7. האם מותר לנגב את המשקפיים עם הטלית?

7. האם מותר לנגב את המשקפיים עם הטלית? דמיינו את הרגע השקט שבו אדם ,בעיצומה של תפילה או לימוד ,מבחין כי משקפיו התערפלו ,והראייה הצלולה שלו אל דפי הגמרא או אל הטקסט הקדוש הופכת עמומה. באופן אינסטינקטיבי ,כמעט בלי משים ,ידו נשלחת אל קצה הטלית העוטפת אותו ,והוא מנגב בה את העדשות כדי להשיב לעצמו את המבט הבהיר .באותו רגע ,עולה שאלה נוקבת בלב ההלכה :האם הטלית…

7. האם מותר לנגב את המשקפיים עם הטלית? דמיינו את הרגע השקט שבו אדם ,בעיצומה של תפילה או לימוד ,מבחין כי משקפיו התערפלו ,והראייה הצלולה שלו אל דפי הגמרא או אל הטקסט הקדוש הופכת עמומה. באופן אינסטינקטיבי ,כמעט בלי משים ,ידו נשלחת אל קצה הטלית העוטפת אותו ,והוא מנגב בה את העדשות כדי להשיב לעצמו את המבט הבהיר .באותו רגע ,עולה שאלה נוקבת בלב ההלכה :האם הטלית ,שהיא כסות הקודש והמצווה המלווה את היהודי ברגעי התעלותו, הופכת להיות כלי שרת למשימות של חול ,או שמא השימוש בה לצרכים אישיים הוא זלזול בכבודה? האם הטלית היא רק חפץ שנועד למצווה ,ואחרי שקוימה המצווה היא מותרת בשימוש ,או שמא קדושתה נמשכת גם לאחר מכן ,ואנו נדרשים לנהוג בה כבוד כבכלי שרת של הקדוש ברוך הוא? נצא למסע בסוגיה זו ,כדי לברר האם הניגוב בטלית הוא ביטוי של חיבור עמוק לחפץ המצווה ,או שמא הוא מהווה פגיעה בכבוד המצווה ,וננסה להבין כיצד גדולי הדורות הכריעו במתח שבין השימוש המעשי לבין הכבוד הראוי לכסות התפילה. יסוד הקדושה של הטלית ואיסור ביזויה נטועים כבר בעצם הציווי על עשייתה ,שכן התורה הגדירה את הציצית כחלק מכסות המצווה. בפרשת שלח נאמר :וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם (במדבר טו ,לט) .התורה מציבה את הציצית ככלי המזכיר את המצוות ,ורש"י (במדבר טו ,לט) מבאר :וראיתם אותו – ללמדנו שהראייה בציצית מביאה לידי זכירה ,והזכירה מביאה לידי עשייה .מתוך כך מפרש הכלי יקר (במדבר טו ,לט) כי מאחר שהציצית נועדה להזכיר את שם השם ,הרי שיש בה קדושה מעצם ייעודה, וממילא כל שימוש בבגד זה לצורך גשמי שאינו תואם את רוממות המצווה ,עלול להיחשב כהפחתה במעמדו של החפץ. בהמשך ,בפרשת כי תצא נאמר :על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (דברים כב ,יב). החזקוני (דברים כב ,יב) מבאר :כסותך – מגדיר את הטלית ככסות המיוחדת למצווה .הוא מבאר כי ככל שהתורה העניקה לבגד שם של כסות המיועדת למצווה ,כך הוטל על האדם להקפיד על כבודה ,כפי שמקפידים על כבודו של כלי קודש. רבינו בחיי (דברים כב ,יב) מבאר את עומק הכבוד הנדרש :מחדש כי הטלית היא 'לבוש המלכות' של המצווה .הוא פירש כי כשם שאין אדם משתמש בלבוש של כבוד לצרכים בזויים ,כך גם בטלית המצוות ,אף שאינה קדושה כספר תורה ,יש בה הדר שצריך להישמר, ושימוש בה לצרכי חול עומד בניגוד להגדרה של 'כסות אשר תכסה בה' לשם שמיים. פסוקים ומפרשים אלו מעמידים את הבסיס למחלוקת שלנו :האם הציצית היא כלי קודש שחל עליו איסור ביזיון מוחלט ,או שמא כל עוד השימוש נעשה על ידי האדם העטוף בה ולצורך שאינו בגדר גנאי ממש ,הרי זה חלק מהשימוש הטבעי בבגד המצווה. הדיון בדבר השימוש בבגדי מצווה לצרכים גשמיים שואב את שורשיו מסוגיות התלמוד העוסקות ב'ביזוי מצווה' ובמידת הכבוד הראוי לחפצים ששימשו לקיום המצווה.

גם לנשמה מגיע אוכל

במסכת מגילה (דף כו ע"ב) דנה הגמרא בשימוש בתשמישי קדושה ותשמישי מצווה. הגמרא מבחינה בין תשמישי קדושה ,כגון תיק של ספר תורה ,שיש בהם קדושה מוחלטת ואסור להשתמש בהם לצרכי חול ,לבין תשמישי מצווה ,כגון סוכה או לולב ,שקדושתם נמוכה יותר. התוספות (ד"ה תשמישי) מחדדים כי גם בתשמישי מצווה ,כל זמן שהמצווה נוהגת בהם – כגון הסוכה בשבעת הימים – אסור לנהוג בהם מנהג בזיון ,שכן הם מוקדשים לקיום הציווי האלוהי. במסכת מנחות (דף מא ע"א) מובא הדיון על כבוד הציציות עצמן .הגמרא דנה האם מותר להשתמש בציציות לצורך אחר ,ומתוך כך למדו הראשונים כי גם בבגד הציצית ,אף שהוא כלי המצווה ,אין להקל ראש. הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ג הלכה ט) פוסק כי אין להשתמש בציציות לצורך גשמי ,ומהרמב"ם עולה גישה מחמירה לגבי הכבוד הראוי לחפץ המצווה .הגמרא מותירה פתח לדיון בשאלה מה מוגדר כ'שימוש מגונה' לעומת שימוש טבעי של האדם בבגדו ,והאם הניגוב בטלית נחשב לשימוש שפוגע במעמדה המיוחד. הגמרות הללו מציבות אתגר בפנינו :מצד אחד ,הטלית היא בגד לכל דבר ועניין; מצד שני, היא עוטפת את האדם בשעת קדושה ונושאת עליה את סמלי המצווה .התלמוד אינו פוסק בצורה ישירה על ניגוב משקפיים ,אך הוא קובע את העיקרון שאין לנהוג מנהג קלות ראש בחפץ שנועד למצווה .הדיון עובר למפרשי התלמוד ,שצריכים להכריע היכן עובר הגבול הדק שבין שימוש בבגד כבגד לבין בזיון כבוד המצווה האצורה בו. הראשונים דנו רבות בגדרם של תשמישי מצווה והשאלה האם הם קונים קדושה שחלה על החפץ גם לאחר קיום המצווה ,או שמא הקדושה היא רק בעצם עשיית המצווה ואין בה איסור שימוש לאחר מכן. הרא"ש במסכת מגילה (פרק ד סימן י) מחדש כי בתשמישי מצווה ,כגון סוכה ,אין איסור להשתמש בה לצרכי חול לאחר שקוימה המצווה ,אלא רק בתוך זמן המצווה יש להקפיד שלא לנהוג בה מנהג בזיון .הוא מבאר כי אין זו קדושה אינהרנטית לחפץ ,אלא כבוד המצווה ששורה עליו כל עוד היא מתקיימת .מכאן נובעת חקירה אצל הראשונים האם טלית גדולה, המיועדת אך ורק לתפילה ואינה משמשת כבגד יומיומי ,נחשבת כחפץ מצווה מובהק שחל עליו איסור בזיון גם לאחר התפילה ,או שמא מכיוון שאינה תשמיש קדושה ,השימוש בה לצרכי חול – אם אינו מבזה – אינו אסור. הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תתמ"ה) מבאר את גדר איסור הבזיון בתשמישי מצווה. הוא חידש כי כל דבר שנועד למצווה יש לנהוג בו כבוד ,ולא רק מחמת קדושתו אלא מחמת החיבה למצווה .הוא פירש כי אדם המשתמש בטלית לצרכים אישיים שאינם מכובדים, הרי הוא מגלה שאין ליבו דבק במצווה כפי שצריך להיות ,וזהו הבזיון .עם זאת ,הוא מבחין

חלש תשרפ

בין שימוש שהוא בגדר עזר לבין שימוש שהוא בגדר בזיון ,ומכאן מתפתח הדיון האם ניגוב משקפיים בטלית נחשב לשימוש מכבד של עזר ,או שמא זהו זלזול בכסות. הרי"ף במסכת מגילה (דף י"ג ע"ב בדפי הרי"ף) מבאר כי קדושת תשמישי מצווה אינה כקדושת תשמישי קדושה ,ולכן הדיון בבזיון תלוי במידה רבה במנהג המקום ובדרכי הכבוד של בני האדם .הוא ביאר כי אם הציבור נוהג בטלית דרך כבוד ,הרי שכל שימוש שאינו נראה כגנאי לציבור – מותר .זוהי תשתית חשובה למחלוקת האחרונים ,שכן היא מעבירה את כובד המשקל מההגדרה ההלכתית המופשטת למציאות החיים והרגלי האדם. הראשונים מותירים אותנו עם מורכבות :הטלית אינה כספר תורה ,אך היא גם אינה כבגד פשוט .הדיון עובר כעת לשולחנם של האחרונים ,שנדרשים להכריע במציאות המשתנה האם פעולת ניגוב משקפיים נכנסת לגדר הראוי או שמא היא חוצה את קו הכבוד המצופה ממצווה זו. הלב מתמלא התרגשות למראה האחרונים ,גדולי הדורות המבקשים לדלות עבורנו את הדרך המדויקת ביותר לנהוג בכבודם של כלי מצווה ,תוך שהם משלבים בין היראה הגדולה לבין המציאות היומיומית .השאלה האם מותר לנגב את המשקפיים בטלית אינה רק שאלה טכנית; היא נוגעת בציפור הנפש של ההתייחסות שלנו לכלים העוטפים אותנו בזמן שאנו ניצבים לפני מלך מלכי המלכים. מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל בספרו קובץ תשובות (חלק א' סימן ג') פתח לנו פתח של רווחה. הוא מבאר במתיקות ובפשטות כי אנו רואים סביבנו שדרך בני אדם אינם מקפידים כלל להשתמש גם בבגד הכי חשוב להם כדי לשפשף את משקפיהם ולנקותם .מכיוון שכך ,הוא מחדש שאין כאן שום גדר של תשמיש גנאי ,שהרי אין זו דרך המבזה את הבגד ,אלא דרך השימוש הטבעית ביותר של האדם בבגדיו בשעה שהוא זקוק לראייה צלולה .בדבריו הוא מורה לנו שאין כאן איסור כלל ,שכן הלב אינו מרגיש כאן שום פגיעה בכבוד הטלית ,וכי החפץ נשאר בדרגתו גם לאחר שימוש מעין זה. אולם ,בגישה עמוקה ומלאת יראה ,מו"ר הגרש"ה וואזנר זצ"ל בספרו שו"ת שבט הלוי (חלק י"א סימן רכ"ט ס"ק ב') מציב משוכה גבוהה יותר .כשנשאל על ניגוב משקפיים בציצית או בטלית גדול ,הוא ביאר כי בנפשו הוא מרגיש שיש בזה בזיון מצווה .הוא מזמין אותנו לעצור ולחשוב :האם בגלל שזה נוח לנו ,האם זה אומר שזה מכובד כלפי שמיא? הוא מבקש מאיתנו להעדיף את כבוד המצווה על פני הנוחות האישית ,ומתוך כך הוא נוטה לאסור את השימוש בטלית לצרכים שאינם קשורים ישירות למהותה. הדברים מקבלים תוקף מרגש בספר הליכות שלמה (פרק ג' סעיף קטנים י"ט) ,שם מובאים חידושיו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בכתב יד על מסכת שבת (דף כ"ב ע"א) .הוא מבאר כי גם אם נחליט שזה אינו בגדר תשמיש מגונה מצד עצמו ,הרי שבטלית גדול אסור להשתמש אפילו לשימוש חול גרידא ,משום שהיא יועדה למטרה נעלה אחת בלבד .הוא מחמיר

גם לנשמה מגיע אוכל

בטלית גדול עד מאוד ,וגם בטלית קטן אנו מוצאים את כף החיים (סעיף קטן י') המחמיר בדבר .באורחות רבנו (חלק ג' עמוד ק"ז) אנו קוראים בהערצה על מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל, שהיה מקפיד על כך מאוד ,ויראתו ניכרת מתוך הנהגתו האישית והזהירה. עם זאת ,אנו פוגשים גם גישות אחרות המביאות מרגוע ללב .האדר"ת זצ"ל בכתביו נפש דוד (אות ס"ז) משתף אותנו בנהגתו האישית – הוא היה מנקה את משקפיו בטליתו אך ורק בשעה שעסק בלימוד תורה או בתפילה .הוא הרגיש שבאותם רגעים ,כשהטלית היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם שלו ,השימוש הזה אינו בזיון אלא צורך לצורך המצווה .בדומה לכך ,באורחות רבנו מצוין שהגרי"ק זצ"ל היה לעיתים מנגב את לחלוחית עיניו בקצות טליתו באמצע התפילה ,ומבארים כי כיוון שזה לצורך התפילה והתעלות הנפש ,העניין קל יותר ויש בו פחות חשש של פגיעה. ולסיום ,הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף הלכות ציצית (עמוד שנג) מורה לנו את הדרך למעשה ופוסק להיתר ,כשהוא מבאר שמותר לנקות את המשקפיים בטלית ,אף אם מדובר בטלית גדול המיוחד למצווה .תמונה זו של האחרונים ,המתלבטים בכובד ראש בין גדרי ההלכה לבין רגשי הלב ,מלמדת אותנו כמה יקר וחשוב בעינינו כבוד המצווה ,וכיצד כל פוסק מביא עמו את תפיסת עולמו כדי להדריך אותנו באהבת השם. נפשנו יוצאת אל גדולי הדורות האחרונים ,אשר מתוך חוכמתם וראייתם המפוקחת, מבקשים להאיר לנו את הנתיב בין חומרת הדין לבין ההבנה האנושית הטבעית .הם אינם רק מורים הלכה ,אלא מעצבים בתוכנו עדינות של יראת שמיים ,כזו המבינה מתי השימוש בבגד הוא חלק מהדבקות ,ומתי הוא גולש ,חלילה ,אל עבר איבוד הכבוד הראוי למעטפת המצווה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,בדרכו המופלאה להקל על הציבור ולקרבם אל המעשה בלב שמח ,דן בשאלה זו רבות .הוא רואה בטלית כלי שנועד לשרת את האדם בעבודת השם שלו ,ומתוך כך הוא מחדש כי אם השימוש בטלית לצורך ניקוי המשקפיים עוזר לאדם לראות את האותיות הקדושות בצורה ברורה יותר בזמן לימודו או תפילתו ,הרי שזהו כלי עזר ל'חפצא דמצווה' .הוא מרחיב את הלב בביאורו כי אין כאן כל דופי ,שכן האדם נמצא בתוך עולמה של המצווה ,והטלית הופכת להיות שותפה למאמציו להשיג בהירות בראיית הקודש. מו"ר הגר"א וייס ,בספרו שו"ת מנחת אשר ,מביא זווית ראייה עמוקה ומרגשת .הוא מבאר כי השאלה האם מותר לנגב במשקפיים אינה תלויה רק בחפץ הטלית עצמו ,אלא בזיקה שבין האדם לבין בגדו בשעת עבודה .הוא מעלה בלבנו את השאלה :האם אנו חשים את הטלית כחלק מהווייתנו? אם אדם מרגיש שהטלית היא כסות מלכות ,אולי יירתע מלעשות בה שימוש כזה .אך אם אדם מרגיש שהטלית היא חלק מהתנועה הטבעית של עבודת השם שלו ,הרי שזהו ביטוי של קרבה .הוא מחדש כי תלוי הדבר ביראת הכבוד של האדם – מי שמקפיד על קוצו של יוד ביראת שמיים ,ינהג בזהירות מופלגת ,ומי שרואה בטלית את הבגד המלווה אותו בכל צעדיו בבית המדרש ,ינהג בה כבגד המשרת אותו בדרכו אל האמת.

חלש תשרפ

בני דורנו ,הממשיכים את הדרך ,דנים גם הם בכובד ראש בשאלה זו .יש מהם המבקשים להדגיש את המנהג של גדולי ישראל שהיו מקפידים שלא להשתמש בטלית לצרכי חול ,לא משום שזהו איסור גמור ,אלא משום שהם ראו בטלית עולם ומלואו של קדושה ,ולא רצו להוריד אותה לרמת הצרכים הגשמיים הפשוטים .הם מעוררים אותנו לחשוב :אולי במקום לחפש את ההיתר ,נחפש את הדרך המכובדת יותר? אולי נכין מטלית קטנה מיוחדת בכיס, כדי לא להזדקק לטלית הגדולה? הדיון הזה אינו מעכב את האדם ,אלא מרחיב את ליבו לחפש הידור בכל פרט קטן. העולה מתוך דברי גדולי הדורות הוא שאין כאן תשובה אחת שחורה או לבנה ,אלא הזמנה לאדם להיות 'בן תורה' בכל רמ"ח איבריו .הם מורים לנו כי אם אנו זקוקים לניקוי המשקפיים כדי להמשיך בתפילתנו או בלימודנו ,הרי שזהו צורך המצווה ומותר לנהוג כפי שפסק רבנו עובדיה יוסף .אך אם אנו עושים זאת מתוך נוחות רגעית ,אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב על הכבוד הראוי לכסות המצווה .זוהי הדרכה של חיים – לא רק הלכה יבשה, אלא בניית רגישות פנימית שתמיד תשאף להוסיף כבוד למצוות ,ותמצא את האיזון הנכון בין הצרכים האנושיים שלנו לבין היראה שאנו רוחשים לכל מה שנוגע בדרכנו אל הקודש. כשאנו מבקשים להוריד את הדברים אל שולחן הכתיבה ואל ספסלי בית המדרש ,אנו מגלים שהסוגיה הזו אינה תלויה רק בהכרעה ההלכתית ,אלא בכיול המצפן הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו .הנפקא מינות למעשה נוגעות בפרטי החיים הקטנים ,שבהם נמדדת אהבת המצווה שלנו. נפקא מינה ראשונה היא ההבחנה בין טלית גדול המיוחד למצווה לבין טלית קטן שאנו עוטפים בו את גופנו כל היום .למדנו כי יש מהאחרונים ,כמו הגרש"ז אויערבאך ,הרואים בטלית גדול דרגת קדושה גבוהה יותר שמחייבת זהירות רבה יותר בשימוש בה לצרכי חול. מכאן הנפקא מינה למעשה :אדם שרוצה להחמיר ,יעדיף לנקות את משקפיו בבגד אחר או במטלית ייעודית ,ובמיוחד אם הוא מתפלל בטלית גדול ,כדי שלא יזלזל בכסות המלכות הזו .לעומת זאת ,בטלית קטן ,שנועדה לשימוש יומיומי ממושך ,ייתכן שיש יותר מקום להקל ,כפי שמשתמע מדברי הפוסקים המבחינים בדרגות הקדושה. נפקא מינה שנייה עולה בשאלה האם הפעולה נעשית לצורך המצווה או לצורך אישי .כאן ההבדל הוא עצום ומשנה את כל התמונה :אם אדם יושב ולומד גמרא ,ומשקפיו התלכלכו, והוא מנגב אותם בטלית כדי שיוכל להמשיך להגות בתורה – הרי שהשימוש הזה הוא בעצמו צורך מצווה .זהו אקט של 'תשמיש מצווה' במובן הנעלה ביותר של המילה .הנפקא מינה היא שאין כאן בזיון ,אלא רתימת הטלית למשימת הקודש .לעומת זאת ,אם אדם נמצא ברחוב או בשיחה חולין ומנקה את משקפיו בטלית בדרך אגב ,הרי שזהו שימוש חול גרידא ,וכאן גדולי הדור הקפידו יותר. נפקא מינה שלישית היא עניין המנהג וההקפדה האישית .למדנו על גדולי ישראל ,כמו הסטייפלר זצ"ל ,שהקפידו על קוצו של יוד ולא השתמשו בטלית לצרכים כאלו כלל ,ולו

גם לנשמה מגיע אוכל

כדי להרגיל את עצמם ליראה ופחד מכל דבר הקשור למצווה .הנפקא מינה היא שהלכה אינה רק 'מותר' או 'אסור' ,אלא גם 'מה ראוי לאדם ירא שמיים לעשות' .אדם המבקש לעצמו דרך של עליה יחליט כי הוא אינו משתמש בטלית לניקוי משקפיים ,לא משום שיש בזה איסור גמור ,אלא משום שהוא מבקש להעניק לטלית את הכבוד שהיא ראויה לו ,ובכך הוא מרומם את עצמו. ההלכה למעשה ,כפי שפסקו רבים מהאחרונים וביניהם הראשל"צ הגר"י יוסף ,היא שיש על מה לסמוך ואין זה בזיון גמור ,בוודאי לא באופן של עזר לראייה לצורך מצווה .אך בלבנו אנו שומרים את הנתיב המהודר יותר – לשמור את הטלית לצרכיה ,ולהימנע משימוש בה לצרכי חול כשניתן לעשות זאת בדרך אחרת .ההבנה הזו מעניקה לנו מנוחת הנפש: אנו יודעים את הגבולות ,אנו מבינים את הטעמים ,ובסופו של דבר אנו בוחרים את הדרך שבה אנו מבטאים את אהבתנו להשם ולמצוותיו ,תוך שמירה על כבודן ועל כבודנו שלנו כעובדי השם.

עיקר העניין: סוגיית ניקוי המשקפיים בטלית חושפת את הקשר העדין בין האדם לבין כסות המצווה .בעוד שהלכתית רבים התירו את הדבר בטענה שאין זה בגדר 'תשמיש גנאי' ,גדולי ישראל מצאו לנכון להחמיר ולהקפיד על כבוד הטלית ככלי קודש. ההכרעה המעשית תלויה במניע – כאשר הניקוי נועד לאפשר המשך לימוד או תפילה ,הרי זהו שימוש מכבד לצורך מצווה ,ואילו בשימוש חול גרידא ,מנהג החסידות והיראה הוא להימנע מכך .בסופו של יום ,העיקר הוא לא רק ה'מותר' אלא ה'רצוי' ,והשאיפה לשמר את רף הכבוד למצוות כביטוי לאהבת השם הבוערת בלב.