן הכוח המהפך את הדין לחסד. נפקא מינה אחרונה נוגעת לחינוך הבית ולדרכי ההנהגה ,שכן הורה השומע על מנהגים אלו ועל סימני הצל ,חובתו היא להנחיל לביתו את דרך התמימות ולא את דרך החיטוט בעתידות .ההדרכה המעשית היא ליצור סביבה שבה הילדים רואים את הבית פונה אל הקב"ה בבקשת חיים ושפע ,ולא בסריקת צללים ,שכן זהו החינוך המבטיח את בניית הבית על יסודות של אמונה טהורה וביטחון מוצק בהשגחה הפרטית. בבואנו להעמיק אל מעבר להלכה היבשה ,אנו מגלים כי הסוגיה שלפנינו אינה רק דיון בסימן כזה או אחר ,אלא מסע אל עומק היחס שבין האדם לבוראו .המשיכה הטבעית של האדם לדעת את העתיד ,לראות בצל סימן לחיים או למיתה ,מבטאת את הכמיהה העמוקה של הנפש לוודאות .בעולם של סערות ואי-ודאות ,האדם מחפש נקודת משען, סימן מוחשי שיוכל לאחוז בו .אלא שהסוגיה מלמדת אותנו שיעור הפוך :דווקא הוויתור על חיפוש האותות הוא המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר .התמימות אינה חוסר דעת ,אלא בחירה מודעת להפקיד את הגורל בידי מי שכל העתיד פרוש לפניו כדף פתוח. הרעיון שעולה כאן הוא שהתשובה והתפילה ,שהן המענה האמיתי לכל סימן ,הן הכוח שבידו ליצור מציאות חדשה .אם הצל חסר – האדם אינו נידון לכיליון אלא מוזמן לתשובה. התשובה ,על פי תורת הסוד והחסידות ,אינה רק תיקון על עבר שחלף ,אלא כוח בורא שממשיל את האדם על מזלו .אדם ששב בתשובה הוא אדם חדש ,ולכן אין עליו עוד את הגזירה שנגזרה על האדם הישן שהיה .בזה טמון עומק העניין :החיים אינם גורל קבוע מראש ,אלא הוויה דינמית המשתנה ללא הרף בכוח המעשה והרצון. עוד נלמד מן הסוגיה כי הדין אינו רק אקט של שפיטה ,אלא אקט של קריאה להתעוררות. כאשר הראשונים מדברים על סימני צל ,הם לא באו ללמדנו כיצד להיות חוזי עתידות ,אלא כיצד להקשיב לדופק של הלילה הגדול הזה .כל רגע בליל הושענא רבה הוא שער של אור, ואם האדם מרגיש חסרון או צורך בשינוי ,הוא נקרא להשתמש בכוחו של הלילה כדי לפתוח שערים של רחמים .הסוגיה מזמינה אותנו להפוך את המבט מהחיצוניות – מהצל המוטל על הקרקע – אל הפנימיות ,אל הצלם האלוהי המוטבע בנשמתנו ,אשר הוא הוא המגן האמיתי והוא הוא המקור לחיים נצחיים שאינם תלויים בסימן כזה או אחר.

חלש תשרפ

בבואנו אל המרחב שבין נפש האדם למרום ,אנו מבינים כי הסוגיה אינה עוד דיון מנותק, אלא השתקפות של חרדותיה ותקוותיה של הנפש האנושית .הנטייה לחפש אחר צל היא בבואה של חוסר הביטחון הטבעי ,אך העבודה המחשבתית שאנו נדרשים אליה היא להבין כי האדם אינו עומד לבדו מול גורלו .ההשגחה הפרטית ,המלווה אותנו בכל רגע ,אינה זקוקה לסימנים חיצוניים כדי לפעול; היא נוכחת בנשימה ,במחשבה ובתנועת הנפש של התשובה. החיבור לאמונה הוא המעבר ממבט של פחד – מה יקרה לי – למבט של אמון – אני נמצא בידיים אוהבות. הנהגת האדם צריכה להיבנות על יסוד של שותפות עם הבורא ,ולא על ניסיון לנחש את רצונותיו .כאשר אדם בוחר בדרך של תמימות ,הוא מעניק לעצמו מתנה של שקט נפשי. במקום לבלות את ליל הושענא רבה במדידות ובהשוואות ,הוא משקיע את כל כוחו בחיבור לתוכן של החג ,בתפילה המבקשת חיים ,ובתשובה המנקה את הנשמה .בכך הוא הופך להיות שותף מלא ביצירת המציאות של עצמו .האמונה אינה מבטיחה שדרכנו תהיה רצופה רק בהצלחות ,אך היא מבטיחה כי בכל רגע ,גם כשהצל נראה כחסר ,ישנה נוכחות אלוהית המחייה ומקיימת את האדם. היכולת להשתחרר מהחיפוש אחר אותות היא גם קריאה לחיות בתוך ההווה במלוא העוצמה .מי שמרוכז בחיפוש אחר סימני עתידות ,מחמיץ את היופי והמשמעות שניתנו לנו כאן ועכשיו .החיים הם רצף של רגעים שבהם אנו יכולים לבחור טוב ,להוסיף חסד ולהתקרב אל השם .הנפש מוצאת את מנוחתה דווקא כשהיא מפסיקה לחפש הבטחות לזמן רחוק ,ומתחילה להשקיע בשמן של המעשים הטובים המאירים את הדרך .זוהי הנהגה של אדם חופשי ,אדם שאינו עבד לגורל אלא בן המלך ,המוביל את חייו מתוך ביטחון יוקד באביו שבשמיים. כשאנו מבקשים לזקק את המסקנה המוסרית מהדיון המורכב שלפנינו ,אנו מגלים כי המצפן הפנימי של האדם אינו מכוון אל העתיד הרחוק ואל סימנים חולפים ,אלא אל התיקון המיידי של הלב .ההבנה שהצל אינו אלא משל למציאות הרוחנית של האדם ,מציבה בפנינו אתגר מוסרי עמוק :האם אני אדם שחי מתוך אחריות לצלמם האלוהי שבי ,או שמא אני נגרר אחרי פחדים וחיפושים חיצוניים המרחיקים אותי מהעבודה העצמית? הערך המוסרי העליון העולה מן הסוגיה הוא ערך התמימות .אדם תמים אינו מי שאינו יודע ,אלא מי שבוחר ביושרה פנימית ובאמון מלא .המוסר של התורה אינו מבקש מאיתנו להיות חוזים ,אלא להיות אנשים של אמת ,הפועלים מתוך הכרה בערך החיים ומתוך דאגה לזולת .כאשר אנו משקיעים את המרץ שלנו בתיקון המידות ובקיום מצוות שבין אדם לחברו ,אנו בונים מצפן פנימי שאינו תלוי בסימן זה או אחר ,אלא ביציבות של מי שבוחר בטוב. בסופו של דבר ,המצפן המוסרי מורה לנו כי העתיד אינו דבר שצופים בו ,אלא דבר שמעצבים אותו .אם נחיה מתוך מודעות לכך שכל מעשה שלנו הוא "צל" המלווה אותנו

גם לנשמה מגיע אוכל

ומעיד על פנימיותנו ,נבין כי העבודה המוסרית הגדולה ביותר היא להפוך את עצמנו לראויים לחיים של ברכה .אין צורך לחפש סימנים בשמיים כשהשמיים מבקשים מאיתנו להאיר בארץ .התיקון המוסרי שאנו מבצעים בתוכנו – בסליחה ,בחמלה ובמסירות נפש – הוא הסימן האמיתי והיחיד לכך שנחתמנו לחיים של משמעות. הנה הגענו אל סיומו של המסע הרוחני ,אל רגע הדיוק שבו הכל מתכנס לנקודה אחת, פשוטה ונוקבת ,המלווה אותנו אל החיים עצמם.

עיקר העניין: הוא שחתימת הדין אינה אירוע חיצוני שמתרחש בצללים ,אלא תהליך פנימי עמוק המתרחש בליבו של האדם .הלילה הגדול של הושענא רבה מזמין אותנו לא למדידות וחיפושים ,אלא להתכנסות אל תוך עצמנו ,אל המקום שבו האדם פוגש את בוראו בתפילה ובכנות .במקום לחפש סימנים שיעידו על קצבת חיינו ,עלינו להשקיע את הכוחות שלנו בבניית חיים שראויים להיחתם לשנה טובה ומתוקה. התובנה המעשית לכל אדם היא פשוטה :השלך את יהבך על ה' באמת ובתמים. החרדה מהעתיד והחיפוש אחר אותות הם רעשי רקע שנועדו להסיח את דעתנו מהעיקר – מעשיו של האדם ותשובתו .אדם שבחר לחיות מתוך אמון ,מתוך יראת שמיים טהורה ומתוך השקעה בטוב ,אין לו צורך בצל כדי לדעת שהוא נמצא תחת השגחתו של אביו שבשמיים. בסופו של דבר ,החתימה לחיים אינה מותנית בראייה גשמית ,אלא בהתחדשות רוחנית .כאשר אדם בוחר להשאיר מאחור את עברו ,לתקן את דרכיו ולהתמלא ברצון להיטיב ,הוא נעשה כבריאה חדשה ,ובכך הוא מובטח כי שנתו תהיה שנת חיים ,שנת ברכה ושנת התעלות .זוהי דרך המלך שסללו לנו רבותינו – לא לחקור בעתידות ,אלא לחיות את ההווה במלוא קדושתו ,בביטחון גמור כי מי שנתן חיים, הוא זה שיכתוב אותנו לחיים טובים. הושענא רבה הוא שער של אור הנפתח פעם בשנה ,ובו נחתמים ספרי חיים תחת כנפי השכינה .במקום לחפש סימנים בצללי הלבנה ,המבקשים מאיתנו להביט פנימה אל עומק הנשמה ,אל השעה שבה האדם מפקיד את גורלו בידי בוראו בתפילה זכה .זו אינה רק הכרעה על העתיד ,אלא רגע של יצירה שבו האדם משנה את תודעתו והופך לכלי קיבול לברכה .בביטול החיפוש אחר אותות חיצוניים ,אנו מגלים את השקט הפנימי והביטחון השלם שמעניקים לנו את הכוח לצלוח את השנה הבאה ,בבטחה ובאמונה יוקדת ,כשאנו צועדים תחת צילו של הקדוש ברוך הוא ,המגן והמציל בכל עת.

חלש תשרפ