10. האם מותר לקשור ציצית בחול המועד?

10. האם מותר לקשור ציצית בחול המועד? חול המועד פורש את כנפיו על ימי החג ,ימים המשלבים קדושה וחול ,שבהם אנו מצווים לשבות ממלאכתנו ,אך גם מוצאים פתחים של היתר כדי לקיים את צורכי המועד וצרכי המצווה .בתוך השלווה הזו של החג ,עולה שאלה מעשית ונוגעת ללב :האם מותר לאדם לשבת ולקשור פתילי ציצית בבגדו? הציצית ,המהווה את עדותו של יהודי למצוות בוראו בכל יום ויום ,מבקשת…

10. האם מותר לקשור ציצית בחול המועד? חול המועד פורש את כנפיו על ימי החג ,ימים המשלבים קדושה וחול ,שבהם אנו מצווים לשבות ממלאכתנו ,אך גם מוצאים פתחים של היתר כדי לקיים את צורכי המועד וצרכי המצווה .בתוך השלווה הזו של החג ,עולה שאלה מעשית ונוגעת ללב :האם מותר לאדם לשבת ולקשור פתילי ציצית בבגדו? הציצית ,המהווה את עדותו של יהודי למצוות בוראו בכל יום ויום ,מבקשת את תיקונה ,אך האם המועד ,הקדוש והנבדל ,מאפשר את מלאכת הקשירה הזו? האם אין כאן פגיעה ברוח החג ,או שמא דווקא קיום המצווה הוא החלק המרומם ביותר של המועד? השאלה ניצבת בפתחם של הבתים ,והיא תובעת מאיתנו לצלול אל נבכי ההלכה ,לבחון את דברי הראשונים והאחרונים ,ולהבין האם קשירת החוטים במועד היא מלאכת הדיוט המותרת ,או שמא היא מלאכה האסורה במועד ,הממתינה לשובו של החול כדי לבוא על תיקונה. המצווה על הציצית ,המופיעה בפרשת שלח ,נושאת בחובה את התביעה התמידית לזכירה ולקדושה" :והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" (במדבר טו ,לח לט) .פסוקים אלו מהווים את ליבת הדיון שלנו ,שכן הם מעוררים שאלה נוקבת :האם העיסוק בציצית ,המיועדת להזכיר לנו את כל המצוות ,גובר על איסורי מלאכה של חול המועד ,והאם כוחה של המצווה רב כל כך עד שהיא יוצרת היתר מובנה בתוך ימי המועד? רש"י (שם) מבאר על המילים וראיתם אותו :ראייה זו מביאה לידי עשייה ,שכן הראייה מזכירה את המצוות .מדבריו עולה כי הציצית אינה רק חפץ חיצוני ,אלא כלי שנועד להניע את האדם לפעולה .המפרש חושף בפנינו סוד :עשיית הציצית עצמה היא רכיב חיוני ומרכזי המזין את הקשר בין האדם למצוותיו ,מה שמעניק לה מעמד מיוחד שאינו פוקע גם בימי המועד ,שבהם אנו שובתים ממלאכה. בעל הטורים (טו ,לח) מבאר את הקשר שבין הציצית לבין עשיית המצוות :בגימטריה ציצית היא שש מאות ,עם שמונה חוטים וחמישה קשרים הם תרי"ג ,והכול מרמז על עשיית המצוות .ביאורו מדגיש כי כל פעולה שנעשית בעת קשירת הציצית מכוונת כנגד כל התורה כולה ,ועל כן טבעי הדבר כי רבותינו ראו במלאכה זו צורך מצווה נעלה שאינו בטל גם בימי החג. הספורנו (טו ,לט) מבאר כי השאיפה היא שהאדם יגיע למדרגה שבה הראייה תביא לזכירה, והזכירה תביא לביצוע בפועל ,וכלשון הכתוב ועשיתם אותם .מתוך כך אנו למדים שקשירת הציצית היא תשתית למעשה המצוות ,ועל כן אין היא נחשבת כמלאכת חול רגילה ,אלא כחלק מעשיית המצוות שחז"ל הותירו פתוח ,כיוון שהיא חלק מנשמתו של המעשה המצוותי עצמו. אנו ניצבים כעת בתוך הים הגדול של התלמוד ,המקום שבו נחשפות הדינמיקות הדקות שבין קדושת המועד לבין המחויבות למצווה .הגמרא אינה רק ספר של חוקים ,היא מרחב

חלש תשרפ

של דיאלוג חי ,שבו חכמינו שקלו כל מילה כדי להבחין בין פעולה שהיא מלאכת חול לבין פעולה שהיא חלק בלתי נפרד מן הוויית המצווה .הדיון על טוויית התכלת ועל עשיית הציצית במועד פותח בפנינו צוהר להבנת גדרי המלאכה המותרת. הגמרא במסכת מועד קטן (דף יט ע"א) מביאה את הדין הבסיסי :טווה אדם על ירכו תכלת לציציתו .הגמרא בוחנת שם את גבולות ההיתר ומסבירה כי מלאכה הנעשית לצורך מצווה, ובפרט כזו שאינה נחשבת למלאכת אומן מורכבת ,אינה נכללת בגזירת חז"ל על איסורי מלאכה בחול המועד .הדיון שם מדגיש כי הציצית ,בשל היותה זכר לכל המצוות ,אינה יכולה להיות מוגבלת על ידי הזמן ,שכן המצווה דורשת את נוכחותה התמידית בחייו של היהודי. התוספות במסכת מועד קטן (דף יט ע"א ד"ה וטווה) מבארים את היסוד להיתר זה ,ומעלים את האפשרות שחז"ל לא אסרו אלא מלאכות מסוימות ,ואילו עשיית תפילין וציצית הוצאו מכלל זה .הם מחדשים כי ייתכן שאין כלל איסור בעשייה זו משום חשיבות המצווה ,וכי הדיוקים בדרכי העשייה הם שקובעים אם הפעולה תוגדר כמותרת או ככזו שיש להימנע ממנה במועד. בתלמוד ירושלמי (מסכת מועד קטן פרק א' הלכה ז') מובא דיון משלים על אופני המלאכה המותרים במועד ,ומשם אנו למדים כי הדגש אינו רק על מה מותר לעשות ,אלא על האופן שבו הדבר נעשה .הירושלמי פותח פתח להבנה כי גם פעולה המוגדרת כמלאכה ,אם היא נעשית בפשטות ואינה דורשת כלים מורכבים או מיומנות אומנותית מופלגת ,אין בה את הפסול של עשיית מלאכה במועד ,שכן המטרה היא קיום המצווה ולא השגת רווח או יתרון אומנותי. הדיון בדברי הראשונים אינו רק בירור הלכתי יבש ,אלא מסע אל נבכי דעתם של ענקי הרוח ,שבמבטם החודר ביקשו לאזן בין קדושת המועד לבין תביעת המצווה .הם ניצבים מולנו כמי שמשרטטים את גבולות המותר והאסור ,תוך שהם חושפים את עומק היחס שבין כבוד המועד לכבוד המצווה .בואו נצעד בנתיב המחשבה שלהם ונראה כיצד הם עיצבו את גדרי המלאכה הזו עבורנו. התוספות (מועד קטן יט ע"א) מבארים את היסוד להיתר עשיית ציצית ותפילין בחול המועד, מתוך ספק האם חז"ל התירו זאת רק משום שזו טווייה או כתיבה שאינן מלאכת אומן ,או שמא מדובר בהיתר רחב יותר משום חשיבות המצווה ,מה שמלמדנו כי גדר ההיתר נעוץ במידת העמל והאומנות שבדבר. הראשל"צ רבנו משה בן מימון (הלכות יום טוב פרק ז' הלכה י"א) פוסק כי מותר לאדם לטוות תכלת לציציתו בחול המועד ,ומדגיש כי פעולה זו נעשית לצורך המצווה ולא כצורת אומנות האסורה במועד ,בכך הוא מבחין בין מלאכה המכלה את זמנו של האדם לבין מלאכה המקיימת את מצוותו.

גם לנשמה מגיע אוכל

הטור (או"ח סימן תקמ"ה) כותב כי מותר לאדם לעשות את צורכי המצווה בעצמו במועד, שכן חכמים לא גזרו על מלאכת מצווה ,ומבאר שאין כאן חשש של טרחה יתירה האסורה בחג ,אלא ביטוי של שייכות אישית למצווה שאינה פוסקת לרגע. כאשר אנו מעמיקים אל שדה הפסיקה של האחרונים ,אנו פוגשים את ענקי הרוח שקיבלו את היסודות מן הראשונים וביקשו להחיל אותם על המציאות המשתנה .הדיון כאן הופך למעשי וחד ,כשהפוסקים מחדדים את הגדרים ומבקשים לאפשר לאדם לקיים את המצווה מחד ,ולשמור על קדושת המועד מאידך .הדיאלוג הזה הוא שמעצב את דרכנו היום ,ומזמין אותנו להתבונן בדקויות ההלכה בעין בוחנת. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן תקמ"ה סעיף ג') פסק כי כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על ירכו תכלת לבגדו ,ומבאר שזו מלאכה המותרת במועד כי היא צורך מצווה. הרמ"א (שם) ביאר שגם אם הציצית אינה נצרכת דווקא למועד עצמו ,מותר לעשותן במועד ,וחידש כי רק מלאכת כתיבה אסורה ,אך עשיית הציצית בטווייה ובקשירה נחשבת למותרת כיוון שאינה מוגדרת כמלאכת אומן האסורה בחג. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם סק"י) ביאר כי ההיתר גורף גם למצבים שאינם לצורך המועד המיידי ,שכן מדובר במצווה רבה שחז"ל לא גזרו בה את איסור המלאכה ,ובכך הוא מעניק תוקף רחב ליכולתנו לעסוק במצווה בכל עת. הט"ז (שם סק"ה) ביאר בקושיותיו כי יש להגביל את ההיתר רק למצבים שבהם האדם זקוק לתפילין ולציצית במועד ,שכן ללא צורך כזה ,עשייתן עלולה להיראות כמלאכה האסורה בחול המועד ,ובכך הוא מציב גבול ברור המונע זלזול בקדושת החג. במרכז הדיון ניצבת מחלוקת ששורשיה נעוצים בהגדרת מהות המלאכה המותרת במועד, והאם היא נובעת מצורך המצווה עצמה או מהיעדר אופי אומנותי בפעולה .זו אינה רק מחלוקת טכנית ,אלא ויכוח עקרוני על הדרך שבה אנו ניגשים לקדושת החג .מצד אחד עומדת הגישה הרואה במצווה היתר רחב וגורף ,ומצד שני ניצבת הגישה המבקשת להגביל את ההיתר למצבים של צורך המועד ,כדי לשמר את אווירת השביתה והמנוחה .בואו נצלול אל לב המחלוקת ונבין את סברת הצדדים. רבי יצחק הלוי ,הט"ז (או"ח סימן תקמ"ה סק"ה) ,מחדד את התמיהה על דברי התוספות ,ומבאר כי אין להרחיב את ההיתר מעבר לצורך המועד המיידי .סברתו היא שאם האדם אינו זקוק לציצית במועד ,אין סיבה להקל באיסורי המלאכה ,שכן היתר חכמים מבוסס על צורך ולא על המצווה כשלעצמו באופן מופשט ,ובכך הוא מבקש להציב גדר הרמטי ששומר על קדושת היום מפני שחיקה. לעומתו ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם סק"י) מעמיד שיטה רחבה ,ומבאר כי הואיל והציצית היא מצווה רבה ,חז"ל לא גזרו בה כלל ,גם אם עשייתה אינה לצורך המועד .הוא תולה את ההיתר במעמדה הייחודי של המצווה ,שמפקיע

חלש תשרפ

אותה מגדרי המלאכה הרגילים ,ובכך הוא פותח פתח רחב לאדם לקיים את המצווה בכל עת ,מבלי לחשוש שמא הוא עובר על איסור. המג"א (שם סק"י) מציע נתיב ביניים ,ומבאר כי טעם ההיתר הוא שילוב של היותה צורך מצווה ושל היותה מלאכה שאינה נחשבת למלאכת אומן .המחצית השקל (שם) מרחיב ומוסיף כי גם היעדר מיומנות מיוחדת בעשייה זו תורם לכך שלא גזרו בה ,מה שמלמדנו כי המחלוקת תלויה בשאלה מהו המרכיב המכריע בהיתר :האם האיכות המצוותית או אופי המלאכה. לאחר שהעמקנו בשורשי המחלוקת ,אנו ניצבים בפני הפן המעשי של הסוגיה .השאלה העומדת לפתחנו כעת היא האם אופן העשייה משנה את הגדרת המלאכה .האם עלינו להחמיר ולעשות בשינוי כדי שלא להיראות כעושים מלאכת אומן ,והאם יש הבדל מהותי בין קשירה ידנית פשוטה לבין שימוש באמצעים טכנולוגיים או מכניים? המציאות המשתנה מזמינה אותנו לבחון את דברי הפוסקים על פי גדרי המלאכות הידועים לנו. רש"י במסכת מועד קטן (דף יט ע"א) מפרש כי הטעם שהתירו לטוות במועד הוא דווקא בשינוי ,שכן ללא שינוי ,הדבר עלול להיראות כפעולת אומן רגילה האסורה במועד ,מה שמלמדנו כי עצם הפעולה אינה היתר גורף ,אלא תלויה באופן הביצוע. מרן רבי יוסף קארו בשו"ע (או"ח סימן תקמ"ה סעיף ג') פוסק להלכה כדעת הטור והרמב"ם, וקובע כי טווה כהרגלו ואין צורך בשינוי כלל ,שכן מלאכה זו אינה נחשבת אצלנו למלאכת אומן מובהקת ,מה שמאפשר לאדם לפעול בטבעיות גם בתוך ימי המועד. הבאר היטב בשו"ע (שם סק"ה) מבאר כי ההיתר מוגבל לקשירה רגילה ופשוטה בידיים, אך מחדש כי קשירה תעשייתית או שימוש בגלגלים אסור בהחלט משום דאוושא מילתא, כלומר שהדבר יוצר קול ופרסום של מלאכה ,דבר המנוגד לרוח השביתה של המועד. ההכרעה בסוגיה זו מותירה אותנו במתח שבין ההלכה הפסוקה לבין המציאות הטכנולוגית המשתנה .בעוד הראשונים הניחו את היסודות להיתר מצד היות הפעולה צורך מצווה, האחרונים ניצבים מול המורכבות של זמננו – האם מה שהיה פשוט וטבעי בימי קדם נותר כזה גם בעידן שבו מלאכות נעשות באמצעים משוכללים? גדולי הדורות שקלו את הדברים בזהירות רבה ,והדיון שלהם מלמד אותנו כיצד לשמר את קדושת המועד מחד ,ואת חיבת המצווה מאידך ,בדרך המאוזנת ביותר. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח סימן ע') מבאר כי גם בזמננו, כל עוד העשייה נעשית בדרך שאינה מוגדרת כמלאכת אומן גמורה ,יש מקום לסמוך על ההיתרים המקוריים שניתנו לטוויית התכלת וקשירת הציצית ,שכן המטרה היא קיום המצווה ולא השגת רווח תעשייתי. הגרי"ש אלישיב בחיבורו מבקשי תורה (עמוד תע"ג) פוסק שאף מותר לכוון עשייתה במועד, וסומך ידו על ההיתר הבסיסי של עשיית מצווה ,מבלי להחמיר בכך כבמלאכת אומן ,מתוך הבנה שקדושת המצווה היא המכריעה את הכף להיתר.

גם לנשמה מגיע אוכל

הג"ר מנחם דן מייזלס בספרו פתחי מגדים מקרא קודש (עמוד נ"ג בהערה) מבאר את הסתייגותו מדברי הגרי"ש אלישיב ,וחושש שמא בזמננו נחשב הדבר למלאכת אומן ,שכן רוב הציבור אינם בקיאים בקשירה כראוי ,ולכן לדעתו נכון להחמיר בדבר למי שאינו מיומן בכך ,אך מסכים כי למי שעושה זאת בקלות ובלא טרחה מרובה ,הדבר מותר. לאחר שפסענו בנתיבי ההלכה ,החל מן המקורות בתורה ,דרך משא ומתן של חכמי התלמוד והראשונים ,ועד להכרעותיהם של גדולי האחרונים ,הגענו אל רגעי הסיכום. התמונה המצטיירת לפנינו מלמדת כי המצווה אינה מבודדת מן המציאות ,אלא משתלבת בתוך קדושת המועד ,תוך שהיא שומרת על גבולות המנוחה .זהו הרגע שבו אנו אוספים את כל התובנות לכדי דרך חיים מעשית ,המאפשרת לנו להתהלך בתוך ימי המועד כשאנו דבוקים במצוות הציצית ,ביראת שמים ובדייקנות הלכתית. בסיכום ההלכה למעשה ,העקרונות שבידינו הם ברורים :היתר עשיית הציצית במועד נשען על היותה צורך מצווה שחז"ל לא אסרוהו .עם זאת ,יש להבחין בין פעולת קשירה פשוטה ,הנתפסת כצורך המצווה הטבעי ,לבין מלאכה מורכבת או תעשייתית ,שיש בה את החשש של פגיעה באווירת השביתה והמנוחה .המנהג הרווח הוא להתיר קשירה ידנית בלא כלי עזר מורכבים ,שכן זו הדרך שבה המצווה הופכת לחלק משגרת יומו של יהודי, גם בחול המועד. הנהגות טובות למועד שאנו יכולים להפיק מהדיון הן :להקפיד על עשיית המצווה בנחת וביישוב הדעת ,להשתדל לעשותה כדרכנו תמיד ולא באופן המושך תשומת לב ,ולזכור כי כל קשר וכל כריכה הם עדות לקשר הנצחי בינינו לבין בורא עולם .אדם הבוחר לעסוק בציצית בחול המועד ,ראוי לו שיעשה זאת בבית המדרש או בביתו ,בתוך אווירה של קדושה ,ולא כמי שעוסק במלאכת חול גרידא. וביסודו של עניין ,הציצית היא הקשר הפנימי שלנו למצוות .כאשר אנו מתירים לעצמנו לעסוק בה במועד ,אנו למעשה מכריזים כי גם בתוך זמן המנוחה ,אין אנו נפרדים מהתביעה האלוקית .זוהי הזמנה עבורנו לראות בכל יום ובכל מועד ,את הנקודה שבה המצווה הופכת לחיים ,ואת החיים הופכים למצווה אחת גדולה ושלמה. כשאנו עוסקים בציצית ,אנו לא רק מקיימים הלכה ,אלא משרטטים את גבולות הקדושה של חיינו .התפילין והציצית הם הסימנים המלווים את היהודי בצאתו ובבואו ,והעיסוק בהם במועד ,מתוך הישענות על היתרי חכמים ,אינו פעולה טכנית ,אלא ביטוי של כמיהה עמוקה .בדומה למה שביאר מרן רבי יוסף קארו בשו"ע (או"ח סימן תקמ"ה סעיף ג') ,העיסוק במצווה אינו נובע מהיתר חיצוני ,אלא מהחיבור הפנימי המבקש להתבטא גם בימים שבהם השביתה היא חובה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (שם סק"י) מבאר כי היכולת לעסוק במצווה במועד נובעת מכך שהמצווה אינה מוגדרת כעבודה גרידא ,אלא כצורך

חלש תשרפ

נפשי ורוחני שאין לו מועד מוגדר .זוהי הזמנה עבורנו להבין כי המצווה אינה מעמסה ,אלא האור שמלווה אותנו בכל רגע ורגע. הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,או"ח סימן ע') מבאר כי האהבה למצווה היא זו שמכשירה את השטח ,שכן אדם שמרגיש את הקשר המיוחד שלו לבורא עולם דרך הציצית ,אינו יכול להשאיר אותה מחוץ למועד .כאשר אנו קושרים את החוטים ,אנו לא רק עושים פעולה ,אלא קושרים את נשמתנו אל התורה ,ומגלים כי גם במועד ,השבתון הוא רק כלי להעצמת הקשר הזה. במרוץ החיים האינסופי ,לעיתים אנחנו שוכחים שגם בתוך העשייה המרובה ,המהות היא זו שקובעת .התובנה הראשונה שאנו לוקחים מהדיון שלנו היא לדעת לעצור .גם כשיש לנו הזדמנות לעסוק במשהו בעל ערך ,עלינו לבחון האם העיתוי מתאים .לא כל מה שמותר טכנית ,הוא בהכרח מה שיוסיף לנו קדושה ושלווה בתוך המועד .עלינו ללמוד להבדיל בין העמל המבורך ,שמקדם אותנו במצווה ,לבין העמל השוחק ,שמנתק אותנו מהאווירה המיוחדת של ימי החג. שנית ,כדאי לנו לאמץ את העקרון של עשיית מצוות בנחת .החיים שלנו עמוסים ,והנטייה הטבעית היא לעשות דברים מהר" ,על הדרך" .אבל דווקא בענייני מצוות ,כמו בעשיית הציצית ,אנחנו מגלים שהנחת והפשטות הן המפתח .כאשר אנחנו עושים פעולות ביישוב הדעת ,אנחנו יוצקים לתוכן נשמה .אם אתם מרגישים שאתם עושים משהו רק כדי לסמן עליו וי ,זה הזמן לעצור ,לקחת אוויר ,ולשאול את עצמכם :איפה אני בתוך הפעולה הזו? לבסוף ,כדאי לזכור שגם בתוך השגרה ,אנחנו תמיד בונים משהו .כמו שאנחנו בונים את הציצית קשר אחר קשר ,כך אנחנו בונים את יום המחר שלנו .אל תזלזלו בפעולות הקטנות של היום-יום .כל פעולה שלכם ,גם אם היא נראית חיצונית כ"עבודה" ,יכולה להפוך למעשה בעל משמעות נצחית אם הלב שלכם נמצא שם.

עיקר העניין: כאן ,בנקודת המפגש שבין חול לקודש ,בין המעשה לבין הנשמה ,אנו מגלים את סוד הקיום היהודי .הציצית היא לא רק חוטים המשתלשלים מן הבגד ,אלא חוטים המחברים את תהומות הלב אל כסא הכבוד .בחול המועד ,כאשר העולם נדום מעבודה והזמן נעצר מלכת ,אנחנו מוצאים את המרחב שבין המותר לאסור ,בין הטרחה למנוחה .אנו למדים כי לא המעשה עצמו מגדיר את אופיו של היום ,אלא הלב המכוון אליו .כאשר אנו קושרים את פתילי הציצית ,אנו קושרים את חיינו אל הנצח ,הופכים את רגעי המנוחה למדרגות של עלייה ,ומבינים שגם בתוך הדממה הגדולה ,קול המצווה הוא זה שנותן לנו את הכוח להמשיך ,לבנות ,ולהאיר את עולמנו באור יקרות ,בנחת ,בקדושה ,ובחיבור עמוק שאין לו סוף.

גם לנשמה מגיע אוכל