9. האם מותר לקשור ציצית על הבגד בלילה? הוכח מפרשת השבוע!

9. האם מותר לקשור ציצית על הבגד בלילה? הוכח מפרשת השבוע! השקט של הלילה אופף את הבית ,ובעוד העולם כולו שוקע בתרדמה ,דמותו של לומד תורה נראית לאורה המהבהב של מנורת הלילה ,שוקד על מלאכת הקודש של קשירת חוטי הציצית .הידיים מיומנות ,הקשרים נכרכים בדיוק ובכוונה ,אך הלב מהסס – האם השעה הזו ,שבה העולם פטור מן המצווה ,היא זמן ראוי לעשיית המצווה? הציצית ,המהווה את אור…

9. האם מותר לקשור ציצית על הבגד בלילה? הוכח מפרשת השבוע! השקט של הלילה אופף את הבית ,ובעוד העולם כולו שוקע בתרדמה ,דמותו של לומד תורה נראית לאורה המהבהב של מנורת הלילה ,שוקד על מלאכת הקודש של קשירת חוטי הציצית .הידיים מיומנות ,הקשרים נכרכים בדיוק ובכוונה ,אך הלב מהסס – האם השעה הזו ,שבה העולם פטור מן המצווה ,היא זמן ראוי לעשיית המצווה? הציצית ,המהווה את אור היום עבור העם היהודי ,נראית כמי שמבקשת את אור השמש כדי להחיות את הבגד, והשואל עומד וחושב :האם קשירת החוטים בלילה אינה נחשבת כפעולה שנעשית בטרם עת? האם היא נפסלת משום תעשה ולא מן העשוי ,כאילו חסר בה התוקף הדרוש ברגע העשייה? בתוך דממת הלילה עולה השאלה הגדולה ,המבקשת להבין את גבולות הזמן של המצוות ואת היחס שבין החפץ ,הזמן והחיוב – האם הקדושה נקשרת בבגד בכל רגע ,או שמא הלילה הוא מחסום המותיר את המעשה כחסר ,כמעשה שלא נעשה כראוי? הציווי על הציצית ,המהווה את התשתית לקיום המצווה ,מופיע בפרשת שלח :ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (במדבר טו ,לח) .הפסוק מציין את החובה לעשות ציצית ,אך מעורר את השאלה המתבקשת – האם יצירת המצווה תלויה בחיוב שחל ברגע העשייה ,או שמא כל בגד הראוי לציצית נושא בקרבו את הקדושה גם בטרם הגיעה שעת החיוב?

גם לנשמה מגיע אוכל

רש"י (במדבר טו ,לט) מבאר על הפסוק וראיתם אותו :למעט לילה ,דזמן תפילין הוא ולא זמן ציצית .מביאורו עולה כי הלילה אינו עת למצווה זו ,מה שמוביל אותנו לחקור האם הזמן הבלתי ראוי פוגע בעצם פעולת העשייה ,או שמא רק במימוש החיוב שבה. החזקוני (במדבר טו ,לט) מבאר כי הציווי 'וראיתם' מכוון דווקא לזמן שהעין יכולה להבחין בתכלת ובחוטים ,ובלילה אין הראייה שלמה .מדבריו עולה כי הפטור של הלילה נובע ממהות הראייה ,ומתוך כך אנו למדים שקשירת הציצית היא עשיית המצווה ,ואין היא תלויה דווקא בזמן שבו מתקיימת הראייה בפועל. הספורנו (במדבר טו ,לט) מבאר :שיהיה ראוי לראייה ,מכלל דבלילה לא .מדבריו אנו למדים שהציצית אינה חפץ של לילה ,ועל כן העשייה בלילה מעוררת את השאלה המרכזית – האם עשיית המצווה בזמן שאין בו הראייה הנדרשת פוגעת בשלמותה של המצווה ,או שמא הכשר הבגד הוא העיקר? אנו ניצבים בפתחם של דברי חז"ל ,המגדירים עבורנו את גבולות הזמן והמעשה .הגמרא, המהווה את הים הגדול שבו אנו צוללים כדי למצוא את שורשי ההלכה ,מלמדת אותנו על הזיקה שבין זמן המצווה לבין המעשה שקודם לה .בתוך דברי רבותינו אנו מוצאים את היסוד להבנה כי הזמן אינו רק הגבלה חיצונית ,אלא מגדיר את אופי המצווה כולה. הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"א) מביאה את הדין היסודי לעניין זמן ציצית :והיה לכם לציצית – לזמן שאתם רואים ,ולא לזמן שאתם רואים בלילה .מדברי הגמרא עולה כי המצווה מוגדרת כחובת היום ,שכן רק אז מתקיימת הראייה הנדרשת להזכרת המצוות. מתוך כך מתעוררת השאלה האם הלילה ,שאינו זמן ראייה ,נחשב כזמן שבו המצווה נעדרת לחלוטין ,או שמא הוא רק זמן שבו החיוב נמנע ,אך המעשה עצמו כשר. הגמרא במסכת סוכה (דף ט' ע"א) דנה במושג תעשה ולא מן העשוי ,ומלמדת אותנו כי כאשר אדם עושה את המצווה באופן שאינו תואם את צורתה הראויה בשעת העשייה ,הדבר עלול להוביל לפסול .השאלה המנקרת בלבנו היא האם קשירת הציצית בלילה ,שעה שהבגד אינו חייב בציצית לפי חלק מן השיטות ,נחשבת לעשייה שאינה מן העשוי ,שכן החפץ אינו ראוי למצווה ברגע עשייתו. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ב' הלכה ג') מובא דיון על תוקפן של מצוות בזמנים שונים ,ומשם אנו למדים כי ישנה הבחנה בין מצוות שגוף האדם מחויב בהן לבין מצוות התלויות בחפץ .הדיון שם פותח פתח להבנה כי הציצית ,אף אם נקשרה בלילה ,ייתכן שאין בה פסול בעצמותה ,שכן הבגד עצמו ראוי למצווה ,והלילה הוא רק היעדר חיוב ולא היעדר יכולת. הרא"ש הלכות ציצית (סימן א') מבאר כי כסות לילה שפטורה מציצית היא בגד המיוחד ללבישה בלילה ,ועל כן הוא פטור אפילו אם לובשו ביום ,ומנגד בגד המיוחד ליום חייב בציצית אף אם לובשו בלילה ,מה שמעיד כי הקביעה לחיוב תלויה ביעוד הבגד. הרמב"ם הלכות ציצית (פרק ג' הלכה ז') פירש כי הגדרת כסות לילה נקבעת לפי זמן הלבישה

חלש תשרפ

בפועל ,כך שכל מה שלובש בלילה פטור מציצית ,ואילו כל מה שלובש ביום חייב בציצית, ללא קשר לייעוד המקורי של הבגד. הגהות מיימוני הלכות ציצית (פרק ג' הלכה ז') כתב כי מן הספק יש להחמיר ולא לברך על ציצית אלא אם כן לובש את הציצית ביום והיא מיוחדת גם ליום ,שכן רק באופן זה אנו יוצאים ידי חובת כל השיטות. במסענו בעקבות דברי הפוסקים ,אנו פוגשים את ענקי הרוח המבקשים לגשר בין המקורות ההלכתיים לבין מציאות החיים .הדיון המרתק בשאלה האם ניתן להטיל ציצית בלילה הוא בבואה ליראת השמיים של גדולי הדורות ,שביקשו להבין האם הזמן הלילי, שבו אין מצוות ציצית נוהגת ,פוסל את עצם המעשה ,או שמא הוא רק מעכב את החיוב. דבריהם מאירים לנו את הדרך בהבנת המושג 'תעשה ולא מן העשוי' ומלמדים אותנו כיצד להתייחס למצוות התלויות בחפץ ובזמן. מרן הבית יוסף או"ח (סימן י"ח) הביא את שתי הדעות ,דעת הרמב"ם ודעת הרא"ש ,ולא הכריע ביניהן בפירוש ,דבר שהותיר את הפוסקים לעסוק ביישוב הדברים והבנת דעתו של מרן בהכרעה בין השיטות. הרמ"א (או"ח סימן י"ח סעיף א') ביאר ופסק כי יש לחוש לשני השיטות ,ומסיק שספק ברכות להקל ,ולכן אין לברך על ציצית אלא אם כן היא מיוחדת ליום ונלבשת ביום ,כדי לצאת מכל ספק. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן י"ח ס"ק ב') מבאר את דברי הרמ"א ,ומדגיש כי החומרא היא לעניין הברכה בלבד ,אך אסור ללבוש כסות של יום בלילה ללא ציצית ,ולהפך ,מחמת הספק אם היא חייבת בציצית. הפרי מגדים במשבצות זהב (או"ח סימן י"ח) מחדש וסובר כי אם נפסק ציצית מכסות המיוחד ליום ועשה בו ציצית בלילה ,הדבר כשר ,שכן זמן המצווה ממילא יגיע בבוקר ,ואין כאן פסול של תעשה ולא מן העשוי. הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בדבר אברהם (חלק א' סימן ט') תמה על הפרי מגדים, ומבאר שגם אם לילה אינו זמן חיוב ,הרי הוא מוגדר כמחוסר זמן ,ויש לבחון האם הגדרה זו פוסלת את העשייה בדומה לדין של בגד שאינו ראוי לציצית. הבכורי יעקב תוספת בכורים (סימן תרכ"ה) מחלק וסובר כי פסול תעשה ולא מן העשוי שייך רק בדבר שאינו ראוי למצווה בעצמותו ,אך כאן ,כיוון שהבגד ראוי למצווה ,גם אם שעת העשייה פטורה ,אין בכך פסול. הדיון המעמיק בסוגיית קשירת הציצית בלילה ,המלווה את לומדי התורה בדרכם ,זוכה להכרעות ברורות ומרגיעות בפי גדולי הדורות האחרונים .מתוך רצון לקרב את הלבבות לעשיית המצווה בשלמותה ,מבלי להסתבך בחששות של 'תעשה ולא מן העשוי' ,הם משרטטים עבורנו נתיב של היתר לכתחילה ,המבוסס על אדני ההלכה האיתנים ומתוך ראייה רחבה של המושגים ההלכתיים.

גם לנשמה מגיע אוכל

רבנו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת לך לך סעיף י"ח) מתיר להטיל ציציות ולקשרן בלילה בטלית המיוחד ליום ,ומבאר כי אין בזה משום 'תעשה ולא מן העשוי' ,שכן זמן המצווה יגיע ממילא ,והפסול נמנע רק כאשר הבגד עצמו אינו ראוי למצווה מעיקרו. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח' סימן רס"ה) מעמיק ומבאר כי אין לראות את הלילה כגורם פסול בגוף הבגד ,ולכן אין כל מניעה הלכתית לקשור את הציציות גם כאשר הבגד אינו מחויב ברגע זה. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח' ,אורח חיים סימן ג') מקבץ ומבאר את דברי הפוסקים הרבים שדנו בנושא זה ,ומסיק בצורה חד משמעית כי הדבר ברור ומותר לכתחילה לקשור את הציציות בלילה ,ואין כל מקום להחמיר בזה ,שכן הרוב המוחלט של הפוסקים נטו להכשיר את המעשה. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך בהליכות שלמה (הלכות תפילה ,פרק י"ד) פוסק וקובע כי מותר לכתחילה לתלות בלילה את חוטי הציצית בבגד ,ומדבריו אנו למדים כי אין כאן כל חשש של 'מחוסר זמן' הפוסל את כשרות המצווה ,אלא פעולה כשרה לכל דבר ועניין. הפוסקים האחרונים אינם מותירים מקום לספק ,ומדריכים אותנו כי העשייה מתוך יראת שמיים והקפדה על סדרי המצווה אינה נפגמת מהשעה שבה היא נעשית .הם מעניקים לנו את הביטחון להמשיך בעבודת ה' שלנו בנחת וביישוב הדעת ,מתוך ידיעה שהמצווה נעשית כהלכה וכי הקשר בין האדם לבוראו ,הנרקם דרך חוטי הציצית ,איתן בכל עת. כשאנו מבקשים לתרגם את דברי הפוסקים למעשה יומיומי ,אנו מוצאים את עצמנו ניצבים מול דילמה מרגשת שבה הכרעות ההלכה פוגשות את דפי הספרים שעל שולחננו. המפגש הזה הוא רגע של חשבון נפש ,שבו אנו בוחנים לא רק מה מותר ,אלא מהו המעשה שיבטא יותר מכל את יראת השמיים שלנו ,בייחוד כאשר אנו מבקשים להתקין את הציציות בשעות הלילה השקטות. הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת לעצם היכולת לקשור ציציות בבגד בשעות הלילה. מתוך הפסיקה שהתבררה ,אנו למדים כי מותר לכתחילה לקשור ציציות בלילה לטלית המיוחדת ליום .הנפקא מינה היא שאין צורך להמתין לאור הבוקר כדי להתחיל במלאכת המצווה ,ומי שחש את הלהט לקשור ולקיים את המצווה ,רשאי לעשות זאת בכל שעה, שכן הפסול של תעשה ולא מן העשוי אינו קיים במצב זה. נפקא מינה נוספת עולה מתוך דברי הפוסקים בנוגע לברכה על הטלית שקושרה בלילה. אף שקשירת הציצית מותרת בלילה ,הרי שלעניין הברכה יש להקפיד ללבוש את הטלית ביום ,שכן הברכה תלויה בזמן החיוב של המצווה .אדם שקושר ציציות בלילה ימתין לבוקר כדי להתעטף בהן ולברך ,ובכך הוא משלב את ההכנה המוקדמת בערב עם קיום המצווה המלא והמהודר באור היום. נפקא מינה שלישית היא הבחנה בין סוגי הבגדים .הפוסקים הדגישו כי ההיתר קיים בבגד

חלש תשרפ

המיוחד ליום ,שכן הוא ראוי למצווה .לעומת זאת ,בבגד המיוחד ללילה ,שהוא פטור מציצית לפי חלק מן השיטות ,ישנה מורכבות גדולה יותר ,וההוראה המעשית היא להימנע מלקשור בו ציציות כדי לא להיכנס לספקות ,שכן מצוות ציצית אמורה להתקיים בבגד שנועד ליום. ההלכה למעשה היא שהלילה אינו מהווה מכשול לעשיית המצווה ,אלא רק לחיובה. הכרתנו את דברי האחרונים מעניקה לנו ביטחון ושלוות נפש :אנו יכולים לעסוק בעשיית המצווה בכל עת שמתאפשר לנו ,מתוך הכרה כי החפץ קדוש והזמן הוא רק כלי שבו מתגלה המצווה ,וכי היראה שלנו מתבטאת בהכנה המוקדמת והמדויקת ליום המחרת. שלב :8הרחבה רעיונית ,בירור עומק הרעיון העולה מן הסוגיה במרחב שבין הדממה הלילית לבין קשירת חוטי הציצית ,אנו מגלים יסוד עמוק בהבנת מושג העיתוי בעבודת השם .הציצית ,המהווה סמל לחיבור אל האינסוף ,אינה חפץ התלוי בתנודות הזמן במובן הפוסל את העשייה ,אלא היא עדות לכך שקדושת ישראל טבועה בחפץ עוד בטרם הגיע זמן החיוב .השאלה אם הלילה הוא זמן עשייה או זמן פטור ,אינה רק שאלה טכנית ,אלא בירור של תפיסת עולמנו :האם אנו חיים לפי צו השעה בלבד ,או שאנו בונים את עתידנו הרוחני מתוך הכנה מוקדמת? המהר"ל מפראג בנתיבות עולם (נתיב העבודה ,פרק א') מבאר כי הקדושה אינה מוגבלת לזמנים חיצוניים ,אלא היא מהות פנימית המבקשת להתגלות .כאשר אנו קושרים את הציצית בלילה ,אנו מבטאים את הרעיון שגם בזמן שבו המצווה אינה מאירה בגלוי ,הקשר אל הבורא נותר איתן .הלילה הופך עבורנו לזמן של הכנה ,של בירור ושל בנייה ,שבו החומר מוכן לקראת הרגע שבו תתגלה עליו הקדושה במלוא הדרה. השפת אמת בפרשת שלח (שנת תרל"ה) מבאר כי השם ציצית מורה על התבוננות ,וכי המטרה של הציצית היא להזכיר לנו את המצוות .כאשר אנו מתקינים אותן בלילה ,אנו בעצם מכינים את כלי ההתבוננות שלנו לקראת היום הבא .הרעיון שעולה מן הסוגיה הוא שהעשייה המוקדמת אינה רק פעולה טכנית ,אלא ביטוי לרצון פנימי להקדים את המצווה ,מתוך הכרה שהזמן אינו מחסום ,אלא פלטפורמה שבה אנו יוצקים את הקדושה אל תוך החומר. העומק הרעיוני כאן הוא שקדושת ישראל אינה תלויה רק בזמן של מצווה ,אלא היא קדושה עצמית המתלבשת בחפצים .האדם המכין את הציציות בלילה מוכיח כי הוא אינו מחכה לחיוב החיצוני כדי להתקרב לקונו ,אלא הוא יוזם את הקשר ,הוא בונה את הכלים, והוא מעיד על כך שהנשמה שלו ערה גם כאשר העולם סביבו נם את שנתו .אנו למדים שקדושה היא יצירה מתמשכת ,שבה כל רגע של הכנה הוא בעצמו רגע של גילוי שכינה. מבטנו מופנה אל הנפש פנימה ,אל השעות שבהן אנו מרגישים שאין ה'חיוב' מאיר בנו בגלוי ,שעות של דמדומים פנימיים או של 'לילה' רוחני שבו נדמה כי המצווה אינה תובעת מאיתנו דבר .הסוגיה שליבנו בה מלמדת את האדם כי גם בשעות שבהן אין הוא מרגיש את

גם לנשמה מגיע אוכל

האור הגדול ,עליו להתכונן ,עליו לבנות ,עליו לקשור את חוטי הקשר אל הבורא .הנפש לומדת כי הלילה אינו פסול ,אלא זמן של יצירה שקטה ,זמן שבו הבחירה להתכונן למצווה היא הביטוי הגבוה ביותר של אהבת ה’. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח סימן א') מבאר כי האדם נקרא להכין את כליו לקדושה גם כשנדמה לו שהוא מצוי במצב של פטור .זהו שיעור בנפש: לא להמתין שהתנאים החיצוניים יהיו מושלמים או שהתחושה הפנימית תהיה רווית אור, אלא ליצור את הקשר מתוך מודעות והחלטה .זהו אימון בנאמנות ללא תנאים ,שבו הנפש מחליטה שגם אם כרגע אין המצווה מאירה ,היא ראויה להכנה ,היא ראויה לקשירה ,היא ראויה ליחס של כבוד. הגאון רבי אליהו דסלר במכתב מאליהו (חלק א' ,עמוד רכ"ג) מבאר כי השמירה על כבוד המצווה בשעות פטור ,מלמדת אותנו על העמקת הקשר הפנימי .מי שטורח לקשור ציצית בלילה ,מחנך את נשמתו שלא להיות מונעת על ידי אינטרסים של נוחות או של חיוב גרידא, אלא על ידי רצון עמוק להיות מחובר לאמת .הוא לומד שהעבודה הפנימית אינה תלויה בשעון ,אלא במצב התודעה של האדם ,וכי היכולת לגנוז ,להכין ולטפח – היא זו שבונה את האישיות האמונית שלנו. האמונה שלנו מתחדדת כאשר אנו מבינים שההנהגה הזו מעצבת אותנו להיות אנשים של 'הכנה' .האדם שלומד להכין את הציצית בבגד בלילה ,לומד בחייו להתכונן לאתגרים הבאים ,לראות את הפוטנציאל שבכל רגע ,גם בשעות של שקט או שפלות .הוא לומד שכל רגע שבו הוא משקיע בבניית הקדושה הוא רגע שנשמר ,רגע שהופך לחלק מהמציאות הרוחנית שלו ,ומעניק לו את הכוח לקום בבוקר ,להתעטף ולומר בביטחון ובשמחה את הברכה ,בידיעה שהוא עצמו בנה את הכלי שבו תתגלה הקדושה. כשאנו ניגשים לברר את המצפן המוסרי מתוך סוגייתנו ,אנו מגלים כי היא מציבה מראה אל מול הדרך שבה אנו ניגשים למשימות חיינו .לעיתים אדם נמנע מעשייה משום שנדמה לו שזהו אינו הזמן המתאים ,או שהתנאים אינם אידיאליים ,אך הלימוד כאן מורה לנו על ענווה של עשייה :לעיתים הדרך הנכונה היא דווקא להקדים ,להתכונן ,ולהניח את התשתית בנחת ,עוד לפני שהלחץ של החיוב המיידי מונח על כתפינו. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת שלח ,סימן נ"ב) מבאר כי היחס הנכון לדברים המוכנים למצווה הוא מדד למידותיו של האדם .היכולת להפריד בין רגעי הפעולה לבין רגעי ההתבוננות ,לדעת לעשות את מה שצריך לעשות גם כשאיש אינו רואה וגם כשהשעה אינה שעת הברכה ,מלמדת על אדם שאינו פועל רק למען החצנה ,אלא מתוך דבקות פנימית במשימתו .המוסר כאן אינו דורש גבורות ,אלא התמדה שקטה ,כזו המאפשרת לאדם להיות מוכן ליום המחרת מתוך רוגע וביטחון. רבי יוסף דוב סולובייצ'יק בספר איש ההלכה (עמוד )55מבאר כי השלמות המוסרית

חלש תשרפ

מתגלה בדרך שבה האדם משתמש בזמני הפנאי שלו כדי לבנות את הווייתו הרוחנית. המצפן המוסרי שלנו אינו מורה רק על מה חובה לעשות ,אלא על מה נכון לעשות כדי להפוך לאדם טוב יותר ,מדויק יותר .כאשר אנו קושרים ציציות בלילה ,אנו מבצעים תנועה של אחריות :אנו לוקחים אחריות על היום הבא ,אנו חוסכים לעצמנו את הלחץ של הבוקר, ואנו מחדירים למעשה הלילי משמעות של צפייה לאור .זהו מוסר של איפוק וסדר ,המבין שאיכות החיים הרוחניים נבנית מתוך תשומת לב לפרטים הקטנים. המצפן הפנימי הזה מכוון אותנו להבין שיראת שמיים אינה צריכה תמיד את הבמה הגדולה ,אלא את השקט של החדר הפנימי שבו האדם פועל עם הקדושה .אנו לומדים שגם בשעות שבהן נדמה שהעולם פטור ,יש ערך רב לעשייה המכוונת אל המטרה .זוהי דרך חיים המקדשת את ההכנה לא פחות מאשר את המעשה עצמו ,והיא מעצבת אותנו להיות בני אדם שרואים את פוטנציאל הקדושה בכל זמן ,ומבינים שכל רגע שבו אנו עוסקים בבניית המצווה ,הוא רגע שבו אנו בונים את עצמנו. המסע בנתיבי הסוגיה מעניק לנו הדרכה מעשית בהירה לחיינו .אנו לומדים כי הדרך להדרת מצווה אינה בהכרח בעומס של פעולות חיצוניות ,אלא דווקא בדייקנות ובמינון הנכון .בכל פעם שאנו בוחרים להתקין את חוטי הציצית בטלית גם בשעות הלילה השקטות ,אנו נדרשים לאיזון – לא לחשוש מעשייה בזמן פטור ,אך להקפיד על הדיוק בהלכה .התובנה המעשית היא להפוך את זמני ההכנה לזמני קדושה ,ובכך ליצור בביתנו פינה של יראת שמיים מוחשית .מעבר לכך ,אנו לוקחים עמנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל ,ולהבין שכבוד המצווה דורש מאיתנו להעניק לכל חפץ קדוש את המקום המדויק לו ,מתוך הכרת הטוב ומתוך יראת כבוד לסביבת הלימוד והתפילה שלנו.

עיקר העניין: ההלכה והמחשבה נפגשות בנקודה עדינה :הטלית ,המלווה אותנו בכל יום כעדות חיה למצוות ה' ,אינה מאבדת את ערכה גם כשהיא שוכבת דוממת בלילה .עם זאת, התבונה והיראה מורות לנו כי אין כל מניעה הלכתית לקשור את הציציות בשעות הלילה ,שכן העשייה אינה פסולה ,אלא פטורה מחיוב בלבד .בעוד שרבים נטו להחמיר משום ספקות כאלו ואחרים ,גדולי הדורות פסקו כי הדבר מותר לכתחילה, שכן אין כאן פסול בגוף החפץ .במובן זה ,העשייה הלילית אינה רק פעולה טכנית, אלא ביטוי לנשמה המבקשת להקדים את המצווה ,לבנות את הכלים מתוך שלוות נפש ,ולהתכונן ליום המחרת מתוך אהבה והערכה לכל שביב של קדושה שעבר תחת ידה .זוהי דרך חיים המקדשת את ההכנה לא פחות מהמעשה ,מתוך ידיעה שכל קשר שנכרך בדממת הלילה ,נותר חקוק בזיכרון הנצחי של עולמנו הרוחני, מחכה לשעת כושר שבה נתעטף בו באור יום ונודה על הזכות להיות מחוברים לנצח.

גם לנשמה מגיע אוכל